מקדש העתיד לאור ההלכה

מחבר: הרב שלמה יוסף זוין

מחניים, גיליון צ"ו, 1965

 תמצית: המאמר דן בגישות השונות לנושא עיתוי בניית בית המקדש בתוך רצף תהליכי הגאולה, וכן בהלכות שהחמירו בימינו בגלל האפשרות שבכל יום יבנה המקדש.

אינדקס: בית המקדש, הלכה, גאולה, תפילה

הקודש והמקדש תופסים מקום רחב בספרות ההלכה. מלבד סדר מיוחד בין ששה סדרי המשניות, סדר קדשים, שהוקדש לכך במיוחד, אין לך מסכת בתלמוד שלא באו בה סוגיות והלכות בנוגע לקדשים. אף הספרות התורנית שלאחר התלמוד עוסקת הרבה בענייני קדשים. כל פרטי הדינים והסדרים של הקורבנות כולם, לסוגיהם ולמיניהם המרובים, נמסרו בדיוק נמרץ. אף תורת הבניין למוצאיו ומבואיו, בנייניו, לשכותיו ותאיו, גגיו ועליותיו ומחילותיו, תורה שלמה זו נתגבשה אף היא בהלכות קבועות. והלכות אלו שימשו מקור למשא ומתן ולדיונים, שהלכו הלוך והתרחב, הלוך והסתעף, בתלמוד ובנושאי כליו, למן הראשונים ועד האחרונים.

גרמו לכך לא בלבד הגעגועים העזים  לעבר המפואר של האומה, בחינת "זכר למקדש" ("ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה"), ולא רק מטעם של "ונשלמה פרים שפתינו", ו"העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". אלה ועוד. חזון הגאולה לא חדל מלפעם בחזקה בחיי העם מאז גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. ותמיד שקדו חכמים לכך שמצדנו "נהיה מוכנים". אם "מהרה יבנה המקדש" לא נהיה מופתעים, ואם ישאלו אותנו כדבר שהיה בעליית עזרא: "כה אמר ד' צבקות, שאל נא את הכוהנים תורה, לאמר: הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו…" (חגי ב, יא-יב), נעמוד בניסיון.

ואלה דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, בטעם שאחר מסכת תמיד סודרה מסכת מדות:

"ואין בו עניין אחר אלא סיפור, שהוא זוכר מידת המקדש וצורתו. כי כשיבנה המקדש במהרה בימינו, יש לשמור ולעשות התבנית ההוא והתבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקודש, כמו שאמר (דה"א כח, יט): הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל".

ובכן, תועלת מסכת מידות היא בשביל בניין המקדש העתידי. והדברים מפורשים גם ברש"י ליחזקאל (מג, יא) על הפסוק "וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו (של בניין הבית השלישי שלעתיד) – ועשו אותם" – "וישמרו, ילמדו עניני המידות מפיך, שידעו לעשותם לעת קץ". נמצינו למדים משני עמודי ההלכה, רש"י והרמב"ם, שמטרת לימוד מידות בניין בית המקדש היא כדי שנדע איך לעשות לכשיבנה המקדש.

ונשאלת השאלה: רש"י עצמו כתב במסכת סוכה (מא, א): "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים, שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך", וכן בראש השנה (ל, א): "בניין העתיד לבוא בידי שמים הוא". וכך אנו אומרים בתפילת "נחם" בתשעה באב, עפ"י הירושלמי ברכות(פ"ד, ה"ג): "כי אתה ה' באש הצתה ובאש עתיד לבנותה". ורש"י כתב כן לא בתורת אגדה, אלא מבחינת ההלכה, והלכה זו עוד נזכיר בהמשך דברינו. הא כיצד יתיישב זה עם מה שכתב רש"י ביחזקאל, שעלינו ללמוד מידות המקדש שלעתיד בשביל לדעת לעשות, והרי לא אנו נהיה העושים ולא אנו הבונים? על הרמב"ם, שאף הוא כתב שתועלת מסכת מידות היא בשביל בניין העתיד – לא קשה, שכן הרמב"ם סובר שבניין שלעתיד אנחנו נבנה אותו, וכך כתב מפורש בהלכות מלכים (פי"א, ה"ד): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבע"פ… וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח.  אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי", ובכן, מלך המשיח יבנה המקדש, ולא יתגלה בנוי ומשוכלל מן השמים, אבל דברי רש"י הלא נראים כסותרים זה את זה.

חושבני, שעלינו להיעזר כאן בשטח האגדה. ידועים דברי הגמרא בסנהדרין (צו, א) על הפסוק (ישעיה ס-כב): "בעתה אחישנה" – "זכו, אחישנה; לא זכו, בעתה". על סמך זה כתב בשו"ת "דברי טעם" (וורשה תרס"ד) בנוגע לבנין המקדש שלעתיד, שלא אמרו שיתגלה מן השמים בנוי אלא כשהגאולה תהיה ב"אחישנה" וישראל יהיו בחינת "זכו", אבל כשישראל יהיו במצב של "לא זכו" והגאולה תהיה "בעתה", בבוא המועד, אזי לא ירד המקדש מן השמים, אלא המשיח וישראל יבנו אותו.

הוא לא הביא את דברי רש"י ביחזקאל, אלא הוכיח את דבריו על-פי מקורות אחרים, שפעם נראה שהמשיח יבנה המקדש ופעם שירד מן השמים, אבל אם דבריו נכונים הרי יתיישבו גם דברי רש"י ביחזקאל. עלינו ללמוד את מידות המקדש שמא נצטרך לעשותו כשהגאולה תהיה "בעתה", והרי גם הזמן של "בעתה" לא ידוע לנו, ויתכן שבכל יום זמנו ומהרה יבנה המקדש.

ו"מהרה יבנה המקדש" משמש לאחד גדול לא רק כסיבה ללמוד הלכות קדשים, כלומר: כדי שנדע איך לעשותן כשיבנה המקדש, אלא אף כמסובב, כתוצאה, כלומר: מפני הלימוד לכן מהרה יבנה.

בעל "חפץ חיים" חיבר כידוע כמה ספרים בסדר קדשים, ובאחד מהם, בספרו "אסיפת זקנים" על זבחים, האריך בהקדמתו לבאר החיוב של לימוד בסדר קדשים מכמה בחינות, ובפרק י' הוא מבאר, שלימוד הלכות קורבנות מקרב הגאולה, והמשיל משל:

"כדמיון נישואין, שכאשר הכלה עומדת מלובשת ומקושטת בתכשיטיה ומוכנת להיכנס לחופה ועומדים ומצפים להחתן שיבוא, אז ממהר החתן לבוא, וכן הקב"ה, שמכנה עצמו בשם חתן לישראל, כמו שכתוב: כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך, ואם נהיה אנו מוכנים ומקושטים בידיעת דיני העבודה בבית עולמים ונעמוד הכן לקראת מלכנו יתברך, בודאי ימהר ביאתו".

ושאלה: "מהרה" זה של בנין המקדש מתי בעצם יהיה? כמובן, אין הכוונה ל"מתי" מבחינת הזמן. הרי זה בכלל "הנסתרות לה' אלוקינו" ואין אתנו נביא ולא יודע עד מה. השאלה היא במובן של סדר תהליכי הגאולה, במובן של מוקדם ומאוחר. תהליכי הגאולה המיועדים הם: קיבוץ גלויות, בנין המקדש, ומלכות בית דוד. ובכן, בתהליכים אלה מתי זמנו של בניין המקדש? מצינו סתירות. במעשר שני (פ"ה, מ"ב) שנינו: ר' יוסי אומר, משחרב בית המקדש היה התנאי הזה (המדובר הוא בתקנה, שמהלך יום אחד סמוך לירושלים מכל צד לא יהיו פודים פירות כרם רבעי אלא יביאו את הפירות עצמם לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ולאחר שחרב בית המקדש בטלה התקנה). ותנאי היה – אימתי שיבנה המקדש במהרה בימינו (כך הלשון במשנה שבירושלמי) שיחזור הדבר לכמות שהיה. ועל זה נאמר בירושלמי שם: אמר רבי אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד, כלומר שאם המלך המשיח יבוא קודם, מה לנו להתנות תנאים על אחר כך, המשיח כבר יורה לנו כיצד לעשות, אלא שבית המקדש יבנה קודם ביאת המשיח. וכן כתוב במדרש תנחומא פ' נח, יא: "ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגלויות ולא נבנית ירושלים – אל תאמין. למה? שכך כתיב: 'בונה ירושלים ה'', ואחר כך, 'נדחי ישראל יכנס'" ובנה ירושלים הוא גם בנין המקדש, כמו שאמרו בזוהר (תולדות קלט, א): "בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות, קיבוץ גלויות קודם לתחיית המתים… דכתיב: בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'". וכן שם – סוף חיי שרה "דקוב"ה יבני בי מקדשא דקדמיתא ויתקין היכלא ויבנה קרתא דירושלים ולבתר יוקים לה מעפרא, הדא הוא דכתיב: "בונה ירושלים ה''… בקדמיתא ולבתר, ,נדחי ישראל יכנס'" ולעומת זה בילקוט שמעוני (תהילים רמז תתפח) הגירסא להיפך: "ואם יאמר לך אדם שנבנית (ירושלים) ולא נתכנסו הגלויות אל תאמין, שנאמר: 'בונה ירושלים ה'' – כי 'נדחי ישראל יכנס'. כלומר: מפני שכבר נתכנסו נדחי ישראל לכן בונה ירושלים ה'."

ובגמרא (ברכות מ"ט, א), לענין ברכת "רחם" שבברכת המזון, שרב ששת אמר," כיון שפותחין ברחם על עמך ישראל צריך לסיים בברכת החתימה, מושיע ישראל, ורב נחמן אמר, אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, ואמר הטעם, משום שנאמר: 'בונה ירושלים ה' וגו' אימתי בונה ירושלים ה' – בזמן שנדחי ישראל יכנס". משמע שנידחי ישראל יכנס קודם. אולם ברש"י שם כתב: "דכתיב בונה ירושלים ה' ואז נדחי ישראל יכנס". משמע, שבנין ירושלים קודם.

בסדר הברכות של שמונה עשרה אמרו במגילה (ז, ב):" ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים… כלו הפושעים… מתרוממת קרן צדיקים… והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים… וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, שנאמר: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם", וברש"י שם (יח, א): "אחר ישובו לבית המקדש". הרי שקיבוץ גלויות קודם לבנין המקדש.

נראים הדברים שהדעות חלוקות הן. אבל בספר "דברי טעם" כתב ליישב הדברים בנקודה מעניינת: שני קיבוצי גלויות הם. קיבוץ אחד לגבי ישראל, מלבד ירושלים, והוא יהיה לאחר ברכת השנים, וקיבוץ זה קודם לבנין ירושלים; וקיבוץ שני לירושלים, וזה יהיה אחר בנין ירושלים. ומעניינת נקודה זו בכך, שאף התהליך של מדינת ישראל בימינו הרי הוא באמת כך: קיבוץ גלויות לעם ישראל בלבד, ועדיין ירושלים העתיקה, ירושלים של מקום המקדש, לא נבנתה ולא נתקבצו הגלויות לתוכה.

עד כאן "מהרה יבנה המקדש" בתורת שאיפה כללית והלכות כלליות (לימוד קדשים, ברכות שמונה עשרה). אבל מצינו כמה הלכות פרטיות, ש"מהרה יבנה המקדש" משמעו להם נימוק וטעם. ולא חשוב אם עיקרי דינים הם, גופי הלכות, או שאינם אלא פרטים וענפים.

מעניינים אותנו כאן לא הדינים כשהם לעצמם, אלא היסוד שהוא בקביעתם. והיסוד הוא: בכל מקום שעם בנין בית המקדש ישתנה מצבו של דין ידוע לחומרא, אנו צריכים להחמיר גם עכשיו.

"מהרה יבנה המקדש" ויאמרו: אשתקד היינו מקילים בדבר, ולא ידעו שאשתקד היה אופי אחר לדין, ואדרבה, כל שהדין המדובר אינו אלא פרט אחד, לפעמים פרט זעיר, שחשיבותו ההלכתית אינה מרובה ביותר, מתבלטת ביותר התמונה החזקה שהמקדש יוכל להיבנות כל שעה, לפתע פתאום, בהיסח הדעת, עד שמצאו לנכון לדאוג אפילו על פרט קטן.

ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה אסורה להאכל ביום שני. טעמים שונים נאמרו בדבר, ואחד מהם: מן הדין באמת מותר לאכלה, שכן בזמן הזה שני ימים טובים של ראש השנה אינם שונים משני ימים טובים של גלויות, שהן בגדר שתי קדושות, כלומר: בתורת ספק, או שהראשון קודש והשני חול או להיפך, ואף שאנו מקדשים על פי החשבון ואין לנו ספק – מנהג אבותינו בידינו, כשהיו מקדשים על פי הראיה, ולכן ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני, ממה נפשך, או שהיום חול או שנולדה אתמול בימי חול.

אבל בזמן הבית תיקנו, שאם באו עדי החודש מן המנחה ולמעלה, שלא יקבלו אותם מפני קלקול הלויים בשיר של תמיד של בין הערביים, ומכל מקום נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ושם כבר אין ספק בדבר, שיודעים ברור שמחר קודש, ואם תיקנו שיגמרו גם יום הראשון בקודש, לא משום ספק הוא, אלא תקנה ודאית וקדושה אחת היא, והנולדה בראשון אסורה בשני, שכיום אחד ארוך הוא.

ועל זה אמרו שגם בזמן הזה אסרו משום מהרה יבנה המקדש, ותחזור תקנה ראשונה שאם יבואו עדים מהמנחה ולמעלה ינהגו היום קודש ומחר קודש, ויאמרו: אשתקד אכלנו ביצה ביום טוב שני, אף עכשיו נאכל. ולא ידעו אשתקד שתי קדושות הן, ועכשיו קדושה אחת היא.

כיוצא בו: משחרב המקדש תיקן רבי יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף יום הנפת העומר (ט"ז בניסן), כולו אסור לאכול בו חדש. מצד הדין בזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שעת הקרבת העומר, ובזמן הזה שאין עומר "האיר המזרח – של ט"ז בניסן – מתיר". ולמה אסרו כל היום? -"מהרה יבנה המקדש", מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד אכלנו בהאיר מזרח אף עכשיו נאכל, ולא ידעו שאשתקד לא היה בית המקדש, האיר המזרח התיר, עכשיו שיש בית המקדש העומר מתיר.

ולא ראי ביצה כראי חדש. בביצה אנו רואים שאפילו באיסור קל של דברי סופרים חששו למהרה יבנה המקדש, ובחדש, כל החשש הוא רחוק, שהרי אם יבנה המקדש קודם יום טוב יהיו על כל פנים מותרים מחצות יום ט"ז ואילך, שעד אז כבר הקריבו העומר, ולא היה לנו לאסור בזמן הזה כל היום, אלא שחוששים שמא יבנה ביום ט"ו סמוך לשקיעת החמה או בליל ט"ז, ולא יספיקו לקצור העומר, כמבואר בסוגיית הגמרא (סוכה מא, א).

וכאן שאל רש"י: הרי אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, וכן אין בונים את בית המקדש בלילה, ולמה חוששים שמא יבנה המקדש ביו"ט או בלילה? ועל זה הוא שאמר מה שהזכרנו למעלה, שהמקדש שלעתיד יבוא בנוי ומשוכלל מן השמים, וזה יכול להיות גם ביו"ט ובלילה.

אלא שעדין אין הדברים מיושבים לדעת הסוברים שהמקדש שלעתיד יבנה בידי אדם. אולם כבר הזכרנו הסברא, שיש לחלק בין הגאולה שתבוא "בעתה", לזו שתבוא כשישראל יזכו ל"אחישנה", שאז לדברי הכל נזכה למקדש ממרום.

ובשו"ת "בית יצחק" ולהגר"י שמעלקיש מלבוב (או"ח סי' ג') חידש יישוב אחר: המזבח אינו בכלל בנין, וחשוב כלי (עי' זבחים ס, א), ולכן, בנין המקדש הוא שאינו בלילה, אבל המזבח מותר לבנותו אף בלילה, ומכיון שהלכה מקריבין אע"פ שאין בית, מפני שקדושה ראשונה של המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, נמצא שיש מקום שבליל הט"ז ניסן המקדש אמנם לא יבנה, והמזבח יבנה, ויהיו אסורים כל היום מחמת חסרון העומר שלא הספיקו לקצרו.

ודבר יפה אמר ה"חתם סופר" בחידושיו לסוכה בשם הר"א רוקח מאמשטרדאם: למה דווקא יש חשש שהמקדש יבנה בדיוק בט"ו או בט"ז בניסן? ואמר: שלושה דברים – אמרו חכמים – נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה. ושלושה אלה הולכים כסדרם, כנלמד מהפסוקים. ובתקוני זהר כתוב שמחיית עמלק לעתיד תהיה בי"ד בניסן וסימנך: "כי יד על כס קה" ומכיוון שבי"ד בניסן תהיה מחיית עמלק בדין הוא שמיד יבנו בית המקדש, ולכן אמרו שבט"ו או בט"ז בניסן יבנה.

וסוג אחר של "מהרה יבנה" יש. לא חשש תקלה מחמת ההרגל של "אשתקד", אלא פשוט: עלינו לדאוג שיהיה מוכן הכל לעבודת המקדש.

מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית (בכורות נ"ג, א). ולמה בטלוהו חכמים בזמן הזה?- מחשש תקלה (שיבוא לגיזה ועבודה, או שישחטנו בלא מום). תירצו: מהרה יבנה המקדש ויצטרכו לבהמות לקורבנות ולא יהיו מצויים על ידי המומים.

וב"מהרה יבנה" מסוג זה מצינו פעם מחלוקת של חכמים. שתויי יין אסורים בעבודת המקדש, ולכן אוסרים חכמים על כל הכוהנים בזמן הזה לשתות יין, משום מהרה יבנה המקדש ונצטרך לכהן הראוי לעבודה. ורבי מתיר: "שתקנתו קלקלתו", וברש"י: "שהרי כמה שנים שלא חזרה בירה קלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא, ולשמא יבנה לא חיישינן". וההלכה היא דווקא כרבי. "אמר אביי: כמאן שתו האידנא כהנים חמרא? כרבי" (תענית יז, א) ב"גבורת ארי" הקשה מביצה שנולדה בראש השנה ומחדש בט"ז בניסן שחוששים למהרה יבנה המקדש? וכתב, שאותן הסוגיות הן לא לפי רבי. אבל יש מקום לחלק ולומר שאין הסוגיות חולקות. כאן, אפילו כשיבנה המקדש, כלום כל הכוהנים כולם יהיו דווקא באותו יום שתויי יין? ועוד, כאן החשש רחוק ביותר, שיבנה המקדש בפתאומיות כזו שלא יספיק הכהן להפיג את יינו. חכמים חוששים אף למקרים כאלה, אבל רבי אינו חושש (וראה בתוספות עירובין מג, ב, ד"ה ואסור, שחלוקים אלו מבוארים שם בנוגע למי שנדר בנזירות ביום שבן דוד בא, שאסור לשתות יין כל ימות השנה).

שיטה חדשה יש לראות בסוגיא זאת בפירוש רבינו חננאל. לעולם אף רבי חושש ל"מהרה יבנה", אלא ש"תקנתו קלקלתו", ומפרש במובן אחר כיון שנתקלקלה, "בית אב" שלו – שהכוהנים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, משמר לשבוע, וכל משמר מתחלק לששה בתי אבות, ובכהן שאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית האב שלו הדברים אמורים – זוהי תקנתו ומותר לשתות יין, שאפילו אם יבנה המקדש, אינו משמש "עד שישב בית הדין של כהונה ויקבעו באיזו יום ישמש".

אף במקום שלא הוזכר בגמרא בפירוש הטעם של "מהרה יבנה המקדש", יש שראשונים נתנו טעם זה להלכה.

"מפני מה תקנו זמן בגיטין? רבי יוחנן אמר: משום בת אחותו", כלומר: שמא תזנה אשתו והיא קרובתו וירצה לחפות עליה שלא ידונוה בבי"ד. ויכתוב לה גט בלא זמן, שתוכל לומר גרושה הייתי אז (גיטין יז, א), והקשו בתוספות (שם, יח, א ד"ה הנהו): בזמן הזה שאין דיני נפשות קיימים, למה כותבים זמן? ותרצו בין השאר: מהרה יבנה המקדש.

כיוצא בזה מצינו בחידושי הר"ן לסנהדרין. בגמרא (שם יא, ב) מסופר:

"מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו ושלוש אגרות חתוכות לפניו מונחות, אמר לו, טול איגרתא חדא וכתוב… לאחנא בני גלוותא בבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם, מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא עדקין (הגוזלות רכים והכבשים קטנים) וזימנא דאביבא לא מטא (זמן האביב לא הגיע) ושפרא מלתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין".

מהגמרא שם מוכח שהמעשה היה ברבן גמליאל דיבנה, לא ברבן גמליאל הזקן, והקשה הר"ן: אם כן הרי היה זה לאחר החורבן, ומה להם לגוזלות בשביל מחוייבי תורים ובני יונה לקרבן ומה להם לכבשים בשביל קרבן פסח, שבשבילם מעברים את השנה? אלא – אומר הר"ן –

"שאף לאחר החורבן היו מסתכלים בדברים הצריכים אילו בית המקדש היה קיים, שאם יבנה הבית בימיהם יהיו הענינים על מכונם, כמו שאמר לעניין יום הנף שיהיה כולו אסור מטעם מהרה יבנה המקדש".

אלא שעיקר הדבר שכתב הר"ן, שזה היה רבן גמליאל דיבנה ואחר החורבן, עוד לא ברור. ההוכחה היא מן הגמרא, שאמרו: "דילמא בתר דעברוהו", שמא המעשה הזה אחר שהעבירו את רבן גמליאל מגדולתו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה במקומו. כך פירשו רבינו חננאל ורש"י ותוספות שם. ואם כך הוא ודאי היה זה רבן גמליאל דיבנה.

אבל תלוי באמת באות אחת קטנה, אות וי"ו. בדקדוקי סופרים מביא גירסא "בתר דעברוה", בלי וי"ו, ולא "דעברוהו". ובס' "חמרא וחיי" לבעל כנסת הגדולה לסנהדרין, מביא שם תוספות רבינו פרץ פירוש גירסא זו: לאחר שעיברו בי"ד את השנה, כלומר: רבן גמליאל – הזקן – לא היה בבי"ד בשעת העיבור, והדין הוא שבמקרה זה בי"ד מעברים בתנאי על מנת שירצה הנשיא לכשיבוא, וכשבא רבן גמליאל הסכים לעברו, ולכן כתב באגרתו "ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי". אף שהחוקר ר' יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות הראשונים" כרך ג' ייחס באופן סתמי מעשה זה לרבן גמליאל הזקן.

ו"מהרה יבנה המקדש" יש שהיא משמשת אף קושיא. בתוספות פסחים (קי"ד, ב') הקשו: למה אנו עושין אף בפסח שחל להיות במוצאי שבת שני תבשילין, זכר לפסח וזכר לחגיגה (הזרוע והביצה שאנו נוהגים בקערת הסדר), ואין אנו חוששין למהרה יבנה המקדש ויאמרו: אשתקד עשינו בשבת זכר לחגיגה, ועכשיו נקריב את קרבן החגיגה בשבת, והיא אינה דוחה בשבת? תירצו: הקרבת קורבן מסורה לכוהנים, וכוהנים זריזים הם ולא יטעו.

והרי קושיות מאחרונים: למה אמרו שבזמן הזה האיסור להטיל מום בבכור אינו אלא מדרבנן מפני שאינו ראוי להקרבה, וכמו שאמרו בע"ז (י"ג, ב') בהקדיש בזמן הזה, והרי מהרה יבנה המקדש ו"היום אם בקולי תשמעו", ויהיה ראוי להקרבה ויהיה אסור מן התורה למטיל בו מום. זו שאלת החת"ם סופר (יו"ד, סי' ש"ו). והוסיף לומר במקום אחר (סי' שי"ח), שזה באמת טעמו של הרמב"ם, שהמטיל מום בבכור בזמן הזה עובר על לאו של תורה.

ישוב לדברי התוספות כתב בס' "שי למורא". ההלכה היא שמותר להטיל מום קבוע כשיש בו כבר מום עובר, אף שהמום העובר עתיד להתבטל בודאי ויהיה אז ראוי להקרבה. ומכיון שבזמן הזה באותו רגע שמטיל בו מום הרי עכשיו על כל פנים אינו ראוי להקרבה, הרי הוא כבעל מום עובר, ומה לי אם יעבור המום או שיעבור ויחלוף הזמן, ואפילו אם יבנה המקדש בעוד רגע ו"היום אם בקולי תשמעו", מכל מקום ברגע זה שאני מטיל בו מום הריני כמטיל מום קבוע במום עובר, שמותר.

ושוב קושיא: למה מותרים הכוהנים בזמן הזה להיטמא בשרץ ונבילה וכיוצא ואין חוששין שמהרה יבנה המקדש ולא יהיה כהן לעבודה, כדרך שחששו חכמים בשתית יין? שאלה זו שאלו שני גדולים ב"ערוך לנר" לר"י עטלינגר לסנהדרין (כ"ב, ב') וב"גבורת ארי" לתענית (י"ז, ב'). הראשון השאיר הדבר ב"צריך עיון", והשני תירץ: בטומאה, שאין דרך בני אדם להיטמא, לא גזרו, שאם זה יטמא ימצאו כוהנים הרבה שלא נטמאו, אבל ביין, שדרך בני אדם לשתותם, חששו.

ולאחרונה "מהרה יבנה" בברכות ותפילות. ולא על בנין בית המקדש בכלל. כאלה יש לרוב. ההדגשה היא על ה"מהרה".

בשמונה עשרה ברכות: "ולירושלים עירך במהרה תשוב… וכסא דוד מהרה בתוכה תכין". "את צמח דוד במהרה תצמיח" (וכבר ראינו שבנין ירושלים ובנין המקדש ומלכות בית דוד קשורים זה בזה). ובתפילת מוסף: "יהי רצון מלפניך וכו' ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו מהרה ותגדל כבודו". ובברכת המזון: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". וב"יהי רצון" שאומרים בסיום כל תפילה ותפילה, בחול ובשבתות ובימים טובים: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

מהרה יבנה המקדש!