הרעיון המשיחי במקרא

מחבר: עמוס חכם

מחניים, גיליון קכ"ד

תוכן המאמר:
המלה העברית "משיח"
משיחה - יציאה מחולין
ה"משיח" שבתורה הוא הכהן הגדול
הנביאים נקראים "משיחים"
במקרא - המשיח אינו המלך
ההבטחות על ברכת האדמה
חזון שפע מים
תשובת העם אל אלהיו
תחית האומה תלויה באחדות

תקציר: המאמר עוסק בניתוח המילה "משיח" על כל משמעויותיה במקרא, ובתיאור השלבים של הגאולה על פי המקרא.

 המלה העברית "משיח"

המלה העברית "משיח" נגזרת מן השורש מש"ח, שנאמר בעיקרו על יציקת שמן או מריחת שמן. התרגום הארמי הרגיל למלה העברית "שמן", הוא "משחא" (אין להחליף "משחא" הארמית ב"משחה" העברית שאמנם גם היא נגזרה משורש זה). המשיחה בשמן היתה נפוצה בימים קדמונים הרבה יותר מאשר בימינו. בני אדם היו רגילים למשוח את ראשם וגם את כל גופם בשמן לשם ניקיון. ומשיחה זו היתה להם כעין השימוש בסבון או בתמרוקים בימינו. ריבוי השמן על הראש היה סמל לחיי שמחה ותענוגות וההמנעות ממשיחת שמן סימן של צער ושל אבלות. אולם עצם הפעולה של משיחת שמן היתה נחשבת כאחת הפעולות הרגילות בחיי יום יום והדרושות למהלך חיים תקין, כאכילה ושתיה. פעולה זו ניתן לה גם שם מיוחד "סיכה" (בכ"ף רפה), ובצומות חמורים, כגון תשעה באב ויום הכיפורים, נאסרה הסיכה ביחד עם אכילה ושתיה. אולם מלבד המשיחה הרגילה בשמן שבחיי יום יום, היתה גם צורה מיוחדת של משיחה, שהיתה סמל של כבוד מיוחד, של היטהרות ושל קדושה. אחד הדברים שהמצורע מיטהר בהם הוא במתן שמן על ראשי איבריו ועל ראשו, (ויק' פרק י"ד). השמן משמש כאן אפוא סמל של יציאה מטומאה לטהרה. אפשר, שמקורו של סמל זה הוא בנוהג של חיי יום יום שהזכרנו לנקות ולעגן את העור על ידי משיחה בשמן. מכל מקום, בסדר הטהרה המתואר בתורה כבר נעקר הדבר מהמשמעות הממשית וקיבל משמעות סמלית של היטהרות והתעלות.

משיחה - יציאה מחולין

וכך מצינו שהמשיחה בשמן מורה גם על יציאה מתחום החולין וכניסה אל תחום הקדושה. כל כלי המקדש נתקדשו על ידי משיחתם בשמן המשחה (שמות, פרק מ'). ולראשונה מצינו מעין זה אצל יעקב אבינו, אשר קידש את המצבה שהקים בבית אל על ידי שיצק עליה שמן. (בר' כ"ח, י"ח, שם, ל"ה י"ד). וכמו את כלי המקדש כן גם את המשרתים במקדש – את הכהנים – קידשו ועשו מוכשרים לעבודה על ידי משיחתם בשמן המשחה – שמן הקדש (שמות, פרק מ'). לפיכך כונו הכהנים הכשרים לעבודה בתואר הכהנים המשחים (במ' ג', ג'). משיחה זו של כלל הכהנים היתה חד פעמית. כי על ידה קודשו הכהנים שנמשחו באותה שעה (הם אהרן ובניו). בני אהרן הם כהנים "רגילים", המכונים "כהנים הדיוטות", וכהונה זאת עוברת מאב לבן ללא כל צורך בהקדשה מיוחדת. אולם על אהרן הכהן חופפת קדושה מיוחדת, משום שהוא "הכהן הגדול".

ה"משיח" שבתורה הוא הכהן הגדול

הכהונה הגדולה היא משרה שהכהן צריך להתמנות לה בטכס מיוחד של הקדשה. עיקרו של טכס זה הוא משיחה בשמן הקדש. במשיחה זאת מתקדש הכהן הגדול בקדושה יתרה על קדושת יתר הכהנים וקדושה זו מטילה עליו חובות מיוחדות לו וכן אומרת התורה: "והכהן הגדול מאחיו אשר יצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו… ומן הקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'" (וי' כ"א, י'-י"ב). משום כך נקרא הכהן הגדול בשם "הכהן המשיח" (וי' ד' ג'). שמן זה שנמשחו בו כלי המשכן והכהנים במדבר והכהנים הגדולים בדורות שלאחר מכן היה שמן מיוחד, עשוי לפי המתכונת המבוארת בשמות ל', כ"ב-ל"ג, ונאסר לחקותו או להשתמש בו לצרכי חולין.

ה"משיח" שבתורה הוא, אפוא, הכהן הגדול, שעל ידי משיחתו הוכר כמורם מעם, וכמי שזכה שתחול עליו קדושה נעלה ביותר. והנה, כשבאה העת שבני ישראל המליכו עליהם מלך, משחו גם את המלך בשמן המשחה, ובזה נבדל המלך מהעם ונתעלה עליו. והעם היה חייב לירוא את המלך ולשמוע בקולו ולהכנע לפניו, יען כי "משיח אלהים הוא" אשר נמשח בשמן הקודש.

אמנם, תורת ישראל מצמצמת מאוד את מושג הקדושה החלה על המלך. מלך, שאינו מזרע הכהנים, אינו יכול בשום פנים להיות לכהן ולעשות עבודה בבית המקדש. ועל אחת כמה וכמה, שאין המלך בישראל נחשב לישות אלוהית כמו שמצינו אצל כמה וכמה עמים קדמונים. מכל מקום, שמן הקודש שנמשח בו המלך מסמל שהמלך הוא בחירו של ה' אלהי ישראל, ואשר בחר במלך למשול על עמו. והמורד במלך מורד ברצון ה'. וכן מצינו בדוד, שמנע את אנשיו לפגוע בשאול המלך באמרו: "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה' לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא" (שמואל א', כ"ג, ו'). משמע מדברים אלה כי לו היה שאול אדם מקרב העם והיה אויבו של דוד, יתכן שדוד לא היה נמנע מלפגוע בו, בתנאים ובמסיבות של הרדיפה ההיא שרדף שאול את דוד. אולם מאחר ששאול הוא "משיח ה'" הרי שורה עליו, כביכול, קדושה מיוחדת, וחובה מוטלת על דוד לעשות את כל המאמצים להמנע מלפגוע בשאול אף על פי שהוא אויבו בנפש. כיוצא בזה מצאנו, כשדוד עצמו נעשה למלך ונמשח בשמן, חלה עליו הקדושה של "משיח ה'" וכששמעי בן גרא קלל את דוד, ודוד מחל לו, קטרג עליו אבישי בן צרויה ואמר: "התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה'" (ש"ב, י"ט, כ"ב). רצונו לומר בזה, כי קללת משיח ה' היא חטא שאין לו כפרה, ולא כקללת אחד העם שהנפגע רשאי לסלוח.

שאול ודוד הם שני המלכים הראשונים בישראל והם מכונים פעמים רבות במקראות "משיח ה'". דוד, שזכה שניתנה לו ולזרעו מלכות עולם, מכונה אף "משיח אלהי יעקב" (שמ"ב, כ"ג, א').

פעמים אחדות מוצאים אנו במקרא את המלה "משיח" נרדפת ל"מלך", או באה בתקבולת ל"מלך". כן אומרת חנה בתפילה: "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" (ש"א, ב', י'), וכן נאמר במזמור לעת צרה (תהלים כ'): "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו יענהו משמי קדשו בגבורות ישע ימינו" (שם, פסוק ז'). הכוונה למלך העומד בראש צבא ישראל הנלחם באויוביו.

הנביאים נקראים "משיחים"

מלבד המלך והכהן, הנקראים, כמו שראינו, "משיחים", מצינו שגם הנביאים נקראים "משיחים": "אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו" (תה' ק"ה, ט"ו; וע' גם דה"י א', ט"ז כ"ב) וכן מצינו, שאליהו נצטוה: "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנשיא תחתיך" (מ"א, י"ט ט"ז). והנביא המבשר ישועה אומר על עצמו: "רוח א' ה' עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני" (יש' ס"א א'). אין לנו ראיות, שאמנם היו הנביאים נמשחים בשמן ממש. מסתבר לומר, שהורחבה המשמעות של "משיחה" לכלול בה בחירה והטלת תפקיד מיוחד על האדם, אף על פי שלא נמשח בפועל ממש בשמן המשחה. מכל מקום מצינו, שלפי תפיסת המקרא, הסדר הרצוי והמושלם של הנהגת העם בישראל הוא, שיעמדו בראש העם שלושה סוגים של מנהיגים זה בצד זה: המלך, הכהן והנביא.

כמו שרמזנו לעיל, המלה "משיח" מעיקרה יכולה להורות על כל דבר שנמשח בשמן. ואמנם מצינו גם שמגן הלוחמים נקרא "משיח", על שם שמושחים אותו בשמן, בשביל שחצים הפוגעים בו יחליקו ולא ינקבוהו (ש"ב, א', כ"א; ועין גם יש' כ"א ה'). מכל מקום, עיקר שימושה של המלה "משיח" במקרא היא, לציין בני אדם מורמים מעם: כהן, מלך, נשיא. ובסופו של דבר נתייחדה המילה "משיח" כתואר או כינוי למלך המולך ברצון ה'. וכשבא הנביא לומר, שכורש מלך פרס הוא מלך, שה' מסייע בידו, מכנהו בתואר "משיחו": "כה אמר ה' לכורש" (יש' מ"ה א'). דורות מאוחרים התקשו בכתוב זה, ופרשנים הוציאו הדברים מפשוטם, ודרשנים דרשו, וחוקרים שונים תלו בנביא רעיונות ודעות מוזרים שמעולם לא עלו על לבו. אולם האמת היא, שכוונת הנביא אינה אלא זו, כי כורש מלך פרס עלה למלוכה בהמשחה מיוחדת מאת ה', משום שה' יעד אותו להשיב את גולי יהודה מארצם.

בדורות שאחרי המקרא נתייחדה למלה "משיח" המשמעות המקובלת עד ימינו: המלך (מבית דוד) שעתיד לקום ולגאול את ישראל משעבודם ולהשיבם לארצם.

משמעות זאת ניתנה ל"משיח" עקב התנאים שהיו נתונים בהם שבי ציון לאחר בניין הבית השני. באותם הימים נדמה היה לעם שיעודי הנביאים לגאולה הולכים ומתקיימים. הנה כבר נבנה בית המקדש, מספר רב של יהודים מהגולה עלו והשתקעו בארץ, ואף נתארגנה עדה מסודרת של יהודים בארץ, עדה בעלת שלטון עצמי, תחת מרות עליונה של האימפריה הנוכחית המושלת בארץ. הדבר שהוכיח לעם ולעולם כולו, שעוד לא התגשמה התקוה במלואה, ועוד לא באה הגאולה השלמה, היה העדר מלך על ישראל, הציפיה להשלמת הגאולה היתה, אפוא, ציפיה להופעת מלך על ישראל, מלך שימשחו אותו בשמן הקודש, כמו שנמשח בשעתו דוד בן ישי, כלומר ציפיה להופעת המלך המשיח.

במקרא - המשיח אינו המלך

אולם, בכל המקרא, אין אפילו פסוק אחד, שבו מורה המלה "משיח" במיוחד על המלך המקווה, שעתיד לעמוד בעת הגאולה. בכלל, אחד העיקרים החשובים שהמקרא מלמדנו הוא, שלא להעריץ בני אדם ולא לסמוך עליהם, אלא לצפות לתשועת ה'. מכאן גם, שיעודי הנחמה והגאולה, שהנביאים מבטיחים לישראל, עיקרם הוא תשועת ה' שהיא תשועת עולמים (ישראל נושע בה' תשועת עולמים, יש' מ"ה, י"ז). והשאלה אם יעמוד באחרית הימים מלך, או תבוא התשועה באופן אחר, כפי רצון ה', הרי היא שאלה שניה במעלה. דבר זה חשוב לנו גם היום, כדי להבחין מה בין אמונת ישראל האמיתית במשיח ובגאולה, ובין אמונות אחרות, המתיימרות להרים את האמונה במשיח ליסוד דתם, ויחד עם זאת מכחישות את תקוות הגאולה לישראל. סילוף דברים זה בא על ידי כך, שאמנם אותו האיש, שנתיימר להיות משיח, קיווה באמת ובתמים, שעתיד הוא להביא את הגאולה המיתית לישראל. ומעריציו הראשונים, שהתלקטו סביבו, האמינו, כי הוא יושיע את ישראל, כפי המובטח הנביאים. אלא, שלאחר שאירעו הדברים כפי שאירעו, והגאולה לא באה, נמצאו מבין המעריצים עקשנים, שהתעקשו בכל מחיר להחזיק באמונה, שאמנם אותו האיש היה המשיח. ואם הגאולה טרם באה, אות היא לדעתם, שאין הגאולה צריכה לבוא, אלא העיקר הוא אישיותו של המשיח. וכך יצא להם, שהם שפכו את היין ושמרו על הקנקן: ביטלו את האמונה בגאולת ישראל מהגלות, וקיימו את האמונה במשיח. ומחפשים הם פוסקים בכל מקום במקרא, להוכיח על ידם שכאילו אותו האיש שהם מעריצים הוא המשיח. והדרך הטובה ביותר לסתור את טענותיהם טענה ניצחת היא לומר להם: אף אם נודה לרגע, ולצורך הויכוח, שכל הדברים שאתם תולים באישיותו של המשיח, ומיחסים אותם לדברי הנביאים, הם אמת – עדיין אין לומר, שאותו האיש שאתם מעריצים אותו הוא המשיח האמיתי. שהרי המשיח האמיתי חייב לגאול את ישראל מצרותיהם, והמשיח שלכם הביא בעקבותיו יסורים אין קץ לישראל, והוסיף שעבוד וגלות על השעבודים שהיו בימיו. כי אחד היסודות החשובים באמונת ישראל  על ימות המשיח, היא האמונה בקיבוץ גלויות. דבר זה מובטח לנו בתורה: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושם וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבתך והרבך מאבתיך" (דב' ל ב-ה). ויחזקאל הנביא מבטיח בשם ה' בלשון ברורה: "וקבצתי אתם מארצות איביהם… וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם" (יח' לט כז-כח). הרי אלו דברים ברורים שכל עוד אפילו איש אחד מבני ישראל נמצא בגלות – לא באה הגאולה המקווה, ולא נתקיימו היעודים המשיחיים.

ההבטחות על ברכת האדמה

הגלות נגרמה בשעתה לא רק על ידי שהגויים גרשו את ישראל מארצם, אלא על ידי שהארץ חרבה והושחתה (בעקבות המלחמות הרבות או בעקבות פגעי הטבע) ולא היה בה כדי פרנסה לישראל היושבים עליה, ורבים ירדו מהארץ לבקש מחיה בחוץ לארץ. וכן אנו קוראים בקריאת שמע: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" (דב' יא יז). ולפיכך, מקום חשוב בהבטחות הגאולה תופסות ההבטחות על ברכת האדמה, פוריות הארץ ושפע היבול לעתיד לבוא. הבטחות אלה קשורות בהבטחות על קיבוץ גלויות, משום שבעת שישראל אינם בארץ, הארץ איננה נותנת את פריה לאויבים אך בשעה שישראל ישובו לארץ תשוב הארץ לתת יבולה בשפע רב כדי לפרנס את ההמונים הרבים שישבו בה ולא עוד אלא שברכת האדמה היא תנאי להסרת השעבוד מעל ישראל וארצו. בלשון ימינו מבטאים רעיון זה בנוסחא "עצמאות כלכלית היא תנאי לעצמאות מדינית". ודבר זה היה נכון בימי קדם כמו בימינו לפיכך מבטיחה התורה "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה" (דב' כ"ח י"ב-י"ג). ויחזקאל ניבא: "והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה והיו על אדמתם לבטח וידעו כי אני ה' בשברי את מטות עלם והצלתים מיד העבדים בהם" (יחז' ל"ד כ"ז). כיוצא בזה נבאים כמה נביאים כגון הושע: "והיה ביום ההוא אינה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל" (הושע ב כג).

חזון שפע מים

אל חזון זה של ברכת האדמה לעתיד לבוא נלוה חזון על שפע מים שיהיו בארץ ביחוד על מים חיים שיצאו מירושלים חזון זה נמצא בצורות שונות אצל נביאים שונים. ישעיהו ניבא: "והיה על כל הר גבה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים". (ל כ"ה). יחזקאל פורש בחזונו מפה מפורטה של נהר שראשיתו בקדש הקדשים ויוצא וזורם בחלקים רבים של הארץ ובסופו של דבר משתפך אל ים המלח ומרפא את מימיו והופכו לים חיים. (יחזקאל פרק מ"ז) יואל ניבא: "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (יואל ד י"ט). וזכריה ניבא: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון" (זכר' יד ח). כאן מופיעה בחזון הנבואה תוכנית של חיבור הים התיכון אל ים המלח ברשת נתיבי מים. תוכנית שעולה בימינו בצורות שונות.

יש שפירשו נבואות אלו על מים שיוצאים מן המקדש ומשקים את הארץ בדרך סמלית, על תורת אמת, שעתידה לצאת מן המקדש אל כל אומות העולם. ואמנם, גם על כך ניבאו הנביאים. אולם לא משום כך, רשאים להתעלם מפשטות דברי הנביאים. ולא עוד, אלא שכל פירוש של דרך הרמז אם הוא אמיתי, הרי הוא כעלייה שבנויה על הבניין היסודי, והבניין היסודי הוא הפשט. ואם הפשט קיים, יש מקום גם לרמז, אבל רמז כזה, שבא לשלול את הפשט, הריהו כמי שמבקש להרוס את היסוד ולקיים את עליית הגג. ואף בעניין שלפנינו, ברור ששום נביא לא ניבא, ולא יכול להינבא, שבני ישראל יוכלו להפיץ בין האומות דעת אלהים, מבלי שהם, בני ישראל, יושבים על אדמתם לבטח, ומתפרנסים בכבוד מיבול הארץ. והלוא כל הנביאים מעידים על כך שבעת שישראל במצוקה, ברעב ובגלות, שם ה' מתחלל, והגויים אומרים "איה אלהיהם", וסוברים שאלהי ישראל אין בו יכולת, חס ושלום, להושיע את עמו. ואין זאת רק מליצה של הנביאים, אלא עובדות היסטוריות הן, מימות החורבן ועד ימינו, שהגויים מחרפים את תורת ישראל ומביאים ראיה משפלות ישראל, שחס ושלום, התורה אינה אמת. ואם כן ודאי הוא שתנאי הכרחי לכך, שהגויים יכירו באלהי ישראל ובתורתו, הוא שאדמת ישראל תשפיע את ברכתה לעם ישראל היושב עליה לבטח. ועל זה מעידים דברי הנביאים כפשוטם.

תשובת העם אל אלהיו

עוד תנאי מתנאי הגאולה הוא תשובת העם אל אלהיו. יש אמנם מדרגות שונות וסוגים שונים של תשובה. אבל ברור, שאין הגאולה יכולה להחשב לגאולה אמיתית ושלמה כל עוד אין ישראל מקיימים את דברי התורה לעבוד את ה' באמת. וכן מבטיחה התורה שבעת הגאולה: "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך… ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל ה-י). ברוח זו ניבאים כל הנביאים ויחזקאל אומר בדברים מפורשים: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירתי את לב האמן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (יחז' ל"ו כ"ו-לז).

 מתנאי התשובה הוא ביטול כל הפירודים בקרב עם ישראל, והתאחדות כל שבטי ישראל בממלכה אחת. חטא הפירוד הקדמוני שהרס את בית ישראל, הלוא הוא חטאו של ירבעם בן נבט, שמרד במלכות בית דוד. לפיכך, הסמל של אחדות העם לעתיד לבוא הוא חידוש מלכות בית דוד, המושלת על כל שבטי ישראל כולם. כן ניבא ישעי' בנבואה הפותחת "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (הוא המלך מבית דוד שיעמוד לעתיד) – "וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנה את יהוה ויהוה לא יצר את אפרים". (יש' יא). חזון זה של אחדות השבטים שנקרעו זה מזה הוא חשוב מאוד בעיני הנביאים, ורבים הנביאים החוזרים עליו. אף ירמי' ניבא: "בימים ההמה ילכו בית יהוה על בית ישראל ויבאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם" (יר' ג' יח') ויחזקאל מייחד חזון ארוך ומפורט על עץ יוסף ועץ יהודה שיהיו לעץ אחד תחת מלכות דוד, חזון שהוא המשכו של חזון העצמות היבשות (יחז' פרק לז).

תחית האומה תלויה באחדות

כלומר תחית האומה תלויה באחדות הגמורה בין כל שבטיה. ולא רק מבחינה מוסרית רוחנית, אלא גם מבחינה מעשית מדינית, היה הפירוד בין שבטי ישראל סיבת החורבן כי בהיותם מפורדים ומסוכסכים לא מצאו שבטי ישראל די כוח לנצח את הגויים אויביהם.  וכן אנו מוצאים בספר מלכים, כי בשעה שישראל היו מאוחדים (ואפילו אחדות בצורת ברית בין ממלכת אפרים לממלכת יהודה, מבלי להתמזג לממלכה אחת) היה כוחם רב להדוף את התקופות אויביהם מחוץ). לפיכך סומכים הנביאים תכף לנבואות המבטיחות את אחדות ישראל, את הנבואות המבטיחות נצחון על האויבים. כן ממשיך ישעי', באותה הנבואה שהזכרנו לעיל, ולאחר ההבטחה "אפרים לא יצור את יהודה" וג' אומר: "ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את בני קדם". וכן מצינו בעמוס הנביא שניבא תחילה על השמדת הממלכה החטאה – ממלכת אפרים שיסודה בחטא – ולאחר מכן חוזה את תקומת מלכות בית דוד "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת" ומסיים: למען יירשו את שארית אדום וגו' (עמוס פרק ט).

ורק לאחר שיתקיימו היעודים האלה – שבני ישראל ישבו לבטח בארצם הפוריה, בממלכה חזקה ומאוחדת, ושומרים את חוקי התורה בעבודת ה' אלהיהם – רק אז יכולים להתקיים יתר היעודים הטובים של הנביאים, היעודים על שלום-אמת בין כל הגויים, ושכל הגויים יבואו אל ירושלים לעבוד שם את ה', ולשמוע לתורה היוצאת מציון. יש בימינו אנשים שאוהבים לומר, שחלק זה של הנבואות המבטיחות שכל הגויים יבואו אל ירושלים מתקיים בימינו. אבל האמת הפשוטה היא, שמה שנעשה בימינו הוא סילוף ועיוות של חזון הנביאים. מטעמים של כבוד הבריות ומפני דרכי שלום, ודאי שחייבים אנו להניח לכל אדם הבא אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחפצו וכהבנתו. אבל אין אנו רשאים לעשות שקר בנפשנו, או להחניף לזולתנו, ולומר כי לזאת ציפו הנביאים. אמנם לפי תפיסת מסורת ישראל בכל הדורות, מה שנעשה כיום בירושלים, כבר נרמז על ידי החוזים הקדמונים שבכתבי קדשינו, אבל אין זה החזון של הר בית ה', שיהיה נכון בראש ההרים, אלא החזון שבדניאל, על שיקוץ שומם שיעמד במקום שהקריבו את התמיד. שיקוץ זה הועמד לראשונה על ידי הרומיים שהחריבו את ירושלים, והקימו במקום המקדש לאלהי ישראל בית יראה לאלילם. בהתחלפות הדורות, נשתנו השמות של האלילים והפסילים, וכיום עומדים בירושלים פסילים הנושאים עליהם שמות של אנשים ונשים מבני ישראל. אך אין זה משנה את העובדה, שעבודת פסילים אלו היא עבודת "שיקוץ שומם" לפי אמונת ישראל הצרופה.

 יש אמנם מן הגויים הבאים אל ירושלים שאינם עובדים פסילים, אלא עובדים לאל אחד. אבל אלה הקימו להם על מקום מקדשנו בית תפילה לעצמם, ופונים בו אל עיר אחת הנמצאת הרחק בדרום, לאות שלפי אמונתם, אין ירושלים מקום השכינה, אלא אותה עיר שקידש אדם אחד, שהם סוברים, שעלה על משה בנבואתו, והמיר את בחירת ישראל בבחירת ישמעאל. ולפי מסורת ישראל, על זאת אמר החכם מכל אדם: "תחת שליש רגזה ארץ… תחת עבד כי ימלך… ושפחה כי תירש גברתה" – משלי ל' כא' כג' (כלומר: הגר וזרעה במקום שרה וזרעה). – עלינו להביט אפוא בפני המציאות בעיניים פקוחות ולהודות על האמת, שאם כי מצד אחד, חייבים אנחנו להודות ולשבח לה' גואל ישראל, על כל אשר זכינו לו בימינו אלה – הרי עדיין רחוקים אנחנו מהגאולה השלמה מרחק רב. ושלביה של גאולה זו, כפי העולה מדברי הנביאים הם: קיבוץ גלויות שלם, תשובה שלמה של העם כולו, הן היחידים שבו והן הכלל כולו, לעבודת ה' באמת, אחדות האומה כולה בממלכה עצמאית רחבה ומשגשגת. ולאחר מכן, הכרת כל העמים בה' אלהי ישראל ובתורתו, וביאת כל העמים אל ירושלים לעבוד את ה' שכם אחד. אז יבוא השלום הנצחי לעולם, ויקוים "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכרי' י"ד ט').