על טעם השמיטה ומטרתה כבר דברו הרבה. חכמי הנוצרים רואים בחוק זה מהרהורי לבם. יש סובר, שעל ידי חוק השמיטה רצתה התורה לנטוע בלב העם את מדת החיסכון והקימוץ ליום רע, - מידה שלא היתה נטועה בלב העם העברי; כי בהיותם עבדים במצרים, ואחר כך נודדים במדבר, נמצאו במצב כזה, שלא הוצרכו, וגם לא יכלו, לדאוג דאגת מחר. אולם על ידי זה שלא יזרעו שנה תמימה ויהיה עליהם להכין אוכל לשנה זו, באספם על יד מתבואות יתר השנים, תשתרש בלבם מדת החיסכון, שתועיל להגדיל את עושר העם וכוחו החומרי. ויש מי שאומר, שכוונת החוק הזה היתה להמעיט ככל האפשר את המסחר ביבול האדמה בכלל, ואת הוצאת התבואה מארץ ישראל לחוץ לארץ בפרט, - דבר שהיה רצוי אז מכמה טעמים. עוד הרבה דברים, דברי הבאי, נאמרו בעניין חוק השמיטה.
מטים אנו את אוזננו לשמוע מה בפיהם של חכמי ישראל בדבר החוק הזה. לפי דעת הרמב"ם (מורה נבוכים, ג, לט), "חששה התורה, שלא ייחלש כוח הארץ וייבש לשדה בתמידות הזריעה", וצוותה שתשבות הארץ, "למען תוסיף תת כוחה לזורע". טעם זה הוא רציונלי ביותר, גם בלתי נראה מפשט הכתובים.

לעמת זה נותן הר"י אברבנאל טעם מיסטי לדבר חוק השמיטה.

אבל רוב חכמי ישראל סוברים, שרעיון השבת הונח ליסוד גם בחוק השמיטה, ורוח אחד מאחדם.

"שבת לה' - כשם שנאמר בשבת בראשית: שבת לה', כך נאמר בשביעית: שבת לה'" (ספרא).

והראב"ע בפרושו על התורה (פרשת בהר) אומר בקצור: "שבת לה' - כיום השבת".

גם הרלב"ג, זה החוקר הגדול, כותב: "וטעם השמיטה כטעם השבת, בתוספת מה שתצא מזה תועלת לעניים".

אף הרא"ה, בעל "ספר החנוך", מסכים לטעם זה ומבארו יפה:

"משורשי המצווה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' וכו' ובאה חובה עלינו להוציא כל הזמנים שלנו יום יום ושנה שנה על דבר זה - למנות שש ולשבות בשביעית".

לדעה זו מסכימים, כאמור, רוב חכמי ישראל; ואמנם יש למצוא סיוע לזה בלשון המקראות וסדור הפרשיות, כי בפרשת משפטים (שמות, כג, יא-יב) תכף אחר שגמר הכתוב לדבר על אודות השביעית, הוא מתחיל לדבר על אודות השבת ונסמכו זו לזו בכוונה בולטת. כן נקראה השנה השביעית "שנת השבת", או "שבת הארץ". ולהיות שהשבת היא עיקר ויסוד לדת ישראל, קבעה התורה שבת לימים ושבת לשנים.
עתה נבין את הערך הגדול שהתורה נותנת לחוק השמיטה, עד שעל הפרעתו היא עונשת בעונש היותר גדול, בעונש הגלות, ויובן גם כן יחס העם אל חוק השמיטה בימי הבית השני.
נראה, שבימי הבית הראשון לא שמרו ישראל כראוי את השמיטה, כמו שמוכח מן הכתוב בדברי הימים ב, לו, כא. והרי באותו זמן לא שמרו כראוי גם את השבת ויתר החוקים שבתורה, אף שאין שמירתם קשה כשמירת השביעית. אך בשובם מן הגולה, ובייחוד בימי עזרא ונחמיה, כשהתחילו לשים לב במידה מרובה לקיום המצוות שבתורה, פינו לחוקי השבת והשביעית מקום בראש. ובין הדברים, שעשו להם חיזוק בספר הברית שכרתו אז, אנו מוצאים גם את השבת והשביעית; וראה, שגם כאן נזכרו סמוכות בפסוק אחד: "ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא ניקח מהם בשבת וביום קודש, ונטש את השנה השביעית" (נחמיה, י, ל"ב).
מימי עזרא ואילך דקדקו והחמירו מאד מאד בשמירת השבת והשביעית; ואם בקצת הלכות שבתורה לא החמירו כל כך בימים הקדומים בפרטיהן, ורק ברבות הימים הלכו וחזקו אותן על ידי גזרות וסיגים, ויש מהן שהן "מקרא מועט והלכות מרובות", - הנה בשבת ובשביעית, מתוך שהן מורות על האמונה ב"חידוש העולם", שהיא "עיקר ויסוד הדת הישראלית", שהיתה אז עדיין רפויה בידם, החמירו בהן מאד - בפרטים ידועים גם יותר מאשר בתקופה המאוחרת - עוד לפני ימי התנאים:
ידוע, שעד זמן החשמונאים היו נמנעים מלהילחם ביום השבת לא רק מלחמת תגרה, אלא גם מלחמת מגן. החסידים, שהיו טמונים במערה, לא עשו שום מעשה, כשבאו עליהם היוונים ביום השבת, למען הינצל מידם, ולא רצו לחלל את השבת גם בטלטול אבנים לסתום פי המערה, שזהו איסור דרבנן. אולם "מתתיהו והאנשים אשר אתו גמרו אומר ביום ההוא לאמר: אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם, ולא נגוע כגוע אחינו במערות" (חשמונאים, א, ב, ל"ב; חשמונאים, ב, ו, א) - התירו אפוא מלחמת מגן, אך לא מלחמת תנופה. אחר כך הרחיקו ללכת עוד יותר והתירו אפילו במלחמת הרשות להלחם מלחמת תגרה גם ביום השבת, אם רק התחילו במצור העיר שלושה ימים לפני השבת. "זו אחת משלושה דברים, שדרש שמאי הזקן: עד רדתה אפילו בשבת". גם באיסור מוקצה החמירו באותה תקופה יותר מאשר בתקופת התנאים. גם אסרו ה"חסידים" שבאותו זמן להרוג בשבת נחשים ועקרבים, וההורגם "אין רוח חסידים נוחה הימנו". "חסידים הראשונים לא היו משמשים מטותיהן אלא ברביעית בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת" (נדה, לח), כי אם תלד בשבת, יצטרכו לחלל עליה את השבת. גם פקוח נפש לא דחה אצלם את השבת. על עובדות אלה יש להוסיף עוד, אך גם הן דיין להראות לנו עד כמה החמירו אז באיסורי שבת וכמה השתדלו בשמירתה.
ובמידה זו החמירו גם באיסור השביעית ושמרו אותה בכל תוקף. היו, ויש הרבה, שפקפקו באפשרות קיומו של חוק זה ואם באמת נתקיים בזמן מן הזמנים; אבל העובדות באות ומטפחות על פניהם.
פלויוס מספר, שאלכסנדר הגדול מילא את בקשת היהודים, לפטור אותם מתשלום המס בשנה השביעית, והשיב אחור את בקשת השמרונים בעניין זה (קדמוניות, ספר י"א, ח, ה-ו). רושם ממאורע זה נמצא גם באותה האגדה הידועה, שבאו ישראל ו"בני אפריקא" או "מצריים" לפניו לדין, המסיימת: "ואותה שנה שביעית היתה והניחו שדותיהם כשהן זרועות וברחו להם, וסמכו ישראל עליהן" (סנהדרין, צא, א; מגלת תענית א). כן הוכרחו הנצורים בצור, בזמן מלחמות החשמונאים, למסור את העיר ולהיכנע, מפני שחזק עליהם הרעב בשנה זו, שהיתה שנת שמיטה (חשמונאים , א, ו, נ"א-נ"ו); יוחנן הורקנוס צר על מבצר דגון - שהתבצר בו תלמי הורג אביו - זמן רב, אך הנה הגיעה שנת השמיטה, ש"היהודים חוגגים ושומרים אותה כיום השבת", ויוחנן הורקנוס הפסיק את המצור (קדמוניות, י"ג, ח, א). בספר הברית המחודש בין יהודה ורומא, בזמן יוליוס קיסר והורקנוס השני, אנו קוראים בסעיף א: "כל ערי יהודה, לבד יפו, צריכות לתת מס ידוע בכל שנה לטובת ירושלים. יוצאת מן הכלל השנה השביעית, הנקראת שנת השבת, שאין אוספים את פירות האילן וזורעים בה". ולהלן, בסעיף ה, נאמר: "יקבל הורקנוס בן אלכסנדר ובניו כמס מאת בעלי האחוזות, הסמוכות ליפו, בעד החיטה המובלת לחוף צידון ששה ועשרים אלף שבעים וחמש מדות, חוץ מן השנה השביעית, שנת השבת, שאין האדמה נעבדת בה" (שם, ספר י"ד, י, ו).
בקדמוניות, ספר י"ד, ט"ז, ב, וספר ט"ו, א, ב, יש לנו ידיעות ברורות גם על דבר שמירת השביעית בכל תוקף בראשיתה של מלכות הורדוס. מזמן זה ואילך אין לנו צורך בראיות על זה; המון משניות וברייתות מעידות על זה כמאה עדים.
אמנם בימי הורדוס התחיל איסור השביעית להתרופף בידי העם. עין הממשלה היתה צרה בחוק זה, המפריע בעד גביית המסים בשנה השביעית. הורדוס היה תמיד זקוק לכסף רב לצורכי מלחמותיו, מתנותיו לקסרי רומא ושרי צבאה ובניניו הרבים והמפארים, אשר בנה בהרבה ערים, ולכן הכביד את עול המס על העם ולקח את כל יגיעם. בשנה השביעית היה אוצר המלוכה כמעט ריק (עיין קדמוניות, ט"ו א, ב), ומובן שלא היתה דעתו נוחה מחוק השביעית. בטלו לגמרי לא יכול, מפני התנגדות העם וחכמיו; אך צווה, שכל עבודות השדה לצורך מוצאי שביעית תעשינה גם בשביעית, למען יוכלו לזרוע תכף בצאת השביעית. נוסף לזה היו בימי הורדוס גם שנות בצורת. אז התחילו קצת עובדי האדמה להקל ראש בשביעית. החכמים הכרחו להעלים עין מזה מאימת הורדוס. מעידה לנו על זה משנה קדומה:

"שדה שנטייבה בשביעית... שמאי הזקן (אומר) אילו היתה שעה פנויה גוזרני עליה שלא תזרע (גם במוצאי שביעית). בית דין שלאחריו גזרו עליה שלא תזרע" (תוספתא שביעית, ג).

בית דין שלאחריו הם בית שמאי ובית הלל, שעמדו בראש העם אחרי אשר סר שבט הורדוס, ובימיהם היתה השעה פנויה ומוכשרת לגזרה זו. גזרה זו נקבעה אחר כך כ"סתם משנה" (שביעית, פ"ד, מ"ב). חוץ מזו גזרו בית שמאי ובית הלל ובתי הדינים שעד החורבן עוד גזרות שונות, המכוונות לחזק את חוק השביעית ולסעדו.

מן האמור למעלה וממה שיבוא להלן יוצא, שלחוק השביעית היו שלוש תקופות:
התקופה הראשונה מתחלת בימי עזרא ונחמיה וגומרת בסוף ימי החשמונאים;
התקופה השניה נמשכת ממלכות הורדוס עד חורבן הבית;
התקופה השלישית נמשכת מחורבן הבית ואילך.

בתקופה הראשונה נשמרה השביעית בכל תוקף, עד שהחכמים לא ראו כל צורך בעשיית סיגים לה ומשמרת למשמרת. ההלכה כמעט שלא יצאה אז מגבולות החוק, כפי מה שהוא מפורש בתורה, והתאימה עם קיום החוק בפועל.

בתקופה השניה התחיל העם להקל בשמירת השביעית; אך בה במידה שנתרבה הפרוץ, בה במידה נתרבו הגדרים והגזרות נגד "עוברי עברה" והלכות השביעית התרחבו ונסבו למעלה ראש. אולם החומרות והסיגים הועילו רק במקצת לחיזוק החוק הרופף, וההבדל בין ההלכה ובין המעשייה הלך הלוך וגדול.

בתקופה השלישית, אחר החורבן, התחילו גם החכמים להקל יותר ויותר, בראותם את הלחץ שנלחץ אז העם ואי אפשר היה לו להתגבר על המכשולים שהנדו על דרך שמירת החוק הזה.
ההבדל בין שלוש התקופות בולט באיסור החרישה בערב השביעית. לאיסור זה אין רמז בתורה; ומוצאו מן התקופה הראשונה, מזמן הסופרים. רבי עקיבא מצא, שלאיסור זה כונה התורה באמרה:

"בחריש ובקציר תשבות" (שמות, לד, כא), - אין צריך לאמר חריש וקציר של שבת, שהרי כבר נאמר: "לא תעשה כל מלאכה"; אין צריך לאמר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", אלא זהו חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.

אבל רבי ישמעאל מפרש את המקרא כפשוטו על איסור החריש והקציר בשבת, ו"הזכיר בייחוד חריש וקציר, מפני שהם עיקר חיי האדם" (ראב"ע ורמב"ן), ואיסור החרישה שלושים יום לפני ראש השנה של שביעית הוא הלכה למשה מסיני (שביעית, א, ד; מו"ק, ג, ב; ר"ה, ט, ב; מכות, ח, ב), כדברי רבי יוחנן: "עשר נטיעות (שחורשים אותן עד ראש השנה של שביעית), ערבה ונסוך המים - הלכה למשה מסיני" (סוכה, לד, א; מד, א). ערבה ונסוך המים מוצאם מזמן הסופרים הראשונים, וכמאמר רבי יוחנן עצמו: "ערבה יסוד נביאים היא", ופרש רש"י: "תקנת נביאים אחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, שהיו מתקני תקנות בישראל מאנשי כנסת הגדולה", ולכן גם לא הודו הצדוקים בנסוך המים (סוכה, מ"ח, ב) ובחיבוט ערבה שדוחה שבת (שם, מג, ב). מה שנשנו עשר נטיעות, ערבה ונסוך המים יחד - מראה על מקורם וזמנם הדומה, שגם "עשר נטיעות" היא תקנת נביאים אחרונים או הסופרים הראשונים.

סיבת האיסור וטעמו אי אפשר לתלות בזה שנמצאו בני אדם שזרעו בשביעית עצמה ואמרו שזרעו בסוף השישית, כי הרי לא נחשדו בני ישראל על זה באותו זמן, אלא זהו מפני ש"מוסיפין מחול על הקודש" (ראש השנה, ט, ב). ומן הכתוב בנחמיה, י"ג, י"ט, מוכח ברור, שהוסיפו אז גם בשבת מחול על הקודש.

מכלל האסור הוציאו רק את הנטיעות הרכות, שתפסדנה ותיבשנה אם לא יעדרו אותן, ו"עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה" (שביעית, א, ו).
האיסור בשיעור זה של שלושים יום נמשך עד זמן הורדוס. בזמן הורדוס התחילו להקל בו, ואחרי מותו קמו בית שמאי ובית הלל וחזקוהו ועוד הוסיפו עליו לאסור את החרישה בשדה הלבן מן הפסח של השנה השישית ואילך, ובשדה האילן מן העצרת ואילך (שם, א, א; ב, א). איסור זה נקרא בשם "איסור שני פרקים הראשונים", והגמרא מיחסתו בפירוש לבית שמאי ולבית הלל (מועד קטן ג, ב) האיסור עמד יותר ממאתיים שנה, עד שבא רבן גמליאל ובית דינו והתירוהו; ולא רק את איסור שני הפרקים התירו, אלא גם את האיסור הקדום של החרישה בשלושים יום לפני ראש השנה, ועבודת האדמה הותרה עד ראש השנה של שביעית. וראוי לציין את המדרש,

"בשעה שהתירו - למקרא סמכו; כתיב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - מה ערב שבת מותר אתה לעבוד עד שתשקע החמה, אף ערב שבתות שנים מותר אותה לעבוד עד שתשקע החמה" (ירושלמי, רפ"ק דשביעית).

גם בזה השוו אפוא את השביעית לשבת.

רבן גמליאל המתיר הוא רק רבן גמליאל בנו של רבי, ולכן לא נזכר במשנה דבר מההיתר הזה, וכל המשניות המיוסדות על איסור שני פרקים שנויות שם כ"הלכה ומורין כן" (עיין כל פרק א; פ"ב, משניות א-ה ואחרות). ;

באים אנו עוד אל אחד מן האיסורים החשובים בשביעית, והוא: איסור הספיחים.

"כל מה שתוציא הארץ בשנת השביעית... מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... וזה שאמר: את ספיח קצירך לא תקצור, (הכוונה) שלא יקצור כדרך שקוצר בכל השנה... לקצור כל השדה ולהעמיד גדיש, אלא קוצר מעט מעט ואוכל. ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה. ולמה גזרו עליהם? - מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה, קטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר... ויאמר: ספיחים הן... הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילן והעשבים, שאין זורעים אותם רוב בני אדם" (רמב"ם, שמיטה, ד, א-ג).

המקור לאיסור זה הוא בספרא:

"את ספיח קצירך לא תקצור - מכאן סמכו חכמים על הספיחים, שיהיו אסורים בשביעית". ולהלן שם: "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו - אם אין זורעין, מהיכן אוספין? אמר רבי עקיבא: מכאן סמכו חכמים על הספיחים, שיהיו אסורים. וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורין מדברי תורה, אלא מדברי סופרים".

לספיחים בארץ ישראל, ובייחוד בשנת השמיטה, יש ערך חשוב, כי אין לך ארץ שירבה בה הספיח כמו בארץ ישראל, שמחמת יובש התבואה נופלים גרעינים הרבה בשעת הקציר לארץ - ועל איסורם נמצאו מערערים וחולקים גם בין החכמים, כמו שנראה בסמוך.
תנן במסכת שביעית (ט, א): "רבי שמעון אומר: כל הספיחין מותרין, חוץ מספיחי כרוב; וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורין". אולם במסכת פסחים (נא, ב) הגרסה בדברי רבי שמעון מהופכת: "רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, חוץ מספיחי כרוב; וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורין". בישוב סתירה בולטת זו כבר עסקו הרבה מגדולי הראשונים, וכולם הולכים על דרך אחת; אך התוספת בבכורות, כב, ב, כתבו, שזוהי אחת מן המשניות שנחלקו בגירסתן בני בבל ובני ארץ ישראל. בני ארץ ישראל גורסים בדברי רבי שמעון: "כל הספיחים מותרין". ואמנם בתלמוד ירושלמי מסופר על רבי שמעון בן יוחאי, שהלך בדרך בשנת השמיטה

"וחמי חד מלקט שביעית; אמר לו: ולית אסור? ולא ספיחין אינון? אמר לו: ולא את הוא מתירן? אמר לו: ולא חברי חלוקין עלי? קרא עליו: ופורץ גדר ישכנו נחש".

ברור, שגרסו בדברי רבי שמעון: "מותרין". אמנם בעל "כפתור ופרח" גורס במשנה דשביעית: "ר' ישמעאל אומר...", ובגמרא דפסחים: "ר' שמעון"... ור' ישמעאל מתיר הספיחים חולק אפוא על רבי עקיבא, בר פלוגתיה בכל מקום, האוסר את הספיחים; ולפי זה אין סתירה בדברי רבי שמעון בין המשנה והגמרא. אבל נראה, שנוסחה משובשת במשנה נדמנה לו לבעל "כפתור ופרח", כי קודם לזה באו במשנה דברי ר' יהודה: "ספיחי חרדל מותרין, שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה", והרי המשנה שומרת כמעט תמיד את הסדר הכרונולוגי ואי אפשר שתביא את דברי רבי ישמעאל אחרי דברי ר' יהודה. חוץ מזה, הן ראינו בירושלמי, שגרסו בדברי ר"ש: "מותרין".

מחלוקת זו על דבר איסור הספיחים מצאנוה גם במקום אחר (תענית, יט, ב):

"תנו רבנן: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע; על הבורות ועל השיחין ועל המערות אפילו בשביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות בשביעית, מפני שיש בהן פרנסה לעניים. תניא אידך... רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעין על הספיחין בשביעית, מפני שיש בהן פרנסה לעניים".

ברייתא אחרת אומרת בקיצור:

"כשם שמתריעין על הגשמים בשאר שני שבוע, כך מתריעין עליהם בשביעית, מפני פרנסת אחרים" (תוספתא דתענית, ב, ח).

ומפרש שם בירושלמי:

"חבריא אומרים: מפני פרנסת גויים; ר' זירא אמר: מפני פרנסת החשודים" על לקוט הספיחים.

איסור הספיחים מוצאו, כנראה, מעשרות השנים האחרונות שלפני החורבן. אנו מוצאים במשנה הרבה משניות, שנשנו קודם שגזרו על הספיחים, וגם הן אינן קדומות ביותר. על אחת מהן (פרק ה, מ"ג) שאל ר' אמי את ר' יוחנן: "מתניתין עד שלא גזרו על הספיחין?" (ירושלמי, שם). גם מזה, שיש חולקים על עצם האיסור, נראה, שאין מוצאו מתקופה קדמונית. אך אי אפשר גם לאחרו וליחסו זמן שאחר החורבן, כי קשה להניח שהחמירו אז בשביעית חומרה גדולה כזו. גם מלשון רבי עקיבא: "מכאן סמכו חכמים" - נראה, שאיסור זה קדם לו לכל הפחות דור אחד.

הנתפשט איסור זה בין העם ואיך התייחס אליו? תשובה על זה תיתן לנו ברייתא זו:

"גבאי צדקה בשביעית מדלגים על פתחיהם של אוכלי (ספיחי) שביעית, - דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אין צריכים לדקדק באוכלי שביעית, שלא נחשדו ישראל להיות נותנין (ספיחים לצדקה), אלא (נותנים) מעות וביצים לבד. אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית, אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית" (תוספתא דמאי, ג; ירושלמי, שם. ועיין רמב"ם, ספ"ח מהלכות שמיטה ויובל).

בזה גם ר' מאיר מודה, שמאכילים את העניים ספיחי-שביעית משום כדי חייהם; ואם יקפידו הגבאים בדבר, ירעבו העניים ללחם. הרי שנמצאו ערים שלמות של אוכלי ספיחי שביעית. גם משנה אחרת מעידה, שבשביעית היו שוכרים שומרים לשמור במקום ידוע את הספיחים, למען הקריב מהם את העומר (שקלים, ד, א; בבא מציעא, קיח, א), כי חששו שישלחו בהם יד ולא יהיה ממה להקריבו. אמנם אפשר לדחות ולאמר, כי משנה זו נשנית קודם שגזרו על הספיחים.
הגבלה גדולה באיסור הספיחים הגבילו, לפי הנראה, עוד באותה שעה עצמה שאסרום, ואמרו שהאיסור מתפשט רק על המקומות שהחזיקו בהם גם עולי בבל; אבל ספיחי המקומות שלא החזיקו בהם אלא עולי מצרים - מותרים (עיין רמב"ם, ד, כו, ע"פ המשנה בשביעית, ריש פ"ו). ובתוספתא נמנו יותר משבעים מקומות, שספיחיהם מותרים. גם ספיחי עבר הירדן - שלא נתקדש בקדושה שניה - מותרים. ;psbn&

בימים קדמונים היו נוהגים באמת הפקר גמור בפירות השנה השביעית. הפירות היו נלקטים לאוצר המשותף לכל בני העיר ויד הכל היתה שווה בהם.

ברייתא עתיקה ויפה נשמרה מאותה תקופה וזה לשונה:

"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין - במשך זמן הקציר והבציר - על פתחי העירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו, היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסין לאוצר שבעיר. ]משרבו עוברי [הריבע - שלא הפקירו פרותיהם כראוי וגם לא הכניסום לעיר, כדי להשתמט משלוחי בית דין - הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין ועודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שליחי בית דין שוכרין פועלין... ומכניסין לעוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין... ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא, ח).

באמרה: "בראשונה" מכונת התוספתא לתקופת הסופרים והחשמונאים, כי "עוברי עבירה" נתרבו, כמו שראינו לעיל, רק מימי הורדוס, אך החכמים השתדלו לעמוד בפרץ ולא נתנו ל"עוברי עבירה" למלא חפצם.

מן התקופה הקדומה נובעת גם המשנה, שאסור לבעל הבית לקצוץ את האילנות בשביעית, משום שגוזל הוא את הרבים בזה שהוא מונע מהם את הנאת הפירות (שביעית, ד, י). נוסחה הקדום והקצר של משנה זו היה, כנראה, "אין קוצצין את האילן בשביעית", ובית שמאי ובית הלל רק הגבילוה ופרשו פרטי דיניה.

באותה התקופה שררה עוד בכל תוקף ההשקפה, שפירות השביעית הפקר גמור הם

"וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף פרותיו לתוך ביתו; אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בהם, ויש לו להביא לתוך ביתו מעט מעט כדרך שמביאין מן ההפקר" (רמב"ם, ד, כד).

דברי הרמב"ם אלה מיוסדים על המכילתא:

"והשביעית תשמטנה... שלא תאמר: מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, - תלמוד לומר: והשביעית תשמטנה... מגיד, שפורץ בה (העני) פרצות; אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם".

ואם העני יכול לפרוץ פרצות בגדר, כל שכן שאסור לו לבעל הבית לגדור. אסור לו גם להכניס את הפירות לביתו, אפילו על מנת לחלקם לעניים, כי על ידי זה הוא מראה לכל, שהוא בעל הפירות ולא העניים, הוא הנותן והם המקבלים, בעוד שעל פי דין תורה הכל שווים בזכותם על הפירות. משום זה אמרו: "אין פוסקין מהם צדקה לעניים בבית הכנסת" (תוספתא, ז), כי אין כאן מקום ל"מי שברך" "עבור מי שנדב".
גם בית שמאי ובית הלל, שבימיהם כבר נחלשה שמירת השביעית, עוד נחלקו אם מותר לעני להחזיק טובה לבעל הבית על שנתן לו ללקוט פירות שדהו:

"בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה; ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר: חלוף הדברים. זו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל" (שביעית, ד, ב).

אך ממה שנביא להלן נראה ברור, כי בית שמאי אוסרים לאכול בטובה - הפך דברי ר' יהודה, שבית שמאי מקלים בזה - ובית הלל מתירים לאכול גם על ידי החזקת טובה. ואפשר שבית הלל הם הם החכמים הנזכרים במכילתא, שאסרו לפרוץ גדר השדה מפני תיקון העולם. בית הלל הכירו אפוא במידה ידועה את זכות הבעלים על הפירות - ועוד נראה, שבית הלל ויוצאי ירכו היתה להם כעין מסורת להקל את חומר השביעית - בעוד שבית שמאי עמדו עוד על יסוד ההלכה הקדמונית, שפירות השביעית הפקר גמור הם, ואין העני צריך, וגם אינו רשאי, להודות לבעל הבית על פירות שדהו.

על יסוד זה בנויה ההלכה, ש"המודר הנאה מחברו רשאי לירד לתוך שדהו ולאכול פרותיה בשביעית" (נדרים, ד, ה), כי אין הוא נהנה על ידי אכילה זו מחברו כלל, וגם אין חברו יכול לאסור עליו הנאת פרותיו, כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" ו"דבר שיצא מרשותו" (גמרא שם, מ"ב, א-ב). וכן מסופר "מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רבי עקיבא ואמר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" (כלאים ז, ה), ואין הכרם נאסר משום כלאים על ידי זה שזרעו בו בעליו תבואה.
עתה נראה, איך פסקו "הלכה למעשה" במחלוקת בית שמאי ובית הלל. "ר' טרפון - מספר הירושלמי בשביעית, ד, ב - ירד לאכול קציעות מתוך שדהו שלא בטובה כבית שמאי". כי, כידוע, היה ר' טרפון מבית שמאי ורצה לראות איך נוהגים משרתיו, שומרי שדותיו הרבים, בפירות שביעית. ראוהו השומרים, שלא הכירוהו, ו"שרון חבטין ליה'". כשראה את עצמו בסכנה, אמר להם: בחייכם! הודיעו לבני ביתו של טרפון, שיכינו לו תכריכים. כששמעו זאת, נשתטחו ונפלו על פניהם ואמרו לו: רבי מחל לנו! אמר להם: כבר מחלתי לכם עוד קודם על כל הכאה והכאה שירדה עלי, משום שבעצמי גרמתי לי זה, כי לא נהגתי כבית הלל. נראה אפוא, שהרבה אנשים חדלו מלהביט על הפירות כעל פירות הפקר ולא הניחו לאיש להיכנס וללקוט בלי רשותם. עוברי עבירה נתרבו אחרי החורבן יותר ויותר.

כבר ראינו, שמימי הורדוס ואילך החלו להקל ראש בחומר השביעית. הרבה אנשים חדלו מלהביט על פירות השביעית כעל פירות הפקר והתחילו לאסוף אותם בכמות גדולה לתוך בתיהם וגרנותיהם, כמות שתספיק להן לא רק לשנת השמיטה, אלא גם לשנה שלאחריה.

היו גם כאלה, שסחרו בפירות שביעית, האכילו לבהמה תבואה ופירות הראויים למאכל אדם.

כנגד עוברי עבירה אלה גדרו החכמים שורה שלמה של גדרים. הגדר הראשון הוא הטלת חובת הביעור: בשעה שכלו הפירות ממין ידוע מן השדה, מחויב כל אחד להוציא מתוך ביתו וגרנו את הפירות שאסף ולבערם.
במהות הביעור נחלקו גדולי הראשונים. בעלי התוספות, סמ"ג ור"ש משנץ, רמב"ן ואחרים אומרים, שהביעור זוהי ההוצאה מן הבית וההפקרה לכל, והיתה הכוונה בחובה זו - חוץ ממניעת אסיפת פירות הרבה על ידי אדם אחד - לטובת העניים, שאין להם מה לאכול אחר שכלו הפירות מן השדה, ואז על הבעלים העשירים להוציא את כל העודף ממה שאספו ולהפקירו. ואחר שעשו כך יכולים גם הם לזכות מהפקר זה, כי אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור (שביעית, ח, ט), ומי שלא יפקיר פרותיו ולא יבערם, הרי הם אסורים באכילה.

לפי זה, אם אספו הבעלים אך מעט, אינם חייבים לבער. אבל דעת רש"י והרמב"ם היא (שמיטה, ז, ג), שמצות ביעור היא, שישרוף את הפירות ויאבדם מן העולם. אולם התוספתא, הספרא והירושלמי מסייעים לשיטת החולקים עליו.
על דבר הביעור לא נזכר בתורה כלום, וחובה זו היא מדברי סופרים. מתי נתחדשה הלכה זו בבית המדרש? זה ברור, שהוטלה חובה זו עוד בזמן הבית. ר' יהודה בן בתירה מדבר עליה כעל דבר מוסכם משכבר הימים. בניגוד לאיסור הספיחים, שיש חולקים עליו, לא מצאנו גם חכם אחד שיחלוק על חובת הביעור. ר' אליעזר, ר' יהושע ור' גמליאל, בני דור החורבן, נחלקו בפרט הביעור. מצד שני - אין אנו מוצאים רשמי חובה זו לפני ימי הורדוס. ולא היה בה גם צורך בזמן שהיו מאספים את כל הפירות לאוצר שבעיר; ולכן נראה, שהוטלה חובה זו כימי דור אחד לפני חורבן הבית.

חובת הביעור נתקבלה בעם ונשמרה, אך אחר כך התחילו פורצי גדר להשתמט ממילוי חובה זו ולהערים עליה: היו מוציאים את הפירות לשוק בזמן שאין אנשים והיו קוראים לאוהביהם ומפקירים אותם בפניהם ותכף היו חוזרים וזוכים בהם. בזמן מאוחר הורו החכמים בעצמם לעשות כן, אף שעל ידי זה הפסיד הביעור את כל ערכו המעשי. כדאיתא בירושלמי שביעית (ט, ה): "ר' יצחק בר רדיפא הווה ליה עובדא (פירות המחייבים בביעור), אתא שאל לר' יאשיה; אמר לו: המי לך תלתא רחמון ואבקרה קומיהון. קפודקאי דצפורי (בני קפודקיא, שישבו בצפורי) שאלו לר' אמי: כגון אנן, דליכא דרחים לן וליכא דשאיל בשלמנא, איך צורכה מיעבד? אמר לון: כד תחמון רגלא צלילא (כשתראו שכלתה רגל מן השוק), תהוין מפקין לה לשוקא ומבקרין לה וחזרין וזכין בה".
בהטלת חובת הביעור על המרבים באספת הפירות עוד לא הסתפקו החכמים, אלא גם הטילו עליהם עונש ציבורי ומוסרי גדול: פסלו אותם לדין ולעדות; אך אחרי החורבן, שעל ידי מסיבות הזמן הקשות ועל ידי עול המסים הכבדים, שהעמיסו הרומאים על העם, הוכרחו גם החכמים להקל בחומר השביעית - הכשירו את "אוספי השביעית" לעדות והניחו עונש זה רק בשביל "סוחרי שביעית" (ר"ה, א, י; סנהדרין, ג, ג, ובגמרא, כו, א. ע"ש). אחרי כן הקלו עוד יותר והבדילו בין סוחר לסוחר ופסלו רק את זה "היושב ובטל בשאר שני שבוע, כיון שהגיע שנת השמיטה התחיל מפשיט ידיו ורגליו ונושא ונותן בפירות עבירה" (תוספתא סנהדרין, ה; ירושלמי, שם, ג, ו), והבחינו בין יש לו אמנות אחרת ובין אין לו אמנות אחרת (שם ובמשנה).
איסור הסחורה, אף על פי שדרשוהו מן הכתוב: "לאכלה" - ולא לסחורה, הוא מדברי סופרים. ור' יוסי בר חנינא קורא לו "אבק שביעית" (קדושין, כ, א). הותר רק למכור מעט מפירות שביעית, למען קנות בשר, דגים ושאר צרכי האוכל, שהוא זקוק להם (ה, ז; ז, ג; ח, ח). גם זה המעט שהוא מוכר, "אין מוכרן לא במידה, לא במשקל ולא במנין, אלא אכסרה, להודיע שהן הפקר" (שם, ג). בית שמאי החמירו ואמרו, שגם המעט שהותר למכור "אין מוכרין במעות, אלא בפירות, כדי שלא יקח בהם קרדום" (תוספתא, פרק ו), אך בית הלל מתירים. את יחסם לסוחרי שביעית נראה גם ממה שאמרו: "הנושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו; לא באת לידו עד שהוא מוכר את ביתו; לא באת לידו עד שמוכר את עצמו לעבד" (תוספתא ערכין, ה; קדושין, כ, א). ובמקום אחר אמרו, שתגרי שמיטה אינם רואים סימן ברכה לעולם (תוספתא, סוף בכורים, אמנם יש גורסים: "תגרי סמטא").
משנתרבו החשודים על השביעית, אסרו למכור בשנה זו גם כלים המיוחדים לעבודת האדמה או, כביטוי המשנה, כלים "שמלאכתם מיוחדת לעבירה", ובית שמאי אוסרים למכור לחשודים גם פרה חורשת (ה, ח), כי אסור לסייע ידי עוברי עברה. עוד הרבה משניות וברייתות עוסקות בחשודים על השביעית. כי בעוד שלפנים נשמרה השביעית בכל חומר כמו השבת, אמרו אחרי כן: "נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות" (תוספתא שבת, ג; גטין, נד, א). אך היו מקומות, שגם אחרי החורבן הקפידו מאד על שמירת השביעית, והעברה עליה נחשבה לגנאי גדול ביותר: "באתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית, דההוא דאמר לו לחבירו דייר בר דיירתא, אמר לו: אנא לא אכלי פירי דשביעית כוותך" (גטין, שם).
כיון שפירות שביעית הפקר הם וכל הקודם זכה בהם, יש מקום לחשש, שכל אחד, ובייחוד מי שידו תקיפה ויש לו עבדים ובני בית, ישתדל ללקוט הרבה ולחטוף עד מקום שידו מגעת.
אמנם חובת הביעור ואיסור הסחורה מונעים בעד הכנת תבואה לשנה הבאה, אפשרות המסחר וקנית דברים שאינם בני אכילה במחיר פירות השביעית; אבל הרי אפשר שיאכילו תבואה מרובה לבהמותיהם ולסוסיהם, מה שלא עשו ביתר השנים, וכיוצא בזה, לכן נחקקו חוקים מתאימים, המכוונים כולם אל מטרה אחת: שימוש בפירות השביעית באופן הכי טוב ומועיל לכל הציבור. פירות שנה זו הם קדושים בקדושת שביעית, והאוכלם צריך להיזהר בהרבה דברים; פירות שביעית מוקדשים רק "לאכלה ולא להפסד" (פסחים נב, ב), והמפסידם הרי זה גוזל את הרבים. מטעם זה גם אין אוספים ואין אוכלים אותם כשהם בוסר (ד, ז-ט), ונקבע לכל מין ומין זמן מיוחד להתחלת לקיטתו ואכילתו (אגב לא יוכלו על ידי זה הבעלים ללקוט את הפירות קודם שיבואו העניים ושאר בני האדם ללקוט גם הם), ואת האוכל פגי שביעית היו מלקים (יומא, ו, ב).

פירות שביעית נתנו רק לאכילה, שתייה, סיכה והדלקת הנר. פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילים אותם לבהמה, חיה ועופות. שמן של שביעית אין סכים בו מנעל וסנדל ואין נותנים אותו במדורה, אבל מדליקו בנר. אין מסיקים את התנור בתבן ובקש, מפני שראויים הם למאכל בהמה. דבר שדרכו לאוכלו חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלים אותו חי. אין מבשלים יין של שביעית, מפני שממעיטו על ידי הבישול. המרקד את הקמח, כדי לעשות ממנו סולת מנופה, לא ישליך את השאר, כי ראוי הוא עוד לאכילה, וכל דבר הראוי לאכילה - אפילו למאכל בהמה - אסור להפסידו בשביעית (עיין על כל זה במשנה, פ"ח, וברמב"ם, שמיטה, ה). חוקים אלה והדומים להם מזכירים לנו את החוקים, שנחקקו בארצות ידועות בימי המלחמה.

"עיירות ארץ ישראל, הסמוכות לספר, מושיבין עליהן שומרין, כדי שלא יפוצו הנכרים ויבוזו פירות שביעית" (תוספתא, ד). "אסור להוציא פירות מארץ ישראל לחוץ לארץ, רק לסוריא יש מתירים" (שביעית ו, ה).

בלי ספק הורגש בשנה זו צורך גדול בהבאת תבואה וירק מחו"ל לארץ, אך איסור קדום מנע בעד זה. איסור זה יצא ממה שגזרו בימי יוסי בן יועזר, זמן מה לפני מרד החשמונאים, טומאה על ארץ העמים (עיין שבת, טו, א; נדרים, נג, ב). בשביעית ובמוצאי שביעית יש לחוש גם לזה, שמא יזרעו את הירקות בארץ ישראל ויאמרו שמחוץ לארץ הם. בזמנים שונים הוכנסו הקלות לאיסור זה, כמו שנראה מברייתא זו:

"בראשונה היו אומרין... ואין מביאין יבשת וכבשת (ירקות יבשים וכבושים) מחו"ל לארץ. רבותינו התירו, שיהיו מביאין יבשת וכבשת מחו"ל לארץ. אין מביאין ירקות מחו"ל לארץ; רבותינו התירו, שיהיו מביאין ירקות לארץ. וכשם שמביאין ירקות... כך מביאין תבואה וקטניות מחו"ל לארץ. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד... אין מביאין ענבים מחו"ל לארץ ודורכים אותם בארץ... מביאים גרוגרות וצמוקין מחו"ל, אבל לא מחו"ל לעשותן בארץ. רבי התיר, שיהיו מביאין אותן מחו"ל לעשותן בארץ סמוך לחוץ לארץ".

היינו, בעיירות העומדות על הספר (תוספתא, ד). בירושלמי מסופר, שרבי התיר לקחת ירק במוצאי שביעית מיד, חוץ מן הקפלוט (לפי שאינו ממהר בגדולו); מה עשו לו בני צפורי, מקום מושבו של רבי? הלבישו את הקפלוט שק ואפר, הביאוהו לפני רבי ואמרו לו: מה חטא ירק זה יותר מכל הירקות? - והתירו להם (שביעית, ו, ד). בשביל התר הירקות היו מלעיזים על רבי, אך הוא לא שם לבו ללעז זה ואמר: "עטרה הניח לי הקב"ה להתעטר בה" (ירושלמי, דמאי, ב).

וגם בין החכמים נמצאו כאלה שהתנגדו כאלה שהתנגדו להיתר זה בכל תוקף, כמו שנראה מסיפור זה:

רבי יוסי ב"ר יהודה ירדו לעכו במוצאי שביעית ונתאכסנו אצל ר' מנא. אמר לו רבי, עשה לנו תבשיל של ירק. ועשה ר' מנא תבשיל של בשר. למחר אמר לו רבי: עשה לנו תבשיל של ירק. ועשה ר' מנא תבשיל של בשר. למחר אמר לו רבי שוב: עשה לנו תבשיל של ירק. ועשה להם תרנגולת. אמר רבי לר' יוסי בר יהודה: ניכר, שאיש זה הוא וותרן ופזרן בממונו כשמואל. אמר לו ר' יוסי: אין לו גם צל של דמיון לשמואל, אלא שעשה כן מפני שהוא תלמידו של רב יהודה, האוסר את הירק גם בספרי ארץ ישראל. כשבא ר' מנא, אמר לו רבי: צריך היית לנהוג כמונו (ירושלמי, שביעית, ו).

על הערך הגדול היה לאיסור ירקות חוץ לארץ בחיי העם מעיד עד נאמן, אשר חי קרוב לאותו זמן. הלכה עתיקה אומרת:

"אין מעברין את השנה לא בשביעית (שמאריכים איסור עבודת האדמה), ולא במוצאי שביעית (לפי שמאריכים בזה איסור "חדש" וכבר כלה הישן). אמר ר' אבוהו: הדא דתימא עד שלא התיר רבי את הירק מחו"ל, אבל אחר שהתיר רבי - היא שביעית היא שאר שני שביע" (ירושלמי, נדרים, ו). "של בית רבן גמליאל (בן רבי) עברוה במוצאי שביעית מיד" (ירושלמי, שקלים, א; פאה, ה, א. ועיין גם בסנהדרין, יב, א).

כבר ראינו, שאחרי חורבן הבית, ובייחוד חורבן הארץ בימי מרד בר כוכבא, התחילו החכמים להקל את חומר השביעית. בראש המקילים עמדו בית הלל והנשיאים יוצאי ירכו של הלל.
רבן שמעון בן גמליאל הקל בהרבה מדיני השביעית (עיין שביעית, פ"א, מ"ז; פ"ח, מ"ו; תוספתא פ"י). ראוי לציין את היתרו לנטוע אילנות סרק בשביעית (ירושלמי, פ"ד, ה"ד) ונטייתו להתיר את הספיחים (עיין לעיל). אמנם יש להודות, שערך מעשי גדול אין להקלותיו; אך הן מראות לנו נטית דעתו בעניין זה.
הקלות רבות בשביעית הקל רבי בנו. כבר ראינו בפרק הקודם, שהתיר את הירק מחוץ לארץ. גם התיר את בית שאן, קסרין, בית גוברין וכפר צמח בעבודה בשביעית, מפני שלא כבשום עולי גולה (ירושלמי, דמאי ב, א). גדולה מזו. מסופר על רבי, שהוא רצה להתיר לגמרי את העבודה בשביעית, כי לפי דעת רבי - שביעית בזמן הזה דרבנן; אך ר' פנחס בן יאיר, זה החסיד המפורסם, שהיה מקובל על בני דורו, התנגד לכך - והוכרח רבי לחזור בו מדעתו (ירושלמי, דמאי, א; תענית, ג, א).

רבי היה דן לכף זכות גם את החשודים על השביעית, ופעם אחת הביאו לפניו מלמד תינוקות חשוד על פירות שביעית, למען יענישהו, אמר להם רבי: ומה יעשה עלוב זה, הלא בשביל חייו הוא עושה (ירושלמי, שם).

שאלה זו של התרת העבודה בשביעית, שנדחתה בימי רבי, עלתה, כנראה, על הפרק שנית בחיי רבן גמליאל בנו, וגם הפעם נפתרה בשלילה; ואולם צעדו צעד גדול להקלה בזה שהחליטו להתיר את איסור שני הפרקים הראשונים (עיין לעיל). הקלה זו, מלבד ערכה המעשי הנדול מצד עצמה, עוד ערכה רב מצד אחר: על ידי זה אפשר היה לזרוע זמן מועט לפני ראש השנה של שביעית ולהתיר את תבואות השדה של ערב שביעית שנכנסו לשביעית, אם רק נגמר שליש גידולן לפני ראש השנה (עיין ר"ה, ט; ירושלמי, מעשרות ה, ד; ספרא, בהר). אולם עצם השאלה של התרת העבודה בשביעית, מכיוון שהתעוררה פעם, שוב לא ירדה לגמרי מעל הפרק וחזרה והתעוררה פעם אחרי פעם, כי מצב היהודים בארץ ישראל היה אז קשה מאד והלך הלוך וקשה; וכך אנו מוצאים, שזמן מה אחר רבן גמליאל בן רבי הכריז ר' ינאי: "פוקו וזרעו בשביעית" (סנהדרין, כו, א) - והטעם הוא "משום ארנונא", מכבד המסים שהיו מוטלים עליהם.

אולם גם אחרי ימי ר' ינאי, ולמרות כובד המסים, עוד שמרו הרבה יהודים את השביעית, ועליהם אמרו: "גיבורי כוח עושי דברו - אלו שומרי שביעית, הוא רואה שדהו בורה, כרמו בור, ונותן ארנונא ושותק" (ויקרא רבה, פ"א). זה יוצא לנו גם מדברי ר' אבוהו: "ישיחו בי יושבי שער... מכניסין את הגל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו, והם אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והם אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הם ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם..." (מדרש איכה רבה, פתיחתא דחכימי). מכאן אנו רואים גם קושי פרנסתם באותו זמן בשנה השביעית. הרי שחלק ידוע שמר את השביעית בכל תוקף עד סוף התקופה התלמודית. ואשר למצב הדברים ממחציתה הראשונה של תקופת הגאונים - אין לנו לעת עתה ידיעות ברורות.