סיפורי התורה באים לתאר את תהליכו ההיסטורי של העולם בימי קדם, ולהורות על התפתחותה ההדרגתית של האומה הישראלית כעם סגולה המאמין בה' ונושא דגל התורה. אולם, אם נעמיק חדור לנשמתם של הסיפורים ונשים לבנו לנאמר בין השיטין, הרי יתגלה לפנינו עולם רוחני חדש ונאצל. בהתבוננות פנימית ובהסתכלות אמיתית נמצא, שסיפורים אלה טומנים בחובם רעיונות כבירים, מוסר השכל ומידות דרך ארץ.

מתוך מכלול פניני המחשבות וההשקפות הנמצאות בפנימיותם של סיפורי התורה, נייחד את הדיבור על יחסי האחווה המשפחתיים, המתגלים בספר בראשית.

תפקיד חשוב ונכבד ביחסים המשפחתיים מקבלים דווקא היחסים בין אחים. יחסים אלה יכולים להיות בין אחים בני אב אחד ואם אחת, או בני אב אחד ואמהות שונות: 'שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו' (מב, לב). הקו היסודי העובר לאורך סיפורי האחים, בין אם הם מופיעים לפנינו כיחסי איבה, אהבה, ידידות או קנאה - קשור קשר אמיץ בל ינותק בייחסי ההורים לבניהם. במלים אחרות נגדיר קשר זה - במעמדו של האב והבן במשפחה הפטריארכלית, שהוא מהווה את היסוד לחיים שבטיים מסודרים ולחיים לאומיים מתוקנים.

הסיפור הראשון על יחסי אחים מהווה עבורנו דוגמא לתוצאות הנובעות משנאה וקנאה, שהן מלחמה ורצח בכל תולדות המין האנושי עלי-אדמות.

קין והבל, שני האחים הראשונים בעולם אינם מוצאים שפה משותפת ביניהם. כבר בזמן לידתם: 'ותוסף ללדת את אחיו את הבל' (ד, ב) ומדגיש "אור החיים" במקום:

"והוא שרמז באומרו 'את אחיו'. פירוש, כי נהג הוא עם קין במידת האחווה, אבל קין נהג עמו בלא אחווה, אלא כאדם אחר".

שעייתו של הקב"ה לקרבנו של הבל ולא לשל קין, הייתה רק הגורם והעילה לרצח. הסיבה לשנאה ולקנאה הייתה עמוקה יותר, ונשאה אופי בעל משמעות רצינית ורעיונית יותר.

במשפט קצר וקולע הגדיר רש"י (לבראשית ט, כה) את הסיבה העמוקה לרצח הבל ע"י קין אחיו:

"אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם"

קין, שהיה בכור לאביו, ראה את עצמו כיורש החוקי והבלעדי של אדם הראשון; וכיורש יחידי הרי אין להבל כל זכות קיום על האדמה השייכת לו. יתר על כן, בשעייתו של הקב"ה לקרבנו של אחיו, מצא קין פגיעה בסמכותו השלטונית בעולם ובמעמדו החברתי במשפחה. הוי אומר, יש לחסל את האדם המפריע ולסלק את הבל אחיו העוצר את דרכו בתבל.

מצינו במדרש:

אמר קין להבל: בוא ונחלוק את העולם, אמר לו: הן. אמר קין: טול אתה את המטלטלין ואני את הקרקעות, והתנו ביניהם שלא יהא זה על זה כלום. התחיל הבל לרעות את הצאן, אמר לו קין: אדמה זו שאתה עומד עליה, שלי. אמר לו הבל: [צמר] זה שאתה לבוש, שלי. זה אומר: "חלוץ"! וזה אומר: "פרח"! ומתוך כך קרה מה שקרה [עיין בראשית רבא כב, טז ותנחומא שם, ט].

ברם, אמרו חז"ל, שהבל היה גיבור ועלה בגבורתו על קין (בר"ר שם, יז). יוצא אפוא, כי תוך מאבק פנים אל פנים היה הבל מנצח את קין. על מנת לבצע את זממו השפל נוקט קין בדרך הערמומיות ושיטת ההפתעה. הוא מעמיד פני ידיד ומחניף לאחיו בלשון חלקלקות ועל ידי כך הוא רוכש את אמונו של הבל. הבל אינו רואה צורך להיזהר מפניו ומכשיר את הקרקע להתקפת אחיו באופן בלתי צפוי. הגר"א מווילנא מוצא סמוכין לכך מן המקרא:

וזה פירושו של הפסוק 'ויאמר קין אל הבל - אחיו'. כלומר, שהיה מדבר תמיד אליו דברי ידידות וחיבה וקורא לו: אחי, ועל ידי כך לא היה הבל נשמר מפניו עד אשר 'ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו'.

הקב"ה המדבר עם קין לאחר מעשה הרצח, שואל אותו: 'אי הבל אחיך' - מדוע הרגת את אחיך אוהבך, שרכש לך אמון מלא? הרי דמיו צועקים מן האדמה. האמונה בידידות האדם, בייחסי אחים אוהבים ואמיתיים צועקים לה' מתוך האדמה ודורשים את תיקון העוול שנעשה להם.

משמעות נוספת בעלת גוון רוחני מוצא בעל "כלי יקר" במחלוקת שבין קין והבל. הוא רואה פה ריב על תכליתו של האדם בעולם:

"ונראה לומר על צד הרמז, כי קין והבל היו חלוקים בשלמות האדם, מה הוא, אם העולה הזה והצלחותיו סוף שלימות האדם ואין שלימות אחריו. או אם יש עוד עולם אחר נצחי".

בפרשת קין והבל נפתח דף חדש בתולדות העולם. קנאה, שנאה, מלחמה ורצח ירדו לתבל.

'לכן כל הרג קין' (ד, טו)

אומר רש"י:

"זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם".

ומוסיף לכך בעל "שפתי כהן":

"זהו מקרא קצר, היות וחסרה בו המלה "יקרא". כלומר, מאחר שקין היה הרוצח הראשון בעולם, לפיכך כל הרוצחים ושופכי הדמים בעת מלחמה ובעת שלום יקראו על שמו. זאת היא כוונת הכתוב: 'לכן כל הורג (יקרא) - קין'".

'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים' (בראשית יז, ח).

הבטחה זו שהבטיח הקב"ה לאברהם, נתקיימה בהולדתו של יצחק, אשר בו 'יקרא לך זרע'. אברהם, שהיה במצב של 'הן לי לא נתתה זרע', ביקש מהקב"ה בקשה אחת ויחידה, שעליה מקוה אברהם לבסס את עתיד משפחתו כי מה ערך ומה תועלת בעמל המושקע, במשך כל שנות החיים ולבסוף 'הנה בן ביתי יורש אותי'.

אולם אין הדרך סוגה בשושנים. ליצחק הנולד מחכה אח בכור, אם כי מאם אחרת, שאינו שש לוותר לו על ירושת המשפחה וההבטחה לארץ המיועדת. המאבק על הארץ המובטחת מתחיל כבר ביום הולדתו של יצחק:

"כשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו, היו הכל שמחין ואומרין: נולד בן לאברהם! נולד בן לאברהם! נוחל את העולם!... והיה ישמעאל מצחק ואומר: אל תהו שוטים! אל תהו שוטים! אני בכור ואני נוטל שני חלקים" (תוספתא סוטה פ"ו, ד; ב"ר נג, טו).

שרה, האם, רואה את אשר ארע ואת העתיד להתרחש בין יצחק לישמעאל יותר מאשר אברהם:

'ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק' (כא, ט).

ר' עזריה משום ר' לוי אמר:

אמר לו ישמעאל ליצחק: נלך ונראה חלקינו בשדה. והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו משחק ראתה שרה והגידה לאברהם" (ב"ר שם; פדר"א ל).

מעשי הילדות והנערות עלולים להביא לתוצאות מרות בשנים הבאות ודבריו של ה"אבני אזל" על עניין ה"צחוק" שבין ישמעאל ליצחק ראויים להיאמר: "צחוק קל, הלצה קלה, דבר בדיחה - לכאורה אין זה ולא כלום, אולם ה"צחוק" עלול להביא לידי העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, התוצאות הגרועות ביותר באות מן הלצון וההיתול". לשם מניעת ה"משחק המסוכן" של ישמעאל ביצחק יש לפעול במיידיות ובהחלטיות. יש להכניס את גורם ההפרדה בין האחים, להרחיק אותם זה מזה, וליישבם בארצות נפרדות ונבדלות. יצחק נשאר לגור אצל אביו, בארץ המיועדת: ואילו ישמעאל שוכן 'מחוילה עד שור' (כה, יח).

ישמעאל משלים עם העובדה ומקבל עליו את יחסי האחווה בהגבלה של התבדלות והפרדה. הוא רואה ביצחק את יורשו הטבעי של אברהם ושל ארץ היעוד. 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל' -

"מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמרה באברהם" (רש"י לבראשית כה, ט).

אם אצל קין והבל סובב המאבק סביב ירושת העולם, הרי אצל יצחק וישמעאל מקבלים היחסים תמונה אחרת, של ריב הנטוש על הנחלת הארץ. ומכאן מעשה אבות סימן לבנים - המאבק על הירושה המשפחתית ובמיוחד על הירושה הרוחנית-רעיונית ממשיכה אצל בני יצחק, יעקב ועשיו. עוד בהיות האחים בבטן אמם מגמותיהם ושאיפותיהם שונות. 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' (שם כב)

"בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות - יעקב מפרכס לצאת... עוברת על בתי עבודה זרה - עשיו רץ ומפרכס לצאת" (ב"ר סג, ו).

אם בבטן היו ההבדלים בין האחים כה גדולים, קל וחומר שבימי נערותם מקבלים ההבדלים תוקף חזק וצביון מובלט. 'ויגדלו הנערים' -

"ר' לוי אמר: משל להדס ועיצבונית, שהיו גדלים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל שלש עשרה שנה, שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר שלש עשרה שנה - זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה" (ב"ר שם, יד).

מלחמת ירושת מעמד אב-המשפחה גוברת והולכת בשעה שהבנים הם בני אותו אב ואם. ביותר מחריף המאבק כאשר ההורים אינם תמימי דעים ביחס לבן הראוי לשאת על ראשו את כתר ממשיך המסורת והשושלת המשפחתית.

יפה מסביר ומתאר ר' נפתלי מרופשיץ, זצ"ל, את הסיבה והמקור להתנגשות הדעות בין יצחק לרבקה:

"יצחק היה עולה תמימה, תמיד מובדל ומופרש מן העולם ולא העלה כלל על דעתו כי אפשר להערים ולרמות. לפיכך, כאשר שאל אותו עשיו היאך מעשרין את המלח ואת התבן - סבור היה כי באמת ובלב תמים שואל זאת עשיו ומשום כך רחש לו אהבה יתירה. אבל רבקה הרי נולדה במחיצתם של רמאים, אחיה היה לבן הארמי וכבר הכירה היטב את טיב העולם, שאפשר לשאול שאלות כמדקדק במצוות ולהיות בעת ובעונה אחת עשיו הרשע, לפיכך אהבה את יעקב, אשר בו הכירה את האמת לאמיתה".

בתחילה - עשיו הבטוח והשאנן במעמד עתידו במשפחה, אינו שם לב לאחיו התם והיושב אוהלים. מאידך, מחליט יעקב שאין אחיו הגס והיודע ציד זכאי לעמוד בראש המשפחה, למרות היוולדו הראשון. כבוד המשפחה וגדולתה קודמת לבכורה מלידה ועל כן יש לגאול את ה"בכורה" מידיו של הבכור. הזדמנות ראשונה לכך באה לידיו של יעקב במעשה נזיד העדשים. תמורת הנאה כל שהיא בהווה מוותר עשיו על כבודו ועתידו. בגלל תאוה רגעית הוא מוכן להפסיד את עולמו. וכאן בא הכתוב ומעיד שלאחר האכילה והשתייה, לא התחרט על מעשהו, אלא אדרבה, 'ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה'.

ועתה, לאחר הניצחון הראשון של יעקב על עשיו, באה המערכה השניה והכבדה ביותר, והיא השגת ברכת האב הזקן - יצחק. ברכתו של יצחק אינה אלא אמצעי להעברת ברכת ה' לאברהם, דהיינו: הבטחת הארץ וברכת הזרע: 'ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלוהים לאברהם' (כח, ג-ד). הכשרת קבלת הברכה צריכה להיות מוטבעת בטבעו ובמעשו של הבן הראוי לקבלת הברכה הלאומית וההבטחה החגיגית.

העלילה והדראמה רבת המתיחות של השתלשלות הברכות מיצחק המברך, ליעקב המתברך האמיתי - היא עמוקה עד מאד וניגע בה רק במספר נקודות.

יצחק רואה כי יום מותו קרב והוא רוצה לברך את בנו בכורו, שלדעתו הוא הראוי לכך. ברצונו לברך את עשיו ולכן יש צורך בהכנה הדרושה לשם קבלת הברכה. לפי הספורנו: "רצה במטעמים, כדי שיתעסק בכבוד אב ובזה תחול עליו הברכה". לעומת זה מקבל יעקב את הברכה בצאתו לארם בלא שום הכנה, כי בעצם מהותו ראוי הוא לברכה זו.

יעקב אינו מעיז ברגע המכריע והגורלי לדרוש את זכויותיו ותביעותיו. אין הוא מעיז לרמות את אביו ולקחת את הבכורה המגעת לו מבחינה חוקית, הואיל ואחיו מכרה לו: ומבחינה מוסרית, מאחר שהוא האדם בעל הנפש האמיתית ובעל המידות והמעשים הישרים הזכאי לברכת אברהם.אולם, כאן נכנסת לתמונה, רבקה, אם הבנים, היודעת את ערכו של בנה הצעיר לעומת בנה הגדול. היא נוסכת ביעקב עוז ומרץ לעשות את המעשה ולהשיג את ברכות אביו. רבקה רצתה להחליש את כוחו של עשיו על ידי כך שיעקב יקיים מצות כיבוד אב, מתוך מסירות נפש. וכך אמרה לו רבקה:

"שמע בקולי ולך קח לי - עשה כפי שאמרתי לך מתוך מסירות נפש, ועל ידי כך תנצח את עשיו ותוכל להיות ראוי לקבל את הברכות" (חידושי הרי"ם).

יחד עם הבטחת הארץ וברכת הזרע מועברים ליעקב הסמכויות והשלטון במשפחה:

'הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך'.

בזה עדיין אינה נגמרת מלחמת האחים. להפך, שנאת עשיו לאחיו גברה והיא משתעשעת בתקוות רצח, מומנט זה מזכיר את הבל וקין וניסיון הרצח של ישמעאל.

'וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי' (כז, מא).

יצחק מכיר בצדקת יעקב ומצוה אותו לשמור על טוהר המשפחה (בניגוד לעשיו המתחתן בישמעאל- מצא מין את מינו), אחת הסיבות שהניאו את יעקב ללכת לארם, לבית לבן ולמצוא בת-זוג.

עשרים שנה שהה יעקב בבית לבן, גלגולים רבים עבר, אולם שנאת עשיו לאחיו לא פסקה ולא שככה. בשומעו כי יעקב חוזר למולדת ולבית אבא, הוא הולך לקראתו כדי להינקם בו על ה"עוול" שנעשה לו.

'וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו' (לב, ד - "מלאכים ממש". רש"י).

לפיכך היה מוכרח לשלוח מלאכים, אשר יוכלו לעמוד על כוונותיו ומחשבותיו של עשיו ולהתאים בכל עת את יחסם ואורח דיבורם לעשיו אם לטוב ואם לרע. ועל כן נאמר 'אל עשו אחיו' - שמסר בידם שני תפקידים: אל "עשיו" ואל "אחיו", אם יהא צורך בכך ידברו אליו כדרך שמדברים אל עשיו, בדברי כיבושין ואיום; ואם לאו, ידברו אליו כדבר איש אל אחיו, בדברי הכנעה ופיוס. כי מלאכים יודעים מחשבות האדם ("קומץ המנחה"). באור יפה מאיר "בית הלוי" את רעיון פחדו של יעקב 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו' (לב, יב) - יעקב התיירא ממלחמה, שתביא שפיכות דמים וכמו כן - מברית שלום, שעלולה להביא התקרבות יתירה של עשיו ולפיכך ביקש על שניהם: 'הצילני נא מיד אחי' - מפני אחווה יתירה, ו'מיד עשיו' - מפני רשעותו של עשיו.

ברם, יש ובשעת השנאה ובקשת הנקמה מתגבר הרגש והלב החם על השכל וההגיון הקר, והיצרים השפלים באדם נכנעים. מקרה זה קרה גם לעשיו. בראותו את יעקב אחיו, שלא ראהו שנים רבות, נכמרו רחמיו ורגש המשפחה והאחווה התגבר בו. הוא נופל על צווארי אחיו בנשיקות ובבכיה. בהגיענו לנקודה זו יש להביא את דברי רש"י הנוקבים (לג, ד):

"אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".

בזה מסתיימת המלחמה הארוכה בין שני האחים, בני אב ואם אחת, על שלטון המשפחה. בהתגברותו על שאיפת הרציחה ובהראותו יחס טוב לאחיו מודה עשיו בזכותו של יעקב לברכת והבטחת ה' לאברהם ולבניו אחריו.

'ויאמר עשו יש לי רב, אחי יהי לך אשר לך' (לג, ט)
"כאן הודה לו על הברכות" (רש"י).

עשיו מבין, שדרכיהם נפרדות ושונות:

"כדאיתא במדרש, שעשיו ויעקב עשו חלוקה ביניהם, כי עשיו לקח לחלקו כל חמדות העולם הזה, כמו שאמר 'יעבר נא אדני לפני עבדו', ר"ל ייקח חלקו קודם" (כלי יקר).

עקב עולמותיהם ומגמותיהם השונות טבעי הוא ש-

'וישב ביום ההוא עשיו לדרכו שעירה, ויעקב נסע סכתה' (לג, טז-יז).
'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו' כיצד שני הדברים הללו ביחד?! מכאן, שאמנם אין שני המושגים הללו יכולים לעלות בקנה אחד, שכן שני ניגודים קיצוניים הם: אם 'הקול קול יעקב לא יתכן שיהיו 'הידיים ידי עשו'... (אבני אזל).

לשם תמציתם של דברים, יש להדגיש כאן את רעיון ההבדלות בין יעקב ועשיו כפי שהם מוצאים את ביטויים בדברי אחרון הנביאים (מלאכי א, ב-ג):

'ואמרתם במה אהבתנו? הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי'.

יחסי האחווה באים לביטויים לא רק בייחסי אחים, אלא גם בייחסי אחיות, והמדובר הוא בלאה ורחל. שתי האחיות רצו ביעקב, ואילו יעקב רצה ברחל הבאה עם הצאן - הראשונה ממשפחתו שקיבלה את פניו לאחר ימי נודו ובדידותו. לבן מרמה את יעקב ומוסר לו את לאה. רחל, שחיכתה ליעקב שבע שנים רואה את אחותה נכנסת לחופה במקומה. היא מתגברת על רגש הקנאה ועושה מעשה שעולה על כל מה שאחות אמיתית ומסורה מסוגלת לבצע למען אחותה. "מסרה סימניה לאחותה ושהייתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו" (רש"י ל, כב). עכשיו, משראתה רחל שיעקב עומד לשאת את לאה, הייתה צריכה לחשוש שמא היא תעלה בגורלו של עשיו. מאחר שהיא לא ידעה עדיין, שיעקב יהיה מוכן לעבוד שבע שנים נוספות כדי לשאתה. בכל זאת חסה על אחותה ומסרה את סימניה ללאה, כדי שלא תתבייש. בעל "קדושת לוי" תורם את תרומתו לרוח הדברים, ואומר על הפסוק 'ויאהב גם את רחל מלאה' - ה"מ" של מלאה אינה באה להורות על יתרון, אלא על "ממנו" כלומר מעניין של לאה - משראה יעקב את גודל צדקותה של רחל ועוצם מסירות נפשה, עד כדי הפקרת עצמה (חשש להיות בגורלו של עשיו) למען אחותה, נתגברה בו אהבתו אליה. לאחר שנישאו שתיהן ליעקב מתחיל המאבק על הבנים. "לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד' נשים ישא" (רש"י כט, לד), אלא כל אחת ואחת רוצה שרוב הבנים יהיו ממנה ולא מרעותה. אולם מחשבותיו של הקב"ה אינן מחשבות בשר ודם, 'וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה' (כט, לא). לאה זוכה ללדת את רוב בניו של יעקב, ורחל מקנאה באחותה "קנאה במעשיה הטובים, אמרה: אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים" (רש"י ל, א).

רחל באה בדרישה ליעקב 'הבה לי בנים'. פירושו של "קול שמחה" במקום זה עשוי לקרבנו להבנת העניין: "כיון שראתה רחל, כי בגלל היות לאה שנואה זכתה לבנים, קנאה בה על שום שהיא שנואה והחלה לדבר דברים העשויים להרגיז את יעקב על מנת שתהפוך גם היא שנואה ותזכה לבנים. ואמנם, היא השיגה את מטרתה 'ויחר אף יעקב ברחל'".

בפירוש שמותיהם של בני יעקב אנו מוצאים הד למאבק החריף, שהיה נטוש בין שתי האחיות, רחל ולאה, לזכות בבניו של יעקב:

'ותאמר רחל נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי, ותקרא שמו נפתלי' (ל, ח).

לאה זוכרת את רחל אחותה לטובה וברצונה לשלם עבור הסימנים שמסרה לה רחל, היא דואגת לכבוד אחותה ולאחר שילדה את זבולון, בנה השישי, דנה דין בעצמה, ואמרה: "אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה עליו ונהפך לנקבה" (רש"י ל, כא) - וכתוצאה נולדה דינה. ואם לאה זכרה לטובה את רחל ומסירות נפשה עבורה, הרי על אחת כמה וכמה שהקב"ה זכרה לטובה ופקדה בבן - ביוסף. בלידתו יספה להתפלל על בן נוסף:

"יודעת הייתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני" (רש"י ל, כד).

סמלי הדבר, שלאחר מאבק כה קשה שנאבקה רחל עבור בניה, זכתה ללדת את בן הזקונים, השנים-עשר ובשעת לידתו נפטרה.

מטרתן של רחל ולאה היה להידבק בזרעו של אברהם ולהקים שנים עשר השבטים, המהווים את הגרעין הראשוני לאומה הישראלית המתגבשת, אף על פי שלאה ילדה ליעקב מחצית בניו, בכל זאת כבודה של רחל נשאר במקומו.

'וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו' (לא, ד)
"לרחל תחלה ואחר כך ללאה שהיא הייתה עיקר הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים (רות ד יא) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם וגו', הקדימו רחל ללאה" (רש"י).

וכן גם להלן (מו, יט).

'בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין'
"ובכולן לא נאמר כן - אלא שהייתה עיקרו של בית" (רש"י).

"אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (לכתונת פסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ב).

תלאות מרובות ומלחמת חיים קשה עברה על יעקב עד בואו לארץ מגורי אביו. רצה יעקב ליישב בשלוה ומיד קפצה עליו מריבת בניו. הקנאה והמריבה שניהלו ביניהן האמהות, רחל ולאה, עוברות בירושה לבניהן אחריהן, אם כי הן מקבלות אופי אחר וצביון שונה. הגורם ל'וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום' היה נעוץ בכך, שהאב הראה יחס מיוחד, המבכר ומעדיף את יוסף משאר הבנים. כתונת הפסים מסמלת את האהבה המיוחדת, שלה זוכה יוסף משאר האחים. אולם הסיבה לשנאה ולקנאה, הייתה יותר עמוקה והיא סובבת סביב שלטון העתיד וההגמוניה במשפחת יעקב, אשר בהתפתחותה ובגידולה היא מתקדמת לקראת הפיכתה לאומה. שתי קבוצות עומדות ומתייצבות אחת מול השניה: מחד גיסא בני לאה החזקים והתקיפים, ומאידך - בני השפחות החלשים, שדווקא אליהם מצטרף יוסף בן רחל, הנמצא במעמד שווה לבני לאה, היינו, מבני האמהות ולא מבני השפחות:

"לפי שהיו אחין מבזין אותן והוא מקרבן" (רש"י לז, ב).

שנאת בני לאה ליוסף הולכת וגוברת, בשעה שהוא מביא 'דיבתם רעה אל אביהם'. היא מקבלת משנה תוקף, בשעה שיוסף בן רחל מתעתד ל'המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו' טמון עמוק בחובו ובלבו של יוסף. כרגע, מתבטא רעיון המלוכה וההשתלטות על המשפחה בצורת חלומות, אולם מי יודע איך יפלו הדברים וכיצד יאמר העתיד את דברו? יעקב רואה את התוצאות העלולות לצמוח מפזיזותו של יוסף המספר דברים, שמוטב היה אילו שמרם בלבו. הוא גוער בו, סותר את חלומו ועל ידי כך מנסה לרכך את שנאת האחים וקנאתם.

שעת הנקמה באח השנוא כאשר הוא הלך לקיים את מצוות אביו לראות את שלום אחיו.

"אמר ר' חמא בר חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין - יודע היית שאחיך שונאים אותך והייתה אומר לי הנני" (ב"ר פד, יב).

רמז רמז לו האיש, שלפי חז"ל הוא גבריאל, באומרו: 'נסעו מזה', דהיינו

"הסיעו עצמן מן האחווה" (רש"י).

האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם, מוצאים את ההזדמנות לגמור אתו את החשבון והם מתנכלים להרגו 'ונראה מה יהיו חלומותיו'.

כאן מכניסה אותנו התורה לתוך תוכו של הויכוח המתנהל בין האחים סביב גורלו של יוסף, כשראובן הבכור ויהודה החזק לוקחים חלק פעיל ביותר בויכוח זה, היוצר חוסר גיבוש בדעה האחידה בין האחים. הנקמה הראשונה ביוסף מתבטאת בפשיטת כתונת הפסים שהיא הייתה הגורם למחלוקת. ה"ספורנו" מסביר היטב את הרקע הפסיכולוגי לדיון שנערך בין האחים, ומקדיש במיוחד את הסברו לדבריו של יהודה: שתי מטרות באות בחשבון בהריגתו של אדם על מעשה פשע: להשקיט את יצר הנקמה, או כדי להטיל אימה על אחרים. אבל כאן - ואמר יהודה - לא נשיג אף אחת מן המטרות הללו. לא נרגיע את עצמנו, אלא אדרבה, תמיד נהיה נתונים למוסר כליות ולנקיפות מצפון 'כי נהרוג את אחינו' וגם לא נטיל אימה על איש כי 'וכסינו את דמו' - נצטרך להסתיר את העניין ואם כן 'מה בצע', מה תועלת נפיק מכל המעשה הזה?

יתר על כן, לפי דברי יהודה מוטב שלא נזיק ליוסף, סוף סוף 'אחינו בשרנו הוא' ובמקום זה נמכרנו לאורחת ישמעאלים הקרבה. הוא יישאר בחיים, אנו ידינו לא תהי בו ובזה נקמנו את נקמתנו. השתלשלותם של מאורעות אלה הביאו לכך שיוסף נתגלגל ובא לעולם חדש ורחוק שלא הכירו - לארץ מצרים.

במאמרנו אין מקום להרחיב את הדיבור על ירידתו של יוסף למצרים ועלייתו לדרגת משנה למלך שם. מבטנו יפנה ישר למעמד פגישתם הראשונה של יוסף ואחיו במצרים, כשהמצב הוא

'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו' (מב, ח).

כל המפרשים עומדים כאן על הבעיה המסובכת והקשה, והיא: לשם מה עשה יוסף את כל המעשים וניסה את אחיו, בכל מיני ניסיונות עד אשר התוודע אליהם? האברבנאל העמיק חדור לבעיה ואף למצוא לה פתרון סביר. ובין השאר הוא אומר:

"על כל הניסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין, או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו. ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בניסיון הגביע ולראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשב עם זה, אולי יחשבו אחיו שיהיה אמת שבנימין גנב את הגביע, כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו 'הנפש החוטאת היא תמות' ואל ידרשו בעדו, בכל כוחם, לא לשנאתם אותו, כי אם לבושתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צווה יוסף להשיב עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כולם, שבזה יכירו הם, שלא הייתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם עלילת האדון, ובידיעתם זו, אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים וייטיב עימהם כמו שעשה".

בהמשך הדברים, תוך כדי שיחתם, מביעים האחים חרטה על מעשיהם, מכירים בחטאם, מתוודים ואף מוצאים את עצמם ראויים לעונש. 'על כן באה אלינו הצרה הזאת' - בא עלינו העונש מידה כנגד מידה. אנו לא רצינו לרחם על אחינו, הרינו זקוקים לרחמיו של גוי נכרי (שפתי כהן). בין יתר הדברים רצוי להביא את אחד הפירושים (שמקורו בלתי ידוע):

יעקב אומר לבניו 'ואת אחיכם קחו' - קחו אתכם את האחווה - 'וקומו שובו אל האיש' - על ידי כך תשובו בתשובה לפני השם יתברך הקרוי "איש". אתם חטאתם בעזיבת האחווה (ראה רש"י לז, יז) - הרי תשובתכם היא לחזור אל האחווה...

לרעיון זה מוסיף בעל "קב חן" על הפסוק "וישתו וישכרו עמו" (מג, לד) -

מה טעם שתו אותו היום יין, והלא טרם ידעו שזה יוסף? ברם, כשראו שקיבל בנימין יותר מכולם ולא נתעוררה בהם קנאתם כלל, הבינו שכבר תיקנו את חטא מכירת יוסף, שבא כתוצאה מקנאה ('ויקנאו בו אחיו') ולכן כבר יכלו לשתות יין.

מכל האמור לעיל, אנו למדים, שהאחים השתנו במשך הזמן. התחרטו על מעשיהם, התגברו על כל הניסיונות שניסה אותם יוסף, הוכיחו את עצמם, חזרו בתשובה שלימה ועל ידי כך סללו את הדרך להתוועדות של אחווה ופיוס.

פרשת יוסף ואחיו מוצאת לה את סיומה בסוף ספר בראשית. לאחר מותו של יעקב, חוששים האחים מנקמתו של יוסף, ופחדם מוצא לו את ביסוסו, מאחר שאין מי שיעצור בעדו, כי אב המשפחה נפטר.

'ויצוו על יוסף לאמור: אביך צווה לפני מותו...' - "א"ר אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר (מפני) השלום" (יבמות סה, ב). 'וידבר על לבם' - "אמר ר' בנימין בר יפת א"ר אלעזר: מלמד, שאמר להם דברים המתקבלים על הלב: ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד האיך יכול לכבות עשרה נרות?" (מגילה טז, ב). השלום בא על מקומו והאחווה שוררת שוב בין האחים, 'וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו' (נ, כב).

כדי לסכם את רעיון יחסי האחווה בספר בראשית, נצטט פה את דבריו של "בינה במקרא", המביא לקורא ולמעיין את תמצית הרעיונות והמסקנות הנובעות מנושא זה: