שינאת היהודים באיסלם / ד"ר שמעון מרכוס
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שינאת היהודים באיסלם

מחבר: ד"ר שמעון מרכוס

מחניים, גיליון ע"ו, 1993

תוכן המאמר:
יהודי יתריב
ניסיונות מוחמד למשוך אחריו את היהודים
השפעת היהדות על מוחמד
אכזבת מוחמד מן היהודים
הפרדה בין שני העמים
דברי פולמוס נגד היהדות
התקפה על היהודים והנוצרים
היבדלות מן היהודים
איסור והיתר במאכלים
גירושין באיסלם
מלחמת הקודש - ג'יהאד
תורה שבעל פה באיסלאם
שני כיוונים ביחס ליהודים
העקידה
השיעים הם קנאים קיצוניים
"חוזה עמר"

תקציר: המאמר עוסק בהתפתחות יחס השנאה של מוחמד אל היהודים, בעקבות עליונותם של היהודים בויכוחים, וחוסר נכונותם להמיר דתם.

מילות מפתח: מוחמד והיהודים, גירושין באיסלם, חוזה עמר, מלחמת קודש באיסלם, ג'יהאד, ג'יהד.

שינאת היהודים באיסלם

 

ההתנגדות הגדולה לתורה החדשה, שהטיף מוחמד במכה, אילצתו לעזוב עיר זו ולברוח למדינה (או כמו שנקראה אז "יתריב"). זוהי ההג'רה המפורסמת (ש' 622). במדינה קיווה לזכות ליחס יותר טוב, בייחוד מצד יהודים, שהיוו מרכז ניכר בימים ההם. מלבד במדינה, אפשר היה למצוא אז יישובים יהודיים מפוזרים מדרומה של מכה ומצפונה. במאה השישית למספרם שלט בתימן המלך היהודי האחרון משושלת ההימיארים. היהודים, ששכנו בלבו של חצי-האי, עסקו בחקלאות ובמסחר. שיירות גמליהם עברו את "דרך הבשמים" שהובילה עד בואך עזה. יהודי ערב דמו באורח-חייהם ובאופיים לשכניהם. כערבים חוננו בסגולות גבורה ואומץ-לב. יחד עם זה שמרו בעקשנות על דתם ועל ייחוסם.
 
יהודי יתריב
מוחמד קשר את הצלחתו בעמדתם החיובית של יהודי יתריב אל דתו החדשה. כשם שרצה למשוך אליו את עובדי האלילים, כן ציפה מן היהודים - לאו דוקא כולם ולא בבת אחת - שיכירו בו כמשיחם. הוא אמר, שדי לו בתחילה במניין אחד, כי אחריו יגררו רבים. ליהודי יתריב נודעה חשיבות יתרה מבחינה מדינית ותרבותית ואין אפוא תימה שרצה לקרבם אליו.
 
ניסיונות מוחמד למשוך אחריו את היהודים
בני מדינה היהודיים לא בלטו אמנם בלמדנותם, אבל אין להתעלם מזה שרווחו בקרבם הרבה מדרשים ואגדות והם עלו בתרבותם על הסביבה. אין זאת אשמתם, כי "הנביא" החדש סילף כמה דברים ששמע מפיהם. תחילה ניסה למשכם אליו בנועם מדברותיו ובשכנוע. פנה אליהם בשפה רכה, כגון:
 "הוי, בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר הפליתי אתכם מכל האדם" (פרשה-סורה-ב, קטז) או "הנה הקוראן הזה יספר לבני ישראל מרבית (הדברים) אשר נחלקו בו" (סורה כז, עח).
 
בדעתו של מוחמד היה להוכיח לבני ישראל, כי הקוראן ממלא תפקיד תיווך במריבותיהם. הוא מורה, כי עם ישראל הוא עם נבחר, שזכה בהשראת הנבואה והחכמה:
"הנה נתנו לבני ישראל את הכתב והחכמה והנבואה וסיפקנו להם את כל הטוב והעדפנו אותם לעיני כל" (סורה מה, טו).
 
הוא מייעץ למוסלמים להסביר פנים ליהודים:
"ולא תתוכחו עם אנשי הספר, בלתי אם בטוב בדרכם, מבלעדי הפושעים מהם, ואמרו: האמנו באשר הורד אלינו ובאשר הורד אליכם, ואלקינו ואלקיכם אחד ותמימים אנחנו עמו" (סורה כט, מה).
 
בהזכירו בני כתות דתיות שונות הוא מונה את היהודים תיכף אחרי המוסלמים:
"אכן המאמינים והיהודים והנוצרים והצאבאים (כתה קרובה לנוצרים), כל המאמין באללה וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלקיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון" (סורה ב, נט).
 
לאחר בואו למדינה כרת חוזה עם שבטי העיר והסביבה, בו פורשו זכויות כל צד וחובותיו. חוזה זה נוח ליהודים, הנחשבים בו לבעלי ברית שוים.
 
השפעת היהדות על מוחמד
מוחמד הכיר את היהדות תוך כדי מגע עם היהודים. לא כאן המקום לייחד את הדיבור על השפעתה של היהדות עליו ועל תורתו. נזכיר ברפרוף עניינים אחדים. קודם כל, האמונה באל אחד, עושה שמים וארץ, שלה הטיף, מאיזה מקור נחצבה, אם לא ממקור היהדות?
 
הוא מביא מדרשים ואגדות. תחילה ציוה על מאמיניו לפנות בתפילה לא לאבן השחורה שנתקדשה במכה, כי אם לירושלים, ורק אחר כך, לאחר שכל מאמציו לקרב אליו את היהודים עלו בתוהו, וגדלו סיכוייו לכריתת הסכם עם אנשי מכה, חידש את הכוון (ה"קיבלה") הראשון. חוט של קדושה היה משוך בעיניו על ירושלים, שלה הוא מקדיש פרשה (סורה) מיוחדת:
"מסע הליל. ישתבח (אלקים) אשר הסיע את עבדו מן המסגד הקדוש (מן האבן הקדושה - הקעבה - שבמכה) אל המסגד האחרון (ביהמ"ק בירושלים), אשר ברכנו את מעגלו, למען נראהו מאותותינו. הוא השומע והרואה" (סורה יז, א).
 
מסע ליל זה נערך, לדברי המוסלמים, שנה לפני בריחתו למדינה. בהסדירו את עריכת התפילה בציבור ביום ו' הוא מצוה להקדימה בטבילה (טהארה), שמקורה יהודי. הטהרה המוסרית באה לידי ביטוי במתן צדקה (זכא - ) שגם היא שאולה מן היהדות. בסורה ו' קכא נאמר: "לא תאכלו ממה שלא נקרא שם אללה עליו; כי זהו חטא". לפני האכילה יש להקדים את שבח אללה, כלומר, יש לומר את הברכה. גם זה לקוח מן היהדות.
 
בשאיפתו למזג יהודים ומוסלמים לעדה אחת, עמדו לו למכשול היהודים עם תרי"ג המצוות. מוחמד מצדו לא הקפיד אלא על מילוי מצוות אחדות, שנבעו מתורתו. הוא דבק במנהגי ערב העתיקים. האמין, כי הוא המשיח העתיד לנצח את כל עובדי האלילים. אבל היהודים לא יכלו לקבל בתורת משיח מי שאינו מזרע דוד המלך ומקום פעילותו בחוץ לארץ, כמאמר בספרי:
 
"נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך: מקרבך ולא מחוצה לארץ, מאחיך ולא מאחרים, יקים לך ולא לגוים, ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך (ירמיה א') בנוהגים מנהג גוים".
 
אכזבת מוחמד מן היהודים
מוחמד הופתע והתאכזב בראותו, כי היהודים חושבים אותו לא למשיח, אלא לעם הארץ, שלא התמצא בבעיות דתם. כי הטרידוהו והקניטוהו בשאלות שונות ותשובותיו עוררו בהם צחוק. ערבי זה, שחשב את עצמו לשליח ה', הוא בור, שידיעותיו מסולפות ומעורפלות. הם הרגיזוהו בהערותיהם העוקצניות והחריפות. מוחמד נוכח לדעת כי הלך מחשבתם של יהודי יתריב אינו תואם את הלך מחשבותיו הוא, ושרמזיו התנכ"יים לא קירבום אף כמלוא הנימה להאמין בו ובקוראן.
 
כשהבין, שהיהודים אינם מוכנים לקבל את סמכותו הדתית, גברה והלכה שנאתו אליהם. הואפחד מפניהם, כי הלא ביטלוהו כעפרא דארעא. עליונותם הרוחנית היתה בעוכריו. בויכוחים,שניהל אתם, היתה ידו על התחתונה. יש שהדברים הגיעו לנאצות וקללות, ואפילו עד לידימהלומות.
"אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים (משתפים לה' אלים), והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו "נוצרים אנחנו". זאת באשר יש בקרבם קשישים (כהנים נוצריים) ונזירים ובאשר לא גבה לבם" (סורה ה, פה).
 
היהודים הראו לו כתף סוררת, לפיכך הוא שולח מבטי חן אל עבר הנוצרים. מאי עדיפות ליהודים, שקיבלו את התורה? לאמיתו של דבר, הם משולים לחמור עמוס משא כבד ותו לו:
"משל אלה, שהעמסו בתורה, אשר אינם רוצים לשאתה, הוא משל החמור הנושא ספרים. רע הוא משל האנשים, המכחישים באותות אללה" (סורה סב, ה).
 
כשפנה מוחמד אל השבט היהודי בני קינוקאע בדרישה לתת צדקה (בלשונו "הלואה לאלוהים"), לעגו לו אלה באמרם, כי מסתבר שהאלוהים הוא עני ודל. מי זה מלוה כסף לה'? ואם הוא זקוק לכספם, הרי הוא אביון. על זה משיב מוחמד:
"אכן שמע אללה את דברי (האנשים) אשר אמרו "אלוהים עני ואנחנו עשירים" (סורה ג, קעז).
 
יש אשר בפגישתם עם מוחמד שינו היהודים את דבריהם הקודמים או שהשתמשו במלים המשתמעות בשני פנים. במקום לדרוש בשלומו במלים: "שלום עליך" נקטו לשון נופל על לשון: "סם (המות) אתך".
 
המסורת הערבית מספרת, כי אחר כבוש חייבר הגישו לו היהודים כבש מרעלת. לכשנודע לוהדבר ציוה לכנסם ואחרי שהבטיחו לו לאמר את האמת, שאלם האם הם הרעילו את הכבש?וכשענו בחיוב, שאלם מה הניעם למעשה זה? ענו לו ואמרו: כדי להפטר ממך אם אינך אלאמתעתע ומכזב, ואם אתה נביא ה', הרי לא יזיק לך הדבר.
 
אי יכולתו של מוחמד לעמוד בפני יריביו בידיעת התנ"ך, הביאתהו למסקנה, שהיהודים סילפו את כתבי הקודש תמורת שוחד שקיבלו מידי שונאיו:
"(מחיר) רע הוא אשר מכרו בו נפשותיהם, כי יכחשו כאשר הוריד אללה, מקנאה על אשר האציל אללה מחסדו על אשר רצה מעובדיו ויעלו חרון על חרון" (סורה ב, פד).
 
בהזדמנות אחרת הוא אומר:
"ובהעביר אללה בברית את אלה אשר ניתן להם הספר (לאמר): "באר תבארוהו לבני אדם ואל תעלימוהו" והנה השליכוהו אחרי גום וימכרוהו במחיר מעט. אכן רע הוא אשר קנו" (סורה ג', קפד).
 
עם קשה עורף הם היהודים כבימים הרחוקים. גם יהודי יתריב מקשים את ערפם. גם הם לא השכילו ולא למדו מאומה וממשיכים ללכת בדרכי אבותיהם הנלוזות.
 
הפרדה בין שני העמים
מוחמד חשש מפני התקרבות מאמיניו אל עם חרמו. אל-פראר, אחד מבעלי המסורת הערביים, מספר, כי היו מוסלמים רגילים לבקר אצל יהודים, לספר להם על תורתם החדשה, אבל, בסופו של דבר, התקרבו אל תורת היהודים. "שליח אללה" מצא לנכון להזהיר את מאמיניו מפני מגע עם אלה שהיו חוטאים בעיניו. מעתה עמל להפריד בין שני העמים ולהנהיג מנהגים מיוחדים למען המוסלמים. המפרשים המאוחרים הם בדעה, כי שינה את הליכותיו מחמת הכרח להקים חיץ בין שני הקיבוצים:
"ובראותך את אלה המדברים על אותותינו, פנה להם עורף, עד שיפתחו בשיחה חדשה. וכשיוכיחך השטן, אל תשב אחרי האזהרה עם החוטאים" (סורה ה, סז).
 
השתתפות בשיחות ובויכוחים עם שונאיו אינה אלא מעשה שטן. אל להם למאמיניו לשבת במושב יהודים ואל להם להתקרב אליהם:
"אתם, המאמינים, אל תתידדו עם עם זעום אלוה, הם כופרים בעולם הבא, כשם שהבלתי-מאמינים מטילים ספק בשכוני הקברים" (סורה ס, יג).
 
במלחמת דברים לא הצליח מוחמד, אפוא. בלי הצלחה בקרב יהודים, ספק הוא, אם תאיר לו ההצלחה פנים אצל הערבים, שרחשו כבוד לשכניהם. הוא עשה על כן נסיון נוסף: בא אל בני קינוקאע ודרש מהם במפגיע להכיר בו כמשיחם, כתוצאה מסירובם נאלצו לפנות את מדינה. גם השבט היהודי, בני נצ'יר, נכנע ועזב את העיר. השבט היהודי בני קוריט'ה הושמד כולו. גם המסע נגד בני חייבר הוכתר בהצלחה. אלה נכנעו ונשתעבדו כליל למוחמד. אל בלאד'רי מספר ב"ספר כיבוש הארצות" (עמ' 29-23) על החלטתו הראשונה של מוחמד לגרש מחייבר את היהודים. ברם, מחוסר עבדים נאנס להשאירם על אדמתם בתנאי חכירה. ערב, ערש האיסלאם, נתרוקנה מיהודיה, ומהם נשארו אך בתימן. שוב לא היוו היהודים כל מכשול להתפשטותה של תורת האיסלאם. המסורת הערבית יודעת לספר בשם "שליח אללה", כי אין מקום בערב לשתי דתות.
 
דברי פולמוס נגד היהדות
דברי פולמוס נגד היהדות תופשים מקום נרחב בחזיונותיו של "הנביא" במדינה. בעצם, יחסו אל היהודים ואל הנוצרים, שכינה את שניהם בשם "עם הספר", היה דו משמעותי. הכינוי "עם הספר" כשהוא לעצמו מוכיח הערכה מסוימת. מאידך, לא העלים מוחמד את טינתו ואיבתו כלפי יהודים ונוצרים. בעיניו היו היהודים אויבי המוסלמים:
"אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים..." (סורה ה, פה).
 
הם, כאמור, זייפני תנ"ך מושבעים:
"ובהם בוערים, אשר לא ידעו את הספר, כי אם דמיון לבם ואין המה אלא בודים מלבם, אכן אוי לאשר יכתבו את הספר בידיהם ואחר יאמרו "מאת אללה הוא" למען מצא בו שכר מועט. אוי להם מאשר כתבו ידיהם ואבוי להם מאשר ישתכרו" (סורה ב, עג).
 
את חכמי היהודים מנה על סילופיהם:
"ויש בהם פלגה אשר יסלפו את הכתוב בספר, למען תחשבו, כי מן הספר הוא, ואין הוא מן הספר, ואמרו "מאת אלקים הוא זה, ואין הוא מאת אלקים, וידברו מאלקים כזב והמה יודעים" (סורה ג, עב).
 
אחד מן הזיופים מתייחס, למשל, לס' שמות כ"א, כ"ג ואילך. בסורה ה, מ"ט, נאמר:
"ונצו אותם בה לאמר: נפש תחת נפש ועין תחת עין ואף תחת אף ואוזן תחת אוזן ושן תחת שן ולחבורה גמול. אך אשר יעשה צדקה (וויתר למחבלו), והיה לו כפר נפשו. ואשר לא ישפטו על פי הדבר אשר הוריד אללה, אלה הם הפושעים".
 
הפושעים הנזכרים כאן הם יהודים, הטוענים, כי הכלל לכפר בכסף חל לא רק על מי שניזוק ומתרצה לקבל דמי חבלה, אלא הוא מתפשט על כל מקרים שהם. השווה:
"סמא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה" (משנה - בבא קמא, ח, א).
 
לא הסתפקו היהודים בזיופים גרידא, אלא הוסיפו פשע על פשע בהרגם את נביאיהם: ובאמרכם:
"משה קצה נפשנו לאכל מאכל אחד, קרא לנו אל אלקיך, והוציא לנו מאשר תצמיח הארץ מירקותיה ומלפפוניה ושומה ועדשיה ובצליה". ויאמר: "התמירו לכם את הטוב ברע ממנו? לכן רדו מצרימה ומצאתם שם את אשר שאלתם". ויוסרו בשפל ועני ויעלו עליהם אף אללה עקב אשר בחשו באותות אללה ויהרגו את הנביאים בלי משפט, זאת (להם) עקב אשר מרו ויעברו חק" (סורה ב, נח).
 
ועוד הוא אומר:
"ומלפנים כרתנו ברית עם בני ישראל ונשלח אליהם שליחים. מדי בוא אליהם שליח ואתו אשר לא חפצה נפשם בו, נתנו מהם לכוזבים ומהם הרגו" (סורה ה, עד).
 
הכוונה כנראה כאן לישו, המוחזק אצל מוחמד לנביא ישראלי אחרון לפניו.
 
אגב, אברהם הנביא (א-נבי) לא היה יהודי ולא נוצרי, אלא בעל אמונת איחוד מזוקקת:
"לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי; ואולם היה "חניף" מוסלים ולא היה מן המשתפים אלים לאללה" (סורה ג, ס).
 
מוחמד ניסה להטיל דופי באמונת היחוד של היהודים; ידוע ידע שעזרא הסופר נערץ בקרב עמנו, כנאמר בסנהדרין כא, ב: "ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלמלא לא קדמו משה". והלא מסורת על עזרא הסופר היתה עוד כיום בין יהודי תימן, המספרים, כי קרא להם עזרא ליהודי תימן לחזור לארץ ישראל. מוחמד שמע מה ששמע ויצאה אצלו תערובת משונה. היהודים חושבים את עזרא לבן אלקים:
"היהודים יאמרו: עזיר (עזרא) הוא בן אללה. הנוצרים יאמרו: המשיח הוא בן אללה". "זה דברם בפיותיהם, ישוו (דבריהם) לדברי הכופרים מלפנים... לקחו להם את חכמיהם ונזיריהם לאלקים מבלעדי אלקים, ואת המשיח בן מרים, בעוד אשר לא צוו בלתי אם לעבוד אלוה אחד. אין אלוה זולתו. לו השבח מעל אשר ישתפו לו" (סורה ט, ל-לא).
 
ובמקום אחר אומר מוחמד:
"ידי אלקים אסורות". ארורים הם על אשר אמרו. לא, כי ידיו פשוטות, יפזר (אלקים) כאשר יחפץ" (סורה ה, סט).
 
אחד מבעלי המסורת, עביד בן עמיאר מודה, כי "שליח אללה" שגה ויש ליחס השקפות אלו לא לכלל יהודים, אלא לאחד מהם ששמו פנחס בן עזר
"אמר עביד בן עמיאר: "במבטא זה השתמש רק אחד מן היהודים ושמו פנחס בן עזריה, הוא הוא האיש שאמר: אללה הוא עני ואנחנו עשירים" (אל-פראר לסורה ט, ל).
 
היהודים חטאו גם במעשה העגל:
"ומשה בא אליכם לפנים במופתים ותעשו לכם העגל אחרי כן ותפשעו. ובהעבירנו אתכם בברית ונכף עליהם את ההר (לאמר): "קבלו בעז אשר נתנו לכם ושמעתם". ויאמרו: "שמענו ונמרה", ויושקו בלבם מן העגל בכחשם (משה טחן את העגל וישק את בני ישראל). אמר: "אכן דבר רע הוא אשר תצוכם אמונתכם, אם מאמינים אתם" (סורה ב, פו-פז).
 
התקפה על היהודים והנוצרים
בתחילת פעילותו הדתית ראה מוחמד בבתי הכנסיות ובבתי התפילה של דתות אחרות מקומות קדושים לעבודת ה':
"... ולולא עצר אללה באנשים באיש על ידי רעהו, נהרסו מנזרים, בתי תפילה לנוצרים, בתי כנסיות ומסגדים, יזכירו בהם את שם אללה הרבה" (סורה כב, מא).
 
במרוצת הזמן היתה דרכו להתקיף את הנזירים (רהבאן) ואת ה"אחבאר" (החברים, כלומר חכמי היהודים), המטים בני אדם מדרכי ה':
"מאמינים, הנה רבים מהחכמים והנזירים יאכלו את הון האנשים בשוא וישיבו מדרך אללה. לא כן אלה אשר יאצרו את הזהב והכסף ולא יפזרוהו בדרך אללה. הודע אותם ענש דאבה" (סורה ט, לד).
 
עוד אילן מצא להיתלות בו: נשיכת נשך:
"וקחתם (כלומר היהודים) התרבית אחרי אשר צוו לבלתי קחתה, ואכלם את הון בני האדם בשוא", (סורא ד, קנס).
 
אמנם, גם הערבים לא נוקו מעוון זה. הבדואים שילמו רבית גבוהה על הלואות שקיבלו מבני מכה העשירים. הקוראן אומר:
"המאמינים יראו את אלקים והשמיטו את אשר נשאר מן התרבית, אם מאמינים אתם. ואם לא תעשו (כן), הנה שמעו, מלחמה לאלהים ולשליחו (בכם)" (סורה ב, רעח).
 
ועוד הוא אומר:
"המאמינים, אל תאכלו את התרבית בכפל כפלים. ויראתם אללה למען תצליחו" (סורה ג, קכה).
 
איסור הריבית הביא נזק לסוחרים המוסלמים וחכמיהם עמלו לתקן מעוות זה.
 
ואחרי הכל, אין אמונתם הכוזבת ומעשיהם המושחתים מוציאים את היהודים משלוותם ומעכבים בעדם לחשוב את עצמם לידידי ה':
"אמרו היהודים והנוצרים: "אנחנו בני אללה ואהוביו". אמר: "ולמה זה ייסרכם בעונותיכם? לא, כי בשר אתם מאשר ברא. לאשר יחפץ יסלח ואת אשר חפץ ייסר. ולאללה מלכות השמים והארץ וכל אשר ביניהם ואילו הדרך אשר תשובו" (סורה ה, כא).
 
בני ישראל בטוחים, כי מקומות שמורים להם בגן-עדן:
"אמר: "הן אם יהיה לכם לבדכם מעון האחרית את אלקים, ולא לאיש אתכם, כי עתה התאוו למות, אם אמת תדברו" (סורה כ, פח).
 
מתימרים, כי זכות אבותיהם בידיהם וכי תחנוניהם של אלה עומדים להם בצרתם:
"האומה ההיא מכבר עברה וחלפה. לה כפעלה ולכם כפעלכם ולא יפקדו עליכם מעשיהם" (סורה ב, קכח).
 
היבדלות מן היהודים
אחרי כל האמור לעיל אין תימה שמוחמד מצא לנכון לסטות מדרכי היהודים ומחוקותיהם ולזכות את מאמיניו בחוקים משלו. כמה חוקים ומנהגים נובעים מרצון המוסלמים לא להזדהות עם ה"בלתי מאמינים", אלא להבדל מהם וביחוד מן היהודים.
 
בתחילה נערכה התפילה, שתפשה מקום נכבד אצל המוסלמים, שלש פעמים ביום: אחר עלותהשמש, לפני שקיעתה ובאשמרת הראשונה של הלילה. לאחר מכן, מתוך התנגדות ליהודים,הנהיג "הנביא" חמש תפילות ביום, שזכרן אינו בא בקוראן עצמו. הוא גם פסק שבערב צריכההאכילה להקדים לתפילה, בניגוד למה שראה אצל יהודים. במקום שבת הנהיג את יום הששי,שאינו בעצם יום מנוחה, אלא יום עצרת. וכבר הזכרנו שהחזיר לקדמותו את כוון התפילותלמכה, במקום לירושלים.
 
לפנייה לירושלים רומזת סורה ב, קלו:
"אמר יאמרו הפתאים באנשים: "למה זה הסירם מדרך פניהם אשר היו פונים בתפילתם מאז".
 
הקוראן אינו מזכיר במפורש את ירושלים, כשם שאינו מזכיר גם את צום ה"עשורה" (העשור, יום הכפורים), ששאל מהיהדות, אבל כוונת הפסוק הנ"ל ברורה. צום ה"עשורה" בוטל ובמקומו בא צום רמד'אן.
 
איסור והיתר במאכלים
אשר לאיסור והיתר במאכלים, יש לו למוחמד השקפה מיוחדת. ל"בני ישראל" שבימי התנ"ך הותר לאכול הכל, כמו לאברהם אבינו:
"כל המאכל היה מותר לפני ישראל, מלבד אשר אסר ישראל על נפשו בטרם הורדה התורה. אמר: הנה הביאו את התורה, וקראו בה אם אמת תדברו".
 
יש סברה, כי הכוונה כאן לאיסור של גיד הנשה, שישראל כאילו הטיל על עצמו, מבלי שצווה על כך. ומשום כך הוא קורא בטון של נצחון: "הביאו את התורה וקראו בה". האם מצוי איסור בענין זה בין חוקי התורה? בדתו של אברהם אין אסורי מאכלות: "אמר: אלקים אמת, ולכו בדת אברהם "חניף" ולא היה מן המשתפים" (סורה ג, פט). השוה לעומת זה: "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי" (יומא כח, ב). ועוד נאמר: "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין" (שם שם).
 
"היהודים", שבאו אחרי "בני ישראל", חטאו, ומשום כך נאסרו עליהם כמה מאכלים: "ובפשע היהודים אסרנו עליהם מטעמים אשר היו מותרים להם ובגלל השיבם רבים מדרך אלקים" (סורה ד, קנח). למאמיניו הוא מתיר ליהנות מן הטוב שהעניק אללה:
"המאמינים, אל תאסרו (מאכל) את מטעמים אשר התיר לכם אללה ולא תעברו חק, כי לא יאבה אללה את העוברים חוק. אכלו מאשר כלכל אתכם אללה מן המותר ומן הטוב ויראו את אללה, אשר בו תאמינו" (סורה ה, פט-צ).
 
אמנם גם הוא אוסר כמה דברים:
"ואלה אסורים להם לאכלה: הנבלה והדם ובשר החזיר ואשר נקרא עליו שם אחר מבלעדי אללה והחנוקה והמוכה עד מות והנפולה והנגוחה ואשר אכלתה חית טרף מבלעדי אשר אתם שחטתם (אותה), ואשר נשחטה על המצבות" (סורה ה, ד).
 
בסורה טז, קטז הוא אומר:
"אך את אלה אסר לכם, את הנבלה ואת הדם ואת בשר החזיר ואשר נקרא עליו שם אחר מבלעדי (שם) אללה. אך אשר יאנס (ואכל) בלי זדון ולא ישוב לאכל, הנה אללה סלח ורחום".
 
הוא יודע מה שאסור ליהודים לאכול (ר' סורה ו , קמו), אבל גוזר מדברי ישו לבני ישראל, שהתיר את האיסור: "ולקיים באתי את התורה" - אומר ישו - "אשר (ניתנה) לפני, ולהתיר לכם מקצת מאשר נאסר עליכם...". רק אלה בלבד שלא שמעו בקולו של ישו ולא הלכו אחריו יהיו נפגעים גם להבא מעונש אסור לא מאכלות מסוימים.
 
גירושין באיסלם
אשה שגורשה מבעלה פעמיים, מותרת להנשא לו שוב רק לאחר שתנשא לאחר:
"הגרושין פעמיים ואולם אחרי כן (אין בלתי) אם החזק (בה) במישרים? או שלחן בטובה... וכי ישלחנה (בשלישית) לא הותרה לו עוד אם תנשא לאיש זולתו. אך אם ישלחנה (הבעל השני) לא יהיה בה עון בשובם זה אל זה בחשבם (באמת) כי יקימו חקות אללה" (סורה ב, רכט-רל).
כל זה בנגוד לדברים, כ"ד, א-ד.
 
מלחמת הקודש - ג'יהאד
ועל הכל, מצווים המוסלמים להלחם ב"עם הספר":
"הלחמו באלה, שלהם ניתן הכתב, אשר לא יאמינו באללה ולא ביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אללה ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים" (סורה ט, כט).
 
הקוראן חדור שנאה לבני דתות אחרות. יש להפיץ את האיסלאם בחרב ובאש. רעיון "מלחמת הקדש" (ג'יהאד) הוא אחד מעקרונותיו.
 
תורה שבעל פה באיסלאם
אנו עדים להתפתחות תורה שבעל פה באיסלאם. גם בו ישנה תורה שבכתב, הוא הקוראן, ותורה שבעל פה, היא הסונה. הקוראן מהווה חוק עליון לגבי המוסלמים, אלא שהוא טעון הסברים. עם התפשט כבושי המוסלמים ראו אלה, שאין בכחו של הקוראן להמציא פתרון לכל הבעיות שהתעוררו בחיי יום יום. ויש שהקוראן אינו ברור די צרכו וערפל חתולתו. ומפי מי יכול היה לצאת הפרוש הטוב ביותר, אם לא מפי "הנביא" עצמו? חכמי המוסלמים שמו אפוא בפיו פתרונות לקשיים שנערמו בדרכה של חברה חדשה בגיבושה.
 
כך נוצרה הסונה, המורכבת ממסורות (חדית) אשר כל אחת מהן מוסרת שלשלת אנשיםמהימנים שקיבלו זה מזה והראשונים קיבלו מפי נביאם עצמו.
 
האיסלאם מהווה בעיני מאמיניו שיא ההתפתחות הדתית העולמית, שעברה דרך שלבים, הלא הם היהדות, הנצרות ולבסוף האיסלאם. משל למה הדבר דומה? ליום המשול לזמן קיום העולם. המסורת הערבית מוסרת בנידון זה בשם "הנביא":
"אחד שכר שכירי יום והודיע להם: מי שיעבוד יום תמים, יקבל סך כזה וכזה. בחלקם עבדו העובדים (היהודים) עד הצהרים ואח"כ אמרו: דיינו, אין לנו רצון להמשיך בעבודה, ומה שעשינו עד כה, הרי זה חינם אין כסף. לא הועילו כל שידולים כדי להניע את אלה להשלים את עבודתם, למען יבואו על שכרם המלא. מה עשה המעביד? שכר פועלים אחרים (נוצרים) והבטיח להם לתת שכר מלא, גם אם לא עבדו לפני הצהרים, בתנאי שיגמרו את עבודתם. הנוצרים הפסיקו את עבודתם אחרי הצהרים וגם הם ויתרו על שכרם, למרות מה שאמרו להם, כי לא נשארו להם אלא שעות מועטות לסיום היום.
 
נלקחו שוב פועלים אחרים (הפעם מוסלמים) שעבדו עד שקיעת השמש ואלה קיבלו שכר מלא".
 
והמבין יבין את משמעותו של משל זה.
 
שני כיוונים ביחס ליהודים
במסורת המוסלמית ניתן להבחין בשני כיוונים ביחס ליהודים:
א. כיוון סובלני. סיפרו, למשל, על מוחמד, שאמר לאחד מאנשיו, אשר נסע לתימן: אף יהודי אינו צריך להיות נרדף בשל דתו. והלא ידוע, כי יחסו של מוחמד היה שונה בתכלית השינוי. בסביבת דמשק היו מראים על בית הנקרא בשם "בית יהודים". האגדה מספרת שבמקום ההוא עמד מסגד והכליף עומר ציוה להרסו משום שהוא נבנה במקום בו עמד קודם בית יהודי, אשר המושל לקחו בחזקה. רווחו אפוא מסורות ספוגות הלכי רוח סובלניים, שייחסום לנביא האיסלאם.
 
ב. ברם, התהלכו גם מסורות מנוגדות לרוח הסובלנות . מסורות אלו חדורות שנאה ליהדות והן מצויות בעיקר אצל בני כת ה"שיעה" (כלומר נאמנים למשפחות הנביא ומעריציה), אשר גם הם תולים את דבריהם ב"נביא" עצמו. לגבי דידם, כל בלתי מוסלמי הוא טמא מעיקרו. הקנאים הדתיים מסרו בשם נביאם הוראות להתנהגות בלתי הוגנת כלפי לא מוסלמים. אמרו, שבמקום לענות להם במלים בעלות משמעות כפולה. יש להימנע משתוף פעולה עם בני דת אחרת. הכחישו כאילו אמר מוחמד: "מי שעושה עולה לבעל חסות, הרי כאילו עשה עולה לי".
 
העקידה
דעותיהם של המפרשים המוסלמיים נחלקו בשאלה: מי מבניו של אברהם הוקרב על המזבח? אם גם הקוראן אינו פורש בשמו (ר' סורה לז, ק-ק), ברור שלגביו היה זה יצחק. מוחמד שמע ברורות על מעשה העקדה מפי יהודים. בדורות הראשונים של האיסלאם לא הובע ספק, כי יצחק הובא לקרבן.
 
אבל מומר יהודי בא לפני הכליף עומר בן עבד אל עזיז וגילה את אזניו על שיבוש שהוכנסלתורה בעטיים של יהודים, אשר מקנאתם בערבים, דחו את ישמעאל אביהם והכניסו במקומואת יצחק. זהו אחד מן הזיופים שחכמי היהודים התנסו בהם במקום לקרוא (בראשית כב, ב):"קח-נא את-בנך את-יחידך אשר אהבת את-יצחק". השם יצחק הוגנב הנה ע"י יהודים.
 
לפי סורה ה, ז, הותר ליהנות ממאכלים שהיהודים רגילים בהם: "היום הותרו לכם המטעמים, ומאכל אלה אשר ניתן להם הספר מותר לכם ומאכלכם מותר להם". על אף ההיתר מטריפים השיעיים את מאכלי היהודים. הסוניים (אלה שמאמינים גם בקראן וגם בסונה) היו יותר סובלניים בנידון זה. אולם ברבות הימים החרימו גם חכמיהם את מזונות היהודים.
 
השיעים הם קנאים קיצוניים
השיעים הם קנאים קיצוניים ומרחיקים לכת מן הקוראן עצמו גם ביחס לנשואי נשים יהודיות. בסורה הנ"ל נאמר עוד:
"והנשים הצנועות מן המאמינות והנשים הצנועות מאלה אשר ניתן להם הספר לפניכם בתתכם להן את מהרן (מותרות לכם)..."
 
השיעים פוסלים נישואים עם נשים יהודיות בהסתמכם על סורה ב', רכ, בה מדובר על עובדות אלילים: "ולא תקחו את המשתפות (עובדות אלילים) לכם לנשים עד אם תאמנה".
 
"חוזה עמר"
איך נתפרשה למעשה ההלכה הגלומה בקוראן ובספרות המאוחרת? חכמי המוסלמים לא העיזו לשנות את ההוראות העתיקות, שיוחסו לכליף עמר, בעניין הסדר חיי היהודים והנוצרים בארצות הכבושות, אבל ניתנו להם פירושים, אם לטובה או לרעה, שהיו תלויים בנסיבות שונות, בעמדתו של מושל מסוים ועוד. יש שמושלים מוסלמיים דחו את חומרותיהם של חכמי האיסלאם ויש שהחמירו דווקא ביחס לביצוע החוק כלפי אנשי הספר. בדרך כלל, לא נגעו הכובשים לרעה בחייהם וברצונם של אלה, בתנאי שיפרעו את מסיהם המיוחדים שנקובים כבר בקוראן (סורה ט, כט). סובלנותם של כמה כליפים עלתה על סובלנותם של נציגי הכנסיה המשיחית, שהטיפה לאהבה עילאית. לילידי הארצות הכבושות הוענק מעמד של "בני חסות" שהוטל עליהם לפרוע מסים מיוחדים: ג'יזייה (מס הגולגולת) ובאראג' (מס האדמה). כבר בתחילת כבושיהם ויתרו המוסלמים על העקרון של כפיית אמונתם על אחרים בחרב ובאש ולפיכך הוצרכו להבטיח את שלטונם בנקיטת אמצעים נאותים, אשר מבעם העיקרי משמש חוזה בשם "חוזה עמר" (הכליף השני, 644-634), אם כי מוצאו מזמן מאוחר יותר. לפי החוזה צוו בני החסות על שמירת ששה תנאים יסודיים, במטרה להבטיח את המשטר המוסלמי:
א. לא להשמיץ את הקוראן, את האיסלאם ואת נביאו.
ב. לא לשאת נשים מוסלמיות.
ג. לא להדיח את המוסלמים מאמונתם.
ד. לא להתנקש בחיי מוסלמים וברכושם.
ה. לא לסייע לאויביהם.
ו. לא להגן על מרגלים.
 
מלבד ששת תנאים אלה נצטוו בני החסות למלא אחרי שש הוראות נוספות, שמטרתן - השפלת ה"בלתי מאמינים" - שקופה למדי:
א. יש לענוד את הסימן הצהוב (עיאר) על הבגדים ולחגור חגורה מיוחדת (זנאר)
ב. לא לבנות בתים בגובה יותר רב מבתי המוסלמים.
ג. לא להשתמש בפעמוני עץ או לקרוא כתבי קדש בקול רם.
ד. לא לשתות יין בפרהסיא.
ה. יש לקבור את המתים ולבכותם בשקט.
ו. ולא לרכב על סוסים, פרט לפרדים ולחמורים.
 
לא שמענו על מעשי אינקויזיציה בתולדות היחסים בין מוסלמים ויהודים, אבל היהודים היו מושפלים, נדכאים ונעלבים במשך דורות רצופים. עוד במאה התשע עשרה כותב ד"ר א. כהן:
 
"הורגלנו לראות גלות נוחה בארצות המוסלמים. היסטוריונים יודעים כי בדרך כלל אין זאת אלא אשליה. נוסעים אנגליים שביקרו בארצות מזרח בזמן מאוחר, במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. אינם יכולים לתפוס, איך יכולים היהודים לשאת את ההשפלות ואת העלבונות בארצות המוסלמים". גברת פארדו כותבת אחרי סיורה בתורכיה בשנת 1830 בערך, כי "קשה להביע את שנאת הבטול שהמוחמדנים רוחשים כלפי יהודים".