הספרות האנטישמית הפולנית

רוצה אני לדבר כאן על הספרים היותר חדשים במקצוע הספרות המדעית הפולנית הנוגעת ליהודים בפולין. למימי תחילת המלחמה ועד היום יצאו ספרים כאלה לרוב, אבל איש לא עמד עליהם, ובספרות העברית לא הושם כלל לב אליהם. אין בדעתי לחלק את הספרים לפי שנות הוצאתם, אלא לסדרם על-פי תוכנם ולדון עליהם קבוצות קבוצות. בבליוגרפיה כזאת תהיה מועילה יותר לקורא ותקל לו לעמוד על טיב העניינים.

 

אני מתחיל בענין המכאיב לנו, היא האנטישמיות.

 

הספרות האנטישמית בפולין עשירה היא בשנים האחרונות יותר מדי. אין בדעתי לדבר כאן על העתונות היום-יומית, אשר מלבד מספר קטן של עתונים יוצאים מן הכלל, הרי היא כולה נוטה יותר מדי לצד אחד בדינה בשאלת היהודים, או שהיא מתיחסת ליהודים באיבה גלויה, - אלא גם בנוגע למספר החוברות והספרים אפשר לה למחלקה הזאת בספרות הפולנית להתחרות בהצלחה אפילו עם מחלקת הסיפורים והרומנים. ואל לנו לדלג כלל גם על הסיפורים, אם נשים לב לסיפורו החדש ביותר של ין לדה (הכומר ין גנטובסקי), המוקדש לארכיבישוף קקובסקי ונקרא בשם: "אנטיכריסט" (ורשה 1921), או לכמה וכמה סיפורים אחרים המתעסקים בשאלת היהודים בפולין או בעולם בכלל, ומספרים לכלל ולפרט על-אודות "הממלכה האנונימית" הרוצה לכבוש את כל העולם כולו. ין לדה הקים אפילו בנין של אוטופיה וצייר לנו את האנטיכריסט - אותו שונא הנוצריות - בדמותו של היהודי יהודה איש גנרס, היודע למשוך אליו את ההמונים בכוח נפלאותיו וברצונו העז והוא שוכן בקרב מחנהו בחצרו שבאונגריה על-יד בודפשט.

 

 

 

 

לא אחטט בכל מיני החוברות הצצות ככמהין ופטריות, אלא אדבר כאן ראשית-כול על ספריהם של האנטישמים הידועים והנגשים אל הענין ב"אופן מדעי".

 

עוד בשנה הראשונה למלחמה יצא לאור ספרו של גזימיז' ברטושביץ' "האנטישמיות בספרות הפולנית במאה הט"ו - הי"ז". הספר הזה, שאפס עכשיו משוק הספרים, הנהו באמת ספר חשוב במקצוע זה. לא אדון כאן על נימוקיו של המחבר - כי אלה הם באמת מלאים רוח איבה ליהודים - ואולם הספר עצמו הוא תוצאת עבודה רבה, שעבד המחבר ועמל לאסוף את דברי כל הסופרים הפולנים בפולנית והפולנים שכתבו רומית במאות שעברו וחזר והדפיס כמה מקומות מתוך ספריהם. מובן הדבר, שהמחבר בורר לו מתוך אותם הספרים את הקטעים האופייניים ביותר - והחביבים עליו ביותר - והוא מוסר אותם לנו מתוך הנאה יתרה, אבל אין זה מקטין את הערך האינפורמטיבי של הספר, בייחוד לאנשים שאינם מומחים לדבר, שתמיד התאמצו להוכיח את "העבודה הברורה", כי בספרות הפולנית לא התנפלו על היהודים כמו בספרויות עמים אחרים.

 

ובכן אנו רואים כאן בזה אחר זה את הסטטיסטיקן המפורסם ין אוסטרורוג (נולד בערך בשנת 1420), אשר דרש בספרו "מונומנטום" שינהיגו בפולין את הכתם היהודי (הטלאי הצהוב) שהיה נהוג אז בכל מקום; את זבורובסקי, אשר יעץ למלך אלכסנדר (1503) שיגרש את היהודים מפולין, כאשר גרשם מליטה; את לודויק דציוס, סטניסלב אורזחובסקי ואת המשוררים דנטישק וקלונוביץ'. שונא-ישראל היה פיוטר סקרגה, אשר הפיץ את עלילת הדם, כמו-כן תלמידו הישועי מטיאוש במבוס וכו'.

 

בראשית המאה הי"ז חיו וחברו ספרים גדולי האנטישמים, כמו מויצקי (אכזריות היהודים, רציחותיהם ואמונות-ההבל שלהם), מיצינסקי (ראי הכתב הפולני, עלבונות קשים מידי היהודים), אחצי קמיטה, מחברם של כמה וכמה חוברות ושירים אנטי-יהודיים וחקירה מלאת שטות על התלמוד, והרופא שלשקובסקי, אשר כנראה היו לו מתחרים מבין היהודים - הוא מוכיח בחוברות אחדות, שהרופאים היהודים ממיתים ברעל את החולים הנוצרים.

 

כל הסופרים האלה, בלי יוצא מן הכלל, מאמינים, כי דת היהודים מצוה עליהם להשתמש בדם-נוצרים, וכולם כאיש אחד חוזרים אחרי מויצקי על אמרים וקטעים, שהוצאו מתוך ספרים שלא היו ולא נבראו.

 

במקצוע האקונומי חשוב הוא ביותר ספרו של מיצינסקי, שנכתב על פי פקודת העירונים הקרקויים שנלחמו ביהודים בשל זכויות המסחר והוא מכיל כמה ידיעות על אודות מסחר היהודים, מעונות היהודים, מוסר את אריסותיהם של היהודים העשירים וכו'.

 

מחבר הספר דנן-ברטושביץ' - מדפיס מחדש חלק גדול מספרו של מיצינסקי ומקדיש לו ל"ז עמודים. מצדנו נוכל להוסיף, כי יהודי קרקוי בימים ההם הבינו, שספרו של מיצינסקי הנ"ל גורם לפרעות - ועל-פי השתדלותם צוה המלך זיגמונט השלישי להחרים אותו.

 

על הספרים והחוברות הנזכרים למעלה נשענו האנטישמים הפולנים במאה הי"ח והי"ו, וככה עושים גם האנטישמים בימינו, כאשר נראה לקמן.

 

האדון נמויבסקי הוא בעיני עצמו חוקר ומלומד. בהתוכחו עם אנטישמי שני - יסקה - חואינסקי - בביקרתו על ספרו של זה (עין לקמן), הוא מזהיר, שלא יכניסוהו לכלל אותם הסופרים האנטישמים, שאינם נשענים בשנאתם ליהודים על חקירות מדעיות, ביחוד דתיות, ואינם מקדישים את עצמם לחקירות בתורת אבות הכנסיה והתלמוד (בקונטרס Mysl nlepodlegla מיום י"ג לחודש ספטמבר שנת 1919). מובן הדבר, כי האדון נמויסקי יודע להכניס ללב קוראיו משפט על עצמו או מנסה לעשות זאת, ומשום-זה הוא מרבה תמיד להביא דברים מתוך התלמוד, שלחן-ערוך, ה"זוהר" וכו' כי כל הדברים האלה באו אליו מכלי עשירי - מרוהלינג, איזנמנגר או מהאנטישמים הפולנים, שמנינו אותם לעיל, דבר זה אינו ענין לקורא.

 

הקורא מוצא בספרו של נמויבסקי מקור של ידיעות חדשות ונוראות על אודות היהודים ובזה רב לו, רב. והנה הקורא הזה, אם פקיד הוא ודעותיו והשקפותיו של רבו נמויבסקי חדרו אל לבו, מתחיל לרדוף את היהודים הנכנעים לו; ואם הוא איש צבא ונמצא במערכות המלחמה, הרי אנו מגיעים לידי תוצאות כאלה שראינו בשנה שעברה ועד היום. כי נמויבסקי, ברצותו להעמיק חקר בנשמת היהודים, מנתח ראשית-כול את היסודות שמהם היא מצטרפת, ובכן הוא מברר את המוסר של התלמוד, שהוא הוא הצר את צורת אותה הנשמה, ופושט אותם (את הנשמה והמוסר) ערומים, מוסר קטעים מתוך קנאה יתרה ואכזריות רבה כל כך, עד שהיהודים קמים לנגד עינינו לאור חקירותיו כרוצחים, גונבי-סוסים, חמסנים, פושטי-עורות, נשבעים לשקר, ובכלל כחבר גנבים, "ממלכה אנונימית", שקשרה קשר להחריב את העולם.

 

אלמלא ידענו את ין לדה ואלמלא היה ידוע לנו, כי הכומר הזה כבר היה אנטישמי לכתחילה, היינו חושבים ש"אנטיכריסט" שלו נוצר אחרי קראו את ספרו של נמויבסקי. הקטעים, שנמויבסקי מוסר בספרו, הם משפטים בלי קשר. הוא מוסיף וגורע, מצרף ומבאר על פי שקול דעתו, ועל כולם הוא מוסיף שמות של רקלמה אמריקנית ממש, כמו למשל: "קנאת הרבנים המורים לשנוא" (ע' 57)  "רציחת בהמות האדם" (ע' 58), "נכסי הגוים הפקר" וכו', עד שבאמת, מתעורר צחוק בלבנו, אף-על-פי שעלינו לבכות על הפכפכנותו של האדם הזה. על פי רוב אין שם הפרק הולם כלל את תוכנו, אבל המחבר מקוה, שהקורא לא ישים לב לדבר. הנה למשל מתחת לשם "רציחת בהמות האדם" מביא המחבר לראיה את הדברים מתוך ה"זוהר", ח"ב, פ"ט:

 

 

מובן, שתרגום דברי ה"זוהר" לפולנית הוא גרוע, והמאמר האחרון, שהנהו פסוק בהושע, ב, ו, כפי שאומר ה"זוהר" מפורש "כתיב", יוצא שם מזויף; אולם אחרי כל אלה אין למצוא את המקום, שבו ידובר כאן על רציחת בהמות-האדם.

 

המשל האחד הזה, שהוצאתי מתוך כמה אחרים, יעיד על כל שאר שמות הפרקים: "המסחר בסחורה חיה", "זיוף ממון", "שוחד" וכו'. בענין זיוף-הממון מסתייע נמויבסקי בסעיף י"א, סמן שפ"ח מ"שולחן ערוך" חושן-משפט, ששם נאמר ברמ"א:

 

 

הסעיף הזה מוכיח ממש את ההפך משם הפרק, שבו המחבר מביאו בתור ראיה לדבריו.

אחרי נתחו נתוח "מדעי" את עקרי התלמוד, מתאר נמויבסקי את מנהגי היהודים, כמו: מילה, "רחיצת המתים", ענין הטבילה וכו'; ובהתלוצצו על כל אלה הוא נגש להגדיר את הנשמה היהודית. ובכן הוא אומר:

 

 

אם לא יאמין איש מהקוראים במסקנותיו המדעיות של נמוביסקי וירצה להווכח בעצמו, הכנים הדברים שהובאו בספרו מתוך מקורות היהודים, הוא מיעץ לו לעין בתלמוד ומציע שורה של תרגומים מהתלמוד "בשביל היסטוריונים, חכמי המשפט, סוציולוגים, אנטרופולוגים, פולקלוריסטים וסופרים פולנים, שאינם יודעים או אינם יודעים למדי את העברית ואת הארמית"... כאילו נמויבסקי עצמו יודע היטב את הלשונות האלה והוא נכון להורות אותן במוסד לחקירת היהודים, הוא מציע ליסד ולשם זה הוא קובץ ממון ב"משיל נפולדלגלה" שלו.

 

על יד המוסד לחקירת היהודים, שאמר נמויבסקי ליסד כשהשנים תהיינה יותר כתקונן, יהיה צורך גם בביבליותיקה לחקירת היהודים, כדי לבאר ולהפיץ את רעיונותיהם של הנמויבסקים והדומים להם. ואחרי שיצירת הביבליותיקה הוא דבר העולה בנקל יותר, לכן כבר נוצרה, וכבר יצאו ממנה חוברות שונות, כמו זו של ילנסקי: מה זו אנטישמיות, של נמויבסקי: מוסר התלמוד ותורת היהודים על הגוים, של וריטו: המולדת שנתיהדה, וחוברות אחדות של יסקה חואינסקי.

 

על אחת מהן אני רוצה לדבר כאן, והיא: על היהודים, המחשבות שחשבו וחושבים עד היום אנשי השם וחכמי העמים השונים. ורשה, 1919.

 

בפתיחה לחוברת שלו מגדיר המחבר:

 

 

והנה כבר המאמר הזה הראשון יוכיחנו למדי, מה יהיו הדברים אשר נמצא בכל הספר. "תוקף התלמוד הכירו לא רק היהודים בימים מקדם, - כותב המחבר במקום אחד, - אלא מכירים בו גם הרבנים החדשים, שכבר קבלו השכלה אירופית, כפי שמתברר מתוך ה"ארכיונים הישראלים" הצרפתים".

 

אחרי הפתיחה ה"מדעית" הזאת מונה המחבר אחד אחד את כל שונאי-ישראל השונים. הוא מתחיל בהמן, מוסר על פי דרכו את תוכן הספר "אסתר" ומוסיף (ע' 11):

 

 

ובתור ראיה לדבריו מספר חואינסקי, כי מלך צרפת פיליפ אוגוסט צוה לשרוף כמה יהודים על מדורת האש בעון תלותם גוי. אחרי-כן הוא הולך ומונה כמה משונאי-ישראל מימי רומא ומימי-הביניים הראשונים, עד שהוא מגיע לשונאי-ישראל בפולין, והולך בענין זה בעקבות ברטושביץ, או שהוא משתמש פשוט בספרו. אחרי-כן הוא הולך ומונה את שונאי-ישראל החדשים, החל בנפוליון וכלה בטריטשקה, פיכטה, דרומון, ורושפור האנטישמים האונגריים. בסוף ספרו אינו שוכח להזכיר גם את האנטישמים של העת האחרונה: מרילסקי ודמובסקי.

 

חואינסקי יותר משהיה איש-המדע היה כותב ספורים, אף-על-פי שאהב להתגנדר ב"מדעיותו", שהבין אותה, כמובן, על פי דרכו. מקרי-המלחמה האחרונים עוררו בו את הצורך לכתוב סיפור על דבר הדלות השוררת אצלנו ואת ספורו קרא בשם "מפקיעי שערים". הספור הזה חסר לגמרי איזה ספור-המעשה, ושני הגיבורים הידידים הסוחר סקלפיצקי (שמשמעו חנוני, כי איך זה יקרא בשם אחר) וההיסטוריון המלומד מינצקי הוכנסו אל תוך מהלך הסיפור באופן מיכני כל-כך, שהם נראים כמיותרים לגמרי.

 

המחבר מתחיל את סיפורו ביולי שנת 1914, מספר לנו את דבר התפרצות המלחמה, את כיבושיהן של אוסטריה ואשכנז בפולין, מוסיף ומספר על-אודות בזלר, מועצת הרגנטים, מוסר אפילו מילה במילה את נוסחי המודעות הפוליטיות של בזלר, נאומי הרגנטים ביום הימנותם, התשובות על הנאומים האלה, נאום לובומירסקי לוילהלם, נאומו או קול הקורא של פילסודסקי בעת קבלו לידו את הממשלה וכו' וכו'. וביחד עם זה יסופר לנו (מבלי שום קשר) על דבר הסוחרים הצוברים את סחורותיהם, בהיותם מוכרחים לעשות זאת, מפני שמכריחים אותם לכך מוריהם: היהודים. ובכן אנו שומעים טירדה ארוכה בדבר עבודת-ההריסה של היהודים, מתברר לנו, כי הם הם, שונאי ה"עכו"ם" מאז ומעולם, המציאו את הסוציאליות ושאר האידיאות המהפכניות, כי ארבעה יהודים, רדק, גרוסר, ורסקי וטישקה, באו לורשה ועשו ריבולוציה בשנת 1905, כי טישקה היה הקומנדנט של הסוציאליים והם הוציאו אל הפועל את כל פקודותיו, וכו'. בשנת 1918 חזרו היהודים או רצו לחזור על הריבולוציה, בהשתמש בפרובוקציה כלפי התושבים הפולנים. וכיצד עשו את זאת, על זה ישיב לנו קטע מתוך הסיפור (ע' 178), שנעתק מילה במילה מתוך ה"דבה גרושי" מיום י לחודש נובמבר שנת 1919:

 

 

את כל "מדעיותו" וחכמתו הראה לנו חואינסקי בספרו "קורות היהודים בפולין".

 

ספרו של ה' יסקה-חואינסקי דומה הוא לפי מבנהו לאיזו מן סיפור-מעשה. מחברו, שהנהו מספר, יצר מעין סיפור היסטורי, אשר מילא אותו בציונים וב"מראי-מקומות", שבחר לו באופן נפלא למדי. כי אף על פי שרשימת הספרים, שמהם הוא מביא את הציונים, מכילה כמה מאות שמות, הנה באמת השתמש המחבר רק בספרים מעין אלה של אונשליכט, ספריהם של פרניטיס, רוהלינג, של נמויבסקי וכו' וכו'; ומהספרים היותר ישנים של מויצקי, של מיצ'ינסקי, ספריהם של הוביצקי, ד"ר סלשקובסקי, אחצי קמיטה, של איזה רבי מולדוה וכו' וכו'. לאור ה"מקורות" האלה חיבר המחבר את סיפורו ובנה אותו לא מפני שכך רצה, אלא מפני שכך הוכרח לבנותו. כי על משפחת חואינסקי מוטלת החובה ההיסטורית לגנות את היהודים; ואם יש כאלה, כאשר לא יאמינו בזה, הנה יספר להם המחבר, כי עוד בימי זיגמונט הראשון הזקן חי הבישוף הקרקויאי חואינסקי, אשר ביחד עם טומיצקי יצא להלחם עם המלכה בונה ועם עוזריה היהודים: קמיטה, קרז'יצקי, הכהן הבישוף גמרט (!) (ע' 104).

 

אותו חואינסקי מילא בסים הפטרוקובי בשנת 1538 תפקיד חשוב מאד, כי סייע להגבלת המסחר היהודי ולקבל ההחלטה, שעל היהודים לשאת אותם הכובעים הכתומים היפים, כדי שאפשר יהיה להבדיל בשוק בינם לבין הנוצרים ולהכותם ולשדוד אותם בלי כל פחד מעונש. עוד יתר על כן חפץ חואינסקי, הוא דרש לגרש את היהודים מפולין וגם נשא בענין זה נאום נלהב, אלא "ששלם בעד זה במחיר חייו, כי נפל פתאום ושקע בשנת-הנצח". "לא איזו מחלה היא, אשר שמה קץ לחייו, - מספר לנו המחבר, - כי אם יד אויבים". והנה האויבים האלה, אשר נקל לנו לשער מי הם, תחת "להיכנע לחוקי פולין", כלומר, להיכחד, מבלי השאיר למו כל זכר כרצונו של הבישוף חואינסקי, חברו בלשון ארית מחברת ובה הוכיחו, כי רק "דרישותיהם היתרות של הסוחרים הנוצרים ומתינותם של היהודים הן שהועילו להתפתחות מסחר היהודים". "רק מחוצפים הבוטחים בכוחם יכלו להרשות לעצמם חוצפה מעין זו", מברר לנו המחבר בכאב-לב, וכדי לנקום את נקמת אבי-אבותיו יוצא המחבר עצמו על בימת דברי-הימים. ובכן ויהי בערך בשנת 1870 וחלומות שנת 1863 התנדפו כעשן, והפריצים,  "הנדחפים על ידי היהודים (ע' 201) לאונטורה יצאו אל היער לשדה קטל, והממשלה ענשה אותם בגלל זה, לחצה אותם ודלדלה אותם, וככה נעשית הדרך פתוחה לפני היהודים".

 

בראש-הומיות בורשה הופיעו אז הפוזיטיביסטים ולבא-כוחם נעשה אלכסנדר שויטוחובסקי, הצעיר בימים ההם. "פנו מקום לצעירים!" כזו היתה הססמה שבה התנפל הלוחם הזה "לטובת היהודים" על הפובליציסטים הזקנים: פלוג, שימנובסקי, קרשבסקי, קניג, לונשטם וכו'. בידי שוינטוחובסקי תמכו במרץ: פרוס, אורזשקובה, בלוצקי ואחרים, אשר האמינו בהתבוללות היהודים מפני "שראו בורשה קבוצה קטנה של יהודים שהמירו את דתם, הנוטים בכל לבם אחרי הנוצרים:. מובן הדבר, כי על המחנה הזה נמנו גם "הסופרים היהודים המשתמשים בלשון פולין!" ואולם לאשר "המולדת שעמדה בסכנה" נמצאו בסדום זו שני צדיקים, אנטי-יהודים בכל נפשם ומאודם, והם ין ילנסקי ותיאודור חואינסקי (ע' 210), שהראשון בהם היה טפוס של אנטי-יהודי על פי האינסטינקט, והשני השלים את הראשון בתור יוצר התיאוריה של המגמה הזאת.

 

בגלל ה"אנטי-יהודיות" הזאת הטילה "פולין המתקדמת הנאורה", שתורת ההתבוללות בלבלה את דעתה, חרם עליהם במרוצת עשרים שנה וקראה להם בשם נסוגי-אחור, מורדי-אור וכו'. ואולם אחרי עבור עשרים השנה האלה או יותר קצת הכירה פולין את ה"אמת" שבשאיפותיהם, שוינטוחובסקי היה לאחר, אורזשקובה מתה, אל מערכות המלחמה יצא נמויבסקי, "היודע היטב את הנשמה היהודית וחוקר את התלמוד כרב", העולם הכיר לדעת את שאיפות היהודים, אשר אחרי שלא הצליח הדבר בידם להכחיד את פולין על ידי מה שדחפו אותה אל תוך המשחק המסוכן של שנת 1863, החליטו להחריבה בעזרת הריבולוציה של שנת 1905-6. באופן ברור נכרו נכלי היהודים רק בשנת 1913, בעת ש"פולני אמיתי אחד, אשר מוצאו מזרע היהודים, והוא יולין אנשליכט", הוכיח בראיות ברורות בספרו המלא אהבת ארץ-המולדת והיוצא מלב-אמת בשם: O pogromy ludu polskiego - ובדבריו הוא, בתור יהודי (!), הלא עלינו להאמין בודאי - כי את הריבולוציה יצרו הטישקובים, היצקנים והז'בוטינסקים, כדי להחריב את המסחר והתעשיה של הנוצרים, ולתת על ידי זה למסחר ולתעשיה של היהודים את האפשרות של התפתחות יותר מהירה. וכל מי שלא יאמין בדברי אונשליכט, יאמין במכתבים שנדפסו ב"Mysl niepodlegta", שנכתבו בידי בן לאומם של היהודים הוא "ס. פרנקביץ' עצמו". מובן הדבר, ש"היהודים, אשר העמיסו בנכליהם על העם הפולני את יסודי קורות פולין" - כפי שכותב סופר ממוצא היהודים שהיה לפולני - "פקעה זכותם לרגש החמלה של הפולנים (ע' 274), ובפרט שנוסף על זה העזו להביע בגלוי בבחירות לדומה את היהודיות של ורשה. ברור הדבר, כי התשובה על חוצפה הזאת הוכחה להיות שפך-דמים, אשר התגלה בפוגרומים או בהכאות ובבויקוט אקונומי".

 

ועכשיו הנה מופיע ה' תיאודור יסקה-חואינסקי על הבימה בתור מנצח, ואחרי שהיה תמיד - כפי שהוא כותב בעצמו - מפתח התיאוריה של התנועה האנטי-יהודית, לכן הוא כותב ספר גדול, המכיל 350 עמודים, שבו הוא מברר ומביא נמוקים, ל"יחס הפולנים אל היהודים בשעה זו" ובמופתים היסטוריים הוא מוכיח, כי מן הצורך היה שזה-כמה יהי כדבר הזה, אלא שגורמים שונים פנימיים וחיצונים הפריעו בעד זה. אלה הן אפוא תולדות הספר "Historja zydow w polsce" שכתב ה' חואינסקי, נין לבישוף הקרקויאי מימי זיגמונט הזקן, מחודש ינואר עד חודש יוני שנת 1918, כתב ושפך את רעל שנאתו לא רק על כל מה שהוא יהודי, אלא גם על כל מה שיש בו מרוח החופש. כל הנלחמים לחופש אינם אלא "גוים של שבת, העובדים את המומרים לשם תהילת יהודה ולשם הכחדת הנוצרים". אפשר שהם עצמם אינם יודעים מה שהם עושים, אבל המחבר מבין את מעשיהם, כי -הודות לדם ההיסטורי שבו הוא מבין מלחמת העולם שבין יהודה ובין שאר אנשי העולם.

 

היהודי הוא בעצם יסודו מושחת ורע-לב. אף-על-פי שבדמו יש רק חלק קטן מאד מדם השמיים והשאר הוא דם החתים והעמונים, - בכל זאת לבו מלא תהפוכות כל כך, עד כדי להכחיד את כל העולם כולו בזמן ובמקום. עוד בנינוה היו "עלוקות, יהודיות, והאבות אברהם ויצחק סחרו בסחורה חיה, "אפילו בנשיהם הם עצמם". יסודם של היהודים, כוחם ומורה דרכם הרעה היה תלמוד. "התלמוד שבו משתמשים היהודים עכשיו נוצר בשנת 1576 ונקרא בשם "שולחן ערוך". והנה היהודים המזוינים בתלמוד לא באו לאירופה אלא כדי לגזול את כספם של ה"גוים" ולדלדל אותם עד גמירא. לולא התקוממותם התכופה של אותם ה"גוים", היה כל העולם נמצא עכשיו בידי היהודים וה' יסקה-חואינסקי לא היה מוצא לו מקום להדפיס בו את ספרי ההיסטוריה שלו על פי המקורות אבל לאשרו של המחבר ודכותיה עמד העולם על נפשו בפני היהודים. עוד קיסרי רומא כמו טרינוס ואדרינוס לא נתנו לצפע היהודי להחריב את העולם, והמושלים שבאו אחריהם - שכבר היו נוצרים - שואפים להתיז את ראשו של הצפע הזה על ידי התבוללותם והמרת דתם של היהודים. יוסטינינוס השתדל כל כך לבולל את היהודים עד שאסר עליהם אפילו להשתמש בלשון העברית בתפלותיהם, פזר את ישיבותיהם וכו'; אבל הם לא הכירו לו תודה, ותחת לנשק את ידו עוד הוסיפו לעמוד על דעתם בעקשנות. אמנם יש ביניהם אנשים פקחים וערומים, המקבלים עליהם את דת הנוצרים, אבל ההמון מכיר בצביעותם של השועלים ועורך להם פוגרומים, כמו שקרה למשל למרנים בספרד. כי אותו ההמון מכיר אותם היטב והוא הוא המרים את דגל מסעות-הצלב, כדי "להנקם מאת הטורקי" ואגב-אורחא הוא "מכה שוק על ירך את הנוכלים הקרובים לו". ויפה עושה ההמון, כי הלא היהודים מחללים את לחם-הקודש, מעליבים בדת הנוצרים והורגים את ילדי הנוצרים וכו' וכו'. אגב, הפילוסוף משה מנלדסון עצמו בספרו "ירושלים"... עלב את דת הנוצרים!

 

והנה אנשים כאלה, המושחתים עד היסוד בם, המגורשים מכל מקום, באים לפולין, והנסיך בולסלב הקלישי התמים, "בעל רוח סלוית אמתית", נותן להם אפילו זכיות יתרות, שהיו נהוגות בימים ההם באירופה התיכונה (אוסטריה, ביהם, אונגריה). לא ידע בולסלב החסיד את היהודים כמו שה' יסקה-חואינסקי יודע אותם, או שהיה ה"גוי של שבת" שלהם. כמו-כן לא ידע את "הנשמה היהודית" ולא את המוסר שלהם. קזימירז' הגדול אישר את כתב-הזכויות הזה, לא הרשה לעשות פוגרומים ביהודים, האמין בבנקיר לוק שלו וגם לקח לו נערה יהודית לסוכנת. ואולם לנחמתו של ה' יסקה-חואינסקי "לא היה קזימירז' הגדול נאמן לסוכנותיו ואחריו בא יגלו, אשר התיחס אל הענין באופן אחר לגמרי". יגלו "היה באמת ירא אלהים".. ולכן הביט בקור-רוח על "המהומות מרובות-הדמים" והקים במקום ההוא מנזר ובית תפילה.

 

הדבר שהתחיל יגלו, אותו קלקל קזימירז' היגלוני, כי הוא העניק ליהודים או אישר להם את כתבי הזכויות, מבלי אשר שאל כלל בענין זה את אולשניצקי, "כי רק הוא ולא אחר היה מוכשר להורות את הדרך הנכונה". והוא הורה אותה בהביאו לפולין את קפיסטרנו, שהיה גם הוא מומחה גדול בעניני היהודים והוא כבר ידע להכשיר את ההמון כראוי כנגד ה"כופרים". וההמון הקרקויאי - כמו ההמון העירוני בכלל - הצטרף מקולוניסטים אשכנזים, אשר נשאו את היהודים, שהתחרו אתם במסחר ובתעשיה. מחמת ההתחרות הזאת הגיעו הדברים לידי פוגרומים ביהודים עקובים מדם עד מאד, אף-על-פי שלצערו של המחבר לא היו עקובים מדם כל כך כמו באשכנז או בצרפת.

 

לבד מהשנאה האקונומית שנאו את היהודים גם משום שהתעסקו בנשך ובתרבית. המחבר מצטער על שהכנסיה הנוצרית אסרה רק על הנוצרים את הנשך והתרבית והשאירה אותם ליהודים, והוא "מאשר" את העובדה, שעד שנת 1400 לא היה בפולין נושך נוצרי. רק בעת ההיא התחיל הנשך לפרוח בין הנוצרים בפולין הגדולה, ולמדו אותו מאת היהודים, אשר כמעט שנעדרו לגמרי בפולין הגדולה. כנראה, שכח המחבר את כל המעשים שנעשו עם הקפיטלים של הכנסיות, מאין באו אותם הסכומים העצומים, שהונחו לשם תמיכות רוחניות, לכלכלת התלמידים וכו'. שכח המחבר, כי את הסכומים האלה היו המנזרים והכנסיות מלוים ליהודים בריבית, ודוקא בריבית גדולה עד מאד. הן בעת בטול "ועד ד' ארצות" היתה הקהילה הפוזנאית חייבת רק לישועיים בלבד בערך מיליון זהובים פולניים, וכסכום הזה היתה חייבת להם גם הקהילה הקרקויית; הן הוכרחו המלכים הפולים כמה פעמים לתת לקהילות וליהודים פרטיים ארכה לתשלום חובותיהם "כדי להציל את נכסי הכנסיה והמנזרים".

 

ואולם מי שכותב סיפורים, ודוקא סיפורים מלאים טנדנציה, הרשות בידו להלביש את גבוריו ככל העולה על רוחו לקשט אותם בצבעים לבנים או שחורים. וב"סיפור" הזה, המונח לפנינו, נגזר על היהודים ללבוש שחורים, ומשום-זה מן ההכרח הוא שהצד השני יהי לבן כשלג, כדי שיוכר הצבע השחור ביתר עוז. שחורים הם פה העשירים ושחורים העניים, שחורים הציוניים ושחורים המתבוללים, כנסוגי-אחור מה וכנאורים, כאוהבי הרוסים וכגבורי שנת 1863, כיהודים המומרים וכשאינם מומרים. הכל פה שחור על-גבי שחור. כי כל היהודים, בין שהם מומרים, בין שאינם מומרים, עובדים בעזרת ההסתדרות העולמית שלהם "כל ישראל חברים" לטובת יהודה ולאבדן כל הנוצרים. יש להם ממשלה שלהם, שלפי דברי המחבר היא מתאספת לפחות אחת למאה שנה על קברו של שמעון בן-יהודה (!) ושם היא חובלת תחבולותיה להבא. המחבר מוסר לנו קטעים גדולים מאד מנאום, שנשא רב אחד באספה האחרונה של הממשלה הזאת. בכל הנאום הזה אין אנו שומעים אלא דבר אחד: הכחדת העולם וכל יושביו...

 

 

עוד נער קטן הייתי כשהגיע לאוזני בפעם הראשונה שם מרונוביץ'. בסים הגליצאי היה עוד לפני ארבעים שנה בא-כוחו של הגליל הלבובי הכפרי ונחשב למומחה בעניני "יודאיקה". אמנם חסרו לו ה"ידיעות" התלמודיות של נמויבסקי וה"בקיאות" ההיסטורית של מרילסקי ויסקה-חואינסקי, אבל בימים ההם, כלומר, בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, נחשב למזין בידיעות למדי.

 

שני דברים עוררו בלב ה' מרונוביץ' ענין, והם: קהילות-היהודים והתלמוד, בנוגע לקהילות היה מוכיח תמיד, כי הן מתעסקות לא רק בענינים דתיים, אלא גם בעניינים סוציאליים וכו', ובאופן כזה הם מתחרים בקהילות הפוליטיות, ואת התלמוד ירא עד-מאד והשתדל שיתרגמוהו בלשון פולין, כדי שיוכל להבין אותו ולחקרהו. הוא היה אומר תמיד, כי בדיני התלמוד, או כמו שהוא קורא לו עכשיו, "תלמוד תורה" (ע' 72), יש כמה כללים, העושים לתושבים היהודים לאי-אפשר לקיים את חוקי הממלכה. ואף-על-פי שה' מרונוביץ' רצה להיות תמיד מתון בדעותיו ובלתי נוטה אחרי צד אחד, בהביעו את הכרתו הפנימית, כי "כל מי שפותח את פיו לדבר בשאלת היהודים אינו בא אלא לקלקל עוד יותר את היחסים היגעים גם בלאו-הכי בין היהודים והנוצרים", בכל-זאת לא נמנע כלל מהאשים את היהודים, שהם זקוקים לדם נוצרים, ובישיבת הסים הגליצאי ביום 14 לחודש ספטמבר שנת 1882 נגע בשאלת המשפט בדבר טיסא-אסלר, שהתעורר אז, וספר על דבר מקרה "דומה לזה" שקרה בלוטצ'ה בגליציה ושהיה צריך להתברר ברזשוב. במדבריו אלה הביא בתור ראיה את "עדות פיה של הרבנות הוינאית", שהוכיחה, "כי הסיבות שעוררו למעשה הזה היו דתיות, כי הדבר הזה קרה כדי לקיים את מצות התלמוד!"

 

והנה עכשיו, אחרי עבור ל"ח שנה, מופיע שוב על הבימה אותו ה' מרונוביץ' עצמו ופותח את פיו לדבר באותה השאלה: לא הרבה למד למן העת ההיא, ורק שנודע לו, כי אמנם אמת הדבר, שהקהילה היהודית והיהודים בתור יהודים יש בהם דבר-מה מיוחד לבד מדתם. ה"פלוס ספציפיקום" הזה הוא, לפי דעתו של ה' מ., מזיק לפולין, ולכן מן הצורך לבער אחריו. בנוגע לזה מסתייע ה' מרונוביץ' רק בעדותם של יהודים עצמם והוא מביא את דעותיהם של הנריק נוסבוים, הרמן פלדשטין, וילהלם פלדמן, ברנרד לומאר וכו' וכו', ובזה הוא שוכח, כי אחדים מן היהודים האלה, כלומר, נוסבוים ופלדמן, כבר חדלו מהיות יהודים. ואולם בשביל מרונוביץ' כל אלה הם יהודים ורק לשוא הן כל הבטחותיהם ואפילו המרת דתם.

 

אמנם בכלל מתון הוא המחבר מאד והנהו נזהר מאד במבטאיו ובדרישותיו ואי אפשר לו כלל להתחרות עם חבריו הורשאיים. ניכר הדבר, שהנהו פרלמנטריון רגיל ואיש זקן, שהרבה ראה בימי-חייו והירבה לבוא בדברים עם יהודים. ואולם מדבר אחד אינו יכול להשתחרר עד היום, הוא: שנאתו העזה לתלמוד - והנהו מיעץ ודורש ומתכנן ופונה לכל חכמי העולם, שיתעסקו בחקירת התלמוד ויבררו עד היכן מגיע בתלמוד החלק ההיסטורי והיכן מתחיל החלק החיובי שיש לו תוקף של דין עד היום והוא עלול להזיק לפולין הנבנית מחדש.

 

כמו-כן מצטער המחבר על ש"הקהילה היהודית" מתעסקת בעניינים יתרים על הדת, מתמרמר הוא על שאין להם לרבנים השכלה חילונית מתאימה, שהחדרים עומדים בשפל המדרגה כל-כך, והוא דורש - ובצדק - שהיו להם ליהודים באי-כוח מתאימים במועצות בתי-הספר וכו' וכו'. אין המחבר יכול להבליג על צערו שגורם לו ה"זירגון היהודי", ובשכחו כי כל מה שמתקיים בעולם אינו זקוק להצדקת קיומו, הוא מוכיח ליהודים ה"ז'רגוניסטים", שהז'רגון אינו לשון, שיש בו כמה אלמנטים אשכנזיים ושמשום-זה אין הוא מעורר סימפטיה,

 

 

בסוף ספרו מבקש המחבר מאת שני הצדדים, שישלימו ביניהם, למען אשר יפתרו את שאלת היהודים בינם לבין עצמם ולא יעשו אותה לשאלה בין-לאומית; שואף הוא לפתרון השאלה הזאת "לשם טובת העם הפולני וטובת היהודים". ואולם בפתרון השאלה הזאת תפש לו עמדה, שהוא עצמו נלחם בה במרוצת ארבעים שנה, עמדה של ליברלי משנות הששים למאה שעברה. הוא מעניק ליהודים זכיות אדם, אבל אינו רוצה להכיר בזכיות לאומיות לגבם, ואפילו בשעור היותר קטן.

 

בשעה שתיאופיל מרונוביץ' חוזר על התוכחות הישנות שהוכיחו בהן את היהודים זה כמה והוא רוצה להגשים את הפרוגרמה של התבוללות, שנערכה לפני ארבעים שנה, יוצא לפנינו הכומר קרושינקי ומניח הנחות אחרות לגמרי. אין הוא רוצה להגשים שום פרוגרמות, אין הוא מאמין ואין הוא שואף להתבוללותם של היהודים אפילו על ידי המרת דתם. ככומר וקתולי הוא מתנגד בכל-זאת אפילו לרומא בשעה שמדברים בשאלת היהודים, הוא נותן ליהודים את ארץ-ישראל למרות רצון האפיפיור, רק שיעזבו את פולין, לשם-זה הוא מיעץ לתמוך בידי הציוניים, דורש מאת הממשלה, שתקח בידיה את ענין ההגרה של היהודים ושתתמוך בהגרה זו בין בדברים ובין במעשים, ורק שיהי נעשה הדבר במהירות האפשרית... וחסל.

 

זו היא מטרת המאמר הגדול הזה, הבנוי כביכול על יסודות מדעיים ומתלבש באצטלה של בקורת סריוזית. המחבר "מרגיש, ששאלת היהודים צריכה להפתר, שזו היא אחת השאלות היותר חשובות, שיש להן יחס ישר להתפתחות הממלכיות". ולהלן הוא אומר:

 

 

והמחבר מבקש פשרה והסכמה, אבל איך הוא מתאר לעצמו את אלה, קשה לדעת אפילו אחרי שנקרא בענין את כל הספר. כי איך אפשר, שאדם הבא לדין על שאלת היהודים בדרך מדעית, ישאב את הידיעות ההיסטוריות שלו מהפסקויל של חואינסקי, שנקרא בדרך-התול "קורות היהודים בפולין"? כיצד אפשר, שיביא מתוך אותו ספר, המלא הבלים ופטפוטים, פרקים שלמים ויבנה על יסוד זה את מסקנותיו? כיצד יכול המחבר להבטיח, ש"רוח הפוגרומים והנקמה הפראית אינו מתפתח אצלנו" - בשעה שהוא מקדיש אחרי-כן את כל הפרק הי"א לבקשת ראיות, שהיהודים עצמם אשמים בכל מה שקרה, כי הם עצמם הביאו לידי פוגרומים, כדי להוכיח לעולם, שפולין רודפת את היהודים?

 

ולכן - אף-על-פי שהקדיש המחבר את ספרו לסמינריון הדתי בולוצלוק ליובל שנת 350 להוסדו - נעמיד אותו בשורת הפסקוילים האנטישמיים ונעבור על תכנו לסדר-היום. מכרעת היא דעתו של המחבר שאנו מוצאים בספרו בעמוד 151, והיא:

 

"הפתרון האידיאלי ביותר של שאלת היהודים יכול היה לצאת אל הפועל בשעה שהיהודים יצאו לסוף את הארץ. בתנאים וביחסים השוררים אצלנו אין הדבר הזה בגדר האפשרות. אנו לא נוכל גם לחלום, שאפשר כי נפטר לגמרי מן היהודים. לזה לא נגיע לא בדרך ברור הכרתנו, לא בדרך בויקוט במקצוע האקונומי ולא בדרך התבוללות שתעשה בשעורים הגדולים ביותר... שאלת היהודים נעשית נוראה... העם רואה אותה... אולי מעולם עוד לא נגלתה באופן ברור כל כך רוח החברה המתנגדת ליהודים כמו עכשיו, היא מתגלה גם בין בני הנעורים, עד-כמה האנטישמית הזאת מזיקה למדינה ולאנושיות, יש... לגרש את היהודים!"  

 

אחרי שכתב את ספרו בשאלת היהודים, או כמו שהוא עצמו אומר: במקצוע חקירת-היהודים, לא מצא בזה הכומר יוזף קרושינסקי את ספוקו, אלא נגש להמשיך את עבודתו כמומחה לאותו דבר או מתוך הרגל שנעשה לו טבע שני. הוא השפיע על כמה גורמים לסדר את ענין היחסים בין התושבים היהודים לפולנים (כמובן, באופן המראה לעיל), אבל לשוא. ואז אחזה ידו שנית בעט-סופרים והוא כתב שתי חוברות חדשות בענין זה, האחת שעל-פי סגנונה היא היסטורית, כמו הקודמת לה, והשניה תכונת מודיעין לה. הנה הן שתיהן: "הפוליטיקה היהודית" ו"שאיפות היהודים בזמן ההוה".

 

שמות הפרקים בלבד מוכיחים על תוכן החוברת בשם "הפוליטיקה היהודית". הנה הם: "שאיפות היהודים בימי עברם, הרדיפות ותאור תכונת היהודים", "התפתחות הלאומיות", "היהודים לפני התפרצות המלחמה", "השנויים שהתחוללו בימי המלחמה". המחבר יוצא גם כאן מההנחה, שהיהודים בלי שום ספק מזיקים לפולין, וביחוד היהודים הלאומיים, ולכן הוא דורש להלחם או יותר נכון לגרש את ה"אויב". וכדי שבני ארצו יכירו וידעו את האויב הזה הוא כותב את המחברת השניה.

 

כאן מברר המחבר את הפרוגרמות של מפלגות היהודים בפולין, והוא נשען בזה על ההנחה, כי כל עבודה לאומית יהודית במדינה זו היא פעולת יהודים זרים. יהודי חוץ-לארץ, שמאי-יכולתם ליצור בארצם יהודה-אשכנז או יהודה-הולנדיה, הם יוצרים בכוונה תחילה יהודה-פולניה. המחבר יודע את מפלגות היהודים מתוך ספריהן הנדפסים עצמם, הוא הולך ומונה את הציוניות, את המפלגה העממית, ה"מזרחי", ה"בונד", פועלי-ציון, את המתבוללים ושתי קבוצות של אורתודוקסים: אורתודוקסים וחסידים.

 

קשה להשיג, איך מתאר לו המחבר את החלוקה הזאת, אבל מתוך דבריו אנו רואים, כי את ה"אגודה" הוא קורא בשם "אורתודוקסים" ואת החסידות, הוא רואה עוד היום ככתה מסתורית, ומתאר אותה על פי האגדה היפה על אודות שבעים המדינות, שהקדושה בהן היא ירושלים, והמקום היותר קדוש בירושלים הוא קודש-הקודשים (האם שמע המחבר את הדברים האלה מפי הצדיק ב"דבוק" לאנ-סקי?). בהתבוללות הוא מכיר, אבל בתנאי שתמצה את כל חומר-הדין שבשיטתה, כלומר, שתגיע עד המרת הדת; אלא שלבו עוד מהסס, אם גם אז יהיו המתבוללים פולנים ברוחם כל-צרכם. "קבוצת המתבוללים - הוא כותב - היא קטנה מאד במספרה, עד שכמעט אין להביא אותה בחשבון המפלגות של היהודים".

 

 

"הדרושות עוד ראיות, כדי לברר לעצמנו, להיכן היהודים שואפים?"

 

מילויץ', תלמידם הנאמן של נמויבסקי, חואינסקי, ילנסקי ואחרים, מנסה גם הוא להתעסק בשאלת היהודים, לנתח את נשמת היהודי על יסוד דברים מתוך התלמוד והביבליה, המתורגמים תרגום "נאמן" על ידי נמויבסקי וחבריו, והוא מתאמץ לפתור את השאלה: מדוע היהודים, ששאר העמים הציקו להם כל-כך, עוינים דוקא את הפולנים ואת פולין? ה' מילויץ' אינו יודע לענות על השאלה הזאת דבר ברור, מסתובב תמיד במעגל ואינו יכול להתקדם אף כמלוא-הנימה בדרכו, חוזר כפעם-בפעם לשאלתו ומתחיל שוב מחדש את הברור. ומאין לו יכולת לצאת מתוך ההנחה שלו, הוא מיעץ להטיל חרם על העתונים הממליצים על היהודים ונותן שאר רפואות, הידועות לנו, מתוך בית-המרקחת של הביבליותיקה לחקירת היהודים ומתוך המוסד העתיד להבנות על-ידי בית-מדרשו של נמויבסקי.