הודו
ניצולי הספינה הטרופה
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון
תקציר: יש יהודים בהודו, והם לא ישראלים. יש טוענים ששורשיהם מגיעים אל ימי גלות עשרת השבטים בימי בית ראשון
מילות מפתח: הודו, עשרת השבטים, קהילות יהודיות
הודו מוכרת היום בעיקר בגלל הישראלים הרבים המטיילים בה ומוצאים בה מרגוע לנפשם לאחר השירות הצבאי. אולם ההיסטוריה של יהודי הודו היא מהעתיקות והמעניינות ביותר בתולדות עם ישראל. אנשים רבים מופתעים לשמוע שהיו יהודים וחיים יהודיים בהודו במשך מאות ואלפי שנים. את האזכור הראשון של יהודים בהודו אפשר לייחס למגילת אסתר, בו מתוארת מלכות אחשוורוש כמשתרעת "מהודו ועד כוש", בעוד היהודים נפוצים "בכל מדינות מלכותך".
דון יצחק אברבנאלכתב את הדברים הבאים על הודו, במקור שמעטים מכירים:
והנה בימים האלה אשר כתבתי זה ראיתי בכתב אמיתי שהביאו בני המערב ההולכים היום ממלכות פורטוגל לארץ הודו להביא הבשמים, שהעידו שראו שמה יהודים הרבה והביאו כתב מיד חכם אחד מהם והם אומרים שהמה מבני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה קודם חורבן ירושלים... ושהניח אותם אחרי הררי החושך ושהם לא שבו בבית שני. (פירוש אברבנאל על ירמיהו ג, י"ח)
יהודי הודו מתחלקים במשך ההיסטוריה וגם היום לשלש קבוצות שונות:
הקבוצה הגדולה והקדומה ביותר על אדמת הודו הם "בני ישראל", עליהם נרחיב את הדיבור מיד; הקבוצה של יהודי קוצ'ין היא קטנה יותר, והקבוצה השלישית הם היהודים אשר הגיעו מעיראק במאה הי"ט, וקרואים בפי כל "היהודים הבגדאדים" (כיום יש להוסיף על קבוצות אלו גם את הקהיליה הישראלית הנמצאת בעיקר בגואה, ואת צאצאי שבט מנשה, הגרים בצפון מזרח הודו - במיזורם ובמניפור). יהודי הודו מונים כיום כ-5,000 איש בלבד (כמחציתם בבומביי, כ-1500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, כלכתא וניו דלהי); עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו כשלש רבבות.
ספינה טרופה או מיתוס
קשה להכריע באופן מחקרי וברור מתי הגיעו היהודים להודו. יש הסוברים שהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו מבירתם שומרון על ידי מלך אשור בשנת 722 לפסה"נ. הוכחה פורתא לטיעון זה הוא שמם, "בני ישראל", המורה לכאורה על שיוכם לממלכת ישראל דווקא. יש המדקדקים יותר בנושא וטוענים ש"בני ישראל" הם צאצאי שבט אשר וזבולון אשר היו יורדי-ים וכן עסקו בהפקת שמן זית, מקצועות בהם עסקו "בני ישראל" גם בהודו, בתחילת דרכם. לדעות אחרות, יהודי הודו באו מארצות ערב ותימן בתקופת התלמוד. אולם אגדה המוכרת בפי כל באה לעזרתנו וקובעת כי ספינה של גולים מארץ ישראל נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבי. הניצולים, שבעה זוגות של גברים ונשים, קברו את מתיהם בבית קברות במקום אשר הפך בעתיד לבית הקברות של "בני ישראל" ובתמיכה של בני המקום החלו את חייהם החדשים של אדמת הודו.
ביקרתי בבית הקברות נבגאון(NAVGAON) שהוא ככל הנראה בית הקברות היהודי העתיק ביותר מחוץ לארץ ישראל. השלט בכניסה לבית הקברות מציין: "בית הקברות העתיק ביותר של 'בני ישראל', בן כ-2000 שנה". כידוע, המסורת ההינדית הרווחת בהודו היא שלא קוברים את הנפטרים אלא שורפים את גופם, ואת האפר זורקים לנהר הגנגס; בכך הם רואים את הדרך הראויה להתאחדות של הגוף והנשמה לאחר הפטירה. לכן, הימצאותו של בית קברות יהודי, הוא ללא ספק הוכחה לחיים יהודים עתיקים במקום. בבית הקברות יש מצבות עתיקות אולם יש גם מעין "קברי אחים" המסומנים באבנים גדולות אשר לפי המסורת שם נקברו האנשים שהיו בספינות שנטרפו ליד החוף.
בבית הקברות נמצאת אנדרטה בה מופיע הכיתוב הבא:
פה נטמנו האבות של עדת בני ישראל בהודו אשר ספינתם נטרפה בחופי נאבגאון לפני כאלפיים שנה. מנאבגאון פשטו בני ישראל על כל ארץ הודו. בתחילה עסקו בכיבוש שמן ואח"כ פתחו תעשייה קלה וחדרו לכוחות הביטחון ומהממשלה והגיעו לעמדות גבוהות. הם היו יוצרים נאמנים להודו והשתתפו בתנועת השחרור של המדינה. בקום מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו אליה בהמוניהם ושם יושבים שמחים בחלקם.
אליבג (ALIBUG)
משפחות "בני ישראל" גרו באזור קונקאן ובכ-200 כפרים שונים במשך דורות רבים. רק בשלב מאוחר, כאשר החלה ההתפתחות הכלכלית של בומבי, הם החלו לעבור העירה. אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג. הכפר היה ידוע ככפר יהודי, וגרו בו מאות משפחות. כיום גרות בכפר 5-6 משפחות יהודיות, אולם יש להם בית כנסת, חזן, ושוחט. מתקיימות תפילות בבית הכנסת בשבתות ובימים טובים, בהשתתפות כשישה או שבעה אנשים. בביקורי בכפר, ניתן היה לשמוע את הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר. השוחט, לוי בקלורקר, הוא בעל מפעל למשקאות קלים, אשר למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. שני בניו - אייל (15), ועדיאל אשר חגג בר מצוה לפני חודש - מרגישים יהודים ורוצים לעלות לארץ ישראל.
בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה רק לפני כ-100 שנה. בבית הכנסת הכרתי את החזן, יהושע קולקאר, אשר יודע לנגן את המנגינות השונות של "בני ישראל", וקובל על כך שהצעירים לא מתעניינים בתפילות בית הכנסת. לדעתו הצעירים לא מגיעים כיון שהתפילה ארוכה מדי...
אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל אשר למדתי בביקורי בכפר אליבג, קשור בחג הפסח. יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם, להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. כמובן שמנהג זה הוא זכר ל"פסחתי על הבתים" אשר במצרים, אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל". בבתים היהודים שביקרתי באליבג המנהג מצוי מעל דלת הכניסה לבתים, כמו כן בכניסה לבתים היהודים יש מזוזה ומגן דוד, כסמל לבית יהודי.
המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. ביקרתי בחנדלה (HANDALA), המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא עם מרכבתו וממנו עלה לשמים. איש הודי מבוגר הלבוש בבגד הודי טיפוסי לבן, קיבל את פנינו והראה לנו סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.
אליהו הנביא מוזכר בכל הזדמנות, כולל בברית מילה ובטקס הטהרות האישה לאחר הלידה. אחד המנהגים המיוחדים שרואים בכל בתי הכנסת בבומבי הוא שכסא אליהו הנביא עומד בקדמת בית הכנסת והוא מכוסה בבד; בכך הם רואים דרך לכבד את דמותו של אליהו הנביא. כמו כן, בכל בית של יהודי "בני ישראל" תלויה על הקיר תמונתו של אליהו הנביא ומרכבתו העולה לשמים.
הבגדאדים
היהודים מעיראק הנקראים בפי העם ה"בגדאדים" הגיעו להודו בשלב יותר מאוחר, בסוף המאה הי"ח. הם באו מעיראק על טפם, זקניהם ורבניהם, והקימו בתי כנסת ובתי ספר לתפארת כדי להמשיך את אורח החיים הדתי על אדמת הודו.
בכניסה לאחד מבתי ספר שהוקמו על ידי המהגרים מעיראק בשלהי המאה הי"ט, ליד בית הכנסת "מגן דוד" בתמיכת משפחת ששון הידועה, מתנוסס שלט מיום חנוכת הבניין שבו כתובה בשפה מאד ציורית מה מטרת בית הספר: "זה בית תלמוד, נוסד להפיץ אור המדע על בני ישראל ולנהלם על מי מנוחות התורה והיראה ומוסר דרך ארץ ולחנכם בלמוד לשון הקודש ושפת אינגליש מבלי שכר...". בתחילת דרכו של בית הספר נקבעו הגבלות ביחס למספר הילדים מ"בני ישראל" אשר יכולים ללמוד בבית הספר, אך בשנת 1970 כל הילדים היהודים בבית הספר היו מ"בני ישראל", בעוד רוב תלמידי בית הספר אינם יהודים. כיום לומדים בבית הספר כ-500 הינדים ומוסלמים ורק 25 יהודים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות כלל וכלל. בדלת בית הספר פגשתי תלמידים מבית הספר אשר לא יודעים כלל וכלל שבית הספר היה יהודי בעברו, הדברים נראים חריפים במיוחד על רק השלט המצביע על חזונו של בית הספר.
לאחר הגעתם של היהודים העיראקים לקהילות שונות בהודו, בעיקר לכלכתא ובמומביי, החלו שאלות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם. בשנת תר"ג נשלחה שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבאגדד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל" וזו לשון השאלה:
זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם "בני יסראיל" וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכינו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והיגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להנשא בבנות ישראל ונפשינו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו ונקח מבנותם....
רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עמם "אלא אדרבה מצוה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון".
מה נשאר
הרקע לשאלת יהודי כלכתא לרבניהם היתה ללא ספק השוני הפיזי בינם לבין "בני ישראל" וכן השוני במנהגים ובקיום מצוות מסוימות. במהלך מאות שנים, נותרו "בני ישראל" מבודדים מן הזרם המרכזי ביהדות, עד אשר בשנת 1964 התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, להכיר בהם כיהודים לכל דבר. מעניין לציין שקהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים ולמעשה עד היום ללא רבנים וללא מנהיגות רוחנית מסודרת. המצב כיום בבומבי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים. יש לציין שרבים מהקהילה היהודית של "בני ישראל" עלו לארץ מהקמת המדינה ועד היום. יהודי הודו מונים בארץ קרוב לארבע רבבות, ומכאן הסבר לירידה התלולה במספרם בהודו.
הקהילה היהודית בבומבי עושה מאמצים גדולים לשרוד ואכן יש גם גופים שונים המנסים לעזור לקהילה ולתמוך בה בהמשך דרכה, כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד. אולם יש לציין שבמקרה זה חב"ד פעילים במקום בעיקר עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם ופחות עם בני הקהילה. מר אברהם כהן, מהקהילה הבגדאדית, זוכר בדמעות בעיניו את הימים שבתפילות יום כיפור בית הכנסת הגדול "מגן דוד", היה מלא מפה אל פה ואנשים עמדו בחצר כדי לשמוע את התפילה. כיום יש בבית הכנסת מניין של אנשים שמגיעים בבוקר ובשבת כדי להשלים מניין בשכר. לדעתו לא ירחק היום ובית הכנסת יהפוך למוזיאון.
rabanim@ots.org.il