שתי הנוסחאות של "והיה באחרית הימים"

מחבר: ד"ר חיים גבריהו

מחניים, גיליון קכ"ד

תקציר: המאמר דן במשמעות המעשית של חזון ישעיהו בן אמוץ, על שלום עולמי, על ישראל שמלמדים את האומות אמונה מונותיאיסטית ומוסרית וכך יוצרים אוניברסאליזם.

 חזון אחרית הימים בא בספר ישעיהו פרק ב', א-ד, ובספר מיכה פרק ד', א-ה. קיימים רק שנויים קלים בין שתי הנוסחאות. מאלפת במיוחד ההוספה שבמיכה.

ישעיהו (ב', א-ד)                                       מיכה (ד, א-ה)

הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ                             והיה באחרית הימים,

על יהודה וירושלים.                                              יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים

והיה באחרית הימים,                                            ונשא הוא מגבעות

נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים                          ונהרו עליו עמים.

ונשא מגבעות                                                      והלכו גוים רבים ואמרו:

ונהרו אליו כל הגויים.                                            לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב

והלכו עמים רבים ואמרו:                                       ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו,

לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב                   כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו,                                 ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצמים

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.                     עד רחוק.

ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים.                      וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות.

וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות                        לא ישאו גוי אל גוי חרב

לא ישא גוי אל גוי חרב                                          ולא ילמדו עוד מלחמה.

ולא ילמדו עוד מלחמה.                                         וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד.

                                                                        כי פי ה' צבאות דבר.

                                                                        כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו

                                                                        ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד.

יש להניח שאבותינו בבבל פרשו את החזונות של אחרית הימים ונחמת ציון, כחלים על הבית העתיד להבנות, כשיגאלו מגלות בבל. אולם בימי הבית השני נתפרשו חזונות אחרית הימים, חזון בנין המקדש של יחזקאל, ופרקי נחמה רבים שבנביאים כמוסבים לימי המשיח.

תרגום יונתן מבאר: והיה באחרית הימים – ויהי בסוף יומיא" וכן תרגום השבעים: Entais Eschatais Hemerais וכן מבארים התרגומים העתיקים הסורי והוולגטה. זה מבוסס על ההנחה שהיתה רווחת בימי הבית השני, שכל נבואות הנחמה שלא נתקיימו, הרי זה ענין לעתיד לבוא לימות המשיח. ואמנם יש לכך רמזים במקרא עצמו, כגון דניאל ב' כח' "די להוא באחרית יומיא". וכן מבאר רד"ק: "כל מקום שנאמר באחרית הימים הוא ימות המשיח", וכיוצא בזה רבנו אברהם אבן עזרא: "והנה אמר באחרית הימים, והם ימי המשיח שהם אחרית ימי העולם".

המילים "אחרית הימים" ניתנות לפרוש רחב, ולכן פרשה אותם האומה בהתאם לצרכיהם של ישראל בדורות השונים. הגמרא מבחינה בין נבואה לשעתה לבין נבואה לדורות: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה," (מגילה יד' ע' א').

מתוך דברי הגמרא משתמע שכל נבואה יש בה ביסודה ענין לשעתה, אלא שהנבואות שתחולתן מעבר לזמן אמירתן נכתבו לדורות.

הבה נתבונן תחילה כיצד הובן חזון אחרית הימים בשעתו, כאשר הושמע לראשונה מפי ישעיהו בן אמוץ, בירושלים לפני כ- 2700 שנה. לשם כך יהא עלינו להתבונן במשמעות מכלול הבטויים המקראיים הקרובים לבטוי אחרית הימים, כגון "דור אחרון", "יום אחרון", "אחרית השנים". התורה פונה בדרך כלל לשלשה דורות: "אתם נצבים היום… זקניכם וטפכם". הנאום הנבואי ניתן לאבות כורתי הברית ולבני בניהם "אנחנו אלה פה היום כולנו חיים" (דברים ה', ג). דומה שלפי תפיסת הזמן של המקרא נמצא כל אדם בתווך בין "דור אבותיו", "דור ראשון שקם לו", לבין דור אחר", או "דור חדש", שיבוא אחריו, שהוא כבר לא יראה אותו.

לנו, המעונינים במיוחד להתקרב ככל האפשר להבנת פשרו של המונח "אחרית הימים" באזני שומעי לקחו של הנביא, נראה שנוכל אולי להיעזר כאן בתיאורים אחדים על הזמן של הדור האחרון. הנה נאמר ביואל א' 3-2: "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ, עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחר". מכאן שעם מה שקרוי היום בלשוננו "נין" מתחיל דור אחר, דור אחרון, דור חדש. עסקתי במקום אחר (בית מקרא י"ד) במנין שנות הדורות לפי התנ"ך והעליתי ש"דור" במקרא כולל מעגל שלם של חיי אדם: אב הרואה את נכדו, במעגל חיי אדם של 110 שנים, לפי תפיסה אידיאלית, או 70 שנה לפי תפיסה מציאותית. נאמר: "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע".

 אולם לאחר מכן כאשר "כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'". אולי נוכל להיעזר בירמיהו כ"ג, כ', המדבר על סערת חימה על ראש הרשעים כי "באחרית הימים התבוננו בה בינה". יתכן הדוגמה לכך היא בבל שנכון לה שלטון של 70 שנה "ועבדו אותו כל הגויים ואת בנו ואת בן-בנו עד בא עת ארצו גם הוא" (ירמיהו כ"ז ז'). כאן משתמע ש"העת של בבל" תבוא לזמן קצוב במלאת לשלטונה 70 שנה. יתכן שיחזקאל נותן לנו דמיון מה של תפיסת "אחרית השנים", הדומה במובנה ל"אחרית הימים". הנביא אומר על גוג "באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב מקובצת מעמים רבים על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד, והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כולם" (יחזקאל ל"ח, ט'). הנביא ציפה ששיבת הגלות תתחיל בקרוב והרי הוא מנבא שבדור הבא כאשר המקובצים מעמים ישבו לבטח אז "באחרית השנים יבוא גוג ומגוג".

לפי האמור יורשה לי להניח שבני דורו של ישעיהו יכלו להבין שחזון זה יכול ויבוא באחרית הימים, החל בימי הנינים שלהם. אמנם כל נבואה נאמרה לשעתה ונאמרה לדורות, אך במקור יכלו להבין שהיא תבוא בימי הדור החדש, הדור האחר, לפי המובן המקראי של "דור".

חזון אחרית הימים בספר ישעיהו ובספר מיכה

משהו מהדינמיות הקיים בחזון הנבואי מרגישים אנו עוד בימיו של ישעיהו, כאשר חזון אחרית הימים שלו, חזר ונשנה בידי מיכה המורשתי; לא באנו בסוד המעבדה הרוחנית של חותמי כתבי הקודש ומעולם לא נוכל לדעת בדיוק כיצד השתלשלו דברי נבואה מדור לדור בעל פה ובמגילות כתובות עד שנחתמה חתימה מקדשת. נראה שבני חוגו של מיכה עסקו בנבואה של בן זמנם הקשיש ישעיהו, והם אף ניסו לפרש חזון זה. "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד" (מיכה ד', 5). הצהרה זו נראית לכאורה כסותרת את החזון הקדום, אולם אפשר לפרשה, כפי ששמעתי מחברי ד"ר עמנואל הלפרין מציריך, שיש כאן תשובה לאתגר הדתי של רבשקה להשוות את אלהי ישראל לאלהי העמים, וכן אפשר לפרש דבר מיכה על התקוה לחיים שלוים "וישבו איש תחת גפנו" כמוסב לתקופה הקשה של מצור ירושלים.

נזכיר דרך אגב, שפסוק זה בפי מיכה על השונה בין ישראל לכל העמים שימש נקודת מוצא להצהרת כבוד נשיא ישראל מר זלמן שזר במעמד האפיפיור בשערי ירושלים. הפרשנות בבית מדרשו של מיכה נתנה מקום להצהרה מהותית בדורנו. מי יודע דרך הרוח, ודרך ההשפעה של בתי מדרש נבואיים המשפיעים בדורות שונים השפעות שונות.

הייתי רוצה להציע פירוש, שאיני יודע אם הוא אמת, אבל נראה לי להציעו מתוך זהירות: יש להבחין בישעיהו (ובמיכה) בין פסוק 3 בישעיהו פרק ב' המדבר על הגויים הנוהרים לשם ה' לבין הפסוק 4 המדבר על "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים", כלומר על המשפט והתוכחה לגויים שיצא מירושלים לארצות הגויים עצמם. וכאן יסייע לנו הנוסח שנשתמר במיכה ד' 3. מיכה מוסיף כאן הסבר "עד רחוק", היינו "והוכיח לגויים עמים עד רחוק", לפנינו כאן תוספת פירוש של מיכה – מכל מקום נראה, שהכוונה כאן שלא רק הגויים יבואו להר הנכון והנשא לקבל כאן תורה, אלא שיצא דבר תורה ותתפשט גם לארצות רחוקות, "עד רחוק", בנוסח של מיכה. זה גם תואם למסורת הספור על יונה שיצא בדבר ה' להוכיח לגויים בעיר רחוקה. מעניין שספר יונה איננו מופיע בשם של איזה מקדש מסוים.

יש אם כן לראות את הבטוי "ארץ רחוקה" שמופיע תמיד בנבואות האוניברסאליות כמשקפת שאיפה להתפשטות אמונת ישראל קרוב ורחוק. יתר על כן אם אמנם נכון הוא הפירוש שהפסוק "ושפט בין הגויים" חל על הגויים בארצותיהם, בארצות הרחוקות לפי הפירוש של מיכה, הרי יש לפנינו כבר בישעיהו ניתוק האוניברסאליזם מעל הר ה' בירושלים. והדבר הזה העסיק את הדורות המאוחרים, כי הרי כשכבר קם זרם של נלוים ומתיהדים, והם רצו לעלות כולם לירושלים, כפי שנאמר בישעיהו נו', מקום שם מבטיח הנביא: "ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים וכו', והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". ולפי פירוש זה רואה כבר ישעיהו את האוניברסאליזם גם בארצות הרחוקות. ואמנם בישעיהו פרק י"ט יש כבר מזבח לה' גם בגבול ארץ מצרים. והדבר הזה קרוב לביטוי האוניברסאליזם החזק ביותר שיש במקרא, בצפניה ג', 9: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

התורה שהעמים יקבלו בהר הבית

לפי חזון ישעיהו בן אמוץ יהא באחרית הימים בהר הבית בירושלים מרכז התורה שבעולם ומקום משפט אוניברסלי. העמים יקבלו כאן תורה. מהי התורה שהעמים יקבלו בציון? נדמה לי שיש בידינו להשיב על שאלה זו לפחות תשובה חלקית בהסתמך על הספורים והמצוות בעלי האופי האוניברסלי שבמקרא. ראשית כל ילמדו לבטל את השחיתות, את האכזריות שבאלילות, כל פולחן טמא ואכזרי, שריפת הבנים והקרבתם למולך, זנות, זבחי מתים; יתרחקו מאכזריות, "בשר בנפשו דמו לא יאכלו", כלומר איסור אכילת אבר מן החי, יתרחקו מן הרצח "כי בצלם אלהים עשה את האדם".

בספר דברים ד' 8-5 נאמרים דברי שבח, שעמים משבחים את ישראל כעם חכם ונבון ושם נזכר שישראל  מצטיין באהבת אלהים וב"משפטים צדיקים". כאן מופיע מושג חדש. הביטוי השכיח הוא "אנשים צדיקים". אבל כאן מופיע ביטוי חדש "חוקים ומשפטים צדיקים". איני יודע אם הביטוי הזה יש לו מהלכים בשפה המודרנית, שהחוק יהיה גם כן צדיק, לא רק שאדם יכול להיות צדיק אלא שגם חוק יכול להיות צדיק. מכל מקום הכוונה היא ליחסים הומאניים, לעזרה לחלש, לעזור לאדם הנזקק לעזרה בעניני משפט, כגון "צדיק חונן ונותן". מכאן שכל תורת המוסר בין אדם לאדם כלולה ב"ארחות ה'". בגלל מעשי חמס כמעט נהפכה העיר נינוה אלמלא חזרו בתשובה. בענין זה יש לנו הרבה הרבה הצהרות "עשה משפט לעשוקים", "שומר גרים יתום ואלמנה וכו'". אם כן התורה בציון כוללת כמובן תורה מוסרית. והנה בירמיהו פרק י' נתבקשו בני ישראל לומר את הדברים אל הגויים בלשונם הארמית: "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה". נזכר שם הביטוי "עושה ארץ בכוחו" וכו' היינו התורה כוללת לימוד לגויים את תורת בריאת העולם לפי נוסח מונותיאיסטי. מיד מוציא מכאן את כל הרקמה המיתולוגית שיש לכל אגדות הגויים על בריאת העולם.

מותר להשתמש במה שנאמר בישעיהו נ"ו על הנלוים שהם שומרי שבת, יתכן שגם ענין זה של שבת שייך לתורה האוניברסאלית של בריאת העולם. מכל מקום נראה לי שהתורה ודבר ה' מציון כוללים תורת המונותיאיסמוס ותורת המוסר כאחד, כי בעצם המונותיאיזם קיימת כבר תורת המוסר.

משנת יחזקאל קויפמן על החידוש שנתחדש לישעיהו בן אמוץ

החוקר הדגול ראש המדברים במחשבה היהודית שבדורנו, פרופ' יחזקאל קויפמן ז"ל, מחלק את תולדות אמונת ישראל, מבחינת התפשטותה האוניברסלית לשלשה חלקים עיקריים:

א. התקופה האוניברסלית הקדומה עד בניית מגדל בבל, המסמלת את התפשטות האלילות. היה היתה תקופה של אוניברסאליזם כולל, שבה כל העמים וכל המין האנושי הכירו את ה' אחרי כן עזבו העמים את האמונה באל אחד והקימו את מגדל בבל, שהוא סמל האלילות.

ב. אחרי כן באה תקופה חדשה, וזוהי התקופה הלאומית מראשית אמונת ישראל עד לישעיהו.

תקופה זו מכונה אצל קויפמן "אוניברסאליזם אידיאוני" היינו אוניברסאליזם בכוח ולא בפועל, כי האמונה המונותיאיסטית, האוניברסאלית על פי האידיאה, היתה מצומצמת כאמונה לאומית של עם נבחר אחד, עם ה' אלהי העולם. רק בישראל היה אל נודע, ואילו הגויים לא ידעהו, כי להם "חלק" ה' דרגה נמוכה של פולחן שמש, ירח, כוכבים, כנזכר בדברים ד' בפסוק 19: "אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים תחת השמים". הוא מקבל את הפירוש "חלק", שנתן להם פולחן נמוך, ואילו בני ישראל יודעי ה' ברמה גבוהה יותר הם "נחלת ה'". אמנם האדם האלילי לא הוצא מתחום חסדו והשגחתו של האל אבל נגזר עליהם עקב קבלת פולחן האלילות מעמד אינטלקטואלי נמוך של חוסר דעת אלהי-אמת.

ג. והנה בא חזון אחרית הימים של ישעיהו ופותח פרק חדש באמונת ישראל: כל הגויים ידעו את ה'. הופקעה הבחירה המיוחדת. ה' יהיה אל-עולם, נודע לכל העמים ובתור אל-עולם יקום עולם מאוחד, של שלום עולם. שלום עולמי יכול להיות רק אם אלהי ישראל יהיה אל עולם, רק אם תתקיים אמונה אחת, שופט אחד ומנהיג אחד, כלומר אנושות מאוחדת. רק אז יש מקום לכך שיהיה שלום בעולם ושעמים לא יעשו מלחמות, אלא ישברו את כלי-המלחמה. קוימפן אומר שהאגדה על שלטון אמונת היחיד בראשית הימים הושלמה על ידי חזון של שלטון אמונת הייחוד בעולם ב"אחרית הימים".

אינני מצטרף לניסוח קיצוני זה של קויפמן על תהום עצומה המפרידה את חזון אחרית הימים של ישעיהו מן הספרות המקראית שקדמה לו, אף על פי שיש הרבה חן רוחני והרבה יופי אינטלקטואלי בהברקות ובניסוחים הקיצוניים – חגיגיים של קויפמן. כשהוא מדבר על חזון אחרית הימים כ"פרשת המים" בתולדות האמונה הישראלית מבחינה זו שהאוניברסאליזם שהיה חבוי יצא לאור העולם. סבורני שישעיהו מבטא ביטוי מפורש גרעינים דקים של אירועים היסטוריים שנרקמו כבר לפניו.

נראה לי שישעיהו נמצא בתוך מסגרת של חזונות וספורים על גויים הבאים מארץ רחוקה לשמע שם ה'. הספור הקדום ביותר בתחום זה הוא אופן ההצגה שהגבעונים מציגים עצמם. מספרים הם שבני-עמם רוצים לעקור מארץ רחוקה מאד ולבוא ולשכון בקרב בני ישראל "לשם ה' אלהיך כי שמענו שמעו" (יהושע ט' 9). אין כאן ברית בין-מדינות, אלא עם מארץ רחוקה שמע על אלהי ישראל, בא ורוצה לגור בקרב בני ישראל. וכאן נזכר בתפילת שלמה "הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך" (מלכים א' ח, 41). "כי ישמעון את שמך הגדול… למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל". אמנם לא נזכרה כאן עזיבת האלילות, אבל הרצון להדמות "כעמך ישראל" מאלף כאן. הנה מסופר על נעמן שר צבא ארם שהושפע מהנביא אלישע עד כדי נכונותו להצהיר "כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה'" (מלכים ב' ה'). ומעניינת המסורת על העמים הבאים ממקומות רחוקים "מאפסי ארץ" בירמיהו טז': "אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בהם מועיל".

כשאנו מעיינים ברקע לחזון אחרית הימים של ישעיהו – צריכים אנו להתבונן בביטויים האוניברסאליים המרובים בספר תהילים. מקום שם מסופר "על תהילתך על קצוי ארץ" (מח', יא) והמשורר קורא "לכל הארץ" להריע לה' (סו' א-ד) וכן "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים". (מזמור קי"ז), "יזכרו וישובו אל ה' את כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גויים" (כב' כ"ח), ויותר מזה הנאמר בקב' יד-כג: "לספר בציון שם ה'… בהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ה'".

הנבואה לשעתה והנבואה לימות המשיח

נשוב למשמעות אחרית-הימים. נוסף למובן: ימי הנינים קיים גם המובן: לדורות רחוקים לימות המשיח. היה אפוא לאבותינו בימי הבית השני יסוד חזק לסמוך עליו בנותנם פרוש זה לחזון אחרית הימים. בברכת יעקב לבניו מופיע לראשונה הבטוי: "אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ברור שהכוונה כאן לא לעידן קרוב כל כך, אלא לתקופה השרויה בריחוק זמן.

אולם לחזון אחרית הימים בישעיהו ב', יש כמה השלכות. ההשלכה הבולטת ביותר, היא החזון על החוטר מגזע ישי בפרק יא'. ובמיוחד השלום הכללי שיקיף את האדם ומערכת החי כאחד. אם נאמר בישעיהו ב' "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", הרי יש בכך כבר רמז, שהאדם לא יצטרך גם לצרכי התגוננותו מפני חיות טרף. כדרכה של נבואה קיימת בה שיטה של תנא ושייר. הפרוש המלא לתופעה זו של חוסר נשק בא בפרק י"א, מקום שם מתואר מעמדו של השופט הלאומי של ישראל, שיהא מחונן ברוח חכמה, רוח דעת ויראת ה', וישפוט בצדק דלים ובאותו זמן, "ויגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" וכו'. הכל מקורו בהר הקודש: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כאן נפרצו גבולות הזמן, וגם שומעי לקחו של הנביא הבינו שמדובר כאן בתקופה חדשה בתולדות האדם, שענינה תמורה בתוך מהלכה של היסטוריה זו. בתמורה זו תתגשם עצת אלהים עלי אדמות וישרור שלום עולמים. הווי אומר, שאחרית הימים רומזים כבר לעידן המשיחי בימים הבאים, כאשר חוטר מגזע ישי הוא הנושא של גאולת ישראל וגאולת העולם.

"וחכיתי"

ישעיהו מספר בקטע אוטוביוגרפי שהוא, בני החבורה של תלמידים והילדים, צוררים את דברי הנבואה, וחותמים את התורה בקרבם ומחכים ומקוים לה': "צור תעודה חתום תורה בלמודי. וחכיתי לה"… (ל' טז-יז). הנביא רואה צורך להפסיק לזמן מה את פעילותו הנבואית, ולחכות שיתקיימו נבואות קודמות. ענין הצורך לחכות נאמר גם בחבקוק ב' א-ג: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור ואצפה מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי. ויען ה' ויאמר, כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו… אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבוא לא יאחר". הנביא מעלה דברים על הכתב, כי צריכים לחכות ולכן ראוי שהנבואה תשמר כתובה על הלוחות ותעמוד ימים רבים.

גם ירמיהו (ל', ג') מדבר כמה פעמים על כתיבת נבואה, כי צריך לחכות לימים הבאים: "כה אמר ה' אלהי ישראל לאמר, כתב לך את הדברים אשר דברתי אליך אל ספר, כי הנה ימים באים נאום ה', ושבתי את שבות עמי ישראל"… וכו'. וכן: "לקוח את הספרים האלה, את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה, ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל, עוד יבנו בתים, שדות וכרמים בארץ הזאת" (ל"ב, יד-טו).

במלאכי שהיה סוף הנבואה, נאמר שלעתיד לבוא ישלח מחדש הנביא הקדמון אליהו הנביא "לפני בא יום ה' הגדול והנורא".

דברי נביאים אלה, מורים לנו שכבר בעת שנאמרו הדברים היה בהם יסוד של לעתיד לבא, אלא שצריך לחכות גם אם יתמהמה, וזה שפרנס את ה"אני מאמין" בביאת המשיח, "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו".

כשאנו קוראים היום לאחר אלפי שנים את חזון אחרית הימים של ישעיהו, מרגישים אנו שהאדם בעזרת שכלו העצמי ומאוייו האישיים לא יוכל להגיע בכוחות עצמו לשלום עולמים. זהו מפעל גואל אלוקי שיבוא בעזרת השם באחרית הימים.

מותר להניח שהנביא עצמו ומכל שכן שומעי לקחו בחצר בית המקדש בירושלים בימים ההם, מקוים היו שחזון השלום יתגשם בתקופה לא כל כך רחוקה. והנה עברו 2700 שנה, ועדיין העמים עושים כלי מלחמה. אולם העם היהודי שהתרגל לחכות לגאולה אף על פי שהיא מתמהמהת, מורה דרך לאנושות, שיש לצפות לקיום חזון ישעיהו בן-אמוץ. האנושות המצפה לכך אף נתנה בטוי לכך בכתיבת חזון אחרית הימים על קיר בנין האומות המאוחדות בניו-יורק.

אסיים בדברי מורי הפרופ' יחזקאל קויפמן, על הערך ההיסטורי העולמי של נבואת ישעיהו בן אמוץ:

"חזון ישעיהו הוא סמל לאידאליסמוס הגואל. ישעיהו הוא מאנשי הפלאים הנושאים דבר לאלף דור. חזונו נשאר חלום. "חלום" הוא אפילו בספרות המקראית עצמה. אבל אין ספק שגם באשר הוא חלום השפיע השפעה עמוקה על רוח האדם. קורן הוא לפניו מאז ככוכב ורומז לו לשאת עיניו אל על, ואין ספק שהשפעתו ההיסטורית העולמית עוד לא נשלמה".