אתיופיה (2)

ליד המים, ובלי נכרים

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
בכפרים הריקים של 'ביתא ישראל' ניכרים עד היום מאפייני התורה שלפיה חיו בהקפדה רבה משך מאות שנים. כתבה שנייה בסדרה, הפעם על המסורות המיוחדות של העדה

גולים במערב בכוש ומצרים / מגמת פניהם ירושלים / אל אביהם אשר בשמים / לעמוד לשרתו ולברך בשמו (רבי יהודה הלוי)

כפי שתיארנו במאמר הקודם, היו יהודי אתיופיה מנותקים מהעולם היהודי במשך מאות רבות של שנים, ולדעות מסוימות אף אלפי שנים. בעת החדשה, ובעיקר החל מאמצע המאה ה-19, נפתח דף חדש ביחס העולם היהודי ליהודי אתיופיה. כאשר התגלה דבר קיומם של 'ביתא ישראל', לאחר מאות שנים של נתק, נרתמו רבנים ומנהיגים, והציבור הרחב בעקבותיהם, לעזרתם. בשנת 1863 פנה רבי יעקב ספיר (מחבר ספר המסעות אבן ספיר) בקריאה לשלומי אמוני ישראל ולארגונים יהודיים שישלחו שליחים לחבש כדי לעודד ולחזק את יהדות כוש. קריאתו עוררה גורמים שונים בעולם היהודי אשר החלו לכתוב בנידון ולשלוח משלחות; השליח הראשון היה יוסף הלוי, מטעם חברת "כל ישראל חברים".

הרב עזריאל הילדסהיימר, רבה של אייזנשטט בגרמניה ואחד הדמויות הרבניות החשובות של התקופה, כתב על עדת הפלאשים: "אחינו ובשרנו הם, ובאה העת להצילם ולהחיותם". הוא פרסם 'קול קורא' חשוב ומרגש לעולם היהודי, אשר ללא ספק פעל רבות ונמרצות לקרב את נושא הפלאשים לעולם היהודי, ואף התווה דרכים לפעולה. הקריאה מהווה עד היום מסמך היסטורי ומרגש. וכך נאמר באותו מסמך משנת 1864:

משנים רבות אחזה פלצות לב כל איש מישראל לעת שמועה שמענו מאפריקה קול יללות עשרים וחמש רבבות אחינו בני ישראל מארץ כוש עלה באוזנינו, אשר באורך גלותנו נתרחקו כמעט מגבול דת קדשנו ורק כ"ד כתבי קודש ומועדי ה' היו להם לציונים כי מציון יצאו... ידעתי גם ידעתי כי ירגזו לב כל אחד בני ישראל השומע הדבר הזה כי הלא כל ישראל ערבים זה לזה...

רגשות הסולידריות יצרו גל של התארגנות מעשית בעולם היהודי שתכליתו היתה לקשור את יהודי אתיופיה לעולם היהודי. אולם לא רק ציפייה משיחית גרמה להתעוררות בעולם היהודי למען ביתא ישאל, אלא גם ידיעות על כך שמיסיונרים פרוטסטנטים החלו לפעול בקרב העדה להמרת דתם.

בתקופה זו (1845) החלו גם לראשונה חילופי אגרות בין ראשי העדה הפלאשית לחכמי ישראל. מכתבים אלו ביטאו את ערגת העדה להינצל משמד רוחני ולחזור ולקשור את גורלם עם גורלו של עם ישראל ועם חזון השיבה לציון. מכתבים מרגשים אלו פורסמו בעולם היהודי, וגם הם גרמו לתסיסה רבה למען השבתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל. באגרת הראשונה שכתב אבא יצחק, מכוהני העדה האתיופית, נכתב באמהרית: "אבותינו, מה שלומכם? שמענו על קיומכם אך השבת היא מסך שמונע מאיתנו להפליג בים... מדוע אף אחד מכם אינו בא לכאן? ... כל מקדשנו חרבות... אנו מחכים לתיאודורוס (המשיח לפי אמונת יהודי אתיופיה). כמה שנים נותרו עד לבואו?".

הראי"ה קוק הכיר את המציאות המיוחדת של עדת ביתא ישראל ותמך רבות בפעילותם של העושים למען הצלתם. ב'קול קורא' שפרסם בשנת 1921 כהמלצה על פעילותו של יעקב פייטלוביץ למען העדה הוא כותב:

במדינה זו (חבש) הרחוקה ממרכז החיים היהודיים חיים זה יותר מאלפיים שנה רבבות יהודים, אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם נשארו נאמנים לדתם ולעמם, אבל במשך זמן ישיבתם שמה, ניתק מהם כל יחס וקשר עם העולם היהודי הגדול... עד שהשקפתם על היהדות והדת נעשית פגומה ולקויה מאוד והרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי והפרוץ עומד על המרובה...

הצילו נא אחים את אחינו הפלשים מכיליון וטמיעה! עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנדחים האלה ולא ימחה שבט מישראל מתחת שמי ה', השיבו לביצרון את נדחינו, הצילו חמישים אלף נפשות קדושות מבית ישראל מכיליון...".

גם עמיתו, הראשון לציון הרב יעקב מאיר, חתום על המכתב.

אמונות ודעות, מצוות ומנהגים

שמירת המסורת היהודית בקרב ביתא ישראל היא בוודאי פלא. ריחוק מקום וזמן גורמים בדרך כלל לשכחה ואף להפסקה של שמירה על מסורות ומנהגים, אבל בני העדה ידעו לשמור על אמונתם ודתם לאורך אלפי שנות גלות. ביתא ישראל שמרו על מצוות רבות, בעיקר מצוות מהתורה, שכן התורה שבעל פה - אם היתה בידם - נעלמה ונשכחה מהם במשך שנות הגלות. להלן רק מעט מן האמונות והמצוות אשר ליוו את דרכה של העדה לאורך ההיסטוריה.

יהודי אתיופיה מאמינים בה' אחד, הוא א-להי ישראל. הם מאמינים בהיות עם ישראל עם נבחר, במרכזיות קבלת התורה בהר סיני ובעיקרי אמונה כגון שכר ועונש, עולם הבא, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות.

בין המצוות אשר נשמרו בקפידה היתה מצוות השבת, אשר משמעותה לפי מנהגי העדה הוא שבתון מוחלט - וכל העובר על איסור מלאכה בשבת חייב מיתה. אפילו איסור על דיבורי חול נכלל בהלכות שבת. במשך השנים השבת נשמרה על ידי כל בני הקהילה באתיופיה, ולא נמצא איש אשר יחלל את השבת. הלכות השבת מופיעות באחד מספרי העדה, "מצוות השבת", המשמש מקור עיקרי להלכות השבת.

בין האיסורים האחרים האסורים בשבת אפשר לציין את איסור הוצאה בשבת (העברה מרשות לרשות), איסור יציאה ממקום למקום (תחום שבת), איסור רכיבה, איסור מעבר נהר או הפלגה בשבת, איסור הבערת אש ואיסור מלחמה בשבת. שמירת השבת שלהם מזכירה את זו של הקראים: הם אוסרים חימום אוכל בשבת ונמנעים מתשמיש המיטה, בעוד שבתורה שבעל פה המקובלת בידינו מצווה ליהנות מאוכל חם בשבת ותשמיש המיטה נחשב כעונג שבת (ראה כתובות ס"ב ע"ב).

גם ימים טובים אחרים נשמרו בעדה. בני ביתא ישראל חגגו את חג הפסח (פסיקא), אכלו מצות, (קיטא) הקריבו קרבן פסח ולא אכלו חמץ במשך שבעה ימים. חג השבועות - המא'ארר - נשמר בדרך שונה ממנהגנו: את החג ציינו במלאת 50 יום ליום טוב אחרון של פסח (ממחרת השבת = ממחרת יום טוב אחרון). יהודי אתיופיה החלו להתכונן ליום זה שלושה ימים לפניו, כפי שנהגו בני ישראל בשלושת ימי ההגבלה בהר סיני. חג הסוכות (בע'לה מצאלת = "המקום המוצל") הוא גם חלק ממועדי העדה, ובחלק מהכפרים ישבו בסוכות בחג זה. ראש השנה נקרא בשם חג השופרות או חג התקיעה, ויום כיפור (אסתראי) הוא יום סליחה, וכולם צמו בו - החל מילדים בגיל שבע. במשך השנים, למרות שהיתה בידם מסורת ברורה על מצוות השופר, בני העדה הפסיקו לתקוע כיוון שהם שכחו את המסורות של הכנת השופר ושל קולות התקיעות.

חידוש הברית והערגה לציון

אחד החגים המרכזיים והייחודיים אצל יהודי אתיופיה הוא חג הסיגד. החג הוא למעשה יום צום, בקשת מחילה וחיזוק המצוות, יום פנימי של חיזוק קהילת ביתא ישראל ותפילה לקב"ה שישיב את עמו ואת ביתא ישראל לירושלים. עיקר משמעותו של יום זה הוא חידוש הברית עם הקב"ה, בדומה לפועלם של עזרא ונחמיה לאחר השיבה לציון מגלות בבל.

בעשרים ותשעה בחודש חשוון היה נהוג שמתכנסים בני הכפרים מבעוד יום אל מקום אחד, ובשעות הבוקר, בעודם בצום, עולים אל ראש הר כשבראשם הקייסים ובידיהם ספרי ה"אורית" (תורה, בדומה לאורייתא בארמית).
העלייה אל ההר מלווה בהשתחוויות רבות. בראש ההר מתרכזים הקייסים, מוקפים במחיצה, וקוראים בתורה וכן קטעים מספרי עזרא ונחמיה.
ביום זה נאמרות תפילות, הזכרת נשמות ודרשות על שמירת התורה והמסורת. לחג זה יש משמעות סמלית לזיכרון הברית בקבלת התורה בהר סיני. בארץ בני הקהילה ממשיכים לשמור את חג הסיגד מדי שנה בעלייה לירושלים ובתפילה.

דיני הטהרה של העדה מלמדים שהמגע עם נוכרי מטמא ומצריך טבילה. דינים אלו הפכו את ביתא ישראל לשבט נפרד, אשר חי בנפרד מהגויים הסובבים עד כדי כך שאפילו נגיעה בגוי דרשה טבילה בנהר. כמובן שהלכה זו, שהיא ייחודית לביתא ישראל ואף יותר מחמירה מאשר ההלכה הרבנית, עזרה לשמור על היבדלותה של העדה. בנוסף לאיסור מגע עם גוי, היה גם איסור על אכילת מאכל שהוכן על ידי גוי, ואף איסור להתארח בבית של הנוכרי או לארח נוכרי בבית של פלאשים. אין צורך לומר שאיסור חיתון עם נוכרים היה אבן יסוד בעדה. הדרישה לשמור על הפרדה וריחוק מגויי הארץ הפכה לאחד מיסודות הדת היהודית באתיופיה, ויותר מכל לאחד הסודות אשר שמרו על העדה.

זכתה העדה שלמרות שעיקר תורתה עברה במסורת מדור לדור, השתמרו ספרים וכתבי קודש אשר נכתבו במשך הדורות, בעיקר בשפת הגעז, הלא היא לשון הקודש המשותפת במדינה גם לבני אתיופיה הנוצרים. בין הספרים המרכזיים אשר מתוכם נלמדו עיקרי הדת יש להזכיר את הספר החשוב ביותר בקדושתו, הלא הוא ספר התורה, ה"אורית". הספר כולל את כל ספרי התנ"ך בתרגום לשפה האתיופית הקדומה, למרות שעל פי שמו הכוונה רק לחמישה חומשי תורה. כמו כן מצויים ספרי נביאים וכתובים וספרים חיצוניים כגון ספר חנוך, ספר היובלים, ספר ברוך וכו'. ישנם גם ספרי ברכות ותפילות לימות החול, לשבת ולמועדים.

ברית המילה נשמרה לאורך הדורות ביום השמיני, למרות שאם היום השמיני חל בשבת נדחתה הברית ליום ראשון מפאת כבוד השבת. בהיותם בכפרים באתיופיה ברית המילה נעשתה בסוכת הנידה שבה ישבה היולדת, ולא פעם המילה היתה נעשית על ידי נשים מוהלות. לפני מספר חודשים, בשבתי בבית הדין לגיור, באו לפני בית הדין שתי נשים אתיופיות, אם ובתה, אשר עלו לא מזמן ממחנה ההמתנה בגונדר. כאשר שאלנו את הנשים במה הן עסקו באתיופיה, האם השיבה שהיא היתה מוהלת ועסקה במילתם של הילדים סביב המחנה, והבת השיבה שהיתה בלנית, וליוותה נשים לטבילה בנהר או במקווה הקיים במחנה בגונדר.

מצוות מילה היתה גם היא מצווה שעליה מסרו את נפשם ביתא ישראל. כל מי שקשור לעדה נימול בכל תנאי מקום וזמן כדי להיות חלק מהקהילה.

קרבנות וטבילה

יהודי אתיופיה המשיכו את עבודת הקרבנות מחוץ למקדש בירושלים במשך אלפי שנים. עוד בביקורו הראשון של ד"ר יעקב פייטלוביץ בשנת 1904 הוא גילה כי בני הקהילה נהגו להקריב קרבנות בראשי חודשים ובמצבים שונים הדורשים תפילה, אולם השפעתו של פייטולוביץ גרמה לשינויים רבים במסורות העדה וגם לביטולם של הקרבנות.

יהודי אתיופיה אכלו רק בהמות טהורות שנשחטו על ידי יהודי, בדרך כלל על ידי הכוהן, תוך אמירת ברכה מיוחדת. מעניין מאוד לציין שבשעת השחיטה ראש הבהמה או העוף הופנה לכוון ירושלים. לאחר השחיטה מכסים את דם הבהמה בעפר. כמו כן, לא אוכלים דם ומקפידים על איסור אבר מן החי. לא מבשלים בשר וחלב, אבל עוף לא נחשב אצלם לבשר.

הטבילה היתה אחד המנהגים המרכזיים אצל יהודי אתיופיה. הם נזקקו לטבילה בכל מיני מצבים, הגברים להיטהר לפני שבת ולהיטהר מטומאת גויים ומטומאות שונות, ביניהן טומאת מת, והנשים לטבילת נידה ויולדת.

בימי נידתן, נשים עזבו את בתיהן והתגוררו מחוץ לכפר בסוכת הנידה. גם לאחר הלידה היולדת לא חזרה לביתה אלא המשיכה להתגורר ביחד עם הרך הנולד בסוכת היולדת למשך ארבעים יום לאחר לידת בן ושמונים יום לאחר לידת בת. גם נערות רווקות פרשו לסוכת הנידה, או 'סוכת הדם', בעת נידתן. בעת שהאישה נמצאת בסוכה זו, המוקפת גם בסימון אבנים, מביאים אליה את האוכל כדי שלא תצא. בתום שבעה ימים האישה מתכוננת ליציאה ולטבילה, וטובלת בנהר ביום השביעי בערב.

המסורת של ביתא ישראל כוללת גם דיני אבלות וקבורה. לאחר פטירתו של אדם דאגו בני העדה לא להלין את המת, וקברו אותו בהקדם האפשרי באותו יום. בני המשפחה נהגו לשבת שבעה על הנפטר, וחבריהם באו לנחם אותם בביתם. לפלאשים היו בתי קברות רק ליהודים ליד כפריהם, וגם לאחר מותם לא נתערבבו עם בני המקום.

למרות כל אלה, יש מצוות מוכרות לנו שנעדרות כליל מהמסורת האתיופית, או ששונות באופן קיצוני. כך למשל, אין בקרב יהודי אתיופיה לא טלית ולא תפילין, וחגי החנוכה והפורים אינם מוכרים להם.

כוהנים שאינם כוהנים

הקייסים היו במשך השנים המורים והרבנים של העדה, והיוו את המנהיגות הרוחנית העליונה בנושאי דת וקהילה. הם גם עסקו בכל התחומים הקשורים לעולמם הדתי של יהודי אתיופיה, כגון קביעת המועדים, נישואין וגירושין, קבורה, טומאה וטהרה, תפילות ועוד.

הם מכונים 'כוהנים', אך לפי דעתם אין הם מזרע אהרון; התפקיד גם אינו עובר בירושה. בעבר היו גם נזירים בעדה, אשר התבודדו והקדישו את חייהם ללימוד ותפילה, ונחשבו כבעלי מעלה גדולה.

הכפרים היום

ביקרתי לאחרונה בכמה מהכפרים שבהם התגוררו הפלאשים עד עלייתם לארץ. בעבר היו מאות כפרים של העדה, אשר בכל אחד מהם היו בדרך כלל כמה עשרות משפחות בלבד. הבתים הרגילים בכפרים היו בקתות בנויות מענפי עצים ובוץ עם גג של קש הנקראות בפי כל "טוקול". אולם לא רק בתים פרטיים היו בכפרים של יהודי אתיופיה, אלא גם שלושה מבנים נוספים: בית הכנסת (מסגיד) במרכז הכפר, וסוכת הנידה וסוכת היולדת בקצה הכפר.

הדבר המאפיין את רובם ככולם של הכפרים הללו הם סימני היהדות המובהקים שנותרו עד היום, אפילו לאחר שהכפרים התרוקנו מיושביהם. הסימן המובהק הראשון לכפרים של ביתא ישראל הוא מיקומם הגיאוגרפי: כל הכפרים נמצאים ליד נהרות או מקורות מים. יהודי אתיופיה נזקקו לנהרות לצורך היטהרות, הן של הנשים והן של הגברים, ולכן היו זקוקים למקור מים חיים ליד הכפרים.

סימן שני היה שבכל הכפר היו תמיד רק תושבים יהודים. בני העדה היו תמיד פרודים ונבדלים מהגויים, ולא נתנו לנוכרים להתגורר בכפריהם או אפילו להיכנס לביתם. גם לאחר שבני העדה עזבו את הכפרים, נשארו בתי הכנסת ששימשו אותם בתפילתם עומדים על תילם. לעיתים אלו צריפים בסגנון המקומי עם קירות של בוץ וגג קש, ולעיתים מבנים עגולים.

כמו כן, בתי הקברות של בני הכפר המיועדים ליהודים בלבד נשארו על מקומם ומהווים אתר זיכרון ליהודים וליהדות שהיתה ואיננה עוד.

rabanim@ots.org.il