תוכן המאמר: [חידוש העולם] [מהי הנפש?] [חסידי אומות העולם] [השארות הנפש] [רמב"ן על גהינם ותחיית המתים] [תכלית המצוות לבטל דעות זרות] [סיפורי הנביאים ונפלאותיהם] [נסים] [אין צורך בנבואה] [חידוש הרצון בכל עת] [השגחה] [ההשגחה נמשכת אחרי ידיעת המושכלות] [איוב לא היה ולא נברא] [הסרת ההשגחה] [השלמות על בסיס ההגיון] [השכר לאחר המוות] [אין לדקדק בתורה ובנביאים] [מדוע האמינו במשה?] ["אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה] [גן עדן וגהינם] [נס שמש בגבעון דום] [רמב"ם אינו הולך בדרכי הקבלה האמיתית] [הגשמת הבורא] [איוב לא היה ולא נברא] [ההשגחה לפי שפע השכל] [ידיעת ה'] [טעמי המצוות] [הסבר המקדש והקרבנות] [באבדן הגוף נאבד הכל] [נסים] [ואמרו לי מה שמו - מה אומר אליהם] [התגלות ה' לאברהם] [פרשת סדום] [התגלות המלאכים לאברהם - בנבואה] [הכל הולך אחר הדין או אחר המקרה?] [תכליתו של אדם לחשוב בנמצאות] [הכל נמשך אחרי הידיעה המושגת בשכל] תקציר: ויכוח על אמונתו של הרמב"ם ונאמנותו למקורות חז"ל. ספר ההשגות הוא תשובה לספר האמונות של רבי שם טוב אבן שם טוב, שיצא בהתקפה חריפה נגד הרמב"ם ונגד לימוד הפילוסופיה בכלל. הנושאים הכלולים בספר ההשגות מנויים בתוכן המאמר. מילות מפתח: לימוד פילוסופיה, פולמוס הרמב"ם, כפירה. |
|
בתחילת המאה ה- 15 שב ועלה הויכוח על לימוד פילוסופיה. בשנת קנ"א - 1391 - היו פרעות קשות ביהודי ספרד. לאחר פרעות אלה, שגרמו להמרת דת גדולה, יצא רבי שם טוב אבן שם טוב, שהיה מקובל וראש ישיבה בספרד, נגד לימוד פילוסופיה. לדעתו הרציונליזם של הרמב"ם וממשיכיו, אבן עזרא, רלב"ג ואחרים, הם הגורם להחלשת כושר העמידה של עם ישראל כנגד הרדיפות. "ספר האמונות", שנדפס בפיררה שי"ו כולל את התקפתו העזה נגד הרמב"ם והפילוסופים שעמדו אחריו. לדעתו הפילוסופיה מובילה בביטול האמונה בשכר ועונש ובתחיית המתים, ולדעתו טומנת בחובה ראיית המצוות ככלי להכשרה רוחנית של האדם, הצדקה לביטול המצוות אצל בעלי הכשרה פילוסופית. בסוף המאה ה- 15, יצא נגדו רבי משה בן יצחק אלשקר (אלאשקר) בסימן קי"ז בתשובותיו, המובא להלן. על המחבר: מהר"ם אלשקר - הוא רבי משה בן יצחק אלשקר (אלאשקר) נולד בשנת 1466 בספרד, וגלה עם הגולים של שנת ה"א רנ"ב (1492). לאחר ישיבה בתוניס וביוון הוא התמנה לדיין בקהיר בשנת 1522. לבסוף עלה ר' משה לירושלים ושם נפטר בשנת 1542. בתשובותיו התכתב עם גדולי דורו. מהדורה זו של ספר ההשגות עברה עיבוד: נפתחו ראשי התיבות, ועיצוב החומר מראה בבירור היכן דבריו של רבי שם טוב, והיכן תשובותיו של רבי משה אלשקר. הציטוטים בדברי רבי משה מודגשים בדרך שניתן לזהותם בקלות. |
השגות שהשגתי על ספר האמונות שחבר החכם ר' שם טוב ן' שם טוב הדובר על הרב הגדול צדיק יסוד עולם הרמב"ם ז"ל עתק בגאוה ובוז. כתב בהקדמתו לספר הנזכר זה לשונו: באו אחריהם חכמים מחוכמים בני אלים שועלים קטנים מחבלים כרמים..." וכו'.... עד "כן נמצא בשמונה פרקים שהקדים המחבר לפירוש מסכת אבות וכן בספר מורה הנבוכים..." וכו'..." ואני הכותב כתבתי עליו שם: אמר משה: קנא קנאתי ליסוד הדת והאמונה שורש המדע והתבונה עמוד התורה והחכמה התמימה ים הדעת והמזימה דגל התעודה הנודע בישראל וביהודה הרב המובהק החסיד הגדול אור העולם ופלאו מושב היקר ושיאו. הוא קדוש הרמב"ם ז"ל. אשר שמו אותו המורים מטרה לחיצי סכלותם ולתער לשונם ודמיונם. ואלו היה משיב עליו זה המשיב כהוגן, או מבין שמץ דבר מדבריו, או אומר עליו נשתבש וטעה באשר לא טעה וכיוצא בזה, החרשתי. אלא אומר עליו שכפר ביסודות התורה, ועשה אותו רשע, באמרו חלילה לאל מרשעו, וקורא אותו ממרא ותחבלן, וכאלה רבות עמו כאשר יראו הרואים וישמעו השומעים. שומו שמים! על זאת תאבל הארץ תבל ויושבי בה. הביטו וראו ההייתה כזאת מיום ברוא אלוהים אדם על הארץ? הלאיש כמוהו שיחו ומענו והמית גרונו ושילוח לשונו, ומודעת זאת בכל הארץ כי אין יחס בינו ובין הקטן שבתלמידי תלמידיו, כיחס הקוף עם הראם והעטלף עם הנץ הפורש כנפיו לתימן. אבל מה תוחיל ומה תקווה מהאיש השולח יד לשונו בקונו, וכתב בראש הקדמתו זאת זה לשונו: כי אדון הכל המרומם אינו דבר אחר כי אם ידיעה..." וכו'. עד "ידענו כי אינו כי אם דעת עכ"ל. והנה כפי דעתו נתן גדר וגבול לאל ית' ממחשבותיו, והודיע לכל מהותו באומרו אינו דבר אחר אלא זה כמו שביארנו בסוף השגות אלו. ומי שלא חס על כבוד קונו איך יחוס על בשר ודם, ועושה בעברת זדונו והרים לשונו וזרועו. ובראשו נגעו. ואם יחסדני שומע, והייתי בעיניו כמתעתע. תורת אמת הייתה בפינו ואין חכמה ואין תבונה לנגד הבורא שחקים במאמרו וקבל האמת ממי שאמרו: [חידוש העולם] וכאשר באו אלו להתחכם ולעשות הסכמה עם החקירה, הודו החידוש, ואמרו כי אין מופת ליוונים על הקדמות, אלא נטייה שנטה לבם לסברא זו. ואלמלא היה להם מופת על זה היו מפרשים הנבואה באופן שלא תכחיש מופתיהם..." וכו'. עכ"ד: אמר הכותב הרה עמל וילד און. ואכתוב בכאן דברי רבנו הרב ז"ל שכתב בפרק כ"ג מהחלק השני, ותראה כמה רחקו דרכיו מדרכיו וזה לשונו: |
שמא יתמיה אדם אותך יום מהימים בספק שיסתפק על חידוש העולם, ותוסת בו מהרה, כי בכלל זו הדעת סתירת יסוד התורה ודבור סרה בחוק השי"ת, ולעולם תהיה חושד שכלך בו, ותאמין אל הנביאים שהם עמוד תיקון מציאות המין האנושי בדעותיהם וקבוציהם, ולא תטה מדעת חידוש העולם אלא במופת, וזה בלתי נמצא בטבע.
ולא ישיג ג"כ עלי הרואה בזה המאמר שאמרתי דיבור ספוריי לסמוך בו המאמר בחידוש העולם, שהרי אמר ראש הפילוסופים ארסטו בחשובי ספריו דברים סיפוריים, יסמוך עליהם דעתו בקדמות העולם. ובכיוצא בזה נאמר 'באמת לא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלכם'. אם יהיה הוא סומך דעתו בהזיות הצאב"ה, איך לא נסמכהו אנחנו במאמר משה ואברהם ע"ה ובכל מה שיתחייב ממנו.. עכ"ד הרב ז"ל. |
התבונן במשך דבריו ז"ל שאמר ולא תטה מדעת..." וכו'. שהוא אמר אל יתמיה אותך אדם ואל יסיתך שום ספק שיפול לך בחידוש העולם..." וכו'. כי זה יסוד הדת ולא תטה לספק אלא למופת, והמופת בדבר זה בלתי נמצא. ובעלי חכמת הלשון קורין לזה תנאי מתדבק. וסתירת הרודף יוליד בהכרח שלא נהיה נוטים מדעת חידוש העולם. וסדור ההיקש על זה האופן: |
- לא תטה מדעת חידוש העולם אלא במופת,
- והמופת עליו בלתי נמצא, אם כן: לא תטה בשום פנים מדעת חידוש העולם. |
והתמה על דברי בעל הספר שכתב "ואלמלא היה להם מופת..." וכו'. שאיך יתכן לומר על דבר שאינו נמצא, אם היה נמצא, והוא מן השקר שימצא. ואין הכי נמי שאם היה אפשר להמצא ולא היה מכחיש הנבואה והקבלה שלנו, שהיינו מפרשים פשטי הפסוקים להסכים אותן עם המושכל כמו שעשו בהגשמה, וכמו שכתב שם הרב ז"ל פרק כ"ה. אבל אם היה אפשר שיהיה, ויהיה סותר הנבואה, נחזיק בנבואה שהיא למעלה מהמופת, כמו שיבואו דברי רבנו הרב ז"ל כאן בפרק שני משער ראשון. זו היא דעתו ז"ל בעניין זה ודעת כל בעל שכל. והנה מה טוב ומה נעים מה שכתב בעניין זה החכם השלם כה"ר יוסף, בנו של בעל הספר הזה, בהקדמתו לפירוש "אל תהי כאבותיך". זה לשונו: |
"כבר בירר הפילוסוף האלהי רבנו משה ז"ל בפרק נ' מהחלק הראשון מהמורה גדר האמונה שהוא דבר המצוייר בנפש..." וכו'... עד "וכבר זכרו כל זה הראשונים ז"ל, וגם זכר המורה ז"ל כי אם נראה שהדברים אשר יחייבם השכל האנושי הפשוט, והמופת הברור המסודר ומיוסד על הקדמות שכליות ראשונות, אשר אי אפשר הצטייר חילופם, כי אלה הם סגולות, ועצמיות המופת תכחישם התורה, ראוי לפרש המאמרים ההם אשר יראה מהם הסתירה באופן שלא תחלוק על המושכל.
ועל כן פירש הוא המאמרים אשר יורו על ההגשמה חלילה באופן שלא יחלקו על מה שהתבאר במופת. ואשר ארצהו עתה, הוא זה יש הבדל בין אומרנו שהנבואה למעלה מהשכל האנושי, ובין אומרנו שהיא סותרת השכל. כי שני אלו המאמרים, אף על פי שיורו אצל הפתאים על עניין אחד, הנה אחר ההסתכלות הן מתחלפין חלוף אינו מעט. וזה שאומרנו שהנבואה למעלה מהשכל, הרצון בו שיש דברים רבים יוודעו מצד הנבואה, ואי אפשר שיוודעו מצד המופת לסיבה אשר זכרנו. לא שהדברים שיחייבם המופת תכחישם הנבואה, כי אי אפשר שתכחיש הנבואה שהכל גדול מן החלק, ושהסותרים יתקבצו על דבר אחד, ולא יתר המושכלות הראשונות ותולדותיהן כיוצא בהן. ואשר תכחישהו התורה בפרסום, ראוי לבאר המאמרים ההם באופן שלא יראה מהן זה..." וכו'. עד כאן דבריו וכולם נכוחים למבין. |
[מהי הנפש?] והרמב"ם ז"ל בסברותיו הלך אחר שיקול הדעת. וכשבא להקדים הקדמות לפירוש מסכת אבות, בא לדבר בנפש האדם וכוחותיה, וגילה שם דעתו שהיא הכנה למושכלות כדרך חכמי יון..." וכו'. עד "הנה למדנו שדעת הרב להיות הכנה למושכלות. ואולם היא הכנה כוח בגוף ותאבד באבדו ונשאר השכל הקנוי..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב סרה דבר על הרב ראש המאמינים ז"ל. והנה בתשובתו על דברי הסודות ששאל ממני החכם הגדול אבו אל פצ"איל בן אל נ"קד ז"ל כתב שם, זה לשונו: |
ומה שהסכימו כולם שהנפש צורה בלא גולם בלא גוף, אבל טוהר וגזירה ומקור הדעת, לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא, אלא עומדת בעצמה וקיימת כמו המלאך, ונהנית ורואה באורו של עולם והוא העולם הבא. ע"כ.
|
והרוצה לעמוד על שורש הדברים יעיין בפ"ד מהלכות יסודי התורה ותנוח דעתו. והאיש הלזה המשיג אינו מבין בדבריו בין ימינו לשמאלו, ודורש עליו הגדות של דופי תחת יופי כי עניין הנפש יקשה מאוד על גדולים ממנו שציפורנם טובה מכריסו. וראה מה כתב רבנו הרב עצמו על רבנו שמואל ראש ישיבה של בבל ז"ל בעניין זה, זה לשונו: |
וזה העני, אלו התעסק במאה ברכות ובברכת מי שראה קברי ישראל, היה ראוי לו יותר טוב מהדיבור בנפש ובדעות הפילוסופים...." וכו'. וכ"ש בעל הספר הזה.
|
והתבונן בדברי הרב הגדול הרמב"ן ז"ל שכתב בעניין זה בשער הגמול זה לשונו: |
ומה יקרו דברי הרב הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב במלות קצרות לא ארוכות בפרק חלק, כי העולם הבא ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי מה שישכילו בעולם הזה מסודות הכוכבים והגלגלים או יותר, וכן אז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה, ועניין עטרותיהן בראשיהן, ר"ל קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה, והויתה היא והוא דבר אחד, כמו שאמרו מביני הפילוסופים בעניין זה יאריך ספורו.
ומה שאמרו 'נהנין מזיו השכינה', כוונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו וידעו מסוד האל. אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא, שיגיע האדם אל המלוא העליון, ויהיה נכנס בכלל ההוא. וקיום הנפש במה שאמרנו יהיה עוד לאין תכלית בקיום ההוא יתברך, כי הוא קיומה והשגתה אותו. אלו דברי הרב והם דברים טהורים, וכבר באו כולם בדברי רז"ל, כי הזכיר עונג הנפש בקיומה, ושם אותה עם כת חיות הקודש והמלאכים, כמו ששמו הן ז"ל עימהם תחת כסא הכבוד, וחקקו מקומו, והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם..." וכו'. עכ"ד. |
ואתה המעיין הסתכל ביתרון החכם על זולתו.
[חסידי אומות העולם] ומה שאמר הרב הזה בחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, רמז לזה כי בתיקון המידות יתיישר העיון, וכאשר קנה הידיעות הרי הוא כאחד משלמי ישראל אם קנה דעת כמוהו, כי אין לזה יתרון מזה..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב כבר פירש לנו רבנו הרב בסוף פ"ח מהלכות מלכים מה הכוונה בחסידי אומות העולם בבירור, שלא יוכל שום סכל ולא מתעקש להכחיש וזה לשונו שם: |
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותו ויעשה אותן מפני שצווה בהן הב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו ע"ה, שבני נח מקדם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם. עכ"ל.
|
ואתה המעיין, הסתכל בדבריו ושמור זה העניין שכתב כאן רבנו הרב, ויסורו רוב הדמיונות שכתב עליו בעל הספר הזה, ויתבאר לך שאין קניין הדעת לישראל כי אם בשמירת המצות ודברי הנביאים, ולא מחיוב השכל לבד. כי אפילו הגוי אינו נכנס בגדר חסידי אומות העולם לדעתו ז"ל אלא אם יאמין בז' מצות שנצטוו בני נח מצד מרע"ה. וכמה ברורים דבריו לשלמי הדעות.
עוד כתב בעניין זה רבנו הרב ז"ל באגרת סודותיו זה לשונו: |
ועל כן אמרו חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, אם השיגו כל מה שראוי להשיג מידיעת האל, והתקינו עצמן במדות הטובות. ואין בדבר ספק, שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המידות וכשרות החכמה באמונת הבורא, בודאי הוא מבני העולם הבא, ועל כן אמרו אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכל עצמה וכל מגמתה של תורת מרע"ה תיקון הנפש לשם הקדוש, כמו שאמר דוד שויתי יי' לנגדי תמיד..." וכו'. עד "וזהו רצון התורה וחכמת המצות להתקין הנפש במדותיה באמונת האל..." וכו'. ע"כ.
|
ויובן זה בגוי אחר שיזהר בז' מצות שנצטוו בני נח על הדרך הכתוב לעיל. עוד כתב רבנו הרב בסוף מסכת מכות: |
מעיקרי האמונה שהעושה מצוה אחת כתקנה והלכתה האמיתי, יזכה בה לחיי העולם הבא. ע"כ.
|
ולפי זה נמצא חלק הגרוע שבישראל כחלק החסיד שבאומות העולם, וכאומרם ז"ל בישראל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ובאומות אמרו חסידי אומות העולם יש להם חלק. ולא כמו שנשתבש בעל הספר הזה, וכתב כי לפי דברי רבנו הרב הגוי שקנה הידיעות הרי הוא כאחד משלמי ישראל, כי אין לזה יתרון מזה. ויש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החשך. [השארות הנפש] הנה נתבאר בדברי הרב ז"ל כי הנשמה נאבדת באבדן הגוף..." וכו'. עד "ולמדנו מכל דבריו כי לפי דעתו אין שום עונש לנפש הרשע, והוא כופר בדינה של גהינם ובחשבון ובמנין..." וכו'. עד "וכן מה שהשיג עליו הרב הגדול הראב"ד ז"ל וזולתו, שלא היה מאמין בתחיית המתים הוא אמת ויציב..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב לא אמת ולא יציב, אבל שווא ודבר כזב ושוד ושקר. כי הנה בחיבורו הגדול כתב מנין האנשים שאין להם חלק לעולם הבא. ומכללם הכופר בתחיית המתים. ובפרק חלק כתב גם כן בפירוש כי "תחיית המתים עיקר התורה, ואין למי שלא יאמין בה חלק בתורת מרע"ה..." וכו'. גם באגרת תחיית המתים כתב זה לשונו: |
ויהי בשנת אתק"י לשטרות באה אלי מגלה מתימן לשאול ממני קצת דברים, ואמרו שיש ביניהם אנשים שגזרו ואמרו כי הגוף יכלה ויאבד ולא תשוב הנפש אליו אחרי צאתה, וכי השכר והעונש הוא לנפש לבדה, והביאו ראיה ממה שאמרנו אנחנו באנשי הע"ה..." וכו'. ושאלו ממני להשיב להם על עניין זה, וביארנו להם כי תחיית המתים הוא מעקרי התורה, רוצה לומר לשוב הנפש אל הגוף, ולא יתכן להוציא הפסוקים האמורים בעניין זה מפשטן..." וכו'.
|
עוד כתב שם רבנו הרב ז"ל. זה לשונו: |
אומר כי תחיית המתים הגלויה וידועה באומתנו המוסכם עליה.. וכו'. היא חזרת הנפש אל הגוף אחרי הפרדה ממנו. ודבר זה לא נשמע מעולם באומתנו מי שחלק עליו. ואין להוציא הדברים מפשוטן ואסור לחשוד לאחד מבעלי הדת שיאמר הפך זה.
|
עוד כתב שם, כי מי שיכחיש דבר זה - |
הנה הוא מכחיש כל הנסים. והכחשת הנסים כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ואין בכל דברינו מה שיורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא ההפך. ומי שרוצה ליחס לנו סברה הפך סברתנו ויפרש דברינו בעניין רחוק כדי שיכרע לכף חובה, הוא עתיד ליתן את הדין, ומשפטו משפט כל איש בליעל חושד כשרים. ואי אפשר לשום אדם שיאמר אחר כל כך בירור שבררנו כי תחיית המתים שבמקרא משל.
|
והאריך שם בעניין זה והביא כמה ראיות עליו. לא אליכם כל בעלי דעת! הביטו וראו אם הכותב דברים כאלו יאמר עליו שהוא כופר בתחיית המתים, כמו שכתב בעל הספר הזה בשלוח, ולא נתן פחד אלוהים לנגד עיניו, ושלח יד לשונו ברב הגדול יסוד הדת והאמונה. ומה תהיה התנצלותו על זה לפני מי שאמר והיה העולם. ודבר זה יהיה בנין אב לכל השגותיו. ואותן הרבנים הראשונים שערערו עליו בעניין זה נתחלף להם בדבריו העולם הבא בעולם הבא אחר תחיית המתים ומי שרוצה לעמוד על אמתתן של דברים, יעיין באגרת ששלח רבנו אהרן בן הרב רבנו משולם ז"ל מלוניל אל הרמ"ה זה לשונו: |
ויראה איך סתר כל דבריו בהחלט, ומחא ליה מאה עוכלי בעוכלא. ובפ"ד מהלכות יסודי התורה ביאר רבנו הרב מה היא הנשמה הנאבדת עם הגוף.
|
[רמב"ן על גהינם ותחיית המתים] וגם החסיד הרמב"ן היה מחזיק בקבלתו ובתורתו, ולא עלה על דעתו שאדם גדול כזה היה מכחיש בעונש גהינם ותחיית המתים, ואף כי יסתור כל התורה מכל וכל, לכן הרבה לעשות הויות עליו ולישא וליתן בדרכי ההלכות וחוץ מכבודו הם דברים בטלים. ע"כ. אמר הכותב נוח לו לזה המשיג שלא היה נברא, או שהייתה שלייתו נהפכת על פניו ולא היה כותב דברים כאלו על עמוד העולם. ובטלים הם דבריו וחלומותיו, כמו שכתבנו לעיל בסמוך. ומה שכתב מכאן ועד סוף העניין, הן דמיונות והזיות לא נעלמו מעיני עמי הארץ הסומין, האומרים על שמאל שהוא ימין. כי מה שכתב רבנו הרב ז"ל בעניין זה כוונה אחרת יש לו והוא לא ידעה וקל להבין. [תכלית המצוות לבטל דעות זרות] וכן כשבא הרב לתת טעמים לכל המצות, לא ימצא אדם על דרך האמת שום מצוה שתהיה מכוונת בעצמה, אם לא לבטל דעות בטלות כמו בכל דיני ע"ז והקרבנות..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב האמת שכך כתב שם בטעם הקרבנות, שהן לבטל דעות נפסדות לפי שהיו מקריבין אותן בהבליהן לצלמים ולכוכבים. ולפי שיקשה על האדם העתקת המורגל ועזיבתו מכל וכל, גזרת חכמתו ית' לצוות אותנו לבטלן מהיותן לנבראים ולענינים דמיוניים שאין להם אמיתות, ולהקריבם לשמו ית' וצונו לבנות היכל לו. זהו כלל דבריו פרק ל"ב מהחלק הג'. אבל עורה ופקח עיני שכלך אתה וכל המשיגים עליו בעניין זה, ודעו וראו איך אלו הדברים בעצמם, הן הן דברי רבי פנחס בן יאיר בויקרא רבה, דאמרינן התם על פסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים - |
אמר רבי פנחס בן יאיר: משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות וטרפות. אמר המלך: מה לעשות? להפרישו אי אפשר, שכבר הורגל בכך. אבל יסעוד אצלי, ויובדל מעצמו. היינו דכתיב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים, וגומר, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ע"כ.
|
ועם כל זה לא שלל רבנו הרב ז"ל שאין לקרבנות ולמקצת מצות טעם אחר מכוון בעצמו, וכמו שכתב רבנו אברהם החסיד בנו ז"ל: |
וכי הוא אמר שכך הוא הטעם, עכ"פ כך נראה לו בהכרח הדעת, ואפשר שיהיה למקצת מצות טעמים אחרים. ע"כ.
|
ומה שכתב עליו בעניין התפלה כי לדעתו אינה מכוונת בעצמה..." וכו'.
אסור להסתכל בדבריו כל שכן לכותבן ולהשיב עליהן. ולא תעלם סתירתן מעיני התינוקות כי אותן דברים לא עלו על לב שום אדם מעולם. ועוד אכתוב בזה במקום אחר בע"ה. [סיפורי הנביאים ונפלאותיהם] וכדי לסתור סיפורי ועדות הנביאים מהנפלאות, אמר אל ישיאהו מה שנמצא כתוב בעמידת השמש, כי לא אמר לעיני כל ישראל, כי ההמון טעו בזה מפני שהצליחו ביום ההוא ואחרי שהכזיב אותות הנביאים מה נקוה עוד..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב הוא הוא המכזיב האמת ובודה מלבו דברים שלא עלו על לבו של רבנו הרב ז"ל, ותוקע אותן בלבות בני אדם כמו שעשה בעניינים יותר קשים מזה. ומי יתן ידעתי אנה כתב הרב ז"ל כי ההמון טעו..." וכו'. והוא הטועה ורוח רועה. ובפרק ראשון מהשער השני אכתוב דברי רבנו הרב בזה, ושם יתבאר דעתו בעמידת השמש ובנסים האחרים, ושהטעות בו והוא תולה ברב רבו, כי הוא מביא דבריו ומוליד בהן תולדות כוזבות בחסרון דעת וחסרון ידיעה. [ניסים] ולעניין הנפלאות שאמרו, כתב הרב המחבר בספר המדע על הנביא וכשמשלחין אותו נותנין לו אות..." וכו'... עד משה רבנו ע"ה לא האמינו בו ישראל על פי האותות שעשה, שהמאמין בלבו יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלהט ובכשוף..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב: באגרת תימן גם כן כתב: |
שאמונתנו במרע"ה לא הייתה מצד המופת, אבל האמננו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע אותו הוא, ובזה האמננו בו אמונה שלימה קיימת עד עולם. שנאמר וגם בך יאמינו לעולם. ואומתנו בעניין זה ומרע"ה כמו שני עדים שראו אי זה דבר ביחד, שכל אחד מהם יודע בודאי אמיתת דברי חברו, ושעדותו אמת, ואינן צריכין לזה לא ראיה ולא מופת. ואף על פי שאין שאר האנשים מקבלי העדות יודעין הדבר בבירור וצריכין להביא על דבריהם ראיה ומופת בפני המון העם. וכן הדבר בנו, אנחנו עדת ישראל ידענו אמיתת דברי מרע"ה, לפי שראינו אותו במעמד הר סיני בשעת הדבור, לא מצד המופת. אבל עשה כל מה שעשה מן המופתים לפי הצורך כמו שהתבאר מן הכתוב..." וכו'. עד "לפיכך אם יקום נביא זולתו, וקרא בני אדם לדתו של מרע"ה, ולא הוסיף ולא גרע כמו ישעיהו וירמיהו וזולתם, נשאל מהם אות או מופת - נאמין אותו בו, ויהיו אצלנו במעלת הנביאים. ואם יחסר או יפול מכל דבריו שום דבר יהרג..." וכו'. ע"כ.
|
וכמו שכתב בבירור בפ"ח מהלכות יסודי התורה. ועוד האריך בדבר זה בפתיחתו והקדמתו לפירוש המשנה שלו. והנה נתבאר יסוד העניין אשר בעל הספר לא הבין דרכו.
עוד כתב שם הנה לדעתו אין הנפלאות ראיה על יציאת מצרים כנגד הטבע, ולא על חידוש העולם ועל התורה ועל הנבואה, ולא נתקיימה התורה כלל מצד הנפלאות. ונמצא כופר בנסים ובנפלאות הכתובים בנביאים משני פנים..." וכו'. עד "אין אלו אלא דברי שחוק שהוא מראה שהיה מאמין בתחיית המתים..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב ראיתי לכתוב בכאן מה שכתב בעניין זה באגרת תחיית המתים להודיע עיקר הדברים אשר המתעקש הזה לא הבין דרכם. כתב שם זה לשונו: |
ומה שאבארהו, הנה אע"פ שהוא עיקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר הוא שהנסים פעמים שיהיו בעניינים הנמנעים בטבע, כההפך המטה לנחש ובקיעת הארץ בעדת קרח וקריעת הים. ופעמים יהיו בדברים אפשריים בטבעיים, כארבה וכברד והדבר במצרים, לפי שכל אלו יארעו בקצת זמנים ובקצת מקומות, וכן קריעת מזבח ירבעם במאמר הנביא איש האלוהים זה המופת אשר דבר יי' וגו', כי דרך הבניינים שיבקעו, ובפרט החדשים. וכן ירידת המטר הסוחף בזמן הקיץ על יד שמואל, והברכות והקללות הכתובים בתורה, שכל אחת מהן אפשר שתחול בכל מדינה ובכל זמן, והן כלן מכת האפשר כשתתבונן בהן. ואמנם יהיו אלו הדברים האפשריים מופת באחד מג' תנאים או בכולן
האחד בבוא אותו הדבר האפשר בעת מאמר הנביא ממש, כמו שכתוב בשמואל אקרא אל יי' ויתן קולות ומטר, וכמו שנאמר באיש האלוהים הבא מיהודה והמזבח נקרע וישפך הדשן מן המזבח כמופת אשר נתן איש האלוהים. והתנאי השני הוא זרות אותו האפשר וחזקתו מכל האפשר ממינו, כמו שנאמר בארבה לפניו לא היה כן ארבה כמוהו וגו', ובברד נאמר אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים וגו', ובדבר נאמר וממקנה בני ישראל לא מת אחד, והתיחדות אותו האפשר בעם נרמז אליו או במקום מיוחד או במין נרמז אליו בשכל הוא מנפלאות אותו האפשר ומזרותו. והתנאי השלישי הוא הימשך אותו האפשר המחודש והתמדתו, כמו הברכות והקללות. כי אלו היו פעם אחת או שנים, לא היו מופת, והיו אומרים שזה מקרה. וכבר נתבאר זה בתורה שנאמר ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי, רוצה לומר שתשימו כל מה שיבא עליכם מאלו המכות מקרה, לא שהן עונש, אמר שהוא ית' בחרון אף יתמיד אותו הדבר אשר חשבתם אותו מקרה. וזהו שאמר הכתוב והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי. ואחר שנתבאר לך זה, תדע כי המופת בדבר הנמנע בטבע לא ימשך כלל ולא יאריך ולא יעמוד על תכונתו, שאם היה מתמיד כך היה מביא ספק במופת. כי אלו היה נשאר המטה נחש, יחשבו שהיה נחש מעקרו. ולזה שלמות המופת היא בשובו מטה כמו שהיה. וכן אלו הייתה נשארת הארץ בעדת קרח בקועה לעולם, היה המופת חסר. ואמנם שלמותו הייתה בשוב הארץ לתכונתה, שנאמר ותכס עליהם הארץ וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו. ומפני זה העיקר אשר העירותיך עליו אני בורח מלהאמין התמדת דבר היוצא מן הטבע, כמו שביארנו. אמנם הנסים בדברים האפשריים, כל עוד שיתמידו וימשכו, הם יותר מופת. ולפירושו אאמין התמדת הברכות אצל עבודת השם, והקללות אצל המרי תמיד בזאת האומה. ובזה הייתה אות ומופת כמו שביארנו.. עכ"ד. |
וכולם דברי אלוהים חיים אין בהם נפתל ועקש. ואתם שלימי הדעת ראו והתבוננו אם מי שיכתוב דברים כאלו יאמר עליו שהוא כופר בנסים. ועוד אכתוב בזה בשער ג' פ"א אם יגזור השם. [אין צורך בנבואה] ועל הסברא הזאת הנכבדת סמך בתחילת המדע שלו: המצוי הזה אלוה העולם אדון העולם והוא המנהיג בכוח, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסובב בלא מסבב. ואלהינו ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא רגל. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי יי' אלדיך וגו'. הנה לדעת הרב לא הוצרך נבואה כלל, כי מתנועת הגלגלים בלי שנוי והפסק יהיה ניכר כי הוא מודה לארסטו..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב העבודה! חסרון גדול לבעל שכל להשיב על אלה הדמיונות והשיגעונות והתולדות הכוזבות שהוא מוליד בדברי רבנו הרב, לפי שהסכימה הנבואה עם המופת, אמר שלדעתו אין צריך נבואה כלל. ועוד אכתוב בזה בשער ראשון ח"ב. עוד כתב שם בסמוך זה לשונו: ואין צריך נבואה לזה, כי כולם יוכלו לדעת זה, גם כי יכחישו התורה. וזה יהיה לדעתו פירוש אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה. ואחר שבמופת נתברר הנה הוא גדול מהנבואה זה דרכו בהכרח והמשכיל יבין..." וכו'. ע"כ. אמר הכותב כבר כתבתי כי חסרון גדול לבר דעת לקרות דברים אלו אף כי להשיב עליהן, כי אע"פ שנודה הדבר במופת למה לא יבוא הדבר בתורה, ומה חסרון יפול בנבואה כשהמופת מחייב אותה, איך יתחייב מזה שיהיה המופת גדול מהנבואה. וראיתי לכתוב כאן דברי רבנו הרב ז"ל שכתב בתשובותיו על קצת סודות, ותראה כמה רחקו דרכיו מדרכו וזה לשונו שם: |
כי הנבואה עולם אחר והיא למעלה מהראיה. והראיה היא תחילת הדעת והיא המופת..." וכו'. והנביא הוא שיוכל להגיע למה שלמעלה מן הטבע. ומרע"ה סוף הנבואה, ואין בנבואה למעלה ממנו. ואחרי שהדבר כן, היאך אפשר להעמיד ראיה על דברי הנבואה, והנבואה למעלה מהראיה, ואין הראיה מגעת למקום שהנבואה מגעת. לפירושו אי אפשר שתעמוד הראיה במקום שנבואה עומדת. נמצאת אומר שאין אדם מערער בדבר אלא הכופר בנבואתו של מרע"ה, ואומר שלא היה נביא. אבל אם יודה שהיה נביא, לא יוסיף לשאול ראיה. וזהו עיקר שאנו סומכין עליו במרע"ה ודבריו נבואה והרי היא למעלה מהראיה. אבל לישא וליתן מדרך החכמה שהיא למטה מהנבואה, לא יצא דבר על בוריו, שהרי לא יתכן להגיע. הא למה זה דומה, למה שדמה להכניס כל מימי העולם בקיתון של מים. ע"כ.
|
עוד כתב בספרו הנכבד בעניין חידוש העולם זה לשונו: |
וכאשר התבאר לי זה, והייתה זאת השאלה - רוצה לומר קדמותו או חידושו אפשרית - הייתה מקובלת אצלי מצד הנבואה אשר תבאר עניינים אין כוח העיון להגיע אליהם..." וכו'.
|
עוד כתב בפרק כ"ד מהחלק השני זה לשונו: |
ונניח העניין שלא יושג בהיקש למי שבא לו השפע האלהי העצום, עד שנאמר עליו פה אל פה אדבר בו. וגומר. ע"כ.
|
וכל ספריו מלאים מזה.
[חידוש הרצון בכל עת] ובמסכת אבות כבר הזכרתי לך בפרק שמיני, שהם לא האמינו בחידוש הרצון בכל עת, אבל בתחילת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם מה שיעשה..." וכו'. הנה לא היה שם נס כלל..." וכו'. ע"כ: אמר הכותב מה שכתב רבנו הרב ז"ל בהקדמת פירושו למסכת אבות פ"ח כתב אותו משם רבותינו ז"ל מבראשית רבה ראש פרשת בראשית וממדרש קהלת וזה לשון רבנו הרב ז"ל שם |
ומפני זה הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע, אשר היו ואשר עתידין להיות, אשר ייעד בהם הכתוב, כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהן מה שיתחדש..." וכו', עד "וכבר הרחיבו המאמר בזה במדרש קהלת וזולתו". ע"כ.
|
גם כן כתב בזה בפירוש משנת עשרה דברים נבראו בע"ש. גם בחלק כ"ט מהמורה לצדקה כתב העניין בעצמו, והביא דבריהם ז"ל, שכתב שם, |
אמר רבי יונתן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם הים שיקרע לישראל, הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו.
אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית. ושם תמצא הדברים פשוטים והכוונה מבוארת למשכילים. |
והכי נמי כתוב בספר הזוהר זה לשונו: |
ויאמר יי' לדג וגו' וכי כאן אמר ליה אלא בשעתה דקב"ה ברא עלמא בעובדא דבראשית ביומא חמישאה ברא נוני כדין פקיד ואמר דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה ויהי במעוי תלת יומין ותלת לילוון לבתר ירמייה לבר ולא דא בלחודוי אלא כל מה דעבד קב"ה בעובדא דבראשית בכולא אתני עמיה ביומא קדמאה ברא נהורא ואתני עמיה דחשיך לשמשא במצרים תלת יומי דכתיב ויהי חשך וגו' עד אתני בימא למעבר ישראל בגויה ביבישתא ולמטבע למצראי וכן הוה דכתיב וישב הים וגו' אל תקרי..." וכו'. תו אתני בארעא די תפתח ית פומה במחלוקתא דקרח ותבלע לקרח ולכל כנשתיה דכתיב ותפתח הארץ וגו' עד וכן בכל עובדא ועובדא דאיתחדש בעלמא קב"ה פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא אף הכא ויאמר יי' לדג ויאמר מששת ימי בראשית קאמר. ע"כ.
|
וכן כתוב בפרקי רבי אליעזר בבירור וכפי מה שכתב רבנו בחיי ז"ל בתחילת פרשת ויהי בשלח. וכבר נתבאר דעתו בעניין הנסים וזה המשיג אלו היה משיג בזה על רבותיו היה גדול כחו יותר מהשיג על רבנו הרב ז"ל רחמנא לצלן מדעתא דיליה: |