עלילת בייליס

מחבר: שמואל בן-אשר

מחניים, גיליון קי"א

 בדיוק לפני חמישים וחמש שנים, ביום 2 באפריל 1911, נתקלו ילדים ששיחקו בשדה, בקרבת ליוקאנובקה, פרבר של קייב, בגופת נער שהיתה מוטלת באחת המערות. ידי הנער היו קשורות לאחוריו ובגופו נמצאו סימני דקירות. עד מהרה הוברר, כי ההרוג הוא אנדריי יושצ'ינסקי, נער בגיל 12 , בנה הבלתי-חוקי של אחת אלכסנדרה פריחודקו, שנעלם מבית אמו שמונה ימים קודם לכן.

מאורע זה היה אחד מרבים בכרוניקה הפלילית של קייב, אשר באותם הימים היתה משופעת במעשי פשע מסוג זה ואף גרועים ממנו. אך מקרה זה נמצא מתאים ביותר לביום עלילת הדם האנטי-יהודית המפורסמת ביותר  בזמן החדש, אשר פרטיה "עובדו" בשקידה רבה על-ידי סוכני משטרה, שופטים, מנהיגי מפלגות מיניסטרים - ועד כס הצאר ניקולאי השני בסט. פטרסבורג נמשכו חוטיה. כל המנגנון האדיר הזה נרתם כדי להוכיח, כי הנער אנדריי יושצ'ינסקי נרצח על-ידי היהודי מנחם מנדל בייליס כדי להשתמש בדמו לצורכי פולחן דתי. כך הפך "מקרה יושצ'ינסקי" למשפט נגד היהדות והעם היהודי, אשר במשמעותו, היקפו ותהודתו הבינלאומית יכול להשתוות לו רק משפט דרייפוס, שזעזע את צרפת שנים מעטות קודם לכן.

בייליס יוצא ב"שן ועין" קריקטורה אנטישמיתבעיתון רוסי בימי משפט פייליס 

החידוש במשפט בייליס לא היה במהות העלילה עצמה, אלא בעובדה שעלילה כזאת עשויה היתה להגיע עד לבית הדין בשנים 1911/13 באחת המעצמות האדירות בעולם, בהסתמך על חוות-דעתם של "מומחים", "אנשי מדע" וכיו"ב. כי לעלילת בייליס קדמו בהיסטוריה של העם היהודי, למן המאה ה12-, לפחות מאתיים מקרים של עלילות דם. (צריך לציין, כי עלילות-דם בכלל, ימיהן אולי כימי ההיסטוריה האנושית, אך כאן מדובר בעלילת-הדם נגד יהודים). המקרה הראשון שמצויות עליו ידיעות בדוקות אירע באנגליה. בשנת 1144 נמצאה בחורשה, סמוך לעיר וינצ'סטר, גופת ילד בן ארבע וחצי בשם ויליאם. הדבר קרה סמוך לפסח, ויהודי מומר הפיץ את השמועה, כי הילד נהרג בידי יהודים כ"קרבן פסח". האוכלוסייה המקומית קמה לפרוע ביהודים, שניצלו הודות להתערבותו התקיפה של השריף. נסיבות מותו של הילד לא הובהרו,  אבל דבר זה לא מנע את הכנסייה מלהכריז על הילד ויליאם כקדוש.

גיבור העלילה מנחם מנדל בייליס 

בעקבות מעשה זה נפוצה עלילת הדם כמגיפה בערים שונות באנגליה ומשם פשטה ליבשת אירופה, ובכל פעם היתה מלווה פרעות ומעשי רצח ביהודים.  כמעט אין ארץ באירופה ובמזרח הקרוב שלא  אירע בה מקרה של עלילת דם בזמן מן הזמנים. במשך הזמן לבשה העלילה צורה קבועה: תמיד היה הנוסח, כי לפי מצוות דתם רוצחים היהודים סמוך לפסח נוצרים – לרוב ילדים או ילדות  - ומקיזים את דמם לצורך מהילתו ביין של ארבע כוסות או לאפיית מצות… אף נמצאו "אנשי  מדע" שגילו, לדבריהם, סימוכין לנוהג זה של היהודים  בתלמוד או ב"שולחן ערוך", וכרגיל נעזרו לשם  כך ב"למדנותם" של יהודים משומדים.

מאז עלילת דם הראשונה  נמצאו תמיד אישים לא יהודיים, מלכים ונסיכים, ראשי כנסיות שונות, ראשי מדינה, שיצאו בתוקף נגד עלילת  הדם, הוקיעוה כשקר והגנו על היהודים קורבנותיה שבחסותם. רובם של ראשי הכנסייה הקתולית, אפיפיורים וחשמנים, שנתבעו להתערב בפרשיות של עלילת דם, הכריעו תמיד את הכף נגד המעלילים, ועוד ב1247- פרסם האפיפיור אינוקנטיוס  הרביעי את הכתב הראשון נגד מפיצי השקר בדבר פולחן הדם של היהודים. אף על פי כן התחוללו רוב עלילות הדם בסיועם, במישרין או בעקיפין, של כמרים ונזירים קתוליים.  כמה עלילות דם היו גם בארצות ערב, אך המפורסמת שבהן, עלילת דמשק מראשית שנות הארבעים של המאה ה19-, נתחוללה אף היא ביוזמתם של נזירים קתוליים, והתערבות נמרצת מאירופה גרמה ששלטונות טורקיה יצאו בתקיפות נגד המעלילים (והללו גם נענשו קשה).

במחצית השניה של המאה ה19- היו רוב עלילות הדם הגדולות – כלומר, אלה שהדיהן הגיעו למרחקים ועוררו תגובות מחוץ לגבולות הארץ שבה התחוללה הפרשה – בארצות מרכז אירופה, באוסטריה-הונגריה שבשלטון בית האבסבורג ובגרמניה. עלילת הדם הגדולה שלפני עלילת בייליס ברוסיה היתה  בעיר סארטוב משנות החמישים של המאה הקודמת.

בייליס בבגדי אסיר מובל לכלא 

אחת הפרשיות המפורסמות ביותר מסוף המאה הקודמת היתה עלילת הדם של טיסה אסלאר, שהכתה גלים באירופה כולה (ושבה הופיע כסניגור קורבנות העלילה תומס מאסאריק, מי שהיה בימי  מלחמת העולם הראשונה מייסדה של צ'כוסלובקיה). סמוך לפסח של שנת 1882 נעלמה בעיירה טיסה אסלאר, בחלק הממלכה ההונגרית של קיסרות אוסטריה-הונגריה, ילדה נוצרית בת 14, ומיד נאסרו שמש בית הכנסת המקומי, יוסף שארף, ושלושה שוחטים, יהודים שנזדמנו במקרה לעיירה. ילדיו של שארף, שמואל בן ה5- ומשה בן ה13-, נלקחו אל תחנת הז'נדרמריה, וכעבור כמה ימים מסרו עדות כי ראו בעד חור המנעול את אביהם ואת שלושת השוחטים מעבירם סכין על צווארה של הילדה שנעלמה. התערבות השלטונות בווינה הביאה, כעבור כמה חדשים, לשחרור העצורים, ולפרסום הודעה, כי האשמת הרצח הדתי לא היתה אלא עלילה.

בעלילת פולנה, עיירה קטנה בגבול מוראביה ובוהמיה, אף היא בקיסרות אוסטריה-הונגריה מאז, נאסר באפריל 1899 יהודי, שוליית הסנדלרים ליאופולד הילזנר, והואשם ברצח שתי צעירות נוצריות למטרות דת. בעקבות חוות- דעת של אוניברסיטת פראג הוסרה האשמת הרצח למטרות דת, אבל הילזנר נידון בכל זאת למיתה על רצח, ודינו הומתק אחר-כך למאסר עולם.

במארס 1900 היה שוב מעשה, הפעם בגרמניה, בעיירה קוניץ שבפרוסיה המערבית, שנמצא נוצרי צעיר הרוג, התלמיד ארנסט וינטר. כבכל המקרים האחרים ניצלו אנטישמים את העובדה, שגופת הנרצח נתגלתה סמוך לפסח היהודי כדי להאשים את היהודים ברצח ל"מטרות פולחן". כמעט בכל מקרה של עלילת-דם "מוכיחה" החקירה, כי גופת ההרוג מכילה מעט דם משום שיהודים "הקיזו את הדם לצורכיהם". כך היה גם בקוניץ, ועל סמך ההאשמות נאסר הקצב אדולף לוי, ששוחרר מקץ שנתיים, בעקבות פסק-דין של בית-הדין הגבוה של פרוסיה המערבית, שקבע כי לא היה יסוד בהאשמת הרצח הדתי.

השלטונות מתעלמים מהאמת

אם בכל המקרים הללו נתפסו לעלילה השלטונות המקומיים - של אותה עיר או של אותו מחוז - והעלילה חוסלה בסופו של דבר בהתערבות השלטון המרכזי, הרי הדבר המציין במיוחד את עלילת-הדם נגד בייליס היה, שפרטי העלילה עובדו בידיעתם ובסיועם הפעיל של פקידים חשובים, ובכללם מיניסטרים בסט. פטרסבורג. דברים אלה היו ברורים מן הרגע הראשון, אבל פרטי הפרשה לא נתגלו במלואם  אלא על-ידי ועדת החקירה המיוחדת ל"מקרה  יושצ'ינסקי" שהקימה ממשלת קרנסקי בשנת 1917 , שגבתה עדיות מפי הנוגעים בדבר, ולאחר שנבדקו ארכיוני הממשלה הצארית בעקבות  מהפכת פברואר 1917 שהדיחה את המשטר הצאריסטי.

תחת משמר של אנשי צבא הובל בייליס למקום הרצח 

על יסוד חומר זה הוכח, כי זמן קצר לאחר  רצח הנער יושצ'ינסקי כבר ידעו השלטונות היטב מי רצח אותו. החוטים הובילו לדירתה של  אישה בשם וארה צ'באריאק, זונה בדימוס  ובעלת מלונת גנבים, הרוח החיה בכנופיה של אנשי העולם התחתון בקייב. המשטרה קבעה, כי אנדריי היה חברו של ז'אניה, בנה של ורה צ'בריאק, ומשום כך ידע הרבה על מעשי הגניבה והשוד של הכנופיה. במארס 1911 התחילו אנשי הכנופיה לחשוד, בגלל כמה כישלונות  שהיו להם, כי מישהו מוסר למשטרה ידיעות עליהם. ייתכן, כי אנדריי יושצ'ינסקי פטפט על כך, בכוונה או שלא בכוונה, בפני אנשים זרים. בבוקרו של יום 25 במארס 1911 יצא אנדריי מביתו, אך במקום ללכת לבית-הספר החליט "לעשות חופש" והלך אל חברו ז'ניה צ'בריאק. אגב משחק בשדה החלו שני הנערים לריב :  ז'ניה אמר כי יגלה שאנדריי נעדר מבית-הספר, על כך השיב אנדריי, שהוא יספר כי אמו של ז'ניה מחזיקה בביתה סחורות גנובות. ז'ניה רץ לאמו וסיפר לה על כך, ונצטווה להביא מייד את אנדריי בתואנה כלשהי. אותה שעה היו בביתה של ורה צ'בריאק כמה מאנשי הכנופיה. כאשר באו שני הנערים הביתה נסגרה הדלת בעד אנדריי, וז'ניה נשאר בחוץ. מאז לא נראה עוד אנדריי יושצ'ינסקי, עד שנמצאה גופתו הדקורה במערה.

סוללת ההגנה במשפט הדרמטי 

עובדות אלה נתגלו לחוקר משטרת קייב, קפיטן איוואנוב, כשלושה חדשים אחרי הרצח  ביוני 1911 מסר איוואנוב את מסקנותיו לתובע המחוזי של קייב, צ'אפלינסקי, וביקש רשות לאסור את ורה צ'בריאק. אך צ'אפלינסקי הורה לו בפרטות להניח לצ'בריאק - כי אותה שעה כבר עבדה מכונת השלטון בכיוון אחר : להוכחת "האופי הפולחני" של רצח יושצ'ינסקי.

כל הפרטים הללו הנוגעים לחילוקי-הדעות  שהיו בין המשטרה והתביעה של קייב לא נודעו, כאמור, אלא כעבור שנים. באביב 1911 לא היה ידוע אלא זאת, כי, מצד אחד, יש סימנים רבים המעידים על נגיעתה של ורה צ'בריאק לפשע, ומצד אחר, כי השלטונות נמנעים מללכת בקו חקרה זה עד סופו - ולעומת זאת מגלים עניין גדל והולך ב"ידיעות'" על רצח למטרות דתיות.

"המאות השחורות" מסיתים

  היו אלה חוגי הריאקציה הקיצונית, המונרכיסטים והאנטישמים מ"ברית העם הרוסי" - או, כפי שקראו להם, "המאות השחורות" - שיצאו בפומבי בהאשמת היהודים ב"רצח הנער הפראבוסלבי אנדריי יושצ'ינסקי לצורכי פולחן" כמעט מיד למחרת גילוי מעשה הרצח, עוד לפני שנודעו פרטים כלשהם על מהלך החקירה. להאשמות הפומביות נתלוותה הסתה לפוגרומים, ומפיציהן הסתמכו על מכתבים אנונימיים שנתקבלו במשטרה, ועל העובדה שהיתה לה חשיבות מכרעת בתעמולת המסיתים לפרעות, כי הרצח אירע סמוך לפסח של היהודים - "הוכחה ברורה", שהיהודים רצחו את הנער כדי להשתמש בדמו למצות-של-פסח.

הלווייתו של אנדריי יושצ'ינסקי נהפכה להפגנה של "ברית העם הרוסי", ובעת הקבורה הופצו עלונים שקראו לעשות פרעות ביהודים. מקייב פשטה ההסתה לפטרסבורג, ומיד נרתמו למסע גם ראשי "המאות השחורות" בבירת רוסיה. על סדר יומה של ה"דומה" (זה היה שמו של הפרלמנט של רוסיה, שבבחירת חבריו היתה דעה מכרעת לממשלת הצאר, ואך חלק מבוטל מהם ייצגו באמת את העם) עמדה באותו זמן הצעה לביטול כמה מחוקי-האפליה החמורים ביותך לרעת היהודים, ובעיקר חוק "תחום המושב'" שהגביל את זכויות-המגורים של יהודים ושלל מהם את הרשות להתגורר ברוב מחוזות רוסיה. הימין הקיצוני ביקש להשתמש במעשה "הרצח היהודי" בקייב כדי להצדיק מבחינה "מוסרית" את הנצחת חוקי האפליה האנטי-יהודיים.

הריאקציונרים אף לא נרתעו מלהגיש ל"דומה" ביום 12 במאי 1911 עצומה בחתימת 37 צירים, ובכללם שנים-עשר כמרים, המוחה על התרשלות השלטונות בחקירת "המניעים האמיתיים" לרצח יושצ'ינסקי.

"אף-על-פי שהוכח בוודאות גמורה", נאמר בכתב-המחאה, "כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצריים מטעמי קנאות דתית... הרי כל אימת שמתגלה רצח או ניסיון לרצח כתוצאה מנוהג דתי זה, מסתפקת הממשלה בחקירת המקרה לגופו ועוצמת את עיניה על החברה הנפשעת הדוחפת את בניה לביצוע פשעים כאלה".

קריאת העצומה לוותה בנאומי הסתה שלא נשמעו כמותם מעל במת הדומה אף ברוסיה של הימים ההם. אחד ממנהיגי הימין הכריז, שאם לא ייענשו היהודים על הרצח בקייב, יהיו פוגרומים – "

לא כמו הפוגרומים שהיו עד כה. לא יסתפקו בניעור נוצות מתוך כרים וכסתות, אלא כל היהודים, עד האחרון שהם, יחוסלו"...

דם ל"מטרה מסוימת"

הממשלה לא היתה זקוקה לדרבון רב. ביום שהוגשה העצומה בדומה - כך הוברר לימים מן העדויות לפני ועדת החקירה של ממשלת קרנסקי - יצא מפטרסבורג לקייב שליח מיוחד של מיניסטר משפטים  שצ'אגלוביטוב, ובשיחה עם צ'אפלינסקי, התובע המחוזי של קייב אמר השליח, כי "למיניסטר אין ספק ביחס לאופי הפולחני של הרצח". צ'אפלינסקי - אשר עד אז גישש באפלה מה מגמת הממשלה בפטרסבורג - הגיב מיד, כי זאת בדיוק גם דעתו…

מכאן ואילך נעו גלגלי החקירה המוקדמת במהירות בהדרכת צ'אפלינסקי. קודם כל הושגה חוות-דעת "מתוקנת" לגבי ממצאי בדיקת הגוויה: עכשיו כבר היה ברור, על יסוד חוות- דעתם של שני רופאים מאוניברסיטת קייב, כי רוב הדם הוקז מן הגויה ויש להניח, כי ההקזה נעשתה עוד בהיות אנדריי יושצ'ינסקי חי. חוות-דעת מסייעת הושגה מאת פרופ' קוסורוטוב מאוניברסיטת פטרסבורג שסמך את ידן על הסברה, כי הרצח בוצע "מתוך כוונה להפיק כמות מכסימאלית של דם למטרה מסוימת".

בשולי עדותו זו של פרופ' קוסורוטוב גילתה ועדת החקירה בשנת 1917 כמה עובדות מעניינות. "מיניסטר הפנים מקלאקוב", אמר לוועדת החקירה מנהל מחלקת המשטרה ביאלאצקי,

"הורני לגשת אל מיניסטר המשפטים שצ'גלוביטוב בקשר לעניין קוסורוטוב… שצ'גלוביטוב ביקשני להיפגש עם זאמיסלובסקי (ציר הדומה מאנשי הריאקציה, שהיה אחד משני נציגי התביעה האזרחית במשפט בייליס. והלה דרש ממני לסדר את נסיעתו של פרופ' קיסורוטוב לקייב. הוא הסתמך על צ'אפלינסקי שטען, לדבריו, כי עדותו של קוסורוטוב תהיה חשובה ביותר. זמיסלובסקי הביע אז את התנגדותו כי שכר-טרחה בשיעור 4000 רובל יספיק בהחלט. אולם הוא יעץ לי למצוא תואנה כלשהי כדי שלא לתת לקוסורוטוב את כל הסכום מייד, וכי אתן לן רק את מחצית הסכום בו במקום, ואת היתרה לאחר שתתברר עמדתו במשפט".

אחרי מהפכת פברואר 1917 נמצאה בכספת הפרטית של מנהל מחלקת  המשטרה, בתוך צרור שנשא את הכתובת "קבלות על כספים שהוצאו למטרות סודיות", קבלה בחתימת פרופ' קוסורוטוב על סך 2000 רובל "עד לחשבון"…

מנדל בייליס בתא הנאשמים בעת המשפט 

בכל זאת לא היה, כנראה, צ'אפלינסקי בטוח, כי חוות-הדעת של הרופאים-מנתחים והאנאטומים יהיו די משכנעות, ולכן החליט לגייס גם את עזרתו של פסיכיאטר, ובחירתו נפלה  על פרופ' סיקורסקי מאוניברסיטת קייב. וזו השאלה שנשאל סיקורסקי:

"נתוני בדיקת גופתו של יושצ'ינסקי, כלום לא יתכן לגלות בהם עובדות טיפוסיות העשויות להעיד על תכונותיהם הפסיכולוגיות (!) של הרוצחים מבחינת השתייכותם ללאום (!) או למקצוע מסוים?"

הרמז לפרופסור היה ברור למדי,  והוא גם לא אכזב את שולחיו. בחוות-הדעת שהמומחה הגיש נקבע, כי

"היסוד הפסיכולוגי לרצח מסוג הרצח של יושצ'ינסקי הוא שנאה גזעית, או מסע הנקם של בני יעקב נגד בני גזע אחר"...

להיטותו של הלמדן מאוניברסיטת קייב לשרת את מזמיני-מומחיותו הרגיזה, בעת הבירור המשפטי, אפילי את נשיא בית-הדין, בולדירייב, שניהל את המשפט מתוך משוא-פנים ברור לרעת בייליס. אבל את סיקורסקי הוכרח לקרוא פעמים רבות שלא "לסטות מן הנושא".

דחית המשפט

 מארכיון המשטרה החשאית של קייב ידוע עתה, כי שמו של מנחם-מנדל בייליס הוזכר לראשונה בהקשר הרצח באמצע מאי 1911 מפי הסטודנט גולוביוב, אחד מפעילי "המאות השחורות" בקייב, בהתייעצות חשאית שהיתה לו עם צ'אפלינסקי. גולוביוב טען אז, כי הרוצח היה מן הסתם היהודי "מנדל", פקיד קטן בבית-החרושת ללבנים של היהודי זייצב; בית חרושת זה נמצא סמוך למקום שבו נמצאה גווייתו של יושצ'ינסקי במערה. אחר-כך התייצב לפני החוקרים זקן אחד, קאזימיר שאחובסקי שמו, מדליק פנסי-רחוב, שגר גם הוא בסמוך לאותו מקום. שאחובסקי גילה (מקץ יותר משלושה חדשים ), כי ביום היעלמו של אנדריי יושצ'נסקי ראה אותו בחברת ז'ניה, בנה של ורה צ'בריאק, בשטח בית-החרושת של זייצב, וכן ראה את "מנדל" רודף אחריהם... על יסוד עדות זו נעצר בייליס יולי 1911, והואשם ברצח יושצ'ינסקי.

עם זאת היתה טמונה בעדותו של שאחובסקי  גם סכנה מסוימת. הוברר יותר ויותר, כי ז'ניה צ'בריאק עשוי לשפוך אור רב על חידת הרצח, ובסופו של דבר לא היה אלא ילד. והנה... בראשית אוגוסט 1911 מת, פתאום, ז'ניה צ'בריאק, וכמה ימים אחריו מתה גם אחותו הצעירה ממנו.

הבדיקה-שלאחר-המוות היא נעשתה בידי אותם הרופאים שנתנו את חוות-הדעת על מצב גווייתו של יושצ'ינסקי. קבעה כי הילדים מתו מדיזנטריה. ובכך נסתיים העניין.

הרגעים הקשים שלפני פסק הדין מכריזה הכותרת של "דער מאמענט" מ-10 לנובמבר 1913 

בייליס ישב בכלא קרוב לשנתיים וחצי עד שהובא לדין. כל אותו הזמן עשו השלטונות מאמצים נואשים למצוא "הוכחות" נוספות נגדו, אבל ההוכחה הנוספת היחידה שנמצאה היתה עדות של אחד קוזאצ'אנקו, שישב זמן-מה בתא אחד עם בייליס. קוזאצ'אנקו העיד, כי לפני יציאתו מבית-הסוהר ביקש ממנו בייליס להרעיל "איזה מדליק-פנסים", והבטיח לו שכר טרחה הון רב אשר "יינתן על-ידי כל העם היהודי". פרט קטן הוא, כי אותו קוזאצ'אנקו לא הופיע כלל בעת המשפט - השלטונות טענו כי אין למצאו - ועדותו נקראה מן הכתב. לאחר זמן נתגלה, כי קוזאצ'אנקו היה סוכן קטן של המשטרה החשאית.

בינתיים התקיים, באוגוסט 1911, ביקורו של הצאר בקייב. בעת ביקור זה נרצח ראש הממשלה סטוליפין, בבית-האופרה של קייב לעיני המשפחה המלכותית. הרוצח היה היהודי בהרב (באגרוב) , וכמובן, הוסיף מקרה זה שמן על מדורת ההסתה האנטישמית, ויחד עם זאת נתן תואנה לשלטונות לדחות את המשפט לתקופה נוספת, הללו ידעו, כי ההוכחות שבידם מגוחכות כל כך, שאין שום סיכוי להרשעתו של בייליס אפילו בבית-דין "נוח". בארכיוני הממשלה הצארית נמצא מכתב מיום 8 במאי 1912, ערב הבחירות לדומה הרביעית, מאת מיניסטר הפנים מקארוב אל מיניסטר המשפטים שצ'גלוביטוב, ובו מבקש הוא ממנו לדחות את משפט בייליס, כי

"הזיכוי הצפוי ישפיע לרעה על האוכלוסייה הרוסית, וכנגד זה יעורר הרגשת ניצחון בין הנכרים, ובייחוד בין היהודים, אשר יתעוררו מן הסיום החיובי של הפרשה המהווה מזה זמן, איום כה גדול לאוכלוסייה היהודית"...

העיתון היהודי "היינט" מוורשה מכריז על זיכוי בייליס ב-11 בנובמבר 1913 

גילוי מסעיר של עיתונאי

ביוני 1912 הוסערה רוסיה על-ידי גילוייו של העיתונאי בראזול ברושקובסקי. עיתונאי זה ניהל חקירה פרטית במקרה הרצח של יושצ'ינסקי בעזרת כמה מאנשי המשטרה החשאית שהשתתפו בשלבים הראשונים של החקירה אך הורחקו ממנה משום שהיו להם השקפות שונות מאלה של משרד-החקירות על האמת שבפרשה. בראזול-ברושקובסקי ואנשיו הוציאו בערמה מפי ורה צ'בריאק ומפי אחיה גילויים שהיו כמוהם כהודאה ברצח יושצ'ינסקי. הסערה בדעת הקהל היתה כה גדולה, שמיניסטר המשפטים ראה להורות לצ'אפלינסקי לפתוח בחקירה מחודשת נגד ורה צ'בריאק. בכך יצא כביכול ידי  חובה כלפי דעת-הקהל, אך בו בזמן השיג גם דחייה נוספת של המשפט. כעבור חדשים אחדים הודיעה המשטרה, כי ההאשמות נגד צ'בריאק נמצאו "בלתי מבוססות".

השלטון הצארי ידע יפה, כי הוא הולך לקראת כשלון, ואף-על-פי-כן המשיך בהכנות למשפט בייליס. באביב 1913 פורסם כתב-האישום, אשר לפיו

"נאשם מנחם מנדל בן טוביה בייליס, בן 39, תושב העיירה ואסילקוב במחוז קייב, - כי ביום 12 במארס 1911 (כלומר,25  במארס לפי הלוח הגרגוריאני), אגב פעולה מוסכמת עם אנשים אחרים שלא נתגלו על-ידי החקירה, בכוונה-תחילה ובהשפעת אמונות דתיות ולשם מטרות פולחן, רצח את הנער אנדריי יושצ'ינסקי".

 עדי שקר

המשפט עצמו נפתח סוף סוף ב8- באוקטובר 1913.

דומה היה באותו בוקר, שכל תושבי קייב בטלים ממלאכה. המונים צבאו על כל דרכי הגישה אל בניין בית-המשפט שברחוב ז'יטומירסקאיה. הכרכרה השחורה של בית-הסוהר פילסה לה בקושי דרך בין ההמונים עד לכניסה לבניין, ומתוכה יצא בייליס - ממושקף, בעל זקן שחור, חיוור ורועד קצת . בלוויית שלושה ז'נדרמים שהחזיקו חרבות שלופות.

באולם בית-המשפט, בתוך הקהל שהיו מעורבים בו סוכנים רבים של המשטרה, נמצאו 38 העדים שהובאו להשבעתם עם פתיחת המשפט. על ספסל הסנגוריה ישבו חמישה עורכי-דין, ובראשם אוסקר (אשר) יוסיפוביץ' גרוזנברג היהודי, כולם ידועים בהשקפותיהם הליברליות, ושנתפרסמו בכל רחבי רוסיה כפרקליטים מזהירים, בעיקר במשפטים פליליים. התובע הראשי, ויפר, נשלח במיוחד מפטרסבורג לייצג את השלטון. שנים-עשר השופטים המושבעים נבחרו בהפלת גורל ; שבעה מהם היו איכרים, שלושה תושבים עירוניים ושני פקידים קטנים, וכיושב-ראש בחרו הללו בפקיד-הדואר מלניקוב. מארכיוני המשטרה הצארית נתגלה אחרי המהפכה, כי ידו של התובע ויפר היתה בכך, שבבחירת המושבעים בהגרלה לא היה אף מועמד אחד מן האינטליגנציה; כן הוברר, כי ויפר קיים לפני המשפט, בניגוד להוראות הפרוצדורה, כמה "התייעצויות" עם חבר בית-הדין המחוזי של קייב, בולדירייב, שנתמנה ליושב-ראש במשפטו של בייליס.

לאחר קריאת כתב-האישום הופיעו הרבה עדים שלא היה כל קשר לעדותם ולהאשמת בייליס (אמו של הנער הנרצח, מורהו, סבתו, דודתו ועוד), ורובם של עדי הקטגוריה שדברי עדותם נסבו על הנאשם היו "מעובדים", כפי שהסניגורים לא התקשו כלל להוכיח. מדליק- הפנסים שאחובסקי, למשל, הסתבך בחקירת- שתי-וערב וגילה לבסוף, שנפגש לפני המשפט עם אנשים מן המשטרה שהשקוהו לשכרה ושיננו עמו מה עליו לספר בבית-הדין. הטענה ה"עניינית" היחידה בפי שאחובסקי היתה, כי בייליס איים עליו פעם להודיע למשטרה, כי הוא, שאחובסקי, גונב עצים מחצר ביהח"ר של זייצב...

במשך רוב ימי הבירור המשפטי כמעט שלא הוזכר שמו של בייליס לגמרי, והאיש המסכן ישב מאחורי סורג תאו של הנאשם והסתכל במבט קפוא למתרחש סביבו כאילו לא בו נוגעת כל המהומה באולם בית-המשפט. נגד בייליס לא היתה, כאמור שום עדות, לא במישרין ולא בעקיפין, ולכן ניסתה הקטגוריה לנפח סיפורים של עדים שראו, למשל, ימים אחדים לפני הרצח, בקרבת מקום הרצח, "יהודי בעל זקן שחור" (ולפי הרמז, היתה הכוונה לבייליס) "מסתודד עם שני יהודים צעירים" ; או שאותו "בעל הזקן מן המלבנה של זייצב" גירש פעם או פעמיים ילדים מן הסביבה ששיחקו בחצר המפעל (בייליס היה צריך להשגיח שם על בעלי-העגלה שהיו באים לקחת לבנים, ובכלל לשמור על החצר מפני גנבים). בכתב-האישום היה גם סיפור של "ניסיון של בעל הזקן השחור  לדחוף ילד לעבר התנור של המלבנה", אבל בעת הבירור המשפטי כמעט שלא נגעו עוד ב"עובדה" זו. כי מרכזו של המשפט לא היה כלל בעדותם של עדים, אלא בחוות-הדעת של מומחי הצדדים, של התביעה מכאן והסנגוריה מכאן, שהוזמנו להביע דעתם, קודם כל, על הספקות לגבי הבדיקות הרפואיות שלאחר המוות, אך בעיקר לגבי השאלה של השימוש שיהודים עושים לצורכי פולחן בדמם של נוצרים, ובייחוד דמם של ילדי נוצרים.

המושבעים אמרו "לא!"

קריאתו של חלק זה מן הפרוטוקול ממשפט בייליס הוא היום בגדר מה-שקוראים חוויה בלתי-אפשרית, פאנטאסטית ממש! קשה להאמין, כי דברים כאלה נעשו ונאמרו, והתווכחו עליהם בכובד-ראש כזה, לפני חמישים וחמש שנים בסך הכל. צריך לשער, כי כך בערך התנהלו הוויכוחים הדתיים המפורסמים מימי-הביניים, למעשה, די לקרוא את עשרים-ותשע השאלות שהמומחים הוזמנו  להשיב עליהן כדי לברר את תכונות דתם של היהודים, כדי לעמוד על אופיו של משפט בייליס.

הקטיגור צ'פלינסקי 

באחת השאלות, למשל, נתבקשו המלוכדים להשיב,

"מה המקום בגופו של האדם, שלפי התלמוד והקבלה יוצאת ממנו הנשמה יחד עם הדם", או "כלום אין המלים, 'שעיר' ו'צפיר העזים' מן התורה (לגבי השעיר לעזאזל) מתייחסות לעמים אריים" וכיו"ב.

לכבודה של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית (פרא - בוסלבית) , אשר אגב לא הצטיינה מעולם באה  בת-ישראל, צריך להיאמר, כי בכל  רחבי רוסיה לא יכלה התביעה האנטישמית למצוא אפילו כומר אחד - בין רבבות הכמרים של הכנסייה הזאת - שהיה מסכים להופיע לפני בית-הדין ולהאשים יהודים ברצח דתי; וכי כל שלושת המומחים של הכנסייה הזאת, מומחים לענייני יהודים, דתם וספרותם, פרופסורים לתיאולוגיה בבתי-ספר גבוהים לכמורה הפרבוסלבית, העידו בצורה כזאת, שרבה הראשי של מוסקבה, הרב יעקב מזא"ה, שהוזמן להעיד כמומחה בשם הדת היהודית, יכול היה להודיע לבית-הדין, כי הוא מקבל בלי ערעור כל מה שהעידו לפניו, בנושא הנדון, הפרופסור טרואיצקי, האקדמאי קוקובצב והפרופסור טיכומירוב.

התיאולוג היחיד שהתביעה יכלה למצוא, לצורך הקטרוג כ"מומחה לדת היהודית" היה הכומר הקתולי פראנייטיס, תושב טשקנט, שקנה לו שם בחוגי האנטישמיות הרוסית בכתב פלסתר שהוציא, כעשרים שנה לפני משפט בייליס, בשם "הנוצרים בתלמוד היהודי", ובו חזר על רוב הזיופים והסילופים שצוררי-יהודים היו משתמשים בהם עוד מימי-הביניים נגד דת היהודים. פראנייטיס, ליטאי לפי מוצאו, למד תיאולוגיה בפולין, ולדברי מוקיריו מן הריאקציה הרוסית, היה "רוסי אמיתי בנשמתו". טענתו העיקרית של פראנייטיס במשפט בייליס היתה, כי משבטלו הקרבנות עם חורבן בית-המקדש נוהגים יהודים להרוג נוצרים כקרבן לאלוהיהם ולהשתמש בדם הנרצחים לאפיית מצות או ליין של ארבע כוסות לסדר-של-פסח.

שער העיתון האנטישמי "פיליביום" בימי המשפט מתאר את היהודי הרוצח בייליס 

הסנגוריה לא הוצרכה, כמובן, לטרוח הרבה כדי להוכיח את בורותו של ה"מומחה", לסבך אותו בסתירות, להביאו שוב ושוב לידי כך שהוכרח להצטדק, כי "שכח בפטרסבורג רשימות שהכין בנקודה זו", או שהוצאת התלמוד שעליה הוא מסתמך אינה קיימת -עוד "משום שהיהודים השמידו את כל המהדורה" (ולמחרת היום הביא גרוזנברג לבית-המשפט את כל ספרי הש"ס מאותה המהדורה). אין, כמובן, חשיבות עניינית בפרט. הבירור המשפטי; היום אין אדם יכול לקרוא את הדברים ולהעלות בדעתו, כי אמנם יכול היה שלטון של אימפריה אדירה לגייס מנגנון  גדול כל כך של משטרה, ערכאות בית דין, מדע ודת כדי להקדיש שבועות רבים לוויכוח בשאלה החשובה, אם המספר שלושה-עשר, או המספר שבעה, הוא מספר "קדוש" לדת היהודית או לא. מדוע שלושה-עשר? כי התביעה מצאה, שבשלוש-עשרה, הדקירות שנמצאו על גופו של יושצ'ינסקי יש, כמובן, רמז לכך שהרצח נעשה אמנם מטעמים דתיים. ופראנייטיס צריך היה לעזור בהוכחת הדבר. אבל כאשר באו הרופאים והאנאטומים שבדקו את הגווייה וקבעו, כי מספר הפצעים היה לא שלושה-עשר אלא ארבעים ותשעה, נמצא מלומד אחר, "פסיכולוג" מן האוניברסיטה, הוא סיקורסקי הנ"ל, וגילה כי "בכל מעשי הרצח לצרכים דתיים של היהודים"  היו תמיד מוצאים על גוף הנרצח מספר פצעים שהוא... כפל של שבעה... ומכאן ארבעים ותשע הדקירות... שכן גם המספר שבעה הוא מספר "קדוש" ליהודים.

הבניין בקיוב בו נערך המשפט              בייליס לפני שופטיו                   ביתו של בייליס בקיוב

השופטים המושבעים, שנים-עשר פשוטי העם הרוסי, האיכרים, בעלי המלאכה והפקידים הקטנים, לא יכלו, כמובן, שלא להשיב "לא" על השאלה העיקרית שנשאלו אם אשם בייליס ברצח הנער יושצ'ינסקי. ולאחר שלושים-ושנים חדשי עינויים וסבל יצא לחופשי מנדל בייליס, היהודי העני והמטופל במשפחה גדולה, שפחות מכל היה גיבור בעלילת-הדם האחרונה מן הזמן החדש, בפרשה שהסעירה את יהדות העולם, ובמשך למעלה משנתיים העיקה כסיוט סמיך על שבעת מיליון היהודים שישבו אז, בפרוס מלחמת-העולם הראשונה, בגבולותיה של האימפריה הרוסית. (אגב, בקיץ 1913, חדשים מספר לפני שחרורו של בייליס, חגגה אימפריה זו את יובל השנה השלוש-מאות למלוך שושלת רומנוב, ביתו של קיסר ניקולאי האחרון, שכעבור ארבע שנים ירד מן הבמה) . ברור, כי משפט בייליס לא יכול היה להוסיף אלא קלון פוליטי למשטר, שנתכסה בשנותיו האחרונות קלונות רבים בזה אחר זה. - ושוב : בן זמננו, חמישים וחמש שנים אחרי  אותו משפט, קשה לו להעלות על הדעת, כי הזמתה של אווילות כזאת עשויה היתה לעורר גל שמחה כזה שהציף כל קיבוץ יהודי בעולם - וקדם כל, כמובן, את גדול הקיבוצים האלה של יהודי רוסיה והארצות המשתעבדות לה - לשמע הבשורה, כי בית-הדין הריאקציוני והאנטישמי נאלץ לזכות את בייליס, ועל-ידי כך להודות בשקר שבעלילת-הדם. אבל ככובד סיוט העלילה - והפחד לתוצאותיה - כן גדול היה הפורקן שהביאה הזמת העלילה. מושג-מה על כך יכול לקבל מי שעובר היום על פני עיתונים יהודיים מן העת ההיא : עם פרסום פסק-הדין היה הטון הכללי בתגובתם, כי אחרי ימי הפורענות היתה ליהודים אורה ושמחה וששון ויקר...

10 גרם דם מוסלמי

 משפט בייליס היה עלילת-הדם האחרונה נגד יהודים (למען הדיוק : עלילת-הדם ה...דתית האחרונה) שהכתה גלים רחבים, בעולם היהודי בעיקר, אם כי לא רק בו. בחמישים וחמש השנים שעברו מאז, בין שתי מלחמות-העולם, היו עוד כמה מקרים של עלילות-דם - בערי פולין, בליטא, בבולגריה - אבל בשום מקרה מכל אלה לא לבשה העלילה ממדי שערורייה פוליטית של ממש : נשק זה של שנאת-יהודים נעשה במרוצת השנים חלוד מדי, והממשלות הנוגעות בדבר הזדרזו בכל מקרה לעשות את הכל כדי לחסל את המעשה בראשיתו.

הוצאה מיוחדת של עיתון "המוריה" על זיכוי בייליס 

אף-על-פי-כן לא עברה העלילה מן העולם, ודבר כמעט מובן מאליו הוא, כי הנאצים ניצלו את - השקר הנואל בעל המסורית של שמונה מאות שנים בתוך תעמולתם רבת-הפנים נגד היהודים. יוליוס שטרייכר, למשל, פושע המלחמה שהוצא להורג במשפט גרינברג, היה חוזר שוב ושוב בתחום תעמולתו שלו לעלילת-הדם, ובין השאר הוציא במאי 1934, "לכבוד פסח היהודים" גיליון מיוחד של שבועונו "דר שטירמר". ואחד הלמוט שטראם, "דוקטור לפילוסופיה", הוציא  בברלין - עוד בשנת 1944, כלומר סמוך לתבוסת הנאציזם - מהדורה שלישית (!) של ספר "רצח הפולחן היהודי", ובו חומר אסוף מכל המקורות ומעובד ביסודיות "מדעית" על מנהגם של היהודים לרצוח נוצרים, (ולא רק נוצרים) , לצורכי פולחן. (את ההקדמה ל"חיבור" זה כתב ד"ר יוהאן לירס, יד-ימינו של גבלס בעבר, וכיום תושב  קהיר וראש מחלקת התעמולה הבינלאומית שם נגד יהודים בכלל ונגד ישראל בפרט). אף-על-פי-כן עובדה היא, כי בידי הנאצים לא מילאה העלילה אלא תפקיד שלישי במעלה: מקומה היה בשכבת בתעמולה הזולה, הלא-כל-כך רצינית, וכנראה, לא רק משום שהם התכוונו לדברים "גדולים" יותר מאשר נגישות ופוגרומים בנוסח ה"קלאסי", ה"תמים", הנוסח הרוסי מימי המשטר הצארי – סוף סוף אי-אפשר להגיע ל"פתרון הסופי" בעלילות-דם – אלא בעיקר משום שוודאי עמדו על כך, ששוב אין העולם מאוכלס טיפשים במידה מספקת למצוא אוזן קשבת לסיפור-הבדים, שהיה אחד הפגעים הרעים ביותר במשך מאות שנות היסטוריה יהודית, ומאז ימי-הביניים העילה לפוגרומים רבים.

הד אחרון לעלילת הדם בימינו היה בכתבה אנטישמית שנתפרסמה ב-1960 בעיתון "קומוניסט" המופיע בדאגסטן (אחת הרפובליקות של ברית המועצות) שחזר וסיפר לקוראיו את סיפור "עלילת הדם" של מנחם מנדל בייליס. לפי ידיעות שבאו אחר כך ממוסקווה התנצל העיתון על "המשגה" ועורכו סולק.  

המעשה האחרון (אולי באמת… אחרון) של עלילת-דם – לאמיתו של דבר יותר קוריוז מאשר מעשה – קרה לפני פחות משנה בדגסטאן, הרפובליקה הסובייטית השוכנת לחופו המערבי של הים הכספי. בעיתון "קומוניס"  המופיע בעיר  בויקאנסק שבאותה הרפובליקה, בגיליון מיום 9 באוגוסט 1960, פרסם אחד מחמודוב, לשעבר מזכירה הכללי של המפלגה הקומוניסטית בדגסטאן, מאמר שבו סיפר לקוראיו, כי היהודים נוהגים, "לפי  מצוות דתם", לשתות לפחות  פעם בשנה דם מוסלמים (רוב תושבי דגסטאן הם, כמובן, מוסלמים), ולכן – כך נאמר באותו מאמר  - "קונים יהודים רבים חמישה עד עשרה גרם דם מוסלמי, מוהלים אותו במים בדלי גדול ומוכרים". כאמור, לא היה זה אלא קוריוז, כי כאשר העירו על כך לשלטון במוסקבה, פרסם אותו  עיתון התנצלות על "המשגה הפוליטי" שאם אינו מעיד על הרבה יותר מזה, מעיד הוא לפחות על כך,  כי לחופי הים הכספי  יושבים עוד קצת בעלי אזני-אדם המסוגלות לקלוט את הסיפור הישן-הישן, אשר עוד לפני חמישים וחמש שנים היה לו צליל מחריד כל כך.

הודעה על מסיבה בקלוב התה באודסה שבה ירצו על הנושא: האמת על יום הכיפורים היהדוי. 

משפט  בייליס בשיחה בין הרבי  מצ'ורטקוב לרב מזא"ה

ב 1913- לאחר שבילה מנדל בייליס למעלה משתיים וחצי  שנים בכלא, נענה בהמ"ש לקרוא לרב הראשי של מוסקבה יעקב בן ישעיה מזא"ה כעד אקספרט לענייני דת  מטעמו.  אותה שעה נמצא  הרב למטרות  ריפוי במארינבאד ונזדמן שלא מדעת לאכסניה אחת עם הרבי מצ'ורטקוב שנמצא אף הוא שם לאותה מטרה מלווה בכל  פמליית מקורביו ומשמשיו וכל  הכבודה אשר עמו.

וכך  רשם  הרב את  פרטי השיחה בזיכרונותיו כרך  ג"ד,  עמ'  נב, (רק קטעים בולטים מובאים מטעמי הקיצור): הצדיק מצ'ורטקוב"

:… גם שמענו כי יודע הוא את התורה ובקי בדיניה, אבל יסלח לי אין לנו ידיעה ברורה מידיעותיו ויחסו אל החסידות וחפצתי  לשמוע מפיו בעצמו על אודות הדבר הגדול הזה ולהעיר את אוזניו, כי אם חס ושלום לא יגן כדבעי על החסידות אזי יטילו האשמה על החסידים, וזה יהיה רק בבית המשפט, אבל מחוץ לבית המשפט יכריזו כי היהודים חסידים, ובכן ההגנה על החסידים היא ההגנה על כלל ישראל,  ואל יהיה הדבר קל בעיני כבודו, כי סוף סוף הרוב הגדול של עמנו הם באמת חסידים, ובנוגע "להם" – נהפך כולנו לחסידים.

הרב מזא"ה: "אני מנשואי תערובות". הצדיק מצ'ורטקוב לא הבין תחילה למה ירמזון מליו. וחזר והסביר הרב מזא"ה שאהב לשון חריפה מתובלת בחוש הומור דק.

"אבי ואבותיו היו חסידים, ואילו אמי ואבותיה היו מתנגדים גמורים, אבל את אבי המנוח אהבה כל משפחת אמי אהבה עזה וניצחת, כיבדה אותו בחייו ומכבדת אותו גם לאחר מותו"...

                  האדמו"ר רבי ישראל מצ'ורטקוב                             הרב יעקב מזא"ה

הצדיק מצ'ורטקוב: אם כן החסידות ניצחה.

והרב מאז"ה השיב לעצם עתירתו של הרבי:

"...בגופא דעובדא מוצא אני את עצמי מחויב להודיע לכת"ר, כי אם גם אבוא לידי מסקנה, כי החסידות איננה לרוח הזמן, ואולי גם לא לפי רוח התנ"ך והתלמוד, גם אז אגן עליה בכל נימי נפשי, כי רואה אני את עצמי כיוצא למלחמה על אויבינו, ובשעת מלחמה כל המוסר בידי האויב אפילו פכים קטנים, בן מות הוא, ואולי זהו הסוד, שגילו לנו חכמינו ז"ל, כי יעקב אבינו בהיאבקו עם עשו, הפקיר את נפשו אפילו על פכים קטנים..."

והרבי כשעיניו זולגות דמעות:

"...אוי מה נאה מדברותיך, דברים יקרים, דברים מחוכמים, הפרוש נאה מאוד, ומתקבל על לבנו מאוד... אי"ה תצליח בדרכך".

ובהמשך השיחה ציין הרב מזא"ה כי בדברי האקספרטיזה שלה כומר פראנייטיס (עד קטגוריה) מובא המאמר הקשה על ערש תלפיות, כי

"הגויים המה בהמות, והקב"ה נתן להם צורת אדם, מפני כבודם של ישראל, כי יותר נאה לבני מלכים שישמשו אותם חמורים לפחות בצורת אדם,  משישמשו אותם חמורים בצורת חמורים".

והרבי מעיר על מאמר זה:

"…הלא כבודו בעצמו רואה, עד כמה צדק מאמר זה,  הייתכן כי עם איננו דומה לחמור, יבוא בעלילות דם על אומה שלמה, הידועה לכל העולם, בזהירותה מטיפת דם. אבותינו ידעו אותם היטב וצדקו מאד במשפטם עליהם. ומה שנוגע לסניגוריה של  כבודו כבר יש לנו חוש ב"ה להרגיש מראש כי לא קשה יהיה לפניו ליישב את המימרא הזאת."

מזיכרונותיו  של הסניגור אוסקר  גרוזנברג

א. מדבריו בנאום הסיכום למושבעים, שהיה אחד המזהירים שנישאו אי פעם בבית משפט רוסי על טוהרת המסורת הליבראלית אנושית:

...בכוחכם להביא כליה על בייליס, וזה בסמכותכם. אבל להכתים את דת ישראל - לא לאל ידכם הוא. סלחו ואל תראוני מעז פנים כלפיכם: מה  ערך יהיה להכרעת דינכם - לכם שאינכם  בקיאים בכתבי עם ישראל, בתולדות האמונה היהודית - אם תקבעו כי אין היא סולדת מהשתמש בדם אנוש... תתוסף קביעה נוספת ובלתי חשובה -  שיצאה מפי בלתי בקיאים כל עיקר בבעיה. הדת היהודית - אמר - סדן עתיק יומין היא, שעליה התנפצו פטישים כבדים ורבים של משנאיה. כאן בבהמ"ש בקייב, הפכו את ה' (אלוהים) לתושב קיובי  נטול זכות ישיבה, לצודו באובלאווה (חיפוש משטרתי)

ב. ב1917- לאחר המהפכה הוזמן גרוזנברג לעיין בתיקים הסודיים של דיפרטמנט המשטרה, בעניין בייליס. והנה הגילויים המדהימים:

מכתב של מנדל בייליס מיפו 

1) משרד המשפטים התרוצץ ברחבי רוסיה למצוא כומר פרביסלבי או מלומד כמומחה בשאלות הפולחן הדתי היהודי, והנה לא נמצא בקרב הכמורה בעל מעמד מדעני כל שהוא שייעתר לשמש מומחה מטעם השלטונות.

2) הגוברנטור (מושל פלך) גירס, שהיה בטוח בצדקת בייליס ובזכיו המליץ להמשיך בדחיית ברור המשפט. וזיכויו זה ישפיע לרעה על משפט הממשלה בדומה...

3) ז'נדרם מחופש, מונה כ"שומר" על המושבעים מטעם אב בית הדין בולדריב, שיוכל לשמש "אוזניים" לשלטונות והפר את קדושת סודיות דיוני המושבעים...

4) ליובימוב – פקיד  דפרטמנט המשטרה הבכיר כתב לאחר משפט בייליס, לממונים עליו: "קרתה צוסימה משפטית". (במלחמת רוסיה יאפן – השמד הצי הרוסי ליד צוסימה, והדבר הפך למשל).

5) כל מכתבי גרוזנברג נפתחו ע"י המשטרה, ובהם כאלה שהכילו חומר חיוני לסניגוריה וסופקו לקטגוריה.

יצוין כי לאחר המשפט העמד גרוזנברג לדין לשכת עוה"ד על כי במרוצת החקירה של קולונל הז'נדרמים איבנוב קרא:

"אין כאן עדים מטעם הקטגוריה ועדים מטעם הסנגוריה, קיימים רק עדים ישרים ובלתי ישרים".

הורשע ונדון לנזיפה. גם סניגורים אחרים נשפטו ונענשו.

כשהבולשביקים כבשו את קייב ב1919-, הוצאה וירה צ'ביריאק להורג בלא משפט.

 הקטיגור או. יו ויפר, שמונה לשמש סגן הקטיגור ליד המחלקה הפלילית של הסנאט, כפרס על תפקידו במשפט בייליס, (המינוי נעשה ע"י שצ'גלוביטוב) הסתתר בעיר קלוגה בתפקיד נטול ערך, והעמד לדין במוסקבה בפני ביה"ד של המהפכה, בספטמבר 1919.

ואלה העברות בהן הואשם ויפר:

א. שקיבל את התפקיד של קטיגור מידי השר שצ'גלוביטוב כדי להמחיז את משפט בייליס, ביידעו היטב את המטרות של המשפט, בשימוש בעילת עלילת הדם, וביידעו את האמצעים בהם הוכן המשפט.

ב. בתפקידו כקטיגור תמך במלואם באישומים נגד בייליס, ובכך סייע להשגת המטרה שהציב לעצמו השלטון בהעמדת בייליס לדין והיינו: ליצור באמצעות פס"ד (מרשיע כפי שקיוו) שנאה נגד היהודים, ברחבי האוכלוסייה ולהסיח דעתם ממבצעי התקלות האמיתיים ופגעי החיים שהובאו על ראשי האוכלוסייה  על ידי משטרו הקלוקל של הצאריזם..

 ...כן, זה היה ב1919-...

קטגורו של ויפר היה קרלינקו הנודע, גדול קטגורי המהפכה, ובדבריו אמר:

"... אין אני מאשים את ויפר בכך ששימש קטיגור, אלא בכך, שנדב את כל כוח כשרונו כל יכולתו והידע שלו, בשירות הצאריזם, בחשקו להשיג את המטרות הפוליטיות שדרושות היו לצאריזם, בדרך שפיכת דמים... "

בייליס ומשפחתו בהגיעם לתל אביב לאחר שמות הסבל והעינויים בימי העלילה והמשפט

הטריבונל המהפכני הרשיע את ויפר ודן אותו להיות חבוש במחנה ריכוז עד אשר ייבצר המשטר הקומוניסטי ברפובליקה הסובייטית (ראה הערתי לעיל).

והרב מאזה - שנכח במשפט ויפר, מביא בזיכרונותיו את דברו האחרון, ומהן נראה בבירור כי לא  למד לקח, ואצטט רק קטע קטן: 

... "אבל גם מתנגדי הנכבד - אינני משתמש במילה זו מעומק הלב - (הכוונה לקרילינקו) מפריז הפעם על המידה. הוא דורש את דמי והשבט הנוקם ונוטר כנחש, עם ישראל מוחא כף לקראת הדרישה הזאת.  ...אם דניקין (אחד הגנרלים הלבנים שעמד בראש תנועה להחזרת השלטון הצאריסטי, מראשי הרוסים "הלבנים" - המח') הולך ומתקרב אל שערי מוסקבה, האם בשביל כך נצרך דמו של ויפר? ... חיי אינם כלום אני עוניתי כל כך סבלתי הרבה, עד שלא נחשב בעיני העינוי האחרון של איזה רגעים (מות בירייה) אשר קרא לי דרור מכל צרותי... אבל יש לי רעיה צעירה...