פרשת דרייפוס
מחבר: מנחם הכהן
מחניים, גיליון קי"א, 1967
תקציר: המאמר מספר את סיפורו של אלפרד דרייפוס, ואת מאבקו של אחיו להוכיח את חפותו, על רקע האנטישמיות וחוסר התמיכה הגויית והיהודית.
מילות מפתח: אנטישמיות; גבורה; עלילת דם; היסטוריה יהודית; ציונות;
באחד מימי החורף בשלושה בינואר 1895, נערך מסדר צבאי חגיגי בכיכר מרס שבפאריס. באמצע הכיכר, עמד קצין של חיל התותחנים הצרפתי שנשא על כתפו דרגת סרן. קול תופים נשמע בכיכר ולאחר שנדם קול התופים הוקרא פסק דין שהוציא בית הדין הצבאי שגזר מאסר עולם באי-השדים על הקצין בן השלושים וחמש אלפרד דרייפוס, באשמת מסירת מסמכים צבאיים סודיים לשגרירות הגרמנית בפאריס.
פורטרט של אלפרד דרייפוס
"אני חף מפשע! תחי צרפת! יחי הצבא!" קריאות אלו שקרא הקצין אלפרד דרייפוס היהודי, נבלעו בשאון התופים ובקולות הפרועים של ההמונים שהתאספו לראות במחזה. לצדו של הנאשם הקצין דרייפוס עמדה אישתו, היא ניגבה דמעות שניגרו על פניה ולחשה לבעלה: "אל תיפול ברוחך, מאמינה אני בכל לבי שצדקתך תצא לאור".
חייל שובר את חרב הקצינים של דרייפוס
לעיני ההמונים במסדר גזר-הדין בכיכר מרס בפאריס
קצין צעיר צעד לעברו של דרייפוס ובהגיעו אליו הושיט את ידו וקרע מכתפיו את סימני הדרגה, לאחר מכן לקח ממנו את חרב הקצינות הצרפתית ושבר אותה לעיני ההמון הפרוע שהריע ושאג ללא הרף: "מוות לבוגד! הבוז ליהודים!"
שני חיילים חמושים קרבו אל דרייפוס ותפסוהו משני צדדיו להוליכו לכלא, דרייפוס שעמד כל הזמן זקוף וגאה, רכן לעבר אשתו ואמר לה:
"לא אמות כי אחיה" - אמרתי לנבלים האלה שבאו לחדרי ומסרו לי אקדח להתאבד בו. כל עוד אני חי אקווה ואעשה הכל לטיהור שמי וכבודי, למעני, למענך ולמען ילדינו, גם עכשיו אני משוכנע ובטוח כי סופו של הצדק לנצח!"
דרייפוס הובל מכיכר מרס אל הכלא. ובאותה שעה ממש התחילה דרמה משפטית שעתידה הייתה להסעיר את צרפת ואת העולם כולו. איש לא בדק את המסמכים שעליהם נתבססה האשמתו של אלפרד דרייפוס, אבל רבים הבינו כי כאן לא הואשם דרייפוס כקצין סתם - אלא כקצין יהודי.
העלילה על הקצין היהודי
העניין התחיל בספטמבר 1894. רב סרן א.ז. אנרי, משרות המודיעין של הצבא הצרפתי, העביר לשר ההגנה מרסייה, מכתב לוואי למסמכים צבאיים סודיים שנשלח לנספח הצבאי של השגרירות הגרמנית בפאריס, פון שוורצקופן.
קריקטורה אנטישמית צרפתית מימי משפט דרייפוס
באותו זמן שררו יחסים מתוחים ועוינים בין צרפת לגרמניה והמכתב עורר עניין מיוחד. המכתב כל רשימה של כל המסמכים הסודיים של מטה הצבא הצרפתי שנמסרו לנספח הגרמני בפאריס. מיד התעורר חשד שהמרגל, המוסר את סודות הצבא הצרפתי לזרים, נמצא בתוך המטה הכללי של צבא צרפת.
אלפרד דרייפוס, בן למשפחה יהודית מתבוללת שהיגרה מתוך פטריוטיות צרפתית מאלזס לצרפת, שירת באותה עת במטה הכללי. דרייפוס הצעיר למד בבית ספר צבאי והצטרף לשירות הקבע של הצבא הצרפתי, כקצין הנדסה. בדרכו כקצין נתקל במכשולים שהועמדו בפניו על ידי מפקדיו וחברים אנטישמיים, אף על פי כן הצליח להגיע למטה הכללי.
דרייפוס היה הקצין היהודי היחידי ששירת במטה הכללי, הוא גם היה היהודי הראשון ששירת במטה הכללי, משום כך עורר עליו את חמתם ושנאתם של קצינים אחרים שקינאו בקצין הצעיר על הצלחתו במילוי תפקידו. גם העובדה שהקצין הצעיר לא התלבט בבעיות כלכליות והפרוטה הייתה מצויה בכיסו תמיד הייתה בה לעורר קנאה אצל אחרים. לא אחת פגעו בו חבריו לעבודה והדגישו בלעג את עובדת היותו בן עשירים וחתן ליהודי עתיר נכסים שנחשב למיליונר.
אב בית-הדין הצבאי שדן את דרייפוס למאסר עולם
שר ההגנה ידע היטב כי אין כל יסוד ממשי להעמיד את דרייפוס לדין, אבל החוגים הריאקציוניים שלאוזנם הגיעו הדים על עניין המכתב ורשימת המסמכים, עטו על הפרשה כעל מציאה והתחילו דורשים בתוקף "לבער את הבוגדים מן הצבא!" מרסייה שלא יכול היה לעמוד בלחץ של הריאקציוניים וחשש שבגלל הפרשה עלולים לפטרו מתפקידו, נכנע לדרישה להעמיד לדין את הקצין היהודי.
לבית הדין הצבאי הוגש מסמך שנמצא בשגרירות הגרמנית ובמסמך מאמר כי הודות ל"בן הבלייעל .D, הושגה תכנית הביצורים בניצה". על סמך מסמך זה הוצא פסק הדין שמצא את דרייפוס אשם והוא נשלח לאי-השדים שבדרום אמריקה למאסר עולם.
דרייפוס בעת המסדר בכיכר מרס בפאריס
חודשים רבים היה דרייפוס באי-השדים. הסוהרים הירבו להתעלל בו ולמרר את חייו של דרייפוס הצעיר, הם עשו בכך את רצון הממונים עליהם, שרצו לקצר עד כמה שאפשר את חייו של הקצין היהודי, הם קיוו שדרייפוס יתאבד מרוב צער וסבל וכך תסתיים הפרשה.
בני משפחתו של דרייפוס וידידיו לא נחו ולא שקטו. באחד הימים של שנת 1896, הופיעה לאור בפאריס חוברת בשם "האמת על משפט דרייפוס". מחברה של החוברת היה עיתונאי צעיר בשם ברנר לזאר, שעבד באחד מעיתוני צרפת המתקדמים. בחוברת זו הואשם הצבא שפסק דינו של דרייפוס ניתן בלי כל יסוד. לא הוגשו בפני בית הדין כל המסמכים עליהם אפשר היה לבסס את האשמות ואף לא ניתן לנאשם להשיב על ההאשמות החמורות שהועלו נגדו.
חוברת "האמת על משפט דרייפוס", נזדמנה לידי אמיל זולא שנחשב לאחד הסופרים המהוללים של צרפת, זולא חש מיד כי עוול גדול נעשה על אדמת צרפת ובשם צבאה. הוא ראה חובה לעצמו להתקומם נגד הדין המעוות. אך הוא ידע גם כי מלחמה זו לא תהא קלה כלל. זולא הכיר את אנשי הריאקציה בצרפת, הוא ידע כי כוחם רב והם יעשו הכל שהפשע יטושטש.
גילוי אסטרהאזי
באחד הימים ב- 1896 נתמנה קצין חדש לראש המודיעין הצרפתי שמו היה פיקאר. בהיותו איש הגיון החליט לברר מחדש את תיקו של הקצין דרייפוס. הוא קבע לתדהמתו כי אין כל מסמך שעליו מתבססת האשמה.
הקצין אסטרהאזי
הוא החליט לבדוק היטב את קציני המטה, והנה נפל לידיו מסמך שנמצא בסל הניירות של הנספח הצבאי הגרמני ושהיה מכוון אל הקצין אסטרהאזי. פיקאר בדק עכשיו את כתב היד של הרשימה שנמצאה אז ושהביאה למשפט דרייפוס וגילה כי הכתב זהה עם כתב ידו של אסטרהאזי . הוא מיהר והודיע על כך למפקדו הגנרל ג'ונס. הגנרל ידע כי פיקאר עשוי לגלות דברים שאינם רצויים כלל למטה הכללי - וכתגובה שלח אותו לתוניס - לשירות צבאי.
הסניגור הראשי מיטראן דמנג'
אחיו של דרייפוס, מאטיה, לא נח ולא שקט, וכשנודע לו על גילויו של אסטרהאזי דרש במפגיע להעמיד לדין את אסטרהאזי. המיור אנרי שהיווה את הרוח החיה בכל הקשור נגד דרייפוס ראה כי האמת חותרת ממעמקים ומבקשת לצאת לאור - מיהר ופרסם בעיתונים הקלוקלים כי נמצא מסמך חדש המעיד על אשמתו של דרייפוס. אבל אי אפשר היה למנוע את העמדתו לדין של אסטרהאזי.
בימים 10-11 בינואר 1898 נערך משפטו של אסטרהאזי, השופטים "גילו" כי המסמך נגד אסטרהאזי זויף ע"י היהודים בכוונה להפיל את אסטרהאזי בפח. הנאשם זוכה. בינתיים חזר פיקאר לפאריס, הוא נאשם בהוצאת דיבה וגורש מן הצבא.
פיקאר בכלאו, מחכה לפסק-הדין
מלחמה עזה התחוללה במעמקים, עוד מעט והיא תפרוץ החוצה. בצרפת נתהוו שתי סיעות: בעד דרייפוס ונגד דרייפוס. שלושה ימים אחרי שחרורו של אסטרהאזי פורסם מכתבו של קלמנסו בעיתון ל"אודור" - המכתב הופנה לנשיא הרפובליקה פור. והחותם עליו היה אמיל זולא. הכותרת הייתה "אני מאשים". מאותו יום חל מפנה בכל הפרשה הסוערת הזאת. המלחמה פרצה מאחורי הקלעים לחוץ. במכתב האשים זולא את השרים ואת חברי המטה העליון "בפשע החמור נגד האנושות". הוא האשים את בית הדין הצבאי הראשון שדן אדם על סמך תעודה שלא הובאה לעיני הנאשם, ואת בית הדין השני ששחרר את הפושע אסטרהאזי לחפות על הפשע הראשון.
"אני מאשים" - מכתבו של אמיל זולא לנשיא
הרפובליקה - כותרת ראשית בעיתוני צרפת
המכתב עורר תגובה עצומה בצרפת. עוד לא נשמע כדבר הזה להשמיץ בגלוי את ראש הצבא הצרפתי. זולא הועמד לדין ב- 23 בפברואר ונמצא אשם. הוא נידון לשנת מאסר ולעונש כספי. הסופר האשים את ראשי הצבא בזיוף מסמכים בלי שיוכל להוכיח זאת. זולא ברח לאנגליה, כדי לנהל את המלחמה משם, בהצהירו "האמת היא על דרך המלך, ושום דבר לא יעצור בעדה".
אמיל זולא
אף פיקאר לא הניח את נשקו, הוא ערך מכתב גלוי לראש הממשלה בריסון שבו הודיע כי הוא נכון להוכיח שבמסמך העיקרי נגד דרייפוס - לא התכוונו כלל לדרייפוס. על כך הוטל פיקאר לבית הסוהר. בינתיים פרצו מאורעות חמורים נגד היהודים, שונאי ישראל השתוללו וכנופיות פורעים פוצצו שמשות בחנויות של יהודים. באלג'יר המצב היה חמור יותר, שם נערכו פרעות דמים.
המפנה ותוצאותיו
בזמן שניתן היה לחשוב כי הניצחון הוא לצד הרשע וכי הצדק לא יופיע - אירע מפנה חשוב בכל הפרשה. המיניסטר החדש לענייני הצבא פקד לבדוק מחדש את המסמכים. נתברר ללא ספק שהמכתב בדבר "הנוכל" זויף. הקצין אנרי הודה שהוא זייף את המסמך כדי להטיל את האשמה על דרייפוס.
ב- 31 באוגוסט הופתעה צרפת מן הידיעה המרעישה כי הקצין אנרי איבד עצמו לדעת. מיד לאחר מכן ברח אסטרהאזי לחוץ לארץ הוא חשש (בצדק) כי עכשיו ישחררו את דרייפוס וישלחו אותו במקומו לאי- השדים. מנקודה זו ברור היה לכולם שיש לערוך את משפט דרייפוס מחדש.
"צבא העתיד" - קריקטורה אנטישמית מתקופת משפט דרייפוס
באוגוסט 1899 התברר המשפט מחדש, אבל גדול היה עוד כוח הצבא. בפסק הדין לא זוכה דרייפוס אלא נידון לעשר שנות מאסר והומלץ על חנינה. רק בשנת 1903 נערך המשפט מחדש ובשנת 1906 זוכה דרייפוס בדינו. ובעקבות זאת הועלה פיקאר לדרגת גנרל.
בזה הסתיימה פרשה שהסעירה את כל העולם. גילויים ופרטים חדשים על פרשת דרייפוס
גילויים ופרטים חדשים על פרשת דרייפוס
כשישים שנה עברו מאז זוכה דרייפוס. בצרפת, חגגו את המאורע ללא פומבי רב; במקומות אחרים נשכח לחלוטין. אולם אין ספק, שראויה פרשה זו שיזכרוה. היא האירה פינות חשוכות בחיי החברה, הגבירה עניין בבעיות האמת והצדק, עוררה את חזונו של הרצל וחלומו על מדינת היהודים. והיה לה סיום טוב למגינת ליבם של כל צוררי היהודים.
דרייפוס יוצא מבית-המשפט
כשמשמר כבוד של חיילים מפנים לו את גבם
כלומר, ראוי יום הזיכרון לדרייפוס לשמש כעין פורים קטן של תקופתנו. הקושי הוא, שפרשת דרייפוס מלאה וגדושה תככים, מזימות ומעשים שלא יאמנו שיש בהם כדי לספק חומר למאה מחזות בולוואר זולים. מה שחסר הוא כעין מגילת דרייפוס כמו-תנ"כית חדשה, מובנת ובעלת מתח דרמטי כמגילת אסתר. אך בינתיים הוגש לנו ספר דק אולם מרתק בשם "דרייפוסארים" מזיכרונותיו של מאטיה דרייפוס, אחיו של הקפיטן אלפרד דרייפוס, המכיל מסמכים שלא ראו אור עד כה. הספר נערך בצורה נפלאה על ידי רוברט גוטייה והופיע בהוצאת ז'וליאר בפאריס. הספר מפיץ אור על תעלומתה העיקרית של הפרשה.
שתיים מהדמויות המרכזיות במשפט דרייפוס ברחבה שלפני בית-הדין.
המשפט תפס מקום רב בתודעת הציבור בצרפת והמונים התעניינו בו
אלפרד דרייפוס - האנטי-גיבור
הקצין הצרפתי-היהודי אלפרד דרייפוס, שהוגלה לאי השדים היה אישיות אפורה, כיום היינו מתארים אותו כאנטי-גיבור. סבלו בא לו על שום מוצאו היהודי, אך הוא סירב עד סוף ימיו להבין זאת: הוא דבק באשליות הטמיעה, העריץ את שונאיו ורודפיו והאמין בתום לב עקשני, שהם האשימוהו בבגידה לא מתוך אנטישמיות, אלא בגלל טעות מצערת, שסופה להתברר ולהביא לתיקון המעוות. לפי חוקי הכבוד שהיו מקובלים בצבא היה עליו לאבד עצמו לדעת. אולם אחיו מאטיה הוא שמנעו מהתאבדות בהבטיחו לתקן את המעוות. רק הודות לתעוזתו של מאטיה, שעמד במערכה זו במשך שתים-עשרה שנים, נחלו הדרייפוסארים ניצחון שהביא לרהביליטציה של אלפרד דרייפוס.
משמאל: מאטיה דרייפוס, אחיו של הנאשם שלחם
כל השנים להוציא לאור את צדקת אחיו,
וביוזמתו נפתח התיק מחדש ונתגלו העלילה ומסכת השקרים
סניגורו של דרייפוס, לבורי, שניסו להתנקש בחייו,
בשיחה עם הקצין פיקאר שדרש חידוש פתיחת תיקו
של דרייפוס בהטילו ספקות באמיתות האשמה
הגיבור האמיתי - מאטיה דרייפוס
מאטיה דרייפוס היה הגיבור האמיתי של דראמה זו - הדרייפוסאר הראשון, שמסביבו התלכדו לאט- לאט הדרייפוסארים האחרים ובראשם ברנאר לזאר ואמיל זולא. הוא פתח במערכה לטיהור שמו של אלפרד בתנאים המייאשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
והרי כמה עובדות, שמילאו תפקיד מכריע בפרשה זו. עוזרת בית, שעבדה בשירות הביון הצרפתי ובשגרירות הגרמנית בפאריס, הוציאה מסל הניירות פתק כתוב בכתב ידו של בוגד, שהייתה לו גישה לתיקים הסודיים ביותר של המטה הכללי הצרפתי.
אלפרד דרייפוס בתא-הכלא, תצלום בעיתון פאריסא
אלפרד דרייפוס, שהצטיין בבחינות בבית הספר הגבוה לקצינים, היה היהודי הראשון שזכה להתקבל למטה הכללי הצרפתי. וכאן באה ההזדמנות לעמיתיו האנטישמיים לסלק אותו משם. כדי לקבוע "עובדה מוגמרת" עוד לפני התחלת המשפט, הואשם דרייפוס בגלוי על ידי מיניסטר המלחמה הגנרל מארסייה. לאחר מכן היה זיכויו של הקצין היהודי מהווה למעשה הבעת אי אמון למיניסטר, דבר שלא התקבל כלל על הדעת. לשם חיזוק העלילה זויף תיק של מסמכי עדות כדי להוכיח, שדרייפוס היה טיפוס בזוי, שניהל חיים כפולים והרס את משפחתו על ידי משחקי-מזל ומעשי זימה. נעשו גם זיופים גסים אחרים. לא רק הצבא, אלא גם הממשלה, הכנסייה, העיתונות, מערכת המשפט והמוני העם, כולם חברו יחדיו וקמו על "היהודי החצוף".
ציור אנטישמי מימי משפט דרייפוס.
"הבוגד מובל למעגל האחרון של הגיהנום של דנטי, מעגל הקרח הנצחי,
למקום שנזרק בו יהודה (איש קריות) סמל הבוגדים בכל הדורות"
קולו הבודד של ז'ורס
כלום יכול איש אחד לעמוד בפני מחנה אויבים עצום כל כך? אפילו אותם אנשים שבדרך הטבע היו צריכים להיות בני בריתו של מאטיה, פנו לו עורף, היהודים בעלי ההשפעה מהשכבה החברתית שלו העדיפו - כפי שציין ליאון בלום - הקרבת אחד מבני עמם על ניצחון לכלל היהודי - דבר שהיה מעמיד אותם ואת הגויים משני עברי המתרס. בצרפת כולה נשמע רק קול בודד נגד משפט דרייפוס: מחאה זו הושמעה בפרלמנט על-ידי המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס. הוא ביקש לדעת מדוע הקפיטן, שנאשם במכירת סודות המדינה לאויב, לא הועמד מול כיתת רובאים, ואילו טוראי פשוט נורה בעוון אי-ציות, על כי העז להטיל כפתור בפני אחד ממפקדיו?...
המשטרה הטמינה מלכודת למאטיה דרייפוס. סוכניה עקבו אחריו 24 שעות ביממה. לטבחית שלו המציאו מאהב, שתפקידו היה לבלוש אחריו במשמרת לילה...
סיוע פאראפסיכולוגי
אבל מאטיה המשיך במאבק המסוכן. הוא ניסה הכל, ואפילו נפגש עם מדיום ספיריטואליסטית - כפרית מנורמנדיה. וראה זה פלא: דווקא כפרית זו נתנה לו את הרמז החשוב הראשון, שעזר לו במרוצת הזמן לסכל את המזימה. בסנאט הספיריטואליסטי, שבו גילה מאטיה כי גם לו כושר פאראפסיכולוגי, ראתה האישה את שופטיו של אלפרד דרייפוס מנסחים את פסק דינם על יסוד מסמך, שהוסתר מעיני הסנגוריה. אילו נתגלה הדבר ברבים, היה בו כדי לשמש עילה לביטול המשפט.
כעבור שנה בא אישור חיובי ממקור נאמן ביותר, אבל לא ניתן עדיין לנצל אותו. עוד שנה עברה לבטלה. מאטיה שכר בלש אנגלי, שהעסיק איש-אוקספורד וזונה מן החברה הגבוהה בפאריס - ללא הועיל.
כדי לקיים את העניין הציבורי בפרשה פירסם עיתונאי אנגלי בפאריס ראיון בדוי עם "קפיטן האנטר" דמיוני, שגילה, כביכול, ניסיון של אלפרד דרייפוס להימלט מאי השדים. "ברווז" עיתונאי זה הצליח יותר מן המקווה. עיתונאי צרפתי ממתנגדי דרייפוס, פירסם אף הוא "ראיון" משלו עם רב חובל דמיוני, שבו חשף את "שפלותו" של אלפרד דרייפוס. הפולמוס מסביב לפרשה התלקח מחדש...
שער עיתון אנטישמי צרפתי בתקופת משפט דרייפוס
יהודי עומד ליד קופת פלדה מלאה כסף ואומר:
סבלנות, במשפט זה תהיה לנו זכות המילה האחרונה
בסופו של דבר אותם קציני הצבא, שהאשימו את אלפרד דרייפוס בבגידה, הקדיחו את תבשילם על ידי הפרזה. הקולונל פיקאר מהריגול הנגדי הצרפתי גילה, כי מעשה הבגידה לדרייפוס בוצע על ידי קצין נפשע הרוזן אסטרהאזי. הקולונל פיקאר, שגילה את האמת, הוגלה לתוניס ומחשש לחייו גילה את סודו לפרקליט, שהתחייב לפרסמו ברבים במקרה מותו של פיקאר; היה זה מעין ביטוח-חיים. אבל הפרקליט גילה את הסוד לסגן נשיא הסנאט הצרפתי, שאורר-קסטנר, אדם שנודע ביושרו. הקולונל אנרי, הנוכל שרקם את מסכת השקרים נגד דרייפוס, נאסר ואיבד עצמו לדעת. אלפרד דרייפוס זכה לחנינה ולבסוף זוכה והוחזר לו כבודו. אויבי הדרייפוסארים, נוצחו אך לא נכנעו, בתקופת הכיבוש של היטלר היו הם מתומכי פאטאן; ואילו הגנרל דה-גול, שבגלל היותו דרייפוסאר מנעוריו סולק מהמכללה הקתולית בה למד, התייצב בראש הכוח האנטי-פשיסטי.
כרוז נגד דרייפוס מציג את אסטרהאזי כקרבן
היהודים ומגנה בחריפות את מאשימיו (1897)
נראה, כי בכל דור ודור יימצאו בעולם גלגולים שונים "דרייפוסארים" ו"אנטי-דרייפוסארים", צוררי ישראל ואויבי האמת והצדק. ובכך סוד ההתעניינות הבלתי פוסקת ב"פרשה" הידועה ("ל'אפאר") שזעזעה את צרפת לפני שבעים שנה ומעלה.
(עפ"י מוריס קאר, "דבר", י"א אלול תשכ"ו).