תוניס, ג'רבה (1)

אי הנפלאות

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: מדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: הקהילה היהודית היחידה בעולם המוסלמי שאוכלוסייתה ממשיכה לגדול היא גם היחידה השומרת על מסורות עתיקות המשמרות את ניחוחה של ארץ ישראל. מסע אל אחת המופלאות שבקהילות תבל - חלק ראשון

מילות מפתח: ג'רבה, גרבה, תוניס, קהילות יהודיות

הקהילה בג'רבה היא אחת הקהילות העתיקות בעולם היהודי. מקורותיה לוטים בערפל ובאגדה, קיים בה בית כנסת עתיק יומין, עתידה עוד לפניה וההווה שלה מקיים שִגרה יהודית מרתקת. מעל הכל, זו קהילה אשר הצליחה לשמר את התרבות המסורתית. בשעה שיהודי כל העולם עברו תהליכי מודרניזציה וחילון, היא שמרה על עצמה סגורה ומסוגרת, וכל היהודים החיים בה כיום שומרים על מסורת ישראל סבא בנאמנות, בהקפדה ובמסירות. המבקר בג'רבה חווה חוויה עזה וחש כמי שנכנס למנהרת הזמן וחולף מאות שנים לאחור על פני ההיסטוריה היהודית. בני הקהילה נהנים אמנם ממיטב הטכנולוגיה המודרנית, אבל דפוסי החיים הקהילתיים נראים כשחזור מופלא של החיים היהודיים בגולה בשיא תפארתם.

ג'רבה הוא אי לא גדול בים התיכון, ליד חופי צפון אפריקה, בשטחה של תוניסיה הנמנית על מדינות המגרב ('המערב' - מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ולעיתים לוב). האי מורכב משכונות עירוניות ומאזורים חקלאיים יותר, וחופיו היפים ושווקיו מהווים יעד תיירותי נחשב בעיקר בעולם דובר הצרפתית.

הדים פיניקיים

מקורה של הקהילה היהודית באי ג'רבה הוא ללא ספק עתיק יומין. יש המייחסים את ראשית ההתיישבות היהודית באי לתקופה הפיניקית או לחורבן בית ראשון, ויש הדוחים אותה לימי בית שני. כך כתב אחד מרבניה הגדולים של ג'רבה, הרב משה הכהן כלפון (תרל"ד – תש"י):

עירנו אי ג'רבה היא עתיקה מאוד וישוב אחינו בית ישראל בה להשערת מו"ק מהרש"ך הוא מחורבן בית ראשון ולהשערת מהרש"א אדאדי מחורבן בית שני, וכן כתוב בשם אחד מחכמי העמים דישוב אחינו בתוניסיה היה כשבעים שנה קודם ספירת הנוצרים, וא"כ אינם רחוקים השערות הרבנים הנזכרים כלל... היהודים באו לתוניס קודם בשלוש מאות שנה משנולד ישו הנוצרי ואח"כ בימי חורבן בית שני ר"ל שבעים שנה לחשבון הנוצרים, כשטיטוס החריב ביהמ"ק, היהודים נתפזרו וחלק מהם באו לאפריקא ובכלל לארץ תוניסה (ברית כהונה, הקדמה).

מסורת יהודי ג'רבה היא שהיהודים הנמצאים באי - שאינם כהנים - מוצאם משבט זבולון. הדעה הרווחת היא כי שבט זה השתלט בראשית התנחלותו על כל ארץ הצידונים (ראה בברכת יעקב: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון", בראשית מט י"ג), והגיע אל צפון אפריקה עם ההתפשטות הפיניקית. אלה, כידוע, הקימו עוד במאה התשיעית לפנה"ס את העיר קרתגו, ליד תוניס של היום. בתלמוד ישנו אזכור של רב אבא קרתיגניא, שהיה אמורא בדור השלישי או הרביעי וככל הנראה היה בן המקום. ר' אברהם אבן עזרא כותב בפירושו על ספר יונה: "יונה בן אמיתי מזבולון היה, וכשרצה לברוח יצא לתרשיש. ומדוע דווקא לשם? כי תרשיש היא עיר תונייס (טוניס) באפריקי".

דעה נוספת על מקורם של יהודי ג'רבה מעלה הרב שאול כהן (מחבר "לחם ביכורים"), שכותב כך:

ואולי ישראל הדרים במקומות אלה הם מחורבן ראשון, כי נבוכדנאצר, כשהחריב את ירושלים, עלו עימו מלכי ספרד, וכל אחד מהם נטל חלקו מהשביה, כמו שכתב מהר"י, וג'רבה היא אחת מערי ספרד כמו שכתב הרב "צמח צדק".

דהיינו, על פי סברה זו אפשר שיהודי ג'רבה הגיעו לאי בעת שנבוכדנאצר החריב את ירושלים. הואיל ובין בני בריתו היו גם הספרדים, הרי שאפשר שלקחו עימם יהודים, ואלו התיישבו במושבה הספרדית היא ג'רבה. ואכן, על פי מסורת יהודי הקהילה, קבוצת כוהנים מבית המקדש בירושלים ייסדה יישוב יהודי בג'רבה מיד לאחר חורבן בית ראשון 586) לפנה"ס), והקימה שם יישוב ובית כנסת (וראה בהמשך).

ראיה היסטורית מוכחת קיימת רק מתקופה מאוחרת בהרבה - ועדיין קדומה למדי: בכתבי הגניזה בקהיר מן המאות ה-10 וה-11 נזכרים יהודים מג'רבה. הם נרדפו על ידי ה"מייחדים", הלא הם המוג'הידין, במאה ה-12, אך יישובם באי לא נפסק. באגרת המיוחסת לרמב"ם נאמר שיהודי ג'רבה נוהגים בכמה דיני ישראל כקראים, ומנהגים אלו נשארו בידם עד עצם היום הזה גם לאחר שרבנים גזרו איסורים כנגדם.

ואכן, גם כיום יש בג'רבה מנהגים שאין להם מקבילה בתפוצות ישראל האחרות, מנהגים המעידים על שורש קדום ועל רציפות היישוב. כך נוהגים יהודי ג'רבה לומר בליל הסדר את ה"קידוש הארוך" שחובר על ידי רב סעדיה גאון ולא את הקידוש המקובל; בשתי שבתות בשנה הם קוראים את ההפטרה בסדר שונה מהמקובל ביתר עדות ישראל, והם יודעים לספר שכשמנהגי ההפטרות שלהם הובאו לפתחו של רבי יוסף קארו, הוא פסק כי מכיוון שהיישוב בג'רבה הוא מלפני החורבן אין לשנות ממה שקבעו ראשונים. ג'רבה היא גם המקום היחיד בתפוצות שבו שואלים גשמים בז' במרחשוון, כמו בארץ ישראל, ולא על פי תקופת החמה (ב-5 בדצמבר) כמקובל בחו"ל. מתוך כך, נראה שבני ג'רבה קבעו את מנהגם במשך השנים על פי מקורם בארץ ישראל.

אחד המנהגים המרשימים ביותר הוא זה של התקיעה בערב שבת. ביקרתי בקהילות רבות בעולם בערב שבת, אולם בג'רבה זכיתי להפתעה ולחוויה מיוחדת בערב שבת בין השמשות. עוד בשעות הצהריים, בפוסעי בשכונה היהודית, עברתי בין הבתים וראיתי את ההתרגשות וההכנות לקראת שבת. אחד היהודים אמר לי: ריבי, אם באת מירושלים לשהות בשבת בג'רבה, אתה מוכרח לראות את מנהגנו לתקוע בשופר בערב שבת כהכנה לבוא המשיח. ואכן, בשעה היעודה, ניצבתי על גג אחד הבתים הגבוהים בחרא-כבירא (השכונה היהודית), ובדיוק של שעון שוויצרי עלה על הגג היהודי הממונה על תקיעת שופר. הוא תקע 9 קולות פעמיים לארבע רוחות תבל, כדי להכריז על כניסת השבת ועל הימנעות ממלאכה. לדעתי, ג'רבה היא אחד המקומות היחידים בעולם היהודי - אם לא היחיד – שבו נשמר מנהג זה, הנזכר בספרות התנאים והיה מקובל בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים.

גם בספרו של רבי משה כלפון, "ברית כהונה", יש התייחסות לחשיבותו ולמקורו של מנהג זה:

נוהגים פה בערב שבת לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת שני פעמים. פעם ראשונה כדי שימנעו הקהל מהמשא ומתן ולסגור החנויות ופעם שנית אחרי זה בשיעור מה להודיע לקהל להדליק נרות שבת... ומנהג זה יסודותו בהררי קודש הוא שכתב מרן (או"ח ס' רנ"ו ס' א') כשהיו ישראל בישובן היו תוקעים בע"ש ששה תקיעות כדי להבדיל את העם מן המלאכה ובמקומות בחוצה לארץ נתבטל מנהג זה מפני פחד הגויים ועתה שאין פחד זה כשנים עברו יכולים בכל עיר ועיר לעשות כתקנה קדומה ולכן פה אחארה אכבירה שכולה ישוב אחינו בית ישראל יש תקנה זו. ואינו רחוק (= ייתכן) אם הרבנים הקדמונים ז"ל בגלותם לפה אם מגלות בית ראשון אם מגלות בית שני המשיכו תקנה זו פה ולעת עתה היא נמשכת והולכת...

עיר של כוהנים

לאורך מאות שנים, יהודים גרו בג'רבה בשתי שכונות בלבד. חרא כבירא (הרובע הגדול) וחרא זרירא (הרובע הקטן). שכונות אלו מרוחקות אחת מהשנייה שמונה קילומטר, ותמיד התגוררו בהן רק יהודים. מעולם לא נמצא יהודי שיצא מרובעים אלו. בין השכונות היהודיות היה קשר, אבל כל שכונה דאגה באופן עצמאי להתנהלותה מבחינה דתית וחברתית, עד אשר היתה תקנה שאין רבני שכונה אחת יכולים להתערב בעניינה של השכונה השנייה.

בניגוד למיתוס הרווח, לא כל יהודי ג'רבה הם כהנים: הכהנים ישבו בחרא זרירא, ובחרא כבירא ישבו ישראלים בלבד. במשך השנים התערבו אלו באלו, אבל במקורם היו אלו שתי קהילות נפרדות.

בביקורי באי, בדקתי וחקרתי את המסורות בדבר ריבוי הכהנים בג'רבה, והן נשמעות אמינות ונכונות. אכן, היו תקופות שבהן היו בתי כנסיות מלאים כהנים, שבהם לא היה מי שיעלה לתורה כישראל ולא נמצא ישראל שיקריא לכהנים את ברכת הכהנים. לעיתים, כאשר הכהנים בירכו את העם, לא היה נשאר בקהל ציבור להתברך. אז נהגו הכהנים שלא להסתובב כלפי הקהל, אלא המשיכו לשאת את כפם לעבר ארון הקודש כדי לברך את העם שבשדות, את היהודים והציבור הנמצאים מחוץ לבית הכנסת.

לעומת זאת, מעולם לא היו לויים בקרב היהודים באי. גם על כך יש אגדה מעניינת בפי יהודי ג'רבה. כאשר עזרא הסופר לא מצא לויים בין העולים עמו לארץ ישראל (עזרא ח, ט"ו), הוא פנה אל הלויים אשר בג'רבה שיעלו עמו לארץ ישראל. לאחר שהלויים שבג'רבה סירבו, הוא קיללם שלא יזכו לסיים את שנתם באי. הם מצידם קיללהו שלא יזכה להיקבר בארץ ישראל - ושתי הקללות נתקיימו... ואכן, מזה מאות שנים ועד עצם היום הזה אין כלל לויים בג'רבה. לויים נמנעו מלהתיישב בג'רבה מחשש שקללת עזרא רובצת על הלויים הגרים באי.

בין מסורת ומשבר

נדמה שאחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בהיסטוריה של הקהילה היהודית בג'רבה היא הניסיון שנעשה לפתוח בית ספר ללימודי חול. בתוניס הוקם בית הספר הראשון של ארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח) בשנת 1878, אולם כאשר ביקשו חברי הארגון להקים בית ספר דומה בג'רבה הם נתקלו בהתנגדות גורפת. היהודים במקום פשוט לא פקדו את בית הספר, ובסופו של דבר אויש המבנה על ידי מוסלמים. היהודים בג'רבה לא רצו לעבור תהליכי מודרניזציה. הם ביקשו שלא להתנתק מהעולם הישן שבו היה לדת מקום מרכזי. הם הבינו שלימוד השפה הצרפתית איננו רק כלי להשתלבות בכלכלה המודרנית, ושביכולתו להוות גורם ליצירת קשר עם האוכלוסייה הלא יהודית ולשמש כזרז להתערבות והתבוללות חברתית ודתית. חכמי ג'רבה התנגדו לחדירת כי"ח, ואף הוחל חרם נגד פתיחת בית הספר. על ההחלטה חתומים שבעה רבנים, "ושאר תלמידי חכמים וכמה מיחידי הקהל" (ראה: ר' משה כלפון, חקת משה, ג'רבה תשי"ט, דף ב ע"א).

פרופ' נחום סלושץ, מראשוני חוקרי האנתרופולוגיה היהודית שהגיעו לאי ג'רבה, הגיע למקום לראשונה בשנת 1906 (אחר כך ביקר שוב בג'רבה בשנת 1928), והוא מתאר בהערכה את עיקשותם של זקני העדה היהודית באי, ואת עמידתם על סירובם לפתוח בית ספר שלא תואם את השקפתם. כך הוא כותב:

ידעתי מה עוללה לנו ההשכלה השטחית המוצאת סיפוקה בחיקוי למה שהנוער לומד בארצות הנאורות, הייתי האחרון לתת לכוף על קהילה שומרת אמונים ומצוינת באהבת התורה, פתיחת מוסד, שסופו לקעקע את כל בירת המעוז למסורת ולמקורות החיים של היהדות. 

התנגדות זו של יהודי ג'רבה יצרה הבדל שהלך והעמיק בינם לבין אחיהם יהודי תוניס. בתי הספר של אליאנס (כי"ח) יצרו אצל יהודי תוניס - כמו אצל רבים אחרים בעולם היהודי - הגדרה חדשה ומודרנית של הזהות היהודית, בסגנון של "צרפתים בני דת משה". עד היום יהודי ג'רבה גאים בכך שלא קיבלו על עצמם את בית הספר המודרני, ומאשימים את יהודי תוניסיה בלימוד השפה הצרפתית אשר הפכה לסמל לפתיחות כלפי החברה הסובבת וקבלת תחלואיה. ואכן, יהדות ג'רבה היא מוצג מוזיאוני נדיר: למרות הטכנולוגיה המודרנית הקיימת באי, הקהילה למעשה לא עברה מפגש משמעותי עם המודרנה בחזית החינוכית והאידיאולוגית. בעת אשר בתוניס ההשכלה והמודרנה כבשו להם מקום של כבוד בחברה היהודית, בג'רבה הלכה והתרחבה שכבה של תלמידי חכמים, ולימוד התורה והדת נותרו במרכז החיים הקהילתיים.

בזכות תנור החמין

אולי סוד קיומה והמשכיותה של הקהילה הג'רבאית טמון בניחוחותיו של תנור החמין הקהילתי.

יהודי ג'רבה כיום מרוכזים בשכונה אחת. לא מדובר על "גטו" במובן הקלאסי, שכן למושג גטו יש קונוטציה של חיים סגורים מתוך כפייה. בג'רבה היהודים גרים בגטו מרצון, מתוך בחירה של צוותא יהודית. השכונה היהודית, חרא כבירא, איננה שכונה מפוארת. הכבישים והשבילים הם מעפר, הבתים פשוטים, הצפיפות רבה ולעיתים יש תחושה של מגורים במחנה פליטים, אבל במרכז השכונה המשתרעת על פני כקילומטר מרובע נמצא "תנור השבת" - תנור עצים גדול לאפייה ובישול, כפי שהיה מקובל בירושלים העתיקה ובקהילות שונות בעולם היהודי עד לפני מספר דורות.

בכל יום שישי בבוקר, יהודי מבני הקהילה פותח את יומו בהדלקת תנור העצים. מאוחר יותר מוסלמי מבני המקום בא כדי להוסיף עצים ולחמם את התנור, על מנת שישמור על חומו במשך היום ולקראת השבת הקרבה ובאה. החל מיום שישי בצהריים בני הקהילה מגיעים למשפחותיהם ומביאים את בצק החלות אשר הכינו בבית לתנור הקהילתי. כולם מכנסים את החלות ביחד לתנור הגדול. בתחילה לא הבנתי את סוד החלות. כיצד כל משפחה יודעת אילו הן החלות שלה? לבסוף הוסבר לי שלכל משפחה יש סימן מיוחד בקליעת החלות. למרות מאות החלות הנאפות ביחד בתנור, יודעת החלה את דרכה אל משפחתה.

זו, כמובן, רק ההתחלה. כשמתקרבת כניסת השבת, מגיעים גברים, נשים וילדים עם סירים בידם, ומניחים את סיר החמין בתוך התנור. כל סיר תופס לו מקום של כבוד בתוך התנור ונטמן במנוחה נכונה עד בוקר השבת, אז כל משפחה שולחת את שליחיה לקחת את האוצר שהיה טמון בתנור, והפיץ את ריחו לעבר כל העוברים והשבים. החמין התוניסאי, הידוע בפי כל בכינוי אריסה, ידוע בטעמו הטוב והנפלא. אולם כאשר מכינים את החמין בתנור עצים ולא על פלטת שבת, מתקיים בו "טועמיה חיים זכו", עד שהטועם ממנו מרגיש "מעין עולם הבא" בעולם הזה.

כל יהודי ג'רבה גרים ליד תנור השבת ולא מוכנים לוותר על הכנת מאכלי השבת המסורתיים בתנור זה. ההכנה של החמין המסורתי והטמנתו בתנור הקהילה מהוות גורם מאחד בקהילה. אין משפחה יהודית אחת שתוותר על המגורים יחד עם יהודים אחרים ועל השימוש בתנור בשבת. גם אם התנאים הכלכליים מאפשרים למשפחות רבות לעבור לגור באזורים יותר יוקרתיים, וגם אם לכולם יש אמצעי חימום חשמליים מודרניים בבית, מסורת התנור מחייבת אותם להישאר בשכונה.

נדמה שסוד קיומה של הקהילה טמון בחום הפנימי של התנור המפיץ את חומו על הקהילה כולה. השמירה על התנור המשותף לבישול מאכלי השבת היא לדעתי סוג מסוים של רצון לשמור בקנאות על המסורת. החיים היהודיים סביב תנור השבת הם סמל ודוגמא לעולם יהודי שנשכח מליבנו בתפוצות ישראל.

ככלל, החיים היהודיים בג'רבה מזכירים לנו את השטייטל מהסיפורים. כל היהודים בשכונה הם שומרי שבת וכשרות. מסביב לחרא כבירא יש 'עירוב', המאפשר לטלטל את החמין ואת צורכי השבת מבית לבית ומתנור השבת לבתי היהודים. הגברים המבוגרים לבושים בבגדים המוסלמים הטיפוסיים והצעירים בבגדים מודרניים ורגילים, אך כל הנשים לבושות בצניעות, הילדים חובשים כיפה לראשם וכולם מגדולם ועד קטנם מדברים עברית. יהודי המקום לא מדברים כמעט צרפתית, אלא ערבית ועברית. הנשים והטף שולטים בשפה העברית, מתוך הלימודים בבית הספר היהודי ומתוך התפילה הנאמרת בלשון הקודש.

על עולם הלימוד הייחודי של ישיבות ג'רבה, על בית הכנסת אל-גריבה ועל פרנסת היהודים - בחלק ב' של מאמר זה, בעוד שבועיים.