הספרות האנטישמית

מחבר: ד"ר יעקב רוטשילד

מחניים, גיליון ע"ו, 1963

תוכן המאמר:
הספר האנטישמי "כוכב המשיח"
חבוריו של המשומד יונהד פפרקורן
ספרו של אנטוניוס מרגריתה
יוסלמן מרוזהיים
בימי הריפורמציה הדתית
לותר כאנטישמי
ספרו של הכומר גיאורג ניגרינוס
במאה ה- 17
ספרו של יוהנס אנדריאס אייזנמנגר
תנועת ההשכלה והמהפכה הצרפתית
האנטישמיות בהווה
אנטישמיות בצרפת
הפרוטוקולים של זקני ציון
"סיר ג'ון רטקליף"

תקציר: המאמר עוסק בסקירת כתבי השטנה והאנטישמיות מתקופת הרנסנס ועד השואה, תוך ניסיון לעמוד על מניעי מחבריהם, וההבדל בנימוקים ובטיעונים לאורך השנים.

מילות מפתח: כוכב המשיח, פפרקורן, אניוניוס מרגריתה, יוסלמן מרוזהיים, לותר, גיאורג ניגרינוס, אייזנמנגר, פרוטוקולים של זקני ציון.

 מן המפורסמות והמקובלות היא שהמצאת הדפוס שימשה כאחד האמצעים המובהקים לקדומן של שתי התנועות החופשיות שקדשו מלחמה נגד חשכת ימי הביניים על הדעות הקדומות ועל האמונות הטפלות שלהם: ההומניזם והריניסנס ("התחיה"). בעיקר איפשר הדפוס את מסע הנצחון של הריפורמציה אשר התקוממה נגד הכנסיה הקתולית וחתרה לצורה יותר טהורה ומקורית של עבודת האלוקים, המבוססת אך ורק על הביבליה. יותר קל ויותר זול היה עכשיו להפיץ דעת והשכלה בין ההמונים ולהילחם בעזרת מכבש הדפוס בבורות ובגסות הרוח.

אך אופייני הוא למהלך המיוחד של תולדות עמנו שאותה ההמצאה החשובה כל כך לקידום השכלתה של האנושות שימשה מנוף רב חשיבות להפצת רעיונות האנטישמיות על כל גווניה ומהלכי מחשבותיה שמצאו עכשיו את דרכם ביתר נקל לכל חלקי הציבור. הספרות האנטישמית על כל סוגיה, הפובליציסטית, ה"למדנית" ואף הסאטירית מתרבה והולכת, ועובדה זו מצדיקה את קביעת המסגרת לסקירה זו על התופעות החשובות בספרות זו החל מהמצאת הדפוס.

אך אל נטעה! אם צורת ההפצה היא חדשה, תוכנה נשאר עוד במשך שנים רבות ספוג רוח ימי הביניים, וטענותיה נגד היהודים לקוחים מ"אוצרות המחשבה" של הכנסיה הקתולית. רק לאט לאט מתווספים נימוקים חדשים, כלכליים, לאומיים, עד שבמאה ה- 19, ובעיקר בשליש האחרון שלה תופסת האנטישמיות המודרנית, הגזענית, את המקום העיקרי ואף דוחקת את הטיעון הדתי לגמרי.

הספר האנטישמי "כוכב המשיח"

נפתח את סקירתנו בספרו של הכומר הגרמני פטר שוורץ (או נגרי) "כוכב המשיח" (אסלינגן, 1477); הספר הוא הרחבה של ספרו הלאטיני של המחבר שהופיע שנתיים קודם לכך בשנת 1475, בשם Contra perfudos Jdeos de conditio nibus veri Messiae. .

האיש וספרו טיפוסיים הם לתקופת מעבר זו, בין ימי הביניים לעת החדשה. כאמור, היה שוורץ כומר קתולי, אף נזיר הנמנה על מסדר הדומיניקנים. לא נתפלא, אפוא, אם טיעוניו נגד היהדות הם אלה של בני דתו מתקופת ימי הביניים. אך יחד עם זה אחד המלומדים הראשונים מבין הנוצרים שבגרמניה שהתמחו בידיעת העברית והגיע לרמה נאותה בידיעותיו. הוא נחשב על ידי אחד הביוגרפים שלו ל"הבראיסט הגדול שבזמנו". שוורץ שנולד בשנת 1435 למד עברית יחד עם ילדים יהודיים מפי מורה יהודי בעיר סלמנקה אשר בספרד, בזמן לימודיו התיאולוגיים באוניברסיטה של אותה העיר. הוא נותן בספרו את המובאות מתוך המקורות העבריים – בעיקר המקרא – בתעתיק לאותיות גותיות לפי המבטא הספרדי; ובזה חשיבותו הגדולה לתולדות ההגיה העברית של בני זמנו. ועוד פרט מעניין המראה את גורלו המיוחד של עמנו בגולה. ספר אנטי-יהודי זה הוא הראשון בו מופיעה האות העברית בדפוס על אדמת גרמניה. בסוף הספר מזהיר המחבר את המדפיסים לבל יעיזו להעתיק את חיבורו בלי הגהה מדויקת של הטכסט העברי והגרמני. בעיקר הוא משביע אותם לבל יסלפו את תוכנו ולגדף על ידי כך את האמונה הנוצרית, ולאות השבועה והאלה הוא שם את "חותם ה'" באותיות עבריות מרובעות – את השם המפורש ושדי.

אכן מוזרות ומשונות דרכינו הסבוכות בגלותנו: האותיות העבריות הראשונות בדפוס גרמני מופיעות בספר אנטישמי, והן אותיות שם ה'! שוורץ טוען אמנם שהוא לא כתב את ספרו כדי לרדוף את היהודים, אלא כדי לשבר את רעבונם הרוחני, באשר הוא אוהב אותם כבני אדם ורק שונא את עקשנותם, את אמונתם הפסולה ואת רוע לבם – אך למעשה שופע ה"כוכב" בטויים חריפים גדולי שנאה ושטנה.

מטרת הספר היא ברורה – להוכיח ליהודים העקשים את אמיתת האמונה הנוצרית, באשר "כוכב המשיח, כבר הופיע". בזה שייך הספר לשורת הויכוחים שהתנהלו בין היהודים לבין הנוצרים לשם עשיית נפשות ע"י האחרונים; ויכוחים אלה שהתנהלו קודם לכך בעל פה מצאו אחר כך את משקעם בכתב. מובן שבתנאי המציאות בימי הביניים לא היו אלה ויכוחים לשם מציאת האמת – באשר לצד היהודי היה לכל היותר מותר להתגונן אך לא להתקיף, משום שכל התקפה על הדת השלטת נחשבה מיד כחרוף וגדוף. – אלה היו דרכי התעמולה של הכנסיה הקתולית.

גם ה"כוכב" נבע מפעולתו המיסיונרית של מחברו כדרשן-מטיף בין יהודי רגנסבורג, פרנקפורט, וירמייזא ונירנברג. קשר זה מזדקר לעינינו גם משער הספר בו מתאר החתוך-עץ קבוצת מלומדים יהודים בויכוח עם אנשי כמורה נוצריים. כדוגמה נאה לדרכי הנועם בהן מחברנו משתדל לנהל את היהודים לאמונת האמת יכול לשמש הפרק השמיני בטרקטט מס' 11, שבו הוא משמיץ בביטויים את "הספר הארור – התלמוד, אשר הנסיכים הנוצריים אינם צריכים עוד לסבלו אלא לשורפו בכוח". כאמור כל טעונו של המחבר הוא מעולמם של ימי הביניים, וגם בעלי הסמכות שעליהם הוא מתבסס הם אנשי הפולמוס האנטי-יהודי של ימי הביניים שהופיעו בויכוחים נגד היהודים כמו פאולוס מבורגוס. מקורו העיקרי הוא ראימונד מרטיני וספרו "חרב האמונה". נזיר זה היה חבר הועדה לבדיקת ספרי היהודים, בשנת 1278, אשר עליה החליט יעקב 1, מלך ארגון, אחרי ויכוח ברצלונה בשנת 1263.

חבוריו של המשומד יונהד פפרקורן

לתוך המאבק בין כוחות החושך של ימי הביניים המיוצגים גם עכשיו ע"י מסדר הדומיניקנים אנו נקלעים בטפולנו בחבוריו של המשומד יונהד פפרקורן שחוברו בשנים 1509-1507.קצב יהודי, נבער מדעת ממורביה, שנתפס בפריצות שונות ואחרי שקרוביו פדוהו המיר את דתו עם בני משפחתו – כנראה בקלן ע"נ ריינוס, מרכז מורדי האור בני המסדר הנ"ל, שקלטו את הנוכל וסדרוהו בעבודה. לאות תודה גילה להם המומר את "סודות התלמוד" שפורסמו על ידי מיטיביו בשמו בשורות כתבים: "ראי היהודים" (1507), "ודוי היהודים" (1508) – לעג על מנהג הכפרות, בו היהודים מתוודים לפני תרנגולים ולפני דגים ואח"כ ישחטו את ה"כוהנים" לפניהם התוודו. ב- 1509 פרסם בגרמניה את "ספר הפסחא".

ספרו השלישי נושא את השם "שונא היהודים", ונכתב כתגובה על התקפת נכבדי היהודים על אישיותו החשוכה. מה הן העצות המסתכמות מכתבי המומר לגבי הטיפול ביהודי גרמניה? יש לשרוף את התלמוד כספר מלא חרוף וגדוף, יש להכריח את היהודים להאזין להטפות מיסיון לשם עידוד המרתם, יש לאסור עליהם את עסקי הקרדיט ולהרשות להם רק כמה משלוחי יד משפילים, אם לא יאותו גם אחרי כל אלה להסתופף תחת כנפי הכנסיה יש לגרשם מאדמת גרמניה, כפי שגורשו כבר מאנגליה, מצרפת ומספרד.

באותה שנה מתנפל מומר אחר – רב לשעבר – ויקטור מקרבן בספרו Opus aureum (1508, גרמנית: 1509) על התלמוד, וגם הוא מגיע למסקנות דומות לאלה של פפרקורן: גירוש כל היהודים מגרמניה. אך הפליא לעשות פפרקורן שהשיג ב= 1509 פקודה מאת הקיסר להחרים את כל ספרי היהודים ולהשמיד את אלה המכילים דברי עלבון לנצרות. סיפור פעולתו הספרותית של ההומניסט יונס ריירלין מחסידי אומות העולם ואוהב ישראל ותלמיד פרשן התנ"ך ר' עובדיה ספורנו בלשון העברית למען הצלת ספרות ישראל מהשמדה חורגת ממסגרת מאמר זה.

ספרו של אנטוניוס מרגריתה

ספרו של משומד אחר, אנטוניוס מרגריתה (Antonius Margarutha "Der Gantz Ju-dish glaub") "מכלול האמונה היהודית, יחד עם הסברה יסודית ואמיתית של כל החוקים, הטקסים, התפילות, המנהגים הפרטיים והפומביים שאותם נוהגים היהודים לקיים במשך כל השנה יחד עם טענות יפות ומבוססות נגד אמונם", יצא בעיר אגסבורג בשנת 1530. חתוכי העץ שבו הם העתקים חפשיים של אלה שב"ודוי היהודים" של פפרקורן שכבר הזכרנו. אכן גם זו רציפות ספרותית! הוא מילא תפקיד לא פחות הרסני בתולדות היהודים בגרמניה. המחבר היה בנו של הרב הגדול בתורה רבי יעקב מרגליות מריגינסבורג (גרץ-שפ"ר, כרך ז' ע' 223). המומר שקיבל את הדת הקתולית ומכריז על עצמו כ"לקטור עברי", בחר לפרסום כתב ההשמצה שלו מועד מתאים.

סכנות חמורות נשקפו על מערכת ה"הגנה" הקיסרית על היהודים כ"עבדי האוצר" שלו, הגנה שהיתה נהוגה בימי הביניים, בעקבות עלייתם הפוליטית והכלכלית של מעמדי העירוניים, בורגניים זעירים, אומנים ופקידים וגם ע"י האכרים המתמרדים. ב"רייכסטאג" (אספת מעמדות הקיסרות) שהתקיים בעיר אוגסבורג בשנת 1530 הפיצו שונאי היהודים את השמועה שיהודי גרמניה עושים יד אחד עם אויבי הקיסרות, הטורקים, שכבשו באותו הזמן חלק מהונגריה ואיימו על אוסטריה ובוהמיה, ותומכים כאילו באויבי הנצרות האלה תמיכה כספית ומשרתים אותם כמרגלים. הוגשה הצעה לגרש אותם מכל השטחים הגובלים עם כיבושי הטורקים ולצמצם גם ביתר חלקי הקיסרות את מקורות פרנסתם.

כנראה עסק המומר במלשינות על יהודי עירו רגנסבורג עוד לפני המרתו ומפאת פחד מעונשים חמורים מצד ראשי הקהילה עזב את עדתו ואת דתו. דברי הבלע משולבים ומשובצים כאן לתוך תאורים נאמנים כביכול של מנהגי היהדות – למשל ניתן בין השאר תרגום של סדור התפילה ותאור מנהגיה, בתוך זה כמובן סלוף גס של כוונת ברכת המינים אשר בתפילת העמידה. הוא שם ללעג רבים ממצוות היהדות ומנהגיה. אך ליד העלילות הדתיות נגד היהודים, שהם מבזים את הנוצרים ומחרפים את מייסד דתם, ומסירים את לב הנוצרים מאחרי דתם ומכניסים אותם בבריתו של אברהם אבינו, נמצאים דברי השמצה שהם הרחק מעבר לתחום הדתי.

הוא מאשים את היהודים במלווה בריבית קצוצה, בעצלנות. "הם מתנחמים בכספם באשר בעזרתו הם יכולים לבצע את עסקיהם העקומים הרעים והמוזרים". הוא פונה לשלטונות בעצה לתקן את מדותיהם הרעות ע"י הטלת עבודת כפיה גופנית עליהם. את הרופאים היהודים הוא מאשים בחוסר-ידע מקצועי וברדיפת-בצע.

יוסלמן מרוזהיים

כנראה היתה כוונת הספר לסכל את צעדי הנציגים היהודים ברייכסטג להגנתם ולהפרת מזימותיהם של השונאים. השתדלן היהודי המפורסם ר' יוסלמן מרוזהיים האשים את המומר רשמית בהשמצה, והקיסר מינה ועדת חקירה. בסופו של דבר נאלץ המסית לעזוב את העיר ועבר לעיר לייפציג. שם, בלב מחוז סכסוניה הפרוטסטנטית, מצאה תעמולתו הארסית הד רחב הרבה יותר, ובעיקר השפיע ספרו השפעה רבה על לותר, והוא הוא שתרם תרומה מכרעת להפיכת הרפורמטור לשונאה הפרוע של היהדות.

קטלוג של אחת המכירות הפומביות בשנות הארבעים, בה הושג טופס של הספר למכירה, מכנה אותו כאחד מ"אבות אבותיהם של חוקי נירנברג".

בימי הריפורמציה הדתית

ניתן היה לצפות שהריפורמציה הדתית תכריז בעקבות שיבתה אל התנ"ך כאל המקור הבלעדי של האמונה, על יחס של סובלנות הומנית כלפי עם המקרא ותגרור אחריה הטבה במצבו החברתי. אך היתה זאת תקות שוא. אמנם מצא לותר בהתחלת דרכו דברי אהדה ליהודים ולסבלם, אך כבר אז ניכר שהמניע העיקרי לדבריו היה שהתנהגותם המרשיעה של הנוצרים כלפי היהודים תשניא על אלה את הנצרות עוד יותר במקום למשכם בעבותות אהבה. לא בשם הצדק וחופש המצפון חתר לותר לתקון מצבם של היהודים אלא אך ורק מתוך הכוונה לרכוש אותם לדתו המחודשת. כאשר תקוותו זו התבדתה הפך הוא – מתוך מניעים דומים לאלה של מוחמד בזמנו – לאויב מושבע ופרוע של היהודים, המעמיד בשני ספריו המאוחרים משנת 1543: "על היהודים ושקריהם" ו"על שם המפורש", בצל את כל כתבי השטנה שנכתבו עד כה.

לותר כאנטישמי

שנאתו של לותר היא חולנית ממש, היא בעצם מן "פוביה", פחד מן היהודים, כפי שי. ל. פינסקר קרא לה. כל העלילות אשר מקורן בימי הביניים חוזרות כאן כעובדות מוכחות: הרעלת הבארות, עלילת הדם, הכשוף היהודי בעזרת השם המפורש. נוסף לכך הוא חוזר על טענתו של מרגריטה שיהודי גרמניה מקיימים יחסים עם הטורקים, אויביה של אירופה הנוצרית. כל הטענות העלילות האלה מובאות בשפה חריפה ובסגנון אשר הנהו לעתים קרובות נבול פה ממש. "הם השקרנים וכלבי הדם האמתיים". "השמש לא זרחה על שום עם כמה-דם ושואף נקמה כמו עם זה".

וזה מה שיש לו להגיד לעם שנתן לעולם את המקרא אשר בו הוא רואה את מקור דתו: "רק אותה הביבליה עליכם לקרא שהחזיר נושא תחת זנבו והאותיות הנופלות ממנה עליכם לזלל ולסבא". לא להשפעה דתית לשם העברתם לחיק הנצרות הוא מטיף, אלא לשריפת בתי הכנסת שלהם – "ומי שרק יכול יזרק לתוך הבערה גפרית וזפת" – לשרפת כל ספריהם, לאסור קיום תפילה על ידם בארצות נוצריות, ולהכריח אותם לעבוד עבודה גופנית. על הנסיכים לנהוג בהם מתוך "רחמנות חריפה" כפי שרופאים נאמנים עושים כאשר מחלה ממארת מתחילה להתפשט באבר מאברי הגוף. "אז יחתכו, ינסרו, ישרפו הם בשר, עורקים, עצמות ומוח… אם כל אלה לא יעזרו עלינו לגרשם כמו כלבים שוטים… אני את שלי עשיתי. יראה כל אחד איך יעשה את שלו"…

גישה קיצונית זו שהיהודים הם כה מושחתים שגם הטבילה אינה מועילה יש לה שרשים אמנם כבר בימי הביניים (פתגם נוצרי עממי אומר: "טבילת יהודי דומה לטבילת חמור"). אך כאן היא באה לידי ביטוי מוסמך ומתקרבת לשנאת היהדות המודרנית. "הדגשת הנאצים שהדם הוא יותר עבה ממי הטבילה היא, איפוא, אינה בלי תקדים בעל חשיבות" ( - Trach tenberg: The devil and the Jew, p. 225).

אין פלא, אפוא, על התעצמות הספרות האנטישמית הפובליציבטית במחנה הפרוטסטנטי שאינה נופלת בארסיותה מן הפרסומים הקתוליים, לעתים הם גם "מודרניים" יותר בטיעונים המשקפים נימוקים לאומיים, כלכליים ולא רק דתיים. במדינת הסן ממליץ הכומר מרטין בוצר (Butzer) בחוות דעתו אל הנסיך משנת 1358: "איך אפשר לסבל את היהודים" על גרוש היהודים, ואם פתרון רדיקלי אינו בעל בצוע אז יש להשביע אותם לחיות אך לפי תורת משה והנביאים, אך לא לפי התלמוד; יש לאסר עליהם את עסקי המלווה והמסחר וכן "כל מלאכה נקיה ומכניסה ולהתיר להם רק עבודות גסות ככורים, סתתים, חוטבי עצים, מנקי ארובות וקברני נבלות".

ספרו של הכומר גיאורג ניגרינוס

אותה תערובת של טענות דתיות, לאומיות וכלכליות חמורות נגד היהודים ובאותו הניסוח החריף הגובל עם גסות נמצא בספרו של הכומר גיאורג ניגרינוס בן העיר גיסן שבמדינת הסן שהופיע בשנת 1570: Judenfeind. כותרו המפורט הוא:

"אויב היהודים; מפרותיהם  המשובחות של היהודים התלמודיים היושבים כעת בגרמניה; חיבור רציני ומבוסס יפה ובו מוכח בקיצור… שהם אויביהם המושבעים של הנוצרים, ולעומת זאת ידידיהם וקרוביהם של הטורקים / ונוסף לכך / מוצצי הארץ ורמאים / על יד עסקי המלוות ברבית קצוצה וע"י זיוף המטבעות"

– לא נתפלא, אגב, למצוא את כל הדוגמאות שלנו מתחום הספרות הפובליציסטית בגרמניה; אל לנו לשכוח שבמאה בה אנו דנים לא ישבו יהודים באנגליה, בצרפת ולא בספרד. – המחבר שלנו יכול כבר לבסס את דבריו על שורה ארוכה של חיבורים אנטי יהודיים שנכתבו לפניו, והוא נותן רשימה ביבליוגרפית של אלה: שמות המלומדים וספריהם שנכתבו נגד היהודים. היא מתחילה באבות הכנסיה. ומעניינת טענתו כבר בפרק הראשון, שהיהודים בני זמננו אינם ראויים להיקרא יהודים, באשר הם אינם יהודים אלא תלמודיים". הוא מטיל ספק

"שנשארו בהם רבים מזרע אברהם הבלתי מעורב. יתכן שיש ביניהם ממזרים ובעלי תערובת מבין יהודים והנלוים אליהם, עובדי אלילים, כופרים נוצריים וערבים. יהודים אמיתיים גם מבחינת מוצא תמצא ביניהם מעט מאד".

באבחנה מקורית זאת יכול המחבר להרגיע את מצפונו הנוצרי בהתקפותיו הגסות על העם שממנו יצא מייסד דתו הוא.

החל מן הפרק השלישי מתחילות טענותיו "החילוניות" נגד היהודים בכללה. הוא רואה בהם מגפת מדינה ממש ומתפלמס עם השלטונות הרואים בהחזקתם תועלת מדינית. להלן חוזר הכומר הפרוטסטנטי על כל עלילות ימי הביניים שהומצאו על ידי הקתוליים ונותן ציון מדויק של תאריך ומקום: - התחפשות מדעית זאת היא אופיינית לפרסומים האנטישמיים של התקופה אשר בה הם רואים את עצמם כתלמידים נאמנים של תנועת תחיית המדעים – חילול הלחם הקדוש, עלילת הדם, הרעלת הבארות. והמסקנה – גירוש היהודים ע"י השלטונות, ואם לא ירצו בכך מתוך "הענקת חן וחסד", יש לחנך אותם ע"י עבודה גופנית קשה וע"י צמצום בחירת המקצועות לקשים והמפרכים ביותר, כהמלצת חבריו קודמיו כמו בוצר, עליו דיברנו לעיל.

למען האמת יש להדגיש שקמו גם במחנה זה של הכמורה הפרוטסטנטית אחדים שהתנגדו לעלילת הדם כמו אוזיאנדר: "האם זוהי האמת שהיהודים רוצחים בחשאי ילדים נוצרים ומשתמשים בדמם" (1541) וכמו יוהנס וילפר (Wülfer) בספרו Theriaca Judaica ad examen revocata  משנת 1681.

בהזכירנו את הסופר האחרון אנו עוברים לסוג ספרות חדש: הספרות ה"מדעית" או פסוידו מדעית שעסקה ביהדות וביהודים.

במאה ה- 17

במשך המאה ה- 17 יש לקבוע רצון גובר והולך אצל מלומדים נוצריים ללמוד ולהכיר את היהדות על ספרותה וקורותיה הכרה בלתי אמצעית ומכלי ראשון. הם למדו את הלשון העברית ואת הספרות העתיקה ביסודיות מסוימת מפי יהודים או מומרים, אך הגרמנים שבהם – ועליהם אנו מדברים – לא ידעו אף הם להתרומם מעל למשפטים הקדומים ומעל לשקרים המוסכמים, שהתהלכו ברחוב על היהודים, על דתם ועל הליכות חייהם. חסר היה גם להם חוש הביקורת לגבי מקורות האינפורמציה שלהם שהיו לעתים – כאמור – מומרים שלהם היה ענין בזיופים בזדון ואף ידיעותיהם לא עמדו להם במידה מספקת.

הנה וילפר שהזכרנו זה עכשיו, שהשתדל מצד אחד להפריך את עלילת הדם הוא הוא שהפיץ עלילה אחרת אשר עקבותיה ניכרות עד היום: הטענה שתפילת "עלינו לשבח" הנשגבה הנאמרת בחתימת כל תפילה אחרי שחוברה לראשונה למוסף של ראש השנה, מכוונת בהסתייגותה מאומות העולם לנצרות ולבזיונה: "שהם משתחווים להבל ולריק ומתפללים לאל לא יושיע". מומרים יהודיים הפנו את תשומת לבו של וילפר לכך שמנין האותיות של "וריק" – הוא יש"ו. עלילה זו עשתה לה כנפיים וגרמה לאיסור אמירת "עלינו" בקהילות שונות ולהשמטת הפיסקה הנדונה ברוב סידורי אשכנז. לשווא חזרו היהודים והדגישו שהתפילה חוברה ע"י מי שלא הכיר נוצרים ונצרות כלל וכלל.

להקשר זה שייך גם המלומד יוהן כריסטוף וגנזייל: (Wagensiel) אשר רכש לעצמו ידיעות רחבות בספרות העברית. מטרת ספרו  Tela ignea Satanae ("חצי האש של השטן") היא לגלות לעולם את הספרות האפולוגטית של היהודים נגד הנצרות ע"י תרגומה ללטינית ולסתור אותה. הוא תבע מן השלטונות לדרוש מנתיניהם היהודיים הבטחה בשבועה שלא יחרפו ויגדפו עוד את אמונת הנוצרים, לא בפומבי ולא בחשאי. יחד עם זה מסתייג וגנזייל מרדיפת היהודים ודוחה בהחלטיות את עלילת הדם.

ספרו של יוהנס אנדריאס אייזנמנגר

לסוג זה של ספרות אנטישמית שייכת גם אותה ה"יצירה" שהפכה לספר היסוד של האנטישמיות המודרנית עד ימינו: ספרו של יוהנס אנדריאס אייזנמנגר: Entdecckets Judentum   ("היהדות המגולה") שהופיע בשנת 1711. דובנוב מכנה את החיבור בעל שני הכרכים העבים (1016 ו 1111 עמוד) "מין אנציקלופדיה של שנאת היהודים".

אייזנמנגר שנולד ב 1654 ולמד עברית באוניברסיטה היידלברג, נשלח לשם השתלמות בלימודיו אלה ע"י נסיכו קרל לודויג לאמסטרדם. שם התרשם קשות מהתגיירותם של שלושה נוצרים וכן מבקורתו החריפה של ר' דוד לידא, הרב של עדת האשכנזים בעיר זו על אמונתו הנוצרית, ביקורת שיכל הרב להביע באוירה החופשית והסובלנית ללא חשש מחמת השלטונות. תשע עשרה שנה למד מחברנו תורה מפי יהודים שנאותו להדריכו באשר טען שהוא עומד להתגייר. בינתיים הוא נתמנה לפרופסור לשפות מזרחיות בהיידלברג.

עוד לפני הדפסת הספר – בשנת 1699 – נודע ליהודי פרנקפורט על דברי הקטרוג הזדוניים שאייזנמנגר עומד לפרסם ועוד – בנגוד למקובל בספרות מדעית – בשפה הגרמנית. הם פנו לשני יהודי החצר שמשון ורטהיימר ושמואל אופנהיימר לפעול בחצר הקיסר בוינה למען עיכוב ההדפסה. מונתה ועדה שהיתה מורכבת מפרופסור פרוטסטנטי, ישועי וששה רבנים לשם בדיקה ומסירת חוות דעת. גם הארכיבישוף ממגנצה תמך בהחרמת  הספר שתוכנו פגע גם בדת הקתולית. אייזנמנגר מת פתאום בשנת 1704 בשעה שהחקירה עוד התנהלה; יורשיו המשיכו במאבק עד שמלך פרוסיה פרידריך הרשה להם הדפסת מהדורה של 3000 טפסים בברלין. אך בשער הספר מופיעה כמקום הדפוס העיר קניגסברג (פרוסיה המזרחית), שהיתה מחוץ לשיפוטו של הקיסר. חוקרת האנטישמיות והמשטרים הטוטאליטאריים בת ימינו, חנה ארנדט מביאה בספרה יסודות הטוטליטריות ע' 17 את המעשה כהוכחה נגד הטענה שהאנטישמיות בת המאה ה 19 התהוותה כתגובה על השפעתם הגדולה של היהודים על השלטונות. אליבא דאמת לא יתואר במאה ה 19 צעד מכריע מצד יהודים כמו מניעת הדפסת "היהדות המגולה" בהתחלת המאה ה 18.

הספר מעורר אצל הקורא שאינו בעל מקצוע רושם של עבודה מדעית כבדה. בראש הכרך הראשון אנו מוצאים רשימה של 182 ספרים עבריים, 13 באשכנזית יהודית, 81 שחוברו ע"י יהודים מומרים, אשר מהם אייזנמנגר מביא קטעים במקור ובתרגום גרמני בצדו.

מה היא השיטה ה"מדעית" שבה השתמש אייזנמנגר אשר על ידה הצליח לעורר רושם של מומחה מובהק ואשר הקנתה לספרו שם לתפארת בין שונאי ישראל עד העבר הקרוב ועד התנועה הנאצית בכלל? הצלחתו היתה בבחירה שרירותית של מובאות וקטעי מקורות שנתלשו מתוך הקשרם הטבעי. מן המפורסמות היא שספרות ההלכה וההגדה אינה יצירה אחידה, שיש בה שכבות שונות, ובעיקר בספרות המדרשים – מידת הרלבנטיות לגבי בעיה השקפתית אינה שווה, ובודאי שאין בה דעה אחידה בענייני השקפת עולם. אייזנמנגר בחר מתוך המקורות את אותם המקומות שהוא זקוק להם ולא לפי חשיבות הספרים אשר מהם הוא שאב, הוא תימרן בהם לשם פולמוס ולא לשם הוכחה. מיכאל גוטמן קרא לשיטה זו שגם אנטישמיים אחרים השתמשו בה בשם "אייזנמנגריזם". (Das Judentum und Umselt I.p. 295). נסתפק בדוגמה אחת לשם אימות הנאמר.

בכרך ב' ע' 250 אנו מוצאים את דעתו של ר' אליעזר: "כל הגויים אין להם חלק לעולם הבא" (תוספתא סנהדרין י"ג) על סמך הפסוק בתהלים (ט, י"ח): "ישובו רשעים לשאלה כל גויים שכחי אלקים", ולא הזכיר את דברי בר-פלוגתתו, ר' יהושע: אלו אמר הכתוב: "ישובו רשעים שאולה כל גוים" ושתק, היה אומר כדבריך, עכשיו שאמר הכתוב "שכחי אלקים", הוא יש צדיקים בגוים שיש להם חלק לעולם הבא, וכן בגמרא (סנהדרין ק"ה ע"א). טכסיס שני לא פחות מפוקפק משלו הוא תרגום לא מדויק של לשון המקור שאינה ידועה למרבית קוראיו, ומספיק להעתיק שינוי גוון קל כדי לסלף את כוונת כל המאמר. – כמובן חוזר מחברנו על עלילת הדם ומספר בפרוטרוט רב את כל מקרי העלילה בסדר כרונולוגי, ואף על פי שאינו יכול להתעלם ולהעלים מקוראיו שקיים איסור מפורש בתורה לאכול כל דם הוא מביא את כל הפסוקים הנוגעים בדבר ומצטט אף את דברי המומר תומס מתוך ס' "שבט יהודה" הכופר בעלילה בשמוש בדם נוצרים, הוא מסיים באוביקטיביות צבועה: "אך מאחרי שמחברים רבים טוענים שהיהודים משתמשים בדם הנוצרים והוכיחו זאת בדוגמאות ולאור העובדה שהילדים המומתים על ידם נרצחו בדרך כלל סמוך לחג הפסח, יש לשער שלא הכל בדוי, הנני משאיר, אפוא, אם הדבר כך הוא או לא". (כרך ב' ע' 228-227).

דפדוף שטחי במפתחות בסוף שני הכרכים יעמיד את המעיין על כך, שאין עלילה ואין השמצה שהושמעו אי פעם נגד היהודים שלא מצאו את מקומן כאן, והכל משוקע, משובץ ומעוטף במעטה של ידענות ומדעיות. כאמור הפך הספר לחיבור הקנוני של האנטישמיות המודרניות על אף חוות הדעת השליליות ואף קטלניות של תיאולוגים נוצריים רציניים כמו י. ד. מיכאליס במאה ה- 18 ופרנץ דליטצש, גוסטב דלמן וזיגפריד במאה ה- 19. בקורתם אינה נובעת מנימוקים הומניים אלא מתוך שיקולים מדעיים טהורים. מיכאליס טען שלו היה מי שהוא כותב לפי שיטתו של אייזנמנגר ספר בשם "הנצרות המגולה" או "הלותרניות המגולה" היו רואים בו לא יותר מכתב פלסתר גס.

חבולסון, המלומד היהודי-הרוסי, שהמיר את דתו, כדי לקבל משרת מורה אקדמי, אך לא הפך – שלא כמרבית "חבריו" להמרה לשונא עמו, קולע אף יותר בתאורו את "שיטתו" של הפרופסור אייזנמנגר להסב על הנצרות כל מה שנאמר אי פעם ואף בשולי ספרותנו בגנות האלילות – על הנצרות:

"מה היה קורא נוצרי אומר, אילו היה בן דת האיסלם מלקט את כל המקומות מתוך ספרי אבות הכנסיה המדברים בגנות האלילות, היה מציגם כמכוונים נגד האיסלם, היה מצרף את המקומות הבולטים בחריפותם מתוך כתבי פולמוס נגד דת מוחמד והיה מכריז: הרי לפניכם תמונה של דתכם".

לא ברור די הצורך אם אייזנמנגר בעצמו היה משוכנע מצדקת טעוניו, אך העובדה, שנהל משא ומתן עם נציגים יהודיים והיה מוכן לגנוז את דבריו תמורת פיצוי כספי מתאים מעוררת לפחות חשדות.

תנועת ההשכלה והמהפכה הצרפתית

תנועת ההשכלה והמהפכה הצרפתית עשויות היו לשנות את התמונה מיסודה. תנועות אלו הביאו איתן את המאבק החוקתי והספרותי-פובליציסטי על מתן שויון הזכויות האזרחיות ליהודים בארצות מגוריהן. אך מאמצים אלה גרמו מיד לריאקציה אנטי יהודית חריפה ואיתה מבול של ספרות אנטישמית חדשה שאינה נופלת בחריפותה ובגסותה מן הגילויים ה"ספרותיים" בדורות החשוכים לפני זריחת אור ההשכלה בת השמים. ושוב – איזו רציפות היסטורית עגומה! – צועדת השפה הגרמנית בראש. כבר העיר על כך – גרץ שאינו חשוד בנטיה להתנכרות לתרבות הגרמנית: "הספרות האשכנזית עשירה מכל הספרויות בכתבי פלסתר על היהודים. מאז חדלה הלשון הלטינית מהיות שפת סופרים כללית חוברו רובם של כתבי הדליטורה שעל היהודים והיהדות והקשים שבהם בלשון אשכנז… אבל מן היום אשר החלו פפירקורן והדומיניקנים להפיץ כתבי פלסתר על היהודים… לא נכתבו חיבורים כאלה בזמן קצר כל כך כמו בשתי השנים 1803 ו- 1804. החיבורים ההם היו חציה הראשונים של ספרות הריאקציה שקמה על היהודים משנת 1815 והלאה כדי לעכב את השוואת היהודים הזכויות" (גרץ-שפ"ר, דברי ימי ישראל, כרך ט' ע' 425, ציון 4).

חוברתו של גרטנאואר (Cratenauer): "נגד היהודים, דבר אזהרה לאחינו האזרחים הגרמניים" היא הידועה והפרועה מתוף "לקט" זה, המחבר עצמו היה פקיד נמוך בשרות המשפטים הפרוסי, אך מאחוריו עמדו חוגים שמרנים רמי מעלה שההתקרבות בין היהודים לבין האצילות הליברלית בטרקליני ברלין היהודיים ומאבקם לשוויון זכויות היו לצנינים בעיניהם. גרטנאואר הביע בגלוי את צערו על כך שבימי השכלה אלה אין מרשים עוד לנוצרי לקום על יהודי ולרצחו נפש. היה רצוי לחדש את תקנות האפיפיורים שקבעו שעל היהודים לענוד תו מיוחד, אך אין דבר – גם בלעדיו מכירים את היהודי בריח הרע הנודף ממנו. כתב פלסתר זה זכה בזמן קצר לשש מהדורות והופץ ב- 13,000 טפסים. נימוקים דתיים, לאומיים וכלכליים משמשים עוד בערבוביה בתקופה זו. כך טוען לודויג פלצוב בספרו "הממלכה הנוצרית" (1803), שהופיע בראשונה בלטינית ואח"כ בגרמנית, שבמדינה נוצרית אין להעניק ליהודים זכויות אזרח; בין כך הם אינם מסוגלים להיות גורם מועיל בכלכלת המדינה, באשר הם שובתים ממלאכתם לפי מצוות דתם ב- 280(!) ימי חג במשך השנה.

החידוש בפרסומים הפובליצסטיים אחרי 1815 הוא בזה שמשתתפים במסעי השנאה בכתב אנשי האינטליגנציה האקדמית. לפי דברי פרידריך ריז (Ruhs), פרופיסור להיסטוריה באוניברסיטת ברלין, היהודים הם אומה, ולא עדה דתית, לרבנים גם היום כח שלטון מדיני, וכך הם מהווים מדינה בתוך מדינה. הם יכולים להיות לכל היותר נתינים, אך לא אזרחים. כדאי אולי להביא את המשפט הבא, שאינו זקוק היום כבר להכחשה אפולוגטית. "כל עבודה נראית להם כעונש… החקלאות היא היסוד האמיתי של מדינותינו; לעולם לא יסתגלו לה היהודים, וכבר הוכח במידה מספקת שכל עוד יקיימו את המצוות המעשיות לא יוכלו לבצע כראוי את הפעולות שהחקלאות תובעתן…". י. פ. פריז, פרופסור לפילוסופיה ופיסיקה בהיידלברג מביע את דעתו במאמר הערכה לחוברתו של ריז שהופיע תחת השם: "על הסכנה האורבת לשגשוגם ולאופיים של הגרמנים מצד היהודים" (1816). נשמע את דברי הפרופסור, שהנהו גם ד"ר לרפואה: "לא על היהודים, אחינו, אלא על הכלל היהודי (Judenschaft) אנו מכריזים מלחמה. מי שאוהב את החולה במגפה, האם הוא אינו צריך לשאוף לרפאו מן המגפה? האם זה שמיצר על מוראות המגפה ומשיא עצה איך לגרשה מקלל בזה את החולה?… יש לתקן את מצבם האזרחי של היהודים על ידי השמדת היהדות, חבורת הרוכלים והתגרים שואפי רמאות אלה" (ע' 10). "אם היהודים אינם מוכנים לנטש את תועבות היהדות הרבנית ואת מצוות דתם, הרי יש לשלול מהם את זכויות האזרח ואף לגרשם כפי שגורשו מספרד" (ע' 23).

ממרומי האולימפוס האקדמי אנו יורדים שוב אם נפנה לכתב הפלסתר של הונדט-רדובסקי "ראי-היהודים" (1819). אלו הן העצות שהוא משיא כדי לפתור את שאלת היהודים: למכור מספר מירבי משלהם לאנגלים כדי שיעבדו במטעים של אלה במושבותיהם מעבר לים במקום הכושים; את הגברים הנותרים יש לסרס ואת הנשים ואת הבנות יש להכניס לבתי בושת. הפתרון הרצוי הוא גירושם הכללי. אף ממשלת פרוסיה הריאקציונית שלא שפעה אהבת ישראל לא יכלה להתחמק מלאסור את הפצת החוברת, אף על פי כן זכה מעשה-מרקחת שפל זה להפצה רבה ועשה את שלו בהרעלת האוירה.

האנטישמיות בהווה

מתוך דיון באנטישמיות  בשליש האחרון של המאה ה- 19 אנו מתקרבים כבר לזו של ההווה. אין זה מתפקידו של מאמר זה לתאר איך ומדוע הפכה האנטישמיות בתקופה זו לתנועה פוליטית במרבית המדינות של אירופה ואף לתנועה בינלאומית. אנו נוכל לדון במסגרתנו רק במספר פרסומים הנראים לנו אופיינים לגלגול חדש זה של שנאת ישראל ואשר זכו לפרסומת רבה.

"מלחמת התרבות" של ביסמרק נגד הכנסיה הקתולית מתוך המגמה להצר את צעדיה של זו בחיים הפוליטיים של הקיסרות הגרמנית המחודשת היא רק פרק אחד בתהליך אובדן השלטון החילוני של הכנסיה. אך אנשיה ובראשם האפיפיור פיוס ה IX (1846-1878) זקפו ירידה זו על חשבון העתונות הליברלית שהיתה – לפי דעתם – כולה בידי היהודים. מהלכי מחשבה אלו דחפו הפעם את הקתולים לראש המחנה האנטישמי. ושוב נערכה המערכה נגד התלמוד. ד"ר אוגוסט רולינג (Rohling) פרסם בשנת 1871 כפרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת מיניסטא במערב גרמניה ספר בשם "היהודי התלמודי" (Der Talmhdjude) כתלמיד נאמן של אייזנמנגר אשר שימש לו כנראה גם מקור עכור, הוא מביא קטעי מובאות מן התלמוד – תלושים מהקשרם – בגנות עובד האלילים מתוך הטענה שהם מכוונים נגד הנוצרים. אין לסבול, אפוא, את היהודים, כל עוד התלמוד משמש להם סמכות דתית, בשום מדינה נוצרית. רבבות טפסים של הקונטרס הופצו חינם בין כל חלקי האוכלוסיה והוא הודפס כמה וכמה פעמים.

"עם הופעת רולינג נעשה התלמוד נושא רגיל לשיחה בבתי קפה, בבתי מרזח, בפונדקים, במועדונים ובאספות עם; המון קונטרסים ומגלות עפות על התלמוד או נגד התלמוד הציפו את שוק הספרים והופצו חינם בבתי הפועלים הפשוטים ביותר".

כך מספר יוסף שמואל בלוך, אז רב בקהילה ליד וינה, שנהל את המאבק המשפטי נגד רולינג והצליח להוקיעו. אף יהודים – ורבים היו כבר אז רחוקים ממקורות היהדות – הצהירו בפומבי שהם מתביישים ביהדותם. רולינג העיז במצח נחושה להבטיח לכל מי שיצביע על מובאה אחת מסולפת את הסכום של 1000 זהובים, אך לא קיים את הבטחתו, גם כאשר חוקרים לא יהודיים ידועי שם ובראשם פרנץ דליטצש, תיאודור נלגקה ואוגוסט וינשה האשימוהו בגלוי בבורות ובזיוף.

בינתיים הוזמן רולינג לכהן כפרופסור לקדמוניות ישראל באוניברסיטת פרג וחזר על קטרוגיו בהסתמכו על שבועתו האקדמית להורות את האמת ורק את האמת. כאשר בלוך האשים אותו בעיתון וינאי יומי בהפצת שקרים ובהצעת שבועת שקר תבע אותו הלה לדין בפלילים על הוצאת דיבה.

חודש לפני בירור המשפט שהיה צריך להתחיל ביום 18 בנובמבר 1885 נכונה לעולם סנסציה גדולה: רולינג חזר מתביעתו ולא ניסה אף להגן על כבודו. עכשיו הסתייגו גם מוסדות הכנסיה בחריפות מרולינג. אך גם נסיגתו המחפירה של רולינג לא מנעה מאת האנטישמיים מלהשתמש בחומר המסולף שלו עד ימינו, והד פרסומיו הגיע גם מעבר לגבולות גרמניה.

אנטישמיות בצרפת

בצרפת פיתחו חוגים קתוליים ריאקצוניים מתוך התנגדותם לריפובליקה השלישית הליברלית פעולה אנטישמית, אשר פריה הבשל היה כידוע משפט דרייפוס. את משקעו ה"ספרותי" מצאה תנועה זו  בספרו של אדואר דרימון (Drumont) "צרפת היהודית" שהופיע בשני כרכים בשנת 1886. זהו גל של אשפה שנצבר מתוך רגשות דתיים, כלכליים וגזעיים ונשפך על כל אלה שאינם בעלי דעתו. גן העדן הצרפתי הקתולי היה מתקיים לולא התפרצותם הגסה של היהודים, שהם אצלו "פרוסים-גרמנים", כמובן הפעם. דרימון היה אחד הראשונים שהפיצו את חוקת הגזע הארי ועליונותו ברבים. ספרו של דרימן זכה להפצה יוצאת מן הכלל. רק במשך שנת 1886 נמכרו יותר מ- 100000 טפסים, והוא מהווה אחת ההצלחות הגדולות במסחר הספרים במשך המאה התשע-עשרה. את ידיעותיו במקורות היהדות הוא שואב מאייזנמנגר ומרולינג, והוא כתב מבוא לתרגום ספרו של זה האחרון לצרפתית (1889). הוא מגיע לדברי נבול פה ברמה שפלה כזו אשר אפילו שטרייכר לא הגיע אליה אלא לעתים רחוקות. מלקולם היי (Mlcolm Hay), אשר בספרו "אירופה והיהודים; לחץ הנצרות על עם ישראל במשך 1900 שנה" מכתיר את הפרק הדן בדרימון וחבריו בכותרת: "סנדקים של ברגן" מסכם את ניתוחו במלים אלה: "בכל ספריו מזג צביעות מזויפת וחסידות עם עזות אשר שום כרוניקן של ימי הביניים לא הגיע אליהן" (ע' 186). יצוין עוד שעל דפי העתון Libry Parole ("דבר חופשי") שהוא יסד התנהל מסע השסוי נגד דרייפוס שהביא לידי משפטו. לא קשה לעקוב אחרי השפעתו של רעיונות דרימון ושל עמיתיו על הריאקציה הצרפתית בזמן משטר וישי במלחמת העולם השניה ושיתופו עם היטלר.

אך הצד האופיני של התנועה האנטישמית החדשה הזאת שהתפתחה אחרי מלחמת גרמניה – צרפת (1870-1871) וגם של ספרותה היא שחרורה המוחלט מן הטיעון הדתי. ראינו שעוד בספרות האנטי-יהודית בהתחלת המאה – אחרי ההשכלה והמהפכה – קובע לעצמו הפולמוס הדתי נגד היהדות אשר שרשיו בימי הביניים מקום נכבד. עכשיו כובשת לעצמה תורת הגזע את המקום השולט והבלעדי כמעט. תורה זו – מיסודו של הרוזן גובינו בספרו "על האי שויון בין גזעי האנושות" (1853-1855) שאפה לבסס את שנאת היהודים באופן מוחלט על יסודות "מדעיים", ובמחציתה השניה של המאה ה- 19 מדעים פירושם מדעי הטבע, והביולוגיה ביניהם. אם תכונות שליליות ומזיקות של עם הן אינן פרי אמונה ומסורת דתית ואף לא של מצב חברתי אלא נתונים טבעיים, הרי אז אין תועלת בהתבוללות ואף בהמרה דתית. את ביטויה הראשון מצאה האנטישמיות הגזענית בספרו של וילהלם מר (Marr): "נצחון היהדות על הגרמניות, מנקודת מבט לא דתית" (1873), מר נחשב ליוצר המונח "אנטישמיות" כמונח מדעי-ביולוגי, באשר "אנטי-יהודי" טעם לוואי של ניגוד דתי נדבק בו. שם ספרו מקפל בתוכו כבר את תוכנו ותוכניתו.

הנסיון החשוב ביותר לביסוס אידיאולוגי של תנועה אנטישמית חדשה זו הוא ספרו של הפילוסוף והכלכלן הברליני אויגן דירינג (Duhring): "שאלת היהודים כשאלת גזע, מוסר ותרבות" (1881). תאור שאלת היהודים כבעיה דתית היא הסוואה מכוונת. הטבילה לנצרות אינה משנה ולא כלום בתכונות היסוד הגזעיות השליליות של היהודים אף אם כל היהודים יתנצרו – דבר שהליברלים שואפים לו,  סכנת היהודים רק תתגבר ולא תעלם. כאן מתכוננת כבר אימרתו השנונה של היטלר ש"דם יותר עבה ממי הטבילה". פתרונותיו של דירינג לטווח ארוך הם גרוש והכלאה, אך הוא אינו רואה את אלה כניתנים לביצוע בקרוב (ונוסף לכך יצירת מרכז מדיני משלהם עשוי לשמש בסיס לכבוש העולם מחדש!), משום כך הוא "מסתפק" בביטול האמנציפציה, בהוצאתם מכל השפעה על חיי הציבור ובאסור נשואי תערובת. לא ידע האיש שלא ירחק היום בו יראו פתרונותיו הנועזים כאמצעים של חובבים לעומת ביצוע השמדתו הפיסית של הגזע הנחות.

אין באפשרותנו במסגרת מאמר זו לדון אף בחשובי הפרסומים האנטישמיים בעבר הקרוב, ואולי אין הדבר כה חשוב, באשר במקומות אחרים בקובץ הזה יסופר בפרוטרוט על התנועות האנטישמיות. והרי הספרות האנטישמית דווקא בתקופה זו היא אינה אלא ביטוי לאידיאולוגיה של הקבוצות האנטישמיות למיניהן. אך לא נוכל לדלג על אחד הזיופים הגדולים בספרות זו, זיוף שבא לשמש הוכחה לאחרונה ולצעירה מבין טענות הכזב של האנטישמיות המודרנית: קיום של ארגון יהודי עולמי חשאי המנהל מאבק למען השתלטות היהודים על העולם כולו: כוונתנו ל"פרוטוכולים של זקני ציון".

הפרוטוקולים של זקני ציון

אם אנו באים למצות כאן בשורות ספורות את תולדות אחד הזיופים הספרותיים התהומיים ביותר שנעשו אי פעם, הרי אנו מסכמים בזה את עמלם הרב של מספר פובליציסטים וחוקרים שטרחו ללא לאות לקרוע את רשת השקרים מסביב ל"יצירה" זו כמו לוסין וולף (Lucien Wolf) בנימין סגל (Segel) והרמן ברנשטיין. וזה הסיפור המסתכם מתוך מחקריהם. בשנת 1905 הופיע ברוסיה הצארית ספרו של סרגיוס נילוס, לשעבר פקיד נמוך שנתפס אח"כ לאדיקות פרבוסלבית מיסטית: "הגדול בתוך הקטן, והאנטיכריסט כאפשרות קרובה". ה"פרוטוכולים" מופיעים כאן כאחד הנספחים של הספר, והם מוסרים על דיונים סודיים שהתנהלו כביכול במשך הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 בבזל ואשר נושאם היתה תפישת השלטון בעולם ע"י היהודים. נילוס טען שהשיג ע"י גניבה את נוסח הפרוטוכולים בשנת 1901 מתוך הארכיבים הסודיים של המשרד הציוני הראשי בצרפת. אך בנוגע לפרטים איך הגיע המקור לידיו הוא מסר ידיעות סותרות בהזדמנויות שונות. גם במהדורות הבאות בשנת 1917, ואח"כ בתרגומים לשפות אחרות ניתנים בכל פעם הסברים אחרים על דבר מוצא המקור. ספרו של נילוס נוצל ע"י הריאקציה הרוסית כאמצעי השפעה על הצאר ניקולאוס השני רפה-הרוח כדי לדחפו למדיניות של רדיפת היהודים בקיסרותו, ואשר אנשי הריאקציה "המאה השחורה" ראו בהם את האחראים לתנועות המהפכניות ולכשלונות רוסיה במלחמתה נגד יפן.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הובאו טפסים אחדים של הפרוטוכולים (וכולם בנוסח שונה אחד מרעהו!) למרכז אירופה, למערבה ואף לארצות הברית ע"י מלוכנים רוסיים שברחו מן המהפכה הבולשביקית. בראשונה הוצעו תמורת כסף רב ליהודים; אך אחרי שהנוכלים הרוסיים ראו שאין לרמות את אלה, פנו לאנטישמיים בעולם. וכך הופיעו תרגומים לגרמנית (1920-1919, 1922), לאנגלית (באנגליה 1924 ובארה"ב 1920) ובפולנית (1923). כפי שנאמר כבר מכילים פרוטוכולים אלה כביכול תכנית קשר של היהדות להחריב את העולם ולהשתלט עליו. כאמור התחמק נילוס מן הדרישה להראות המקור ולהסביר הסברה חד משמעותית את מוצאו. אך רבים היו בשנים הטרופות שלאחרי מלחמת העולם הראשונה שהאמינו באמונה שלמה שאפשר ליחס לתנועה הלאומית היהודית שהטיפה לחסול הגולה ולכרוז טריטוריאלי של העם היהודי בארצו, תכנית מפלצתית זו שהיא נוגדת בראש וראשונה כל רעיון לאומי, והרי לא מעטים האנטישמיים המתונים שגילו אהדת-מה דווקא לציונות.

אך באותה המהירות בה הופצו הפרוטוכולים במרחבי העולם התגלה גם הזיוף. כבר אחרי 16 חדשים פרסם העתון הלונדוני "טיימס" (18-16 באוגוסט 1921) מאמר מאת כתבו בקושטא, פ. גרייבס, בו הודיע שעלה בידו לגלות את מקור הפרוטוכולים. היה זה ספרו של עו"ד צרפתי מריס ג'ולי (Joly) "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאבלי ולבין מונטסקיי, או הפוליטיקה של מקיאבלי במאה ה- 19" (1864). היתה זו סאטירה פוליטית של המחבר הליברלי נגד השלטון האבסולוטי של נפוליאון ה- השלישי קיסר צרפת.

ובכן הפרוטוכולים שהרעישו את העולם היו גניבה ספרותית (פלגיאוט) וזיוף גם יחד! לא היהודים היו כמובן אצל ג'ולי נושאי שלטון העולם אלא קיסר צרפת. אך בזה גילה העתונאי הזריז של העתון המכובד, אשר אגב, לא טמן את ידו בצלחת להפצת הזיוף לפני גלויו, רק את החוליה הראשונה בשרשרת הספרותית המביאה אל הפרוטוכולים. מנין באה לאנשי הריאקציה הרוסיים ההשראה להפוך את הסאטירה נגד נפוליאון לכתב שטנה ארסי נגד היהודים? גם על זה יש היום בידינו תשובה מלאה.

"סיר ג'ון רטקליף"

כשנתיים אחרי פרסום ה"דיאולוגים בגיהנום" הופיעה בברלין סדרה של רומנים מאת מחבר הקורא לעצמו "סיר ג'ון רטקליף". זהו פסוידונים של הסופר העתונאי בעל עבר מפוקפק הרמן גדשה (Goedeche) אשר בחר בשם אנגלי כדי ליחס למקור אנגלי את מהלכי הרוח האנטישמיים בהם שופעים ספריו. בסדרה זו "ביאריץ-רומא" נמצא רומן שבו מופיע פרק "בית הקברות היהודי בפראג ומועצת נציגי שנים עשר שבטי ישראל". לפי גדשה נפגשים אחת למאה שנה נציגיהם של שבטי ישראל בבית העלמין העתיק של פראג כדי למסור מה אירע לעם היהודי במאה הקודמת ולטכס עצה למאה העתידה לבוא. במעמד זה בחצות הלילה המתואר ע"י גדשה בסגנון המקפיא את הדם נכחו בחשאי יהודי מומר וכן זר מטיפוס גרמני – כן נכח גם האשמדאי אשר מעיר לעתים את הערותיו. סיפור זה הופיע בנפרד בתרגום רוסי בשנת 1872, וגם הקורא השטחי יתרשם מיד מן הדמיון בין ה"דיאלוגים" לבינו מלבד החידוש של הקשר היהודי נגד העולם כולו שבא כאן במקום הטיעונים המקיאבליסטיים.

כמה שנים אחרי הופעת הסיפור האנטישמי עם תאור מועצת השבטים בבית הקרבות בפראג מצא גדשה לנכון לשפוך שמן על מדורת האנטישמיות הספרותית ע"י כן ששקע בצורה מרוכזת ורצופה את תוכן ה"התיעצויות" והשיחות במעמד הלילי לנאום אחד של רב מדומה הפונה לאספה חשאית של יהודים. המהדיר הרוסי של "נאום הרבי" הזה, ג. בומי, גם הוא מחוג הריאקציה הרוסית וממהדירי הפרוטוכולים. אח"כ מכריז בדברי המבוא למהדורתו שכאן לפני הקוראים נאום אותנטי ומסתיר ביודעין שמעשה ספרות (אם כי אנטישמית) לפנינו.

אכן נשלמה שרשרת המסורת הספרותית: מן ה"דיאלוגים" מוביל שביל ההשפעה דרך שתי יצירותיו של גדשה אל ה"פרוטוכולים של זקני ציון". כל זה הוכח לעולם עוד בשנת העשרים הראשונות, והדברים סוכמו בשנת 1924 על ידי ב. סגל ובשנת 1935 ע"י ברנשטיין; ולמרות זאת נשארו הפרוטוכולים אחד מנכסי צאן הברזל של הנאצים לפני עלייתם לשלטון ואחר כך במלחמתם נגד היהדות הבינלאומית ושאיפתה לשלטון בעולם.

אך השכילה חוקרת התנועות הטוטליטריות חנה ארנדט (Arentd) להראות בתבונה ובחריפות, שאם כי ברור ומוחלט שאין רעיונות הפרוטוכולים ותכניותיהם משל יהודים ובוודאי הם אינם משקפים את תורת הלאומיות היהודית, הרי השפעתם ניכרת בכיוון אחר לגמרי: כבר מזמן עמדו חוקרי האידיאולוגיה הנאצית על כך שתנועה זו התפתחה בשנות שגשוגה וגיאותה (בעיקר בשנות המלחמה הראשונות) הרחק מהשקפת עולם לאומית לאידיאולוגיה של כיבוש העולם והשתלטותם של נבחרי הגזע באימפריה עולמית. בעיקר רווחה השקפה זו בחוגי הס.ס. ששאפו אף למחיקת המונח "לאומי" מן המילון הנאצי. כאן פעלה לדעתה של ארנדט ביודעין השפעת הפרוטוכולים. "עמים שהיו הראשונים להכיר את מהותו של היהודי ולהלחם בו הם יתפסו את מקומו בשלטון העולם" (גבלס).

הגענו עד הרייך השלישי. באידיאולוגיה האנטישמית לא נשאר עוד הרבה לחדש אלא בהגשמתה הזדונית והעקבית. העתון "שטירמר" של יוליוס שטרייכר הצליח להחדיר את כל הזוהמה של האנטישמיות ה"ספרותית" ובאמר ובציור הקריקטורה לכל בית גרמני.

כותב הטורים זוכר שעוד בשנים הראשונות אחרי 1933 נמנעו מסעדות ובתי מלון ששמרו על כבודם להעמיד את העתון לרשות אורחיהם, באשר ראו בזה פגיעה בכבוד ביתם; אף לא בכל הקיוסקים אפשרי היה להשיגו. אך פני הדברים השתנו. נקבעו בכל עיירה ובכל כפר לוחות ראווה בהם הוצג ה"שטירמר" במקום בולט, ובתי ההארחה לא יכלו כבר להסתתר מאחורי הגינותם הבורגנית ולהחרימו. על דפי עתון זה, אשר תאוריו וציוריו היו בכל מדינה תרבותית מזכים את העורך בעשרות שנות מאסר – לא על הסתה ונבול פה ח"ו – אלא על פגיעה במוסר הציבור ועל עבירת הפורנוגרפיה – שאב הגרמני הממוצע את יחסו אל היהודי והתאורים שניתנו לו שם טמטמו ושיתקו את שארית התנגדותו המוסרית כאשר מפקדיו הובילוהו למסע ההשמדה של יהדות אירופה.

אך עורך ה"שטירמר", יוליוס שטרייכר, לא נמלט, לפחות, מעונשו. הוא היה היחידי מבין הנאשמים מן המדרגה הראשונה במשפטי נירנברג שלא התחמק מעץ התליה ע"י התאבדות או בריחה: "כן יאבדו כל אויבך!"

כבר בתקופה קדומה היו אויבי היהודים עורכים ויכוחים בין יהודים ובין בני דתות אחרות. הויכוחים נערכו בפומבי. השתתפו בהם חכמי-דת ומומחים משני הצדדים.

בתקופה הנוצרית קבלו הויכוחים אופי מסוכן ליהודים מחמת הקנאות הדתית. לא אחת נחרץ גורל המתווכחים מראש. ולתשובות היהודים להאשמות שהטיחו נגדם אויבים לא הושם לב.

לאחר יסוד האינקויזיציה, שביקשה לעקור כל כפירה, הופיעו לא אחת יהודים מומרים, מהם בקיאים בספרות הדתית היהודית, שהעמידו את ידיעותיהם לרשות האינקויזיציה ושלחו חיצי רעל בבני דתם. בתקופה זו נאלצו היהודים להשתתף בויכוחים פומביים, שנערכו בחגיגיות מרובה לפני בית המלכות ונכבדי המדינה. השאלה העיקרית שהוצגה היתה אם המשיח עתיד לבוא או שכבר בא, ואם יש בתלמוד קטעים עוינים לנצרות, ובעיקר אם אותם קטעים בתלמוד המדברים נגד המינים והגויים מכוונים לנוצרים. ויכוחים מסוג זה התנהלו ביחוד בספרד.