התנועה השבתאית
קטעים
מחבר: הרב מרדכי פירון
מחניים, גיליון פ"א, 1963
תקציר: המאמר מספר את סיפור עלייתו של שבתי צבי כמשיח, נסיעותיו, עלילותיו והקף השפעתו.
מילות מפתח: משיח-שקר, היסטוריה יהודית-טורקיה, היסטוריה יהודית-ישראל,
אחת הפרשות המעניינות בתולדות עם ישראל, שזעזעה את האומה וגרמה לתמורות רוחניות וחברתיות עזות, היא התנועה המשיחית הגדולה במאה השבע עשרה שהקיפה את העם ברובו הגדול ושהתרכזה סביב אדם אחד – שבתי צבי.
התנועה השבתאית הקיפה את רוב עם ישראל בכל תפוצותיו, וגרמה להתלהבות משיחית עצומה בכל שכבותיהן האינטלקטואליות והסוציאליות – תופעה מסעירה שהיא בודדת וחד פעמית בכל תולדות עמנו.
המאה השבע עשרה היתה אחת התקופות הטרגיות ביותר בהיסטוריה הישראלית. בשנות 1648-1618 השתוללה באירופה מלחמת שלושים השנה שהחריבה ארצות רבות באירופה המרכזית, וצמצמה את אוכלוסייתה של האימפריה הגרמנית בשני שלישים (משבעה עשר מיליון נפשות לששה מיליון). מלחמות אלו יצרו אוירה כללית של אי בטחון בין המוני היהודים, ערערו את מצבם הכלכלי, וגרמו לשואה וחורבן בקהילות רבות. אולם לשיא הקטסטרופה הגיעו הייסורים עם פרוץ המרד של הקוזאקים, בראשותו של מנהיגם בוגדן חמלניצקי נגד משעבדיהם הפולניים. לאחר שנוצח הצבא הפולני שיצא לדכא את המרד השתפכו גדודי הקוזאקים בכל מחוזות אוקראינה ועריה ובדרכם השמידו את הקהילות היהודיות בערים ובכפרים בצורות אכזריות ביותר.
נחשול הדמים הלך וגבר והגיע לממדים שלא היו כדוגמתם במשך דורות רבים, גם לא בתקופות מסעי הצלב.
"ונהרגו על קדוש השם במיתות משונות קשות ומרות קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום אל הדרך ועברו עליהם בקרונית ודרכום בסוסים וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית, השליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שתצא נשמתם. והרבה קברו בחייהם ושחטו ילדים בחיק אמותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות בקעו בטניהן והוציאו העובר וחבטו בפניהן… וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אמותם שיאכלו מהם.. לא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו מהם… כיוצא בזה עשו בכל המקומות אשר היו מגיעים שמה" (יון מצולה).
תקוות משיחיות בשנת ת"ח
בקינת הסופדים בא לידי ביטוי רעיון נוסף שהיה רווח כנראה אותו זמן בין חכמי ישראל:
"תיו חית, זאת שנה גן ה' חשבונה איש איש לנחלתו יהא עולה. תיו טית, אחת היא שנה דמי נשפך לא זו אף זו רעה חולה" (ר' יום טוב ליפמן הלר "ספר הדמעות" ג', בעל ה"תוספות יום טוב").
ובעל הש"ך (ר' שבתי הכהן) "במגילה עפה":
"שנת ת"ח אשר חשבתי בזא"ת יבא אהרן אל הקדש לפני ולפנים נהפך כנורי לאבל ושמחתי ליגונים".
ואמנם היו אז חכמי ישראל גדולים וחשובים שתלו תקוות משיחיות רבות בשנת ת"ח וצפו לקץ הימים באותה שנה: "ת"ח למספר אלף השישי אמרתי בלבבי לצאת חפשי" (ר' שבתי הורוויץ). חשבונותיהם היו מיוסדים על רזים עמוקים בקדושת תורת ה' ומבוססים על קטגוריות של מחשבת התורה הנסתרת והנגלית ויתכן מאד שהייתה זאת שעת רצון נפלאה, אלא – שלא איכשר דרא ואת דרכי ההשגחה העליונה מי יבין.
אין ספק שחכמת הנסתר שחדרה באותם הדורות לכל תפוצות ישראל בלבושה המיוחד כפי שנקבע על ידי האר"י ז"ל – זה הארי שבחבורת מקובלי צפת, וכפי שפותחה והוסברה על ידי תלמידו המובהק ר' חיים ויטאל, טפחה בלומדיה תקוות נלהבות בגאולה הקרובה ועוררה לחקר מאומץ ומתוכנן של מחשבת תהליך אחרית הימים, קביעתו והגדרתו ההלכתית והרוחנית. מפנה אופייני זה בהלך הרוח בתוך העם, שהקיף הן את פשוטי העם והן את משכילי הדור, ביחד עם המאורעות עקובי הדמים של "גזירות ת"ח ות"ט" שעל אף אופיים הלוקאלי יצרו הרגשת אי בטחון כללי בכל תפוצות ישראל והמחישו לעיני כל יהודי את סכנות הגלות, אימיה הנוראים ואי יציבותה הכרונית, כל אלה לא יכלו שלא לעורר בעם את ההרגשה הכללית כי הנה הגיעה תקופת "חבלי המשיח" ו"ימות המשיח" לא יאחרו מלהתגלות.
עם עלית המתח הכללי של הצפייה הקדחתנית הוכן הרקע המתאים להפיכת הרעיון המשיחי האבסקטרקטי למנוף כביר בידי תנועה מעשית ומגשימה ונחוץ היה רק המנהיג שילכד סביבו את ההמונים המאמינים – ומנהיג זה נמצא בדמותו של שבתי צבי.
קורות חייו של מייסד התנועה
שבתי צבי נולד בשנת שפ"ט (1626 לסה"נ) בעיר הנמל החשובה איזמיר להורים עניים. למשפחה היו עוד שני בנים וכנראה גם אחות אחת. לפי סברה אחת נולד בשבת (מכאן השם: שבתי) בתשעה באב (שחל למעשה באותה שנה בשבת). אולם דעה זו אינה מבוססת די צרכה, והיא קשורה כנראה עם המאמר הקדום בספרות ישראל כי ביום שחרב בית המקדש נולד המשיח. הוא קבל חינוך תורני יסודי בצעירותו ועם התבגרותו הוסמך בתואר "חכם" על ידי מורו המובהק ר' יוסף איסקפה מחשובי הרבנים בעיר איזמיר. באותה תקופה, החל לעסוק בתורת הנסתר, בעיקר בספר הזוהר הקדוש ובספר הקנה, והיה מתבודד ומסתגר וחי חיי סגופים והתבוננות. מפי כרוניקה אנו שומעים כי "ישב אותן שנים בבית אביו בחדר מיוחד סגור ומסוגר והתמיד מאד בלימודו ובזמן מועט מאד היה בקי בחכמת הקבלה" (תורת הקנאות).
ואם כי רוב המקורות הקשורים באישיותו של שבתי צבי, יש להתייחס כלפיהם בזהירות, תוך הבחנה ברורה בין תומכים ומתנגדים, הרי יוצא כמעט בברור, מכל הידיעות שבידינו כיום כי אמנם הגיע למידה מסוימת של למדנות ובקיאות הן בנגלה והן בנסתר. עם זאת נתגלו כבר בתקופה ההיא תכונותיו השליליות המצטרפות לדמות של אישיות מפוצלת, בלתי יציבה וחולנית שעתידות היו להביא הרס רוחני כה איום על ציבור תומכיו-מאמיניו.
בקומתו התמירה והליכותיו המסתוריות, יוצאות הדופן, החל להתבלט בין קהל מלומדי עירו ומעט מעט התלכד סביבו חוג מצומצם של תלמידים שנמשכו אל המוזר שבו, שהשתתפו בלימודיו, יצאו אתו לסיוריו בשדות (מנהג מקובלי צפת) וטבלו כמוהו לעתים תכופות. עם זאת אין להעלות על הדעת כלל ששבתי צבי היווה אישיות מיוחדת במינה, לא בלמדנותו התורנית, וגם לא בסגולותיו הרוחניות או המוסריות או בקסמו האישי. עובדה היא שלא נשאר בידינו שום זכר או ידיעה לספר תורני או לחיבור מחשבתי שנערך על ידו או בהשפעתו, עובדה המעידה יותר מכל על רמתו האינטלקטואלית הנמוכה.
באותה תקופה נשא שתי נשים בהפסקה קצרה של שנים מועטות ומשתיהן התגרש מסיבות משפחתיות גם עובדה זו מצביעה על מהותו הנפשית.
חוקרים רבים קבעו במנטליות של שבתי צבי סמנים ברורים של מחלת רוח חמורה, אשר היא הניעה אותו לבצע מעשים מפתיעים, יוצאי דופן. אולם קשה לקבוע בודאות אם יסוד הדחיפה למעשיו המשונים והכרזותיו המפתיעות באי שווי משקל נפשי כתוצאה מהפרעות הנובעות ממחלת רוח, או שמקורם במטרה להתבלט ולהתפרסם על ידי התנהגות קיצונית וחיצונית. והנה עדותו של ר' שמואל גאנדור ממצרים מתומכי שבתי צבי:
"ואומרים עליו כי זה י"ט שנים, הוא מדוכא ביסורים בזה באופן שיהיה מורדף בדאגה בל יניחנו השב רוחו ואפילו לקרות… וזה עבר עליו כמה שנים בחלי זה ולא נודע משום רופא רפואה ממנו אלא ביסורין מן השמים". ובידיעה אחרת: "עם כל חכמתו ולמודו היה מנעוריו נוהג ועושה מעשה נערות, והיו אומרים כי לפעמים נכנסה בו רוח שטות ועושה כמעשה הכסילים עד שהבריות היו מרננים אחריו והיו קוראים אותו שוטה וכסיל" (ר' טוביה אשכנזי).
באותה התקופה (בערך שנת ת"ח) קרה המאורע הגדול והמכריע בתולדות חייו של שבתי צבי. באותם הימים החל הוא לדבר בגלוי על שליחותו המשיחית לפני קרוביו וחוג מעריציו המצומצם:
"והיום כמו עשרים שנה בקרוב פתח פיו לומר משיחא אנא והגה את השם באותיותיו והרב הגדול ר' יוסף איסקאפא שהיה רבו המובהק גער בו והפקיר דמו והיה מכריז: כל הקודם בו זכה לפי שעתיד להחטיא את הרבים ולעשות אמונה חדשה וכתב על זה לקוסטאנטינא" (ספר "ציץ נובל צבי" לר' ששאפורטש).
הזכרת השם המפורש על ידי שבתי צבי, דבר שאסור איסור גמור לכל איש ישראל ומותר רק לכהן הגדול בתוך בית מקדש, ביום הכיפורים, מהוה פעולה שמשמעותה מרחיקת הלכת הובנה כנראה כראוי על ידי סביבתו המעריצה אותו, וגרמה מאידך לקרע מוחלט בינו לבין העולם הרבני של ההלכה התורנית. קמה נגדו דעת הקהל בכל חריפותה ובעקבות דרישת רבני איזמיר גורש מהעיר ונאלץ לעזבה.
מסעותיו של שבתי צבי
בנדודיו הגיע לראשונה לסלוניקי שהיתה אז הקהילה החשובה והאינטלקטואלית ביותר בין קהילות טורקיה. אולם עד מהרה עורר גם פה התנגדות ואיבה בעקבות מעשיו המוזרים והחיצוניים שנראה לרבים – ובצדק – כפרי טירוף. באחת הסעודות שנערכה לחשובי העדה ורבניה העמיד שבתי צבי חופה וספר תורה וערך טקס קידושין בינו לבין התורה. הוא ראה עצמו אפוא כ"חתנה של התורה". וגם נהג לחתום לעתים: "חתן היוצא מחופתו בעל התורה היקרה וכחמודה מטרוניתא נאה וחסודה" (עניני שבתי צבי). בעקבות השערוריה הגדולה שפרצה גורש מהעיר, ונדד במשך כמה שנים בין ערי טורקיה וקהילותיה הרבות. בקושטא עשה "מעשה" נוסף. הוא קנה דג גדול והכניס אותו לעריסת תינוק – סמל לגאולת ישראל במזל דגים. פעולה משונה זו נתקבלה בצדק כתעלולי טירוף של אדם שאינו שפוי בדעתו ועל פי פסק דינם של רבני העיר הולקה שבתי צבי, ונודה מחדש. הוא שב לעיר מולדתו איזמיר וכעבור זמן מועט החליט לשים פעמיו לארץ ישראל.
בדרכו לארץ ישראל התעכב במצרים והופיע בקאהיר בביתו של ר' רפאל בן יוסף, שהיה ראשה של יהדות מצרים וגזברה של המלכות ונתקבל כאורח חשוב ונכבד. ר' רפאל בן יוסף היה ידוע בנטיותיו לתורת הנסתר וארח בביתו בקביעות גם אישיות מפורסמת אחרת, את ר' שמואל ויטאל, בנו של ר' חיים ויטאל.
כנראה שבאותה תקופה, חלים גם נישואיו השלישיים של שבתי צבי, עם אשה שהיתה לא פחות משונה ממנו, ושמוצאה וייחוסה מפוקפקים. ר' יעקב ששפורטש ב"ציץ נובל צבי" מוסר כי היתה זאת
"נערה חסרת לב שהיתה אומרת בטירוף דעת שהיא תנשא למלך המשיח. והיו שוחקים עליה והלכה לה לעיר ליוורנו… וכאשר הייתה מוצאת מפיה דברים של שטות והייתה נראית יפה, הוגד זה לשבתי צבי, בהיותו במצרים אצל רפאל יוסף".
נודע לנו שאשה זו חתמה את מכתביה בתואר "מטרינא רבקה המלכה" כשם סמלי לאשתו של מלך המשיח.
בשנת תכ"ג (1663 לספה"נ) הגיע שבתי צבי ביחד עם אשתו לירושלים בה שהה בערך כשנתיים ימים. גם בירושלים, שישובה היהודי היה באותה תקופה מצומצם ודל, אם כי חיו בה כמה תלמידי חכמים חשובים המשיך שבתי צבי להתנהג לפי שיטותיו המשונות והמוזרות. אולם כנראה לא בלט במיוחד עד כדי להשניאו על הציבור או להפוך ללעג בעיני החכמים. עובדה היא שכאשר נמצאה העיר במצב כספי דחוק נתמנה הוא כשליחה של הקהילה לארץ מצרים – בודאי גם בעקבות קשריו הידידותיים ההדוקים עם ר' רפאל בן יוסף נגיד יהודי מצרים – בכדי לאסוף אמצעים כספיים עבור הקהילה.
בעת שבתו של שבתי צבי בירושלים למד באחת מישיבותיה, אדם צעיר בעל כשרון אינטלקטואלי לא מועט ובעל דמיון פורה ביותר, שעתיד היה להפוך במרוצת הזמן לאחד מעמודי התווך האידיאולוגיים המרכזיים של התנועה השבתאית – אברהם נתן אשכנזי. תלמיד מוזר זה שהיה שקוע בהזיות וחלומות נפגש כנראה תכופות עם שבתי צבי בירושלים והושפע ממנו בעמקי נפשו. אחרי שנשא אשה עבר לגור בעיר עזה שבה היתה אז קהילה יהודית ומעתה הקדיש רוב מרצו ואונו ללמוד תורת הנסתר.
קשה מאד הוא להבין איזו מתיחות נפשית קודחת גרמה להצטרפותו של נתן בן אלישע חיים לחסידי שבתי צבי ומנין הגיע לאותו שינוי ערכין מהפכני בדרכו הדמיונית שסגל אותו להפך למבשרה הראשוני ולמבססה הרעיוני העיקרי של שיטת השבתאות, ולמנחה המחשבתי העקבי. אולם נמצא מקור מענין ביותר בו מסביר נתן בעצמו פשר התמורות שנגרמו, לפי דבריו, על ידי מראות וחזיונות מופלאים וגילויים "שמימיים", המתוארים באריכות, (פורסם ע"י ג. שלום בספרו שבתי צבי מכתב יד). כנראה פעלה כאן פסיכוזה חולנית שמצאה פורקנה דווקא בהתקשרות עם שבתי צבי, ומעשיו המוזרים והמשונים.
שבתי צבי מכריז על עצמו בפני קהל ועדה כעל המשיח, או לפי סגנונו "משיח אלוקי יעקב" והוא וה"נביא" מתחילים לסייר בערי ארץ ישראל לרכוש "מאמינים" לתנועתם. ואז ביצע שבתי צבי מעשה מכריע נוסף בשרשרת "מעשיו הזרים" הוא מעז לבטל הלכה ברורה וידועה. ביום צום י"ז בתמוז תכ"ה מבטלת קהילת עזה על פי הוראתו את הצום המסורתי הרגיל ובמקומו "אמרו הלל הגדול ושמחו בגנות ופרדסים" בהנמקה "כי הגיע עת דודים והחתן יצא מחופתו ועל כן לא יהיה במעונות ישראל כי אם שמחה וגיל". מעשה מחוצף זה ופעולות רבות אחרות שהיתה בהן פגיעה עקרונית בסמכות הרבנית ועבירה על דיני תורה מפורשים עוררו את חמתם העזה של רבני ירושלים וחכמיה שראו בו – בצדק – כופר בעיקרי התורה אשר עלול להוליך שולל בלהטוטיו המוזרים את המוני העם הפשוטים ולסכן את נפש האומה. הוא הוחרם כמחלל ומגדף וגורש מהעיר בחרפה.
מירושלים עבר שבתי צבי לחלב וכאן נתקבל בכבוד מלכים ובהתלהבות עצומה שהקיפה המונים. בזמן שהותו במקום אחזה אקסטזה מוזרה את ההמונים ובין השאר אנו שומעים מאגרות שונות כי "יש היום בחלב עשרים נביאים… וארבע נביאות" ש"התנבאו" כמובן כולם בסגנונו של "המשיח" החדש. ובארץ ישראל קבעו בינתיים מאמיניו ספירת שנים חדשה, משנת "ממלכת אדונינו מלכנו" וכמו כן התחילו להתפרסם ולהתרקם אגדות פלא ומעשי נסים פרי דמיונו החופשי של ההמון המשולהב. באותה התקופה המשיך נתן העזתי ביתר עוז לפתח את "האידיאולוגיה השבתאית" ולבססה – כביכול על ידי הוכחות וראיות באמצעות "חזיונותיו" והתגלויותיו המדהימות. באגרת מפורטת וארוכה שנשלחה לרפאל בן יוסף במצרים מסביר נתן העזתי את עיקרי שיטתו הדמיונית ומודיע בין השאר כי הגאולה הסופית תחול בשנת תכ"ז (1667 לס'). ואילו ר' יעקב ששפורטש (ציץ נובל צבי) מגיב על דברי הכפירה הכלולים באגרת במילים: "יוצק סיר רותח לתוך פיו"…
השערוריה באיזמיר
בינתיים הגיע שבתי צבי לאיזמיר, ולמרות שכבר השיג את רבני איזמיר דבר ההחרמה החמורה שלו, ע"י חכמי ירושלים שהבינו את גודל הסכנה הרוחנית המאיימת על ההמונים הפשוטים והוקיעו בחריפות את דברי הכפירה והמינות שנבעו מהתרברבות חולנית ושחצנית, בכל זאת לא נקפו אצבע – לפחות בתחילה – למנוע פעילותו ההרסנית בתוך העיר. יתכן שהופיע בחשאי ובלי ידיעת השלטונות היהודיים בקהילה. אולם בחנוכה תכ"ו פרצה שערוריה נוראה בקהילת איזמיר, שבתי צבי הופיע בבית הכנסת לבוש בגדי חג ופאר פתח בשירה וזמרה ובשעת התגברות השיגעון "התחיל לעשות דברים נראים זרים, היה הוגה את השם באותיותיו ואכל חלב ועשה דברים אחרים נגד ה' ותורתו והפציר גם לאחרים, לעשות כמעשיו הרעים" (זכרון לבני ישראל לר' ברוך מארצו).
מעשיו המוזרים האקזוטיים מלווים בטקסים מפוארים מושכים את העין היו מכוונים למשוך את לב ההמון, ואמנם הצליח שבתי צבי במגמה זו ובעיר קמה תנועה גדולה של מעריצים – מאמינים שהיתה מורכבת בעיקרה מהשכבות הפשוטות יותר של יהודי העיר.
עתה נתעוררו גם רבני הקהילה לפעולה נמרצת לנוכח התרבות העובדות שהוכיחו בעליל כי אמנם מתכוון שבתי צבי לבטל את כל יסודות התורה ומצוותיה וכי יש במעשיו עבירה על הלכות המסורת. רבני העיר ובראשם רבה הראשי ר' אהרון לפפא והרב המקובל המפורסם ר' שלמה אלגזי החליטו על פי המלצת רבני קושטא וירושלים כי יש להמית את המגדף המחטיא את הרבים. החלטותיהם נשארו על הניר, ולכלל ביצוע לא הגיעו, כי בינתיים הגיעה התלהבות ההמונים לשיאה ושבתי צבי השתלט על הקהילה, הוריד את הרבנים והפרנסים "הכופרים" במשיחיותו ומינה כרבה של איזמיר את הרב חיים בנבנישתי שלא היה כנראה מתומכיו, אלא ייתכן שפעלו כאן גם ניגודים אישיים בינו לבין ר' אהרון לפפא הישיש. בינתיים עזב שבתי צבי את העיר בדרכו לקושטא, ואיזמיר כולה כמרקחה ו"יותר מארבע מאות נשים ואנשים התנבאו למלכות שבתי העתידה לבוא".
בינתיים התפשטה השמועה על משיח השקר בקהילות ישראל בכל קצות הגולה. בכל עיר ועיר נמצאו מיד המונים רבים, בעיקר מפשוטי העם, אשר הצטרפו לשורות המאמינים.
בערי איטליה מצאה התנועה השבתאית תומכים רבים ונלהבים בכל הקהילות היהודיות וביניהן החשובות ביותר כגון ליוורנו, ונציה פירנצי ועוד. באמשטרדם שבהולנד שהיתה אז קהילה חשובה ביותר הן בעושרה הכלכלי והן בנכסיה הרוחניים הגיעה ההתלהבות לשיאים מחרידים:
"ותהום כל העיר ותהי לחרדת אלוקים. הגדילו השמחה בתופים ובמחולות בשווקים וברחובות ובבית הכנסת רקוד ומחול וספרי תורה כולם מוצאים חוץ להיכל בתכשיטין נאים, בלתי שם על לב הסכנה של קנאת ושנאת האומות, ואדרבא היו מכריזים בפומבי ומגלים לאומות כל הנשמע ולשחוק היינו בעיניהם" ("ציץ נובל צבי" לר' יעקב ששפורטש).
מאמשטרדם פשטה השמועה ליתר ארצות אירופה לצרפת, אנגליה, גרמניה וליתר ארצות אשכנז, לפולין, רוסיה ואפילו מבין אנוסי האינקויזיציה האכזרית בספרד נשמעו הדיה.
כמו כן ישנן בידינו מקורות על התעוררות גדולה בין יהודי ארצות הבלקן והקהילות היווניות והתנועה התפשטה גם לארצות אסיה ואפריקה הצפונית ויצרה לה תומכים בין יהודי פרס, אלג'יר, מרוקו ומצרים ואפילו ליהודי תימן הגיעה.
תמונה מעניינת על המצב בקהילת המבורג מתקבלת מתוך רשום בפנקס הקהילה הספרדית בעיר זו שבו כתוב בין השאר:
"השבח לאדון עולם החדשות שבאו מהמזרח ומאיטליה ושאר הארצות לאמור כי הוא יתברך בחסדו נתן לנו נביא בארץ ישראל… ומלך משיח… ואשר אנו מאמינים לחדשות אלו בגלל האותות והנסים הרבים שעשו, כפי שכותבים לנו(!), הנביא והמלך. על כן קראנו היום את כל תפילת הלל בניגונים כאילו שמחת תורה היום"… הדברים אלה נכתבו בטבת תכ"ו (1665 לס').
ובעוד המונים מבית ישראל בקהילות רבות בגולה מתכוננים לעלות לארץ ישראל מוכרים נכסיהם ורכושם ומפסיקים בכלל בעסקי מסחר ומשא ומתן "חילוניים" הובא משיח השקר בפני השולטאן באשמת כוונות מרדניות.
בפני נציגי הממשל הסתיר שבתי צבי דבר "משיחיותו" וטען: "חכם אני מחכמי ירושלים ובאתי כשליח לבקש נדבות בעד עניי ארץ ישראל". הוא הושם במאסר, תחילה בקושטא ואחרי כן הועבר למבצר בגאליפולי. אולם תומכי שבתי צבי ונאמניו לא חסכו עמל להפוך מקום מאסרו לארמון מלכים. ברוב הדר ופאר ובעזרת שוחד בממדים עצומים הצליחו להשיג עבורו מידה רבה של חופש אישי וכן הרשות לקבל כל מבקריו שהגיעו בתורת משלחות ושליחים מקהילת רבות שחפצו לקבל דין וחשבון מדויק ותיאורים מהימנים על מהות העניינים "המופלאים" והשתלשלות המאורעות.
באותה השנה בוטל צום ט' באב בחגיגיות רבה ב"חצר מלכותו" של שבתי צבי ומאמיניו שהתכוננו ל"התגלותו הסופית" הכריזו עליו "כיום משתה גדול ויום שמחה גדולה" וגם הוכן נוסח תפילה מיוחד שבו מוזכר בין השאר "זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי צבי, עבדך ובנך בכורך".
ואז ארע מאורע דרמטי ומפתיע שנשאר סתום ובלתי ברור ברוב נקודותיו. בפני שבתי צבי הופיע אדם בשם ר' נחמיה "איש אחד שהיה מקודם זה כמתנבא והיו חושבים אותו למטורף"… (צנ"ץ לר' יעקב ששפרוטש). שבתי צבי ניסה לקרב את ר' נחמיה לדעותיו והשקפתו והשתדל להשפיע עליו שיקבל אותו "משיח" ויצטרף למאמיניו. אולם אחרי ויכוחים ערים של ימים ולילות רצופים ואחר שהתבונן המבקר בסביבתו של שבתי צבי ומעשיו הבלתי מוסריים הגיע לידי מסקנה סופית כי אכן שקר ומרמה כאן וקרא לו "עוכר ישראל" וכן פנה לשלטון התורכי וגילה לו תכניותיו המדיניות המרדניות של שבתי צבי.
השלטון שבודאי הגיעו אליו ידיעות מפורטות גם ממקורות אחרים החליט לפעול מיד והזמין אליו את שבתי צבי. בעומדו לפני שופטיו נתנה לו הברירה למות בו במקום או להמיר דתו. "אז נפל על פניו ארצה לפני המלך שואל מאתו לחסות תחת כנפי אמונתו וישלך כובעו ארצה וירוק עליו ויבז דת ישראל ויחלל שם שמים בפרהסיא" (צנ"ץ לר' י. ששפורטש) – רקע מכריע בתולדות התנועה השבתאית וקורות עם ישראל בכלל. בעקבות שבתי צבי התאסלמה גם אשתו וכן נשא אשה שניה כמנהג המוסלמים.
מעשה ההמרה של שבתי צבי הדהים את כל עם ישראל. נשמעו מיד דעות בין מאמיניו שניסו להעמיד את ההמרה כתחבולה זמנית. אולם רוב רובם של מאמיניו הכירו בעובדה המרה שרומו על ידי נוכל, "רבים ששגו באהבתו נהפכו לשונאים" (צנ"ץ). קמה תנועה גדולה בקרב המונים רבים של שיבה אל ה' ואל תורתו על ידי תפילות, צומות ובקשת סליחה. רבני ישראל קבלו את החוזרים בתשובה בזרועות פתוחות, ועשו הכל בכדי לרפאות את הפצעים בגופה של האומה, ולהחזיר את החיים היהודיים למסלולם המקובל.
אולם קומץ מאמינים ובראשם נתן העזתי ניסה גם עתה להציל את התנועה ממפלה מוחלטת ולהחיות אותה מחדש באמצעות תעמולת הסברה נרחבת. העזתי עזב את ארץ ישראל והגיע לסמירנה, אולם נאלץ לברוח מיד מאימת השלטונות. במסעותיו הרבים ביקר בסלוניקי, אדריאנופול, ויניציה וקהילות אחרות בישראל ובכל מקום הוא מבטיח ניסים קרובים לאימות טענותיו, אולם "נבואותיו" אינן מתאמתות, ואיבת הציבור היהודי כולו נגד נביא השקר הלכה וגדלה, לבסוף השתקע בעיר סופיה ושם מת בשנת ת"ם (1680 לס').
גם שבתי צבי לא ישב בחיבוק ידים אפילו אחרי מעשה התאסלמותו. לתורכים ספר, כי מתכוון הוא לעשות נפשות לדתו החדשה ואילו למאמיניו בין היהודים הסביר את המרת דתו כמראית עין בלבד. הופעותיו התכופות בקהילת קושטא שבהן אסף סביבו קהל רב ושבהן הפגין "מעשים זרים" וחיצוניים בצדה של אדיקות מתחסדת יצרו מרכזים של אי שקט ועצבנות. חכמי ישראל נתעוררו לנוכח הסכנה החדשה
ו"פרנסי הקהילה הקדושה ביקשו מאת המלך לגרש אותו למקום רחוק, אל מקום שלא יהיו יהודים יכולים ללכת אחריו. ונשתקע שם ומלמד לגויים ספר הזוהר בלשון טורקי עד שנפגר שם" (ס' זאת תורת הקנאות לר' יעקב עמדן).
השלטונות הטורקיים, שגם דעתם לא היתה נוחה מתעלולי היהודי המומר החליטו להגלותו לעיר דילצינא באלבניה. כאן מת שבתי צבי בודד ועזוב בשנת תל"ו (1675).