מתוך שנתון היכל שלמה, "שנה בשנה" תשס"א

היתר המכירה בשמיטה שנוי במחלוקת זה למעלה מ-100 שנה.

המחלוקת מתבטאת בהגדרות הלכתיות מובהקות. אולם מעבר להגדרות ההלכתיות מסתתר ויכוח רעיוני, ביחס למקומה של מצות ישוב ארץ ישראל במערכת המצוות, בתהליך הגאולה ובשיתוף כל חלקי העם בקיומה. במקורו חצה הויכוח את גדולי התורה, גם את אלו שהיו ידועים בחיבתם לציון, ויש שדווקא אהבתם היתרה לארץ ישראל הביאה אותם למסקנה המתנגדת לשימוש בהיתר המכירה. בגלל התסיסה האידיאולוגית המפרה שיש בדיון זה, מן הראוי לעוררו מחדש מדי שמיטה בשמיטה כדי להביא את הלבבות לביקורת עצמית ולהעמקת המחשבה על איכות החיים הישראליים בארץ ישראל, שהן ממטרותיה הגדולות של שנת השמיטה.

נפתח באחת השאלות ההלכתיות הקשורות בהיתר המכירה, והיא איסור "לא-תחנם". לפי פסוק זה, אסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל. הנצי"ב רואה בעבירה על איסור זה מעשה חמור יותר מחילול השמיטה עצמה, וקורא על מציעי ההיתר שהם "ברחו מן הארי ופגעם הדוב". כלומר הם רצו להימנע מאיסור שמיטה מדרבנן, וגרמו לאיסור חמור יותר והוא איסור "לא תחנם". חומרתו של איסור זה היא בכך, שגם כיום הוא לכל הדעות מדאורייתא. הוא קשור באיסור עבודה זרה ובחובה לרשת את ארץ ישראל, ויתכן שיש בו גם ממצות ישוב ארץ ישראל, שלפי הרמב"ן אסור שנעזבנה ביד זולתנו מן האומות.

הראשון שהתייחס לשאלה זו, והוא גם הראשון שהציע את המכירה כדרך לפטור את הקרקע ממצות השביעית, היה ר' מרדכי רוביו, רבה של חברון, לפני כ200- שנה, בספרו "שמן המור" סי' ד'. תשובה זו הייתה לנגד עיני ר' יצחק אלחנן מקובנה כ100- שנה לאחר מכן, בהנהיגו את היתר המכירה הראשון למושבות החדשות בארץ ישראל.

וזו לשון השאלה בשמן המור:

איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים.
ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית.

התשובה ארוכה ודנה בצדדים שונים של הבעיה, והצעתו הייתה למכור את הקרקע זמנית לגוי, ובאשר לחשש איסור "לא תחנם" כותב הוא, שעלול להיווצר מצב שבו:

כל איש ישראל הירא את ה', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול. באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע. (כוונתו למצות ישוב ארץ ישראל).

נוצרה אפוא תופעה מעניינת, שדווקא המכירה הזמנית לגוי היא המונעת מבחינה רעיונית את איסור "לא תחנם", בכך שיותר ויותר יהודים ירכשו שדות וכרמים בארץ; ואילו ההימנעות ממכירה בגלל איסור "לא תחנם", היא שעלולה לגרום לכך שהגויים יחנו יותר ויותר בארץ. ר' מרדכי רוביו מציע אפוא שלא נראה את המעשה הבודד בלבד ונשקול אותו בשיקוליו ההלכתיים הנקודתיים, אלא נראה את ההשלכות המרחיקות של המעשה ונתייחס אל הבעיה באופן כולל. מבחינה כללית העבירה על איסור לא תחנם כביכול, היא דווקא מניעתו של האיסור, וההימנעות מעבירה זו היא דווקא הגורמת לה שתיעבר.

כדאי היה להשוות לבעיה זו של ר' מרדכי רוביו את בעיות תקופתנו, על אף השוני המהותי שביניהן. אלו הנמנעים מלהסתמך על היתר המכירה, בגלל איסור לא תחנם, מעדיפים ירקות ערביים על פני תוצרת יהודית, אפילו זו שנעשית בהיתר, כגון במצעים מנותקים בחממות, או בירקות שנזרעו בערב שביעית ונלקטו בשביעית על ידי אוצר בית דין.

כמו כן מעניינת ההתייחסות לבעיית הנסיגה מחבלי ארץ ישראל (ואין הכוונה להתייחסות פוליטית מעשית, אלא להתייחסות ערכית-רעיונית) לעומת ההתייחסות לשאלת היתר המכירה בשביעית. למרות שהרעיון המובע באיסור לא-תחנם מחייב יחס של חומרה וזהירות גם בשאלות הכלליות, ולו בגלל השלכותיהן הציבוריות וההיסטוריות, לא פחות מאשר לשאלה הקונקרטית של אכילת עגבנייה בשביעית.

התשובה של ר' מרדכי רוביו עולה בקנה אחד עם ההגדרה ההלכתית של מצווה זו כפי שהגדירה הר"ן בגטין, שאין האיסור במכירת קרקע לגוי אלא כשהדבר נעשה לטובת הגוי. אך כשהדבר נעשה לטובת ישראל אין איסור בדבר. שכן ילמד עליו רעו. מפסוק זה אנו לומדים שתי הלכות נוספות, איסור מתנת חינם לגוי ואיסור נתינת חן לגוי, כלומר לשבחו ולפארו. המגמה הבולטת באיסור משולש זה היא להימנע מיחסים חברתיים הדוקים עם הגוי, כי יש בכך סכנה לייחודו וקיומו של עם ישראל. אך כאשר המגמה היא הפוכה: חיזוק מעמדו של עם ישראל, אין בדבר איסור.

השאלה הנשאלת, מהי ההצדקה האידיאולוגית להפקעת מצווה, מן החשובות שבמצוות התלויות בארץ (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוק: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם" (ויקרא, כ"ו, מ"ג) על ידי המכירה לגוי? לא סוד הוא שישנה אפשרות פורמלית להפקיע מצוות רבות מהתורה על ידי קומבינציות יורידיות שונות. התורה בודאי מתנגדת לכך. והדברים נתבארו היטב על ידי הרמב"ן בפירושו לפסוק "קדושים תהיו" שבו הביע את סלידת התורה מה"נבל ברשות התורה". מוסכם על ידי הפוסקים שאין היתר להשתמש באמצעי הפקעה אלא בשעת דחק גדולה מאוד, ולחלק מהם רק באיסורי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא (עין בכור-שור פסחים כ"ב שאסר למכור שוורים לגוי לשם האכלתם בחמץ בפסח ובמקור חיים סי' תמח' שחלק עליו והויכוח הגדול בנושא זה בשדי חמד במערכת חמץ ומצה), וכן הותנה תנאי שלא תשתכח המצווה כולה, אלא שיישאר לה זכר (כגון בעירוב אין מקיפין את כל העיר אלא משאירים חלק לא מוקף - עין שו"ע).

וכבר מצינו במצווה הדומה לשמיטת קרקעות והיא שמיטת כספים היתר דומה - הפרוזבול. בין רבותינו התעורר ויכוח אם היתר הפרוזבול הותקן רק לתקופת הילל או גם לדורות (גטין ל"ו:) ושמואל אמר עליו: האי פרוזבולא עולבנא דדייני הוא אי אישר חילי אבטליניה (פרוזבול זה חוצפת הדיינים הוא אם הייתי גדול מהילל הייתי מבטלו).

היתר הפרוזבול מבוסס על הדין שהמוסר שטרותיו לבי"ד אינו משמט, יש כאן מעין "היתר מכירה" שבמקום ביה"ד ממונה המלווה לגבות את חובותיו. ואילו הייתה שביעית מהתורה לא היה הילל מציע למלווים למסור את שטרותיהם לבי"ד, משום שהייתה בכך משום הפקעת איסור התורה (תוספות בגטין ל"ו, ד"ה מי). ההצדקה לתיקון הפרוזבול הייתה משום שראה הילל שהעם נמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על "השמר לך פן יהיה הדבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו וקרא עליך חטא אל ה' והיה בך חטא".

אם נשקול הפסד מצווה כנגד שכרה נמצא שהמצווה לשמוט חובות אינה אלא מדרבנן, אך הנמנע מלהלוות עובר על כמה איסורים מדאורייתא כגון: "אם כסף תלוה את עמי", צדקה, "ואהבת לרעך כמוך" ועוד. לכן ראה הילל צורך להעדיף את המצוות דאורייתא על-פני המצווה מדרבנן; גם זאת רק על ידי מעשה שיזכיר למלווים את מצות השביעית על ידי חתימת הפרוזבול.

על רקע זה נבין את הבעיה שניצבה בשנת השמיטה תרמ"ט בפני ר' יצחק אלחנן וחבריו, ר' שמואל מוהליבר מביליסטוק, ר' זנוויל קלפפיש מוורשה, ור' יהושע מקוטנה. ההתיישבות החקלאית בארץ זה עתה החלה במספר קטן של מושבות: פתח-תקווה, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, ראש-פינה, גדרה, עקרון ועוד. מספר המתיישבים דל ומצבם מדולדל. רובם חסרי ניסיון וידע בחקלאות, פגעי טבע עמדו לכלות הכל. מצבם הרוחני אף הוא לא היה איתן כל-כך. הניסיון בו מעמידה השמיטה מעצם קיומה את מקיימה, היה כאן קשה ביותר. לכישלון ההתיישבות בארץ היו עלולות להיות השלכות על כל תנועת העלייה ארצה שהחלה אז להתעורר. מצב היהדות באירופה היה חמור, במזרח סכנה פיזית קשה, ובמערב סכנה רוחנית חמורה, באמריקה החלה להיווצר הקהילה היהודית, שנעשתה לאחר מכן הגדולה בעולם מבחינה כמותית, אולם רחוקה מכך מבחינה איכותית. ההגירה לאמריקה הייתה מלווה לרוב בפריקת עול קשה.

השאלה שניצבה בכל חומרתה דרשה אחריות עצומה. מצד אחד הוכר הצורך הדחוף להבטיח את המשך התפתחותה של ההתיישבות החדשה בארץ, מאידך, השמיטה היא אבן הבוחן העיקרית לנכונות הציבור הבא ארצה להקריב קורבנות חומריים לממן ערכים מקודשים. ביתר המצוות התלויות בארץ לא היה המבחן כה קשה, תרומות ומעשרות מופרשים בכמויות קטנות, פרי ערלה בלאו הכי לא צמח כמעט. בכלאיים לא הוכרחו להשתמש אז. והניסיון הגדול והקשה ביותר בפני המשק החקלאי היה השמיטה. מבחינה ערכית נראה היה, שלו היה מושקע מאמץ עילאי בגיוס כספים בגולה (בלאו הכי הייתה החקלאות בארץ באותה עת פילנתרופית בחלקה הגדול), בחיזוק ידי המתיישבים לעמוד בניסיון הגדול, ובניצול שנת השמיטה לעליה רוחנית גדולה, היה בכך משום קידוש ה' גדול, והכרזה קבל העולם כולו שעם ישראל חזר לארצו לחדש את ימיו כקדם.

היתר המכירה, שלפיו לא תורגש השמיטה בפועל, עלול היה להעביר את המסר ההפוך: שהחקלאות החדשה בארץ-ישראל אינה שונה בערכיה מהחקלאות הרוסית והרומנית, חלילה, וככל העמים בית ישראל. כדי להשלים את התמונה מן הראוי להעמיד זה מול זה את שני הקצוות האידיאולוגיים: מצד אחד לילינבלום וחבריו המשכילים ברוסיה, שנהדפו לאהבת-ציון לא מעט בגלל שנאת ישראל בגולה, ושראו בביטול השמיטה עמדת מפתח לצורת החיים החדשה ההולכת ונוצרת לדעתם במושבות הארצי-ישראליות, ולעומתם רבני ירושלים, שאף הם ראו בשאלה זו שאלת מפתח לאיכות החיים הרוחנית העלולה או העשויה להיווצר במושבות אלו.

ביטוי לכך נתן הנצי"ב מוואלוזין, גאון התורה ומראשי חובבי-ציון בתשובתו לרב יודל לובצקי בפריז:

ונפלא ממני על מע"כ נ"י, היודע ומשכיל על רוח אנשי ליטא ואגפיה שהמה מנדבים על ישוב הארץ, אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים, כי אם להשיב נשמות ארצנו הקדושה, וגם זה לא להושיב מחוז "פלשתינה" כי אם קדושת ארץ-ישראל. ואם לא יקוים קדושת הארץ כראוי, יסלקו ידי הנותנים לגמרי, ולא יוסיפו להיות גורמים למצווה זו. וגם הכל יודעים - קרי בי רב הוא - אפילו בקרב חכמי אומות העולם, דישנה שביעית בקרב ישראל שבת לה', וכבר נודע כי הברון הנדיב שליט"א לא תקצר ידו להחיות האנשים התלויים בה, ואחינו שמחים שזכו לשמוע כי נתקיימה תחילת קדושת הארץ על ידם. ויותר מאשר אני חושש לחורבן הישוב, ראוי לחוש יותר לאנשי המושבות שלא ילכו בטל כל השנה, לו יגיעו לבטלה המביאה לידי שעמום ועבירה ח"ו.

הנצי"ב רואה בשאלה הערכית של השמיטה, גם שאלה כלכלית. התמיכה בישוב המעמיד את ערכי הרוח בראש מעייניו תהיה גדולה יותר מאשר בישוב שצורכי החומר תופסים אצלו מקום מרכזי.

ר' יצחק אלחנן הכריע בעד היתר המכירה אולם הגבילו למלאכות דרבנן בלבד. כעשרים שנה לאחר מכן, בשנת השמיטה תר"ע עמד בראש התומכים בהיתר המכירה מרן הרב קוק זצ"ל, אז רבם של יפו והמושבות, ובראש המתנגדים בארץ הרידב"ז, שעלה ארצה מסלוצק וישב בצפת. הויכוח האידיאולוגי הגיע ביניהם לשיאו.

מרן הרב זצ"ל שהיה תלמידו של הנצי"ב מוולוזין הגיע למסקנה אחרת מרבו, כנראה מתוך הערכה שונה של המציאות שהשתנתה בינתיים. הרב זצ"ל עלה ארצה בתקופת העלייה השנייה, שהאידיאולוגיה הציונית שלה הייתה חילונית מובהקת. מאידך, החלה הארץ לתפוס מקום מרכזי וברור יותר בתודעת העם ופעילותו, עם הקמת ההסתדרות הציונית על ידי הרצל, וגלי העלייה שגאו ובאו ארצה לפדותה משממותיה. הסיטואציה שנראתה לו לא הייתה כבדור הקודם, שעל ידי ההיתר תופקע השמיטה ובלעדיו היא תקוים. אלא למרבה הפרדוכס, על ידי היתר דווקא תקוים השמיטה; ובלעדיו - תופקע. הכיצד?

המציאות כפי שנראתה לו הייתה שאין קיום להתיישבות ולחקלאות בכלל בלי היתר המכירה אם מסיבות אובייקטיביות ואם מסיבות סובייקטיביות. שמירת השמיטה כהלכתה יכולה כרגע להיעשות רק על ידי יחידים. השאלה היא איך לעודד ולהרבות ביחידים כאלו שירצו לשמור שמיטה כהלכתה, ללא הזדקקות להיתר המכירה? האם על ידי ערעור ההיתר וביטולו, או שמא להפך, דווקא על ידי מתן לגיטימציה ברורה לכתחילה להיתר המכירה ניתן יהיה להשיג תוצאות טובות יותר? בחינת חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה. וזו לשונו באגרתו:

על ידי פרסום האיסור תיסתם הדלת של הכניסה לארץ ישראל, לבנותה בבניין של נטיעה וזריעה ומסחר ביבולה לפני כל שלומי אמוני ישראל. ואז יהיו הבאים רק משליכי הדת אחר גוום ואין שיעור לנפילת היהדות בארץ ישראל בכלל, שתוכל להיות נצמחת מזה. כי עכשיו אף על פי שבאים גם החופשים, מ"מ בכל מושבה נמצאים ובאים גם כן בעלי תורה ויראה והם מתאזרחים בתור בעלי בתים חשובים ומתוך כך מוסדי הדת מתחזקים. אבל אם תיסגר הדלת לגמרי בעד יראי ה'... אין שיעור לנפילה הרוחנית.

(וכן ביחס לציבור הרחב שאינו מסוגל ויכול כרגע להימנע מעבודה בשביעית):

ושאם יחשבו שכל מה שעושים יעשו באיסור והם רשעים ועבריינים אז מתוך הייאוש והקצף יוכל הדבר לבוא לנתיקת עול והפרעת התורה והמצוות בכמה עניינים עד שיצמח מזה חלילה חורבן גדול לכללות היהדות בארץ הקודש (אגרות שי"א)

ובאגרת אחרת:

ולא להתיר הוצרכתי ולא להפך לראות שעל כל פנים תיעשה מכירה, כדי שלא יהיה המכשול יותר גדול בלא שום צד היתר...
ואחר כך, כאשר ראיתי שהרשעים חפצים שלא יימצא שום מתיר בדרך הפקעה שבעולם, כדי שיוכלו לצאת בפומבי ולהגיד בריש גלי שצריך השנה לפרוק לגמרי את עול המצוות ח"ו, שהרי בין כך ובין כך הכל אסור, ואז הייתה הפרצה נוראה לא רק בעניין היהדות, שכך הוא הדרך כשאדם חושב עצמו לרשע הוא מתפרץ יותר ויותר (אגרת תקכ"ב)

והדבר חוזר אצלו בכמה הזדמנויות, שהחתימה על ההרשאה להיתר המכירה גם היא נחשבת לקיום מצות שמיטה אצל אותם שאינם מסוגלים ויכולים לשמור את המצווה בהידורה, בפרט כשהם נזהרים לנהוג על פי ההנחיות שלא לעבור על איסורי תורה, חרישה וזריעה.

בעומק הדברים יש כאן ויכוח אידיאולוגי עקרוני יותר. כיצד להתייחס לקיומו ולביסוסו הפיזי של הישוב, בפרט על רקע האידיאולוגיה המטריאליסטית שקנתה לה תפיסה אצל רבים מבני הדור. האם להכיר בה כחולשה וסטייה, ולהיאבק בה, או שמא ניתן לשבצה בכל זאת במסגרת תפיסת עולמנו הדתית? בעיה זו אינה נוגעת רק לשמיטה, אלא לכל התופעה המוזרה של ההתעוררות לציון, שבאה דווקא מצד אנשים רחוקים ממצוות, בעוד שעד אז היה מקובל שרק חסידים וצדיקים מופלגים עולים ארצה, כדי לחיות בה בקדושה ובטהרה.

גישתו של מרן הרב זצ"ל להסבר תופעה זו היא, שהפיכת נושא כה מקודש כארץ ישראל לבעל משמעות כה קיומית ובסיסית, אפילו לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות, מראה את חשיבותה של מצווה זו. אין זאת אלא סימן שהגיעו שלבי אתחלתא דגאולה. וכך הוא סדרה של הגאולה, גאולת הגוף ולאחריה גאולת הרוח. סדר זה הוא הכרחי, כשם שבגידולו של האדם, קודמת ההתפתחות הגופנית לזו הרוחנית, וכשם שבעצים קודמים העלים והפרחים לפירות, וכשם שבהיסטוריה קדמו בני נח לאברהם, כך היא גאולתן של ישראל. אמת היא שהרוח היא המטרה העיקרית ואסור להזניחה. גם בשעת ההתפתחות החומרית אנו חייבים להעמיד בראש את הרוח. אולם המציאות היא שהעיסוק בחומר מסיח בהכרח את הדעת מהעיקר והוא הרוח. המשימה היא כפולה: גם לעודד את קיום הפיזי ולתת לו לגיטימציה ערכית במידה ידועה, ובאותה שעה ממש לתת כובד למשקל הרוחני של המפעל ההתיישבותי, ולחזק את ידי אלו המסוגלים להתמסר לעליה רוחנית. לא רק שאין סתירה בין השתיים - אלא ההשלמה ביניהם היא חיונית והכרחית לשתיהן גם יחד, שאינן אלא אחת.

הויכוח בין הרידב"ז למרן הרב זצ"ל התמקד בניסוח הלכתי, הרידב"ז שאל, אם כל מטרת היתר המכירה היא לצורך קיום מצות ישוב הארץ, מה הועילה אפוא המכירה, הרי על ידי מכירת הארץ לנוכרים מפקיעים ממנה את קדושתה ופוטרים אותה ממצוותיה. אם כן פקעה מצות ישוב הארץ (בית רידב"ז על פאת השולחן, הקדמה). במילים אחרות: לישוב הארץ יש משמעויות ערכיות רק בקיום מצוותיה. בהעדרן אין כל ערך לישוב הארץ.
מרן הרב זצ"ל עונה לו שקדושתה העצמית של הארץ לא נפקעת. גם לפני כיבושה, בזמן האבות, כשעדיין לא התחייבה במצוות, הייתה חשיבות ערכית לישיבה בה. (שבת הארץ, מבוא פט"ו). במילים אחרות: לעצם הישיבה בארץ יש משמעות ערכית, גם בלא המצוות התלויות בה.

אם ניישם את הויכוח הפרטי הזה על היחס לכל המאורעות העוברים על עם ישראל וארץ ישראל בדורות האחרונים, נמצא שהשאלה היא: ארץ ישראל היא ערך, או רק צורך. האם יש לפסול מכל וכל את הגישה החילונית לארץ ישראל הרואה בה לכאורה צורך בלבד, או שמא יש לראות בה ערך דתי, אף על פי שנושאיה הם מטריאליסטים גמורים. תשובת מרן הרב זצ"ל היא, שציוני מטריאליסט הוא כמו מרובע עגול. לא יתכן כדבר הזה. מטריאליסט אמיתי ייסע לאמריקה ולא לארץ ישראל. ארץ ישראל היא ערך גם למתכחשים לה. היא ערך על אפם ועל חמתם כביכול. וכששוקלים את מצות השביעית מול מצות ישוב ארץ ישראל, ההכרעה צריכה להיות לטובת מצות ישוב הארץ שהיא הבסיס לכל התורה כולה ושביעית בכלל. בתקופת הגאולה ובפרט כשמצבו הרוחני של עם ישראל הוא כה קשה שלילת ערך זה ממנו פרושה סכנה קיומית ממש לשרידי העם שנותרו עדין אחרי שנות הגלות הארוכות, וחיסולם הפיזי והרוחני גם יחד.

מתוך ראיה כוללנית זו ניתן לומר שהפקעתה הזמנית של השמיטה הייתה קיומה, בחינת "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וזו לשונו של מרן הרב זצ"ל:

כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצדו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח. ואורן של ישראל הוא הולך ואור קמעא קמעא. הוא מתקן באמת את קדושת הייחוד העליון של יסוד השביעית... ולהפך, מי שגורם ח"ו לדחוק את רגלי ישראל ולמעט את קיבוצם של ישראל בארץ ישראל הוא מאחר מצדו את הגאולה.
וירא אלקים יצא ידי שניהם. זהו מי שמשתדל להחיות בפועל את כל פרטי קדושת השביעית גם בזמן הזה כמה דאפשר, ומשתדל גם כן לקרב במעשיו ובהשפעתו שצמיחת קרן ישועה והתגלות אורו של משיח צדקנו יהיה בזמן קרוב. (אגרת תקנ"ה).

ואכן המציאות מוכיחה את צדקת דרכו של מרן הרב זצ"ל. ההתיישבות התבססה, ובתוכה גם ההתיישבות הדתית. במקביל עלתה גם הרמה התורנית בהתיישבות זו. קם דור חדש אשר מחפש דרכים מעשיות לשמירת השמיטה כהלכתה מבלי להזדקק להיתר המכירה. האפשרות והרצון לחפש דרכים חדשות אלו נוצרו על הבסיס הכלכלי האיתן שנוצר בהתיישבות. רק על בסיס יציב ניתן להמריא כיום לנורמות גבוהות יותר (במקביל, יש להדגיש גם את חשיבותה של הביקורת על היתר המכירה שדחפה את החקלאות והפוסקים לחפש דרכים משופרות יותר לשמירת המצווה כהלכתה).
קיימת כיום נכונות רבה בהתיישבות החקלאית לצמצם את השימוש בהיתר המכירה למינימום הכרחי, ואף לוותר עליו במידת האפשר, ולהשתמש יותר בדרך של אוצר בי"ד. דרך זו ישימה בעיקר במטעים ובירקות שנזרעו בשישית, ואין אפשרות להשתמש בדרך זו לזריעת ירקות בשביעית עצמה. בגידולים מסוימים יש אלטרנטיבה אחרת והיא המצעים המנותקים. אך לא כל גידול ניתן לגדל בדרך זו, מה גם שדרך זו יקרה. המודל הרצוי הוא להימנע מאכילת ירקות בקיץ של שנת השמיטה. ניתן להמיר את הירקות בפירות המצויים בשפע. אולם דרך זו של אוצר בי"ד מחייבת את הצרכן להיות שותף וערב לחקלאי, על ידי שיעדיף רכישת תוצרת ישראלית שגדלה כהלכה, על פני תוצרת חוץ או תוצרת נוכרים.

שינויים כבירים ומהפכניים חלו בישוב בארץ ובחקלאות במשך השנים האחרונות, והתנאים השתנו תכלית שינוי. לא קיימת עוד בעיה של עידוד העלייה לארץ ורכישת קרקעותיה. אך מאידך יש חשש להשתלטות נוכרית על קרקעות ישראליות. כמו-כן רוב הציבור לא מסוגל כיום לקיים שמיטה כהלכתה, הן בגלל מצבו הרוחני והן בגלל בעיית היצוא. משקים בודדים יכולים לשווק את תוצרתם בארץ. אולם כלל החקלאות אינה יכולה לנתק את כל קשריה המסחריים עם חו"ל. הפסקה של שנה אחת ביצוא פירושה כריתת הענף וצמצום החקלאות במדינה. כמו כן בנויה החקלאות על אשראי גדול בריבית גבוהה. ההשקעות העצומות מחייבות תשואות גבוהות במשך שנים. בתנאי הכלכלה של ימינו, שנה ללא ריווח היא שנה של הפסד¹.

אין כרגע דרך אחרת להמשך קיומם של ענפים מסוימים במשק החקלאי אלא על ידי היתר המכירה, עד אשר יערה ה' רוח ממרום וכל העוסקים בתכנון החקלאות יהיו חדורי הכרת ערכה של השביעית ויכללוה כגורם משמעותי בשיקוליהם וימצאו דרכים אחרות לקיום המשק ופיתוחו גם בשנה השביעית.

הדרך המוצעת היא אפוא דו-מסלולית.
מצד אחד לצמצם או אפילו לוותר על השימוש בהיתר המכירה באותם גידולים שאין כבר צורך בו. מצד שני יש הכרח להשתמש עדיין בהיתר המכירה באותם גידולים שעדיין לא נמצא להם פתרון אחר. דרך דו-מסלולית זו הוכיחה את עצמה. ומשמיטה לשמיטה נפתחות אפשרויות חדשות שבהן אפשר לקיים את השמיטה ביתר הידור.

אולם הליכה בדרך דו-מסלולית זו מחייבת גיבוי ציבורי רחב. כולנו אחראים וערבים לכך, שארץ ישראל תשבות בשנת השמיטה. ביכולתנו, גם העירוניים שבנו, לסייע לחקלאות למצוא פתרונות הולמים יותר. וזאת בתנאי שנסייע לחקלאות להשתמש יותר ויותר באוצר בי"ד ובמצעים מנותקים. רק אם הציבור העירוני יעדיף פירות ישראלים שגדלו בהיתר בשנת השמיטה הוא יוכל לסייע לחקלאות לשמור שמיטה כהלכה.

המצווה חלה על הכלל ועל הפרט. לא רק הפרט מצווה בה אלא הכלל כולו. כי גם כללותיה וגם פרטותיה מסיני.

הערה:

1. ואף על פי שיש דרך הלכתית לשווק לחו"ל גם בלי היתר המכירה אין דרך זו רווחת לדעת פוסקים רבים, והבעיה אינה רק השיווק של מה שנאסף בשביעית, אלא גם הזריעה בשביעית שהיא הכרחית לשם שמירה על שווק, בגידולים חד-שנתיים כגון פרחים וכדומה.

---

---