לתולדות שנאת-ישראל באמריקה
מחבר: הרב חיים ראובן רבינוביץ
שנה בשנה, 1987
תקציר: המחבר מתאר את האנטישמיות באמריקה, אשר החלה בשנת 1654, עת הגיעו אליה עשרים ושלוש יהודים ובני ביתם. האנטישמיות באמריקה שונה מהאנטישמיות באירופה: כאן היא נחלת יחידים ולא ציבורי, כי הציבור באמריקה אינו אנטישמי, והיחסים בין היהודים ושכניהם טובים, אך יש גילויי שנאה מצד מסיתים ומדיחים, מנהיגים כושים, כמרים, ניאו-נאצים וכדו'.
מילות מפתח: אנטישמיות, אמריקה;
א
באחת הוועידות-הציוניות, שנתקיימה בניו-יארק סמוך למלחמת העולם השנייה, הרצה הד"ר חיים גרינברג ז"ל, על האנטישמיות. הוא תאר בפרוטרוט תעלולי-הפולנים ביהודים, הוא היה עד ראיה להתעללות התלמידים הפולניים בתלמידים היהודיים, הם לעגו עליהם, שחוטמם מגיע עד הרקיע, והשפילו את כבודם בקראם להם "ילדי השטן", "יהודים נבזים" ופעמים קרובות הכו אותם מכות נאמנות. כן תאר המרצה את הגזרות הקשות שחקקו בפרלמנט הפולני.
אחרי שתיאר את האנטישמיות ברומניה, בצרפת, בגרמניה ורוסיה, נשאל המרצה, היש אנטישמיות באמריקה? יש ויש, השיב. אך יש חילוק בין שנאת ישראל באירופה ובין שנאת ישראל באמריקה. האנטישמיות באירופה היא בגדר של ליל חשך ואופל, אבל באמריקה היא כמו לילה שהירח זורח בו. הגדרה זאת היא נכונה, לצערנו, עד היום הזה.
שנאת ישראל באמריקה התחילה לפני שלוש מאות ושלושים שנה. בשנת 1654 הגיעו לחוף הים בעולם החדש עשרים ושלושה יהודים ובני ביתם. הם היו מצאצאי האנוסים והם ישבו במנוחה באחת המושבות שהייתה תחת שלטון ההולנדים שנטו חסד ליהודים. בשנה שלאחריה נכבשה המושבה על ידי הפורטוגזים, והם תכף ומיד הקימו ועד ביקורת הידוע בשם "האינקוויזיציה" ועולם היהודים חשך. הרבה יהודים עלו אז על המוקד.
היהודים הרגישו כי הקרקע נשמטה מתחת רגליהם. חלק מהם עזבו ונסעו ללונדון או לאמסטרדם וחלק מהם ניסו את מזלם ונסעו למושבה ההולנדית "אמסטרדם החדשה", ששמה נתחלף אחר כך לניו יורק. מספר התושבים בניו יורק בשנת 1654 היה אז כארבע מאות נפש.
הדת השולטת הייתה "קלוויניסטית". שר המושבה סירב להתיר ליהודים להתיישב במושבה. נימוקו היה שהיהודים הם חסרי אמונה והם יכולים לסכן את קיומה של הדת הקלוויניסטית. מובן ששנאת ישראל הייתה מדברת מתוך גרונו.
בתוך המהגרים היה צעיר אמיץ רוח ושמו אשר ליווי. הוא אמר למושל שישאל על זה את פי וועד המנהל, שישב באמסטרדם. בוועד הזה היו גם כן יהודים בעלי השפעה. אחרי עבור שלושה חודשים נתקבלה תשובה, שיתיר ליהודים להתיישב במושבה ולהתעסק במסחר.
המושל הזה, שונא ישראל, השתדל להשפיל את כבודם של היהודים בעיני התושבים. המושבה הייתה מוקפת משונאים, ופחדו בייחוד מהתנפלות של ההודים, ולכן בנו חומה, ועל כל תושב הייתה החובה לשמור בלילה על החומה לפי תורם. המושל אמר שאי אפשר לסמוך על היהודים בשמירת החומה, ולכן הטיל מס מיוחד על היהודים, אבל נציג היהודים אשר ליווי הנזכר, סירב לשלם את המס, בטענו כי הם מוכנים לשמור בעצמם. עוד הפעם נשאר הוועד המנהל, והתשובה הייתה, כי אשר ליווי צודק.
היהודים בקשו מהשר אחוזת קרקע כדי לקבור את מתיהם. השר סירב, ובקשה שוב נשלחה אל הוועד באמסטרדם והתשובה שוב הייתה לטובת היהודים. היהודים בקשו מהשר רשיון לבנות בית כנסת. השר דחה את הבקשה, והיא נשלחה אל "הוועד", אבל הפעם הסכים הוועד לדעתו של השר, ורק אחרי חמישים שנה נתבטלה הגזרה והוקם בניו יורק בית כנסת בשם "שארית ישראל". המושל הזה, צורר היהודים, הודח ממשרתו כשנכבשה המושבה על ידי האנגלים בשנת 1664.
ב
עברו חמישים שנה, ועוד הפעם נשמע קול אנטישמי באמריקה. צעיר יהודי בשם מרדכי עמנואל נח, עורך עיתון יומי בניו יורק בשם "המבקש", נתמנה לציר אמריקאי לצפון אפריקה. כשהגיע למקום שכר לו דירה ותלה בה דגל מדינתו. באותו הזמן התנפלו שודדי ים על אנייה אמריקאית ונטלו בשבי את רב החובל וחמישה מלחים. הציר, נח, בא תכף בדברים עם ראשי השודדים כדי לשחרר את השבויים. הוא דרש סכום גדול. הציר הודיע לשר החוץ את הסכום שנקב רב החובל. השר השיב שמותר לו לשלם אלפיים דולר לכל נפש. ראש השודדים מאן לשחררם עד שישלמו שלושת אלפים דולר לכל נפש. נח הוציא מכיסו ששת אלפים דולר נוסף לאלפיים שהתיר לשר החוץ ולתימהונו קיבל מכתב נזיפה מאת שר החוץ, בו הוא מודיע לנח כי הוא מפוטר מתפקידו, כי עבר על דברי השר. ועוד הוסיף, לו ידע הנשיא כי דתו של הציר תפריע למלא חובותיו כציר לא היה ממנה אותו לתפקיד זה.
כשקבל נח את המכתב הזה, נבהל ונאנח, ואמר: "אכן יש אנטישמיות באמריקה, ואנכי לא ידעתי"! הוא חזר לאמריקה והגיש את טענותיו לקונגרס שמינה ועד מיוחד לעיין בדבר. אחרי דרישה וחקירה הוציא הועד פסק דינו, כי הצדק הוא לטובת נח, אבל לעולם לא שלמו לו את ששת האלפים דולר שהוציא מכיסו לפדיון השבויים... נח משך ידו מהפוליטיקה וחלם לייסד "מדינה יהודית" באמריקה בחסות הממשלה. אולם חלומו לא נתגשם. היהודים לא נענו לו ולעגו על חלומותיו.
עברו כמעט ארבעים שנה ועוד הפעם נשמע קול אנטישמי, והפעם מפי המצביא הראשי של חיל-אמריקה גרנט, שעלה בידו לכבוש את העיר ווינסברג, שהיה ניצחון גדול ל"צפון". בפקודה שפרסם גרנט נאמר: שאסור ליהודים להיכנס לתוך השטחים הנכבשים. פקודה זו נתבטלה על-ידי הנשיא אברהם לינקולן. מעניין שגרנט זה נבחר אחר כך להיות נשיא ארצות-הברית בסיוע של היהודים והיהודי זליגמן היה יועץ לגרנט בענייני כספים.
בזמן הבחירות פרסמו העיתונים את הפקודה האנטישמית שלו, וגרנט השיב שהוא התחרט על הפקודה, ובמשך שנות כהונתו מינה הרבה יהודים למשרות חשובות. הוא מינה את היהודי בנימין פסיטא לציר אמריקה ברומניה, שהייתה מלאה שנאת יהודים. מינוי זה הרנין את לבב יהדי רומניה. אחר כך היו כמה מקרים בודדים ששנאת-ישראל הייתה מבצבצת מתוכם. בעיר אטלנטא קרה בשנת 1911 שיהודי בשם ליאו פרנק היה מנהל בית-חרושת ליצירת עפרונים, שעבדו בו כמה נוצרים. אחת מהם הייתה עלמה בת שבע עשרה שנה שביום שבת אחד לא חזרה לבית הוריה. ההורים הודיעו על זה למשטרה, ובלשים נשלחו תכף לבית החרושת ומצאו כושי, שומר הבית, שהגיד להם כי המנהל פרנק אנס את העלמה ושרף אותה בכבשן האש. הם פתחו את דלת הכבשן ומצאו שם עצמות שרופות. פרנק נעצר תכף והוא הכחיש את כל העניין. למחר הובא לוועד הנשבעים, שנבחר בחיפזון, והם חייבוהו, על פי עדות הכושי, והשופט דן אותו לתליה...
כל העיתונים היו מלאים דברי שטנה על היהודים. עורכי דין מפורסמים, ובתוכם לואי מרשל, הוכיחו כי בעדות הכושי ישנן סתירות וניגודים, וזה לא עזר. רק מושל המחוז המיר את העונש מתלייה למאסר עולם. השינוי הזה הכעיס את הארגון האנטישמי בשם "קו קלאס קלן" (קק"ק) שעל דגלו חרות: "שנאה לכושים וליהודים". הם פרצו לבית הסוהר והוציאו את ליאו פרנק ותלו אותו על עץ. אחרי שנים רבות הודה הכושי כי הוא עשה את הנבלה הזאת...
עובדה זאת אמנם מוכיחה כי האנטישמיות באמריקה היא נחלת יחידים ולא ציבורי, כי פרעות נגד היהודים באטלנטה לא היו ויחסי הידידות בין היהודים ושכניהם לא נתקלקלו. היום תופסים היהודים באטלנטה מקום נכבד במסחר ובענייני המדינה.
ג
עברו כעשר שנים ושונאי ישראל הופיעו שוב. הפעם זה היה הנרי פורד. הוא היה עשיר מופלג שהצליח ליצור מכונית עממית שמחירה היה נמוך בערך, והיא הכניסה לו מיליונים. הוא היה עם הארץ גמור וסבור היה "שהכסף יענה את הכל" והשתוקק להיבחר לנשיא המדינה. באמצע מלחמת העולם הראשונה פרסם פורד מודעה בכל עיתוני אמריקה, שהוא יחזיר הביתה את חיילי אמריקה, שהיו אז באירופה, כדי לחוג את חג המולד יחד עם הוריהם. הוא שכר ספינה וקרא לה "ספינת השלום" והזמין כמה מאנשי השם ועורכי עיתונים ובתוכם יהודי בשם הרמן ברנשטיין, שהיה מסופריו של "ניו יורק טיימס". פורד שאל את ברנשטיין לסיבת המלחמה, והוא השיב לו: "הבנקאים", הם הגורמים למלחמות, שמתעשרים מהם. ובמוחו של פורד נתעורר הרעיון שהבנקאים הם "יהודים".
הסוף היה שהספינה לא יכלה להגיע לצרפת, ששם הייתה המלחמה, ונתעכבה בשטוקהולם. הכישלון הזה גרם לפורד עגמת נפש.
בשנת 1917 פרצה המהפכה הגדולה ברוסיה. ה"בולשביקים" ניצחו והמיתו את הקיסר ומשפחתו. נכסיהם של העשירים הוחרמו והלשינו באוזני פורד כי הבולשביקים, שרובם יהודים, אומרים כי יגיעו גם לאמריקה ויחרימו את רכושם של העשירים. פחד נפל על פורד מפני תוקפם של היהודים, ורעיון נצנץ במוחו, שהוא יהיה המלאך הגואל של אמריקה מסכנת היהודים.
לשם מטרה זו בזבז מיליונים. הוא יסד שבועון, שהוקדש כולו למלחמה נגד היהודים. הוא שכר לו עורך, שהיה שונא ישראל מובהק. מאמריו היו מלאים רעל. על היהודים הוא כתב שהם מהווים סכנה לכל העולם, מפני שיש להם "שפה משותפת" והיא "לשון הקודש", ומטעם זה יכולים הם לכבוש את כל העולם. היהודים הם נטע זר באמריקה והגויים הם הנרדפים על ידי היהודים. הנה דוגמא: לפני חג המולד רצו המורים להציג חזיון מהברית החדשה על הולדת אותו האיש בבניין ממלכתי, והיהודים הרימו קול צעקה, כי זה כנגד חוקי המדינה, כי המדינה והדת נפרדים. האין זו "חוצפה" שהיהודים יפריעו את חג המולד?! ועוד דוגמאות הביא העורך האנטישמי.
במאמר ראשי אחר כתב העורך שהיהודים מחליפים שם המשפחה שלהם בשמות משפחה אמריקאיים שלא יכירו שהם יהודים. לא היה לו די בזה והוא גם תרגם לאנגלית את הספר האנטישמי המזויף "סודות זקני ציון".
במשך שבע שנים השתדל פורד להכניס שנאת היהודים ללב הציבור האמריקאי. הוא בזבז מיליונים להפוך את מדינת אמריקה לאנטישמית והעלה חרס בידו. הציבור האמריקאי התייחס לפורד כאדם מוזר.
בשבחה של אמריקה יש להדגיש כי מאה נוצרים בעלי שם פרסמו הצהרה בכל עיתוני אמריקה, שהם מסתייגים מדרכו האנטישמית של פורד וכי לא היהודים מהווים סכנה לאמריקה אלא פורד בכבודו ובעצמו והוא מפלג את הציבור האמריקאי לשני מחנות. היהודים תרמו תרומה חשובה לשגשוגה של אמריקה והם העשירו את אמריקה ברוח ובדעת.
אחרי שבע שנות תעמולה ארסית נגד היהודים נסתבך פורד בעלילה שהוציא על יהודי אחד בשם שפירא, שארגן את החקלאים. פורד האשים אותו, כי הוא מעל בכספי הארגון. שפירא תבע אותו לדין ולקח את העורך דין לואי מרשל לצדו. פורד נבהל, כי ידע שאי אפשר לו להימלט מידי מרשל, וכתב מכתב כי הוא מתחרט על רדפו את היהודים. מרשל הקפיד שפורד יודיע ברבים שהוא חטא כנגד היהודים ושהוא ישמיד את כל העיתונים וספרי התעמולה נגד היהודים.
ד
ליהודים הייתה שמחה וששון כאשר שמעו כי פורד יפסיק את פעולותיו נגד היהודים, כי נוכח שפעולתו זו הייתה לשווא והביאה לו רק הפסדים גדולים בעסקיו, כי היהודים חדלו לקנות את המכוניות שהוא ייצר. במשך השנים הבאות נשמעו דברי שטנה רבים נגד היהודים בעיתונים וברדיו, אך לידי מעשה לא באו. בשנות מלחמת העולם השנייה, השתדל הכומר האנטישמי קוגלין להטיל אשמת המלחמה על היהודים ולא קיבלו את דבריו. הוא התקיף שני שופטים יהודים בית הדין העליון של ארצות הברית, פרנקפורטר וקורדוזה, שפעלו בשנות המשבר הכי קשה בתולדות אמריקה, בעת שמיליונים אמריקאים רעבו ללחם ונפשם הייתה מרה, ובכל זאת לא הלך לבם אחרי המסיתים לשנאת ישראל.
אמנם נעשו ניסיונות של שנאת ישראל בעקיפין, כמו הגבלות לתלמידים יהודים במכללות הגדולות בארה"ב ועוד, אולם היום יש שם קתדרות ללימודי היהדות. יש גם בימינו שונאי יהודים באמריקה, יש הכומר פרקן המסית נגד תורת משה, יש כמה מנהיגים כושים הידועים כאנטישמיים, יש ה"קו-קלוקס-קלן", יש ניאו-נאצים ועוד כאלה מסיתים ומדיחים, אבל ברוך ד' שהציבור באמריקה אינו אנטישמי ודוחה כל ניסיון להתפרעות נגד היהודים.