תורכיה, איסטנבול (1)

כאשר נחתּי בשדה התעופה באיסטנבול, לא תיארתי לעצמי עד כמה גדולה תהיה תדהמתי ממה שאני עומד להכיר. עד כמה עמוקה תהיה החוויה מהמפגש עם אנשי כת השבתאים והמאמינים בתורכיה, הידועים לשמצה בכינוי "דונמה".

 

ה"דונמה" הם קהילה של צאצאי החסידים והמאמינים של שבתי צבי, שנטש את היהדות והתאסלם לקראת סוף המאה השבע עשרה. מעטים מאוד יודעים שקהילה זו חיה וקיימת עד ימינו אנו, כפי שיודעים בעיקר החיים בתורכיה כיום - יהודים ומוסלמים.

 

בכתבה זו ובזו שאחריה אנסה לתאר בפניכם את קורותיהם של המאמינים השבתאים, ובעיקר את המתרחש אצלם כיום בתחום האמונות והדעות, אורחות החיים וחיי הקהילה. 350 שנה הם קיימים, אמנם בסוג של "שינה עמוקה ותרדמת". יהיו מן הסתם שיראו בדברים סיפור אגדה, אולם כדרכי - כל מילה היא אמת לאמיתה, מציאות שפגשתי מכלי ראשון.

 

'שבתאים' הוא מושג כולל ומורכב המתייחס למגוון חסידים ומאמינים בשבתי צבי (1626-1676), שהוכרז כמשיח ב-1665 על ידי נתן העזתי. מספר עצום של יהודים בתפוצה היהודית קיבלו את משיחיותו, ולא כולם נטשו אמונה זאת כאשר הפך לכופר ביהדות עם התאסלמותו ב-1666.

 

שבתי צבי נולד למשפחת סוחרים יהודים באיזמיר (סמירנה) שבתורכיה ב-1626. הוא חונך על פי המסורת היהודית הדתית והמיסטית והצהיר על עצמו כמשיח ב-1648. בפקודת הרבנים הוא אולץ לעזוב את העיר והחל לנדוד בקהילות יהודיות עות'מניות אחרות - סלוניקי, איסטנבול וקהיר - עד אשר התיישב בירושלים. התנועה השבתאית המשיחית החלה בירושלים במאי 1665, כאשר שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח בפעם השנייה. תוך פחות משנה ה"בשורות הטובות" הגיעו לקהילות היהודיות ברחבי העולם, אשר ציפו בקוצר רוח לבואו הקרוב של המשיח על פי דברי הנביאים כמו גם בהשראת חישובים מיסטיים מדוקדקים. גם המצב הקשה אשר התפתח בדורות הקודמים - גירוש ספרד, האינקוויזיציה בארצות הקתוליות ופרעות חמליניצקי במזרח אירופה ("גזירות ת"ח ות"ט", 1648-1649) - גרם להתעוררות האמונה המשיחית. מאמינים רבים שהשתכרו מהלהט הנבואי עצרו את נתיב חייהם הקבוע, מכרו את כל דברי הערך שלהם ויצאו לדרכים, בכוונה להצטרף לשורות הראשונות מאחורי המשיח, בדרכו לארץ המובטחת ולירושלים. היתה זו אחת התנועות המשיחיות הגדולות ביותר בהיסטוריה.

 

למעשה מי שפיתח והפיץ את משיחיותו של שבתי צבי היה דמות מעניינת של מקובל אחר, הלא הוא נתן העזתי. הוא שיכנע בכך הן את שבתי צבי עצמו – והן את קהילות ישראל, כאשר כתב מכתבי בשורה לכל הקהילות היהודיות על בוא בן דוד.

 

הציפיות הגבוהות מהתנועה נופצו באופן חד לאחר זמן קצר. הסולטן העות'מאני ופמלייתו הכריחו את "המשיח" להתאסלם ב-1666, תחת איום עונש מוות. שבתי צבי הגיע לביקור אצל הסולטן התורכי כדי שגם הוא יכיר בו כמשיח ויתן לו את ארץ ישראל, אולם הסולטן לא התרשם מדבריו והציע לו להתאסלם כדי לשמור על חייו. כשבחר להתאסלם, קיבל את התואר עזיז מחמד אפנדי והתמנה ל"שומר שער הסולטן".

 

קשה לתאר את הטראומה הלאומית שהתחוללה כאשר בחר שבתי צבי, היהודי המפורסם ביותר בימיו ומי שהיה תקוות האומה, להתאסלם. רוב חסידי שבתי צבי פירשו את החלטתו להתאסלם בשנת 1666 כהוכחה וסמל לכך שהוא משיח שקר ופרשו ממנו, אך אפילו אחרי מותו של שבתי צבי ב-1676, עוד היו יהודים רבים שאמנם הזדעזעו מהתאסלמותו אך נאחזו באמונה שהוא עדיין משיח ישראל האמיתי. הממסד היהודי התנגד בחריפות לאמונה זאת, ואלה שהחזיקו בה נאלצו להסתיר את אמונתם כמעט מכל הרבנים המובילים - שהיו נחרצים לשרש את תורתו הקבלית של שבתי צבי, המנוגדת למסורת, ואת השפעתו על ההמון היהודי. עד המאה התשע עשרה נותרה מהיהודים השבתאים קבוצה קטנה של חסידים נסתרים, שפחדו מהיחשפות אמונתם.

 

אך לא ביהודים השבתאים נעסוק כאן, אלא באלו שהתאסלמו בעקבות שבתי צבי. ההתאסלמות לא גרמה לשבתי צבי לוותר על היומרה המשיחית. הוא המשיך להאמין בסתר בשליחותו, ראה בפרשת ההתאסלמות חלק מהתוכנית הא-להית הגדולה של הגאולה, ואף עודד יהודים אחרים ללכת בדרכו. שבתי צבי קיים אורח חיים מוסלמי, אולם נהג גם לשמור על חלק ממצוות התורה במעורב עם פולחנים אשר בדה מליבו. תוך מספר שנים הוא בנה תיאולוגיה שבתאית ייחודית שמקורותיה בתלמוד ובקבלה היהודית, תיאולוגיה שאותה כינה 'תורת אצילות'.

 

מתנועה יהודית המונית וסוחפת הפכה השבתאות לכת קטנה בתוך האסלאם. אלו שהלכו בעקבות ה"משיח" והתאסלמו פיתחו סגנון של חיים יהודים בסתר במרכזים עיקריים של האימפריה העותמאנית, אך בעיקר בסלוניקי, בה היה רוב יהודי באוכלוסיית העיר. עם מותו של שבתי צבי ב-1676, הכת מנתה כ-200 משפחות. היא גדלה במספר הודות למומרים חדשים, במיוחד בעקבות המרה מסיבית ב-1683. סלוניקי הפכה למרכז הדונמה הגדול ביותר, עד חילופי האוכלוסין בין תורכיה ליוון ב-1924.

 

שלוש מאות וחמישים שנה חלפו מאז ימיו של שבתי צבי. העם היהודי עבר מאז הרבה מאוד: חסידות, השכלה, ציונות וחילון; שואה ותקומה. ובמשך כל השנים הללו רוחשת לה כגחלים עוממות קהילת השבתאים הקטנה תוך שמירה על מוצאה היהודי, על אמונה ייחודית ועל מנהגים ומסורות רבות, המבדילים את חבריה משכניהם המוסלמים ה'רגילים', שבהם לא התערבו עד לחילון של המאה העשרים. מ'שמע ישראל' ועד ברכות שונות, מברית מילה ועד בתי קברות מיוחדים, שמרה קהילה קטנה זו על זהותה.

לאחר חודשים רבים של המתנה ודיונים, נציגי המאמינים – כך הם מכנים את עצמם - באיסטנבול הסכימו לקבל את פניי ולקיים שיחות פנים אל פנים כדי להסביר לי על אמונתם ועל אורחות חייהם. אין זה מובן מאליו: אחד מיסודות דתם הוא שמירה על סודיות אמונתם. השיחה עם שגרירי הקבוצה היתה מרתקת. היא נמשכה שעות ארוכות - למעשה יממה שלמה, משעות הבוקר המוקדמות עד השעות הקטנות של הלילה. חלק מהשיחה נסבה על ההיסטוריה של הכת והרקע להקמתה, חלקה האחר על אמונה ותיאולוגיה, ועוד שמעתי באותה שיחה על דרך חייהם ושמירת המצוות אצלם. לא מעט דיברנו על הרגשות המעורבים של המאמינים ביחס לזהותם ולמעמדם כלפי העולם היהודי והמוסלמי.בשורות אלו אציג חלק מהדו שיח המרתק אשר קיימתי עמם.

 

בין היחידים אשר הכירו את התופעה של השבתאים מקרוב וחקרו אותה לעומק, אפשר לציין את פרופ' גרשום שלום אשר חקר בעיקר את אמונתם ואת חייהם הדתיים של השבתאים בספרו "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", ואת הנשיא לשעבר יצחק בן צבי, אשר בספרו "נידחי ישראל" ו"ספר תפילות השבתאים, שירות ותשבחות" כתב על חייהם החברתיים. חלק גדול מהידוע או מהלא ידוע על הכת, מקורו בשמועות ותו לא.

 

לנשיא בן צבי היה קשר טוב עם המאמינים; הוא ראה בהם יהודים מכל הבחינות. בן צבי כתב שעל מדינת ישראל למצוא דרך לשלב את השבתאים במדינה ובחיים היהודים, ואף הביא לכך שבשנת 1954 הגיעה משלחת של השבתאים לפגוש את הנשיא בן צבי במדינת ישראל המתחדשת ולבדוק אפשרויות לחידוש הקשר ההיסטורי עם העם היהודי ועם ארצו. אולם ניסיונותיו להביאם לעלייה לארץ נכשלו: חלקם הסכימו לחזור לארץ ולהתגייר, אך אחרים העדיפו לעלות לארץ תוך שמירת אמונתם השבתאית או לשוב ליהדות בלי לעלות לארץ.

 

כאשר פגשתי את מארחיי, שאלתי אותם לשמם וכן כיצד יש לקרוא לקבוצה שלהם, האם לכנות אותם "דונמה"? הם השיבו: "אל תשתמש בשם זה...". השם דונמה מהווה עבורם שם גנאי, כפי שהשם "מרנוס" (בספרדית: שוק חזיר) מהווה שם גנאי עבור האנוסים בספרד ובפורטוגל. ועדיין, זהו השם הנפוץ בין המוסלמים, ומשמעותו – ההפוכים או ההופכים. כוונתם היתה לאנשים אשר שינו והחליפו את דתם. היהודים קראו להם בדרך כלל מינים או "יהודים ישנים" (בשפה התורכית, כלומר יהודים לשעבר). אולם השבתאים עצמם מקפידים לקרוא לעצמם ה"מאמינים", או בלאדינו - "לוס מאמינים", כדי להדגיש קבל עם ועדה שהם בעלי האמונה הנכונה והאחרים אינם אלא טועים. הם ביקשו ממני לקרוא להם "מאמינים" ואף הדגישו בפניי שכיוון שהם בעלי האמונה היהודית האמיתית ואנחנו לא, הם המאמינים ואנחנו הכופרים.

 

ריבוי השמות שלהם מלמד על המצב המורכב של זהותם, שכן כל אחד מהצדדים רואה בהם "יצור" מסוג אחר. היהודים מביטים עליהם כמינים, המוסלמים כהפוכים ששינו את עורם, והם מסתכלים על עצמם כמאמינים הנאמנים למורשת ישראל סבא. לא נותר לנו אלא לתהות כיצד מסתכל עליהם בוחן כליות ולב היושב במרומים...

 

המרכז העיקרי של הדונמה היה בסלוניקי, שהיתה חלק מהאימפריה העותמנית. לאנשי הקהילה היתה השפעה של ממש על החיים החברתיים והכלכליים עד 1924. כתוצאה ממעבר אוכלוסייה עקב הסכם לוזאן, השבתאים עברו לתורכיה, בעיקר לאיסטנבול ולאיזמיר. הגירה זו גרמה להתמוטטות המוסדות הקהילתיים ולעלייה בהתבוללות בתוך החברה התורכית, והקטינה במידה ניכרת את מספר האנשים אשר השתייכו לכת השבתאים.

 

אחרי המעבר לתורכיה מילאו אנשי הקהילה תפקידים חשובים בבניית האימפריה התורכית החדשה. מלבד כמה קבוצות מאמינים, הם קיבלו על עצמם את הזהות החילונית התורכית המודרנית, ושימשו כאנשי ממשל, כעיתונאים, כאקדמאים וכו' למען המדינה. השבתאים נחשבו כבעלי השפעה בתהליך המהפכה התורכית והקמת הרפובליקה החדשה.

 

מעניין לציין שבסוף המאה ה-19 פסק הרב הראשי של סלוניקי, הרב רפאל שמואל ארדיטי, בשאלה שנשאל על ידי "שלוש קבוצות מאמינים". ללמדנו שמאתיים שנה לאחר "המרת דתם", השבתאים של סלוניקי עדיין פנו לרבנים יהודים, אורתודוקסים בלשוננו, בשאלות הלכתיות - והרבנים שמחו לפתור את המחלוקות הפנימיות שלהם בפסיקה. קשה לתאר שהרב ארדיטי היה מתערב בעניינים הפנימיים של הדונמה אילו ראה אותם כמוסלמים לכל דבר.

 

מארחיי (אשר אינני מזכיר את שמם אפילו ברמז כדי לא לגלות את זהותם) סיפרו לי עובדה מדהימה על אשר אירע לכת המאמינים בסלוניקי. למרות המעבר לתורכיה בשנת 1924, לא כל השבתאים עזבו את העיר אחרי חילופי האוכלוסין. אלו שרכשו לאומיות אלבנית, אוסטרית, איטלקית, צרפתית, בולגרית או מזרח אירופית בעקבות הקשרים העסקיים הנרחבים שלהם, בחרו להישאר מאחור. התוצאה היתה שכאשר הגרמנים לקחו את היהודים מסלוניקי למחנות השמדה, הם כללו ברשימותיהם גם את השבתאים ולא הבחינו בינם לבין היהודים. כ-50 שבתאים נלקחו למחנות ההשמדה ונרצחו באושוויץ ומיידנק על ידי הנאצים.

 

בארכיונים מתקופת השואה בסלוניקי, נמצאו מסמכים המציינים באופן מדויק את מיקומם של אנשי הדונמה בעיר. הגרמנים הגיעו למסקנה שאנשים אלו הם יהודים, בדמם לפחות, והדבר היווה סיבה מספיק טובה עבורם כדי לשלוח אותם למחנות הריכוז.

 

אחד העקרונות המנחים את האמונה והדת של המאמינים, כאמור, הוא הצורך לשמור את נכסיהם הרוחניים בסתר ולקיים את דתם בחשאי. לאחר שעות של שיחות על השבתאות, אחד האנשים אמר לי: "אני חוטא חטא גדול בכך שאני משתף אותך בתוכן דתנו".

 

נדמה שיותר מכל, ניתן להציג את המאמינים כיהודים בעלי זהות נסתרת. ללא ספק, חלק משמעותי מאורח חייהם ובעיקר מהפסיכולוגיה שלהם מוקדש למציאת דרכים להסתרת זהותם מעיני הסביבה. הדרך שכת השבתאים בחרה כדי לשמור על קיומה לאורך השנים, היתה לקיים חיים כפולים. לשמור על העיקרון של "היה יהודי (שבתאי) בביתך ומוסלמי בצאתך". למעשה, על ידי כך הם לא רק שמרו על זהותם היהודית, אלא במובן מסוים יצרו גם זהות חדשה ומעורבת השונה מזה של יהודי קלאסי.

 

הצורך לשמור על דתם וזהותם בחשאי, מקורו הן בצו של משיחם שבתי צבי והן בצורך חברתי פרגמטי. מוסלמים רבים מאמינים עד היום שהדונמה הם יהודים בהיחבא ואף מקבלים תמיכה ועידוד מהיהודים הגלויים, וכך הם שולטים בממשלה ובחברה התורכית. השבתאים נדרשים אפוא לשמור על סודם מפני שכניהם המוסלמים והחברה התורכית בכללה. זו אחת הסיבות לכך שגם הידיעה של העולם היהודי על השבתאים היא מועטת ומוגבלת.

 

מארחיי הסבירו את הצורך בשמירה על סודיות כדבר חולף וזמני:

 

 

מאמינים רבים הלכו להתפלל למסגד, צמו בצום הרמדאן, עלו לרגל למכה, התחתנו אצל הקאדי המוסלמי ונקראו בשמות תורכיים, אולם מאידך הם גם היו חלק מהעולם היהודי, שמרו על שמם היהודי, התחתנו בחופה וקידושין על ידי הרבנים שלהם, שמרו מצוות, התפללו בסתר, מלו את בניהם והאמינו בה' אחד - ואף שמרו על קשר עם הרבנים היהודים ועם הקהילות היהודיות. השבתאים מילאו אחר מצוות האסלאם כלפי חוץ, אולם כלפי פנים הם קיימו דת שבתאים שהכילה אלמנטים מעורבים של יהדות אורתודוקסית וקבלית, מיסטיקה סופית ומנהגים ואמונות משל עצמם.

 

מצב דואלי זה הרחיק את השבתאים מהיהדות ומהאסלאם גם יחד במקום לקרב אותם לשתי הדתות או לפחות לאחת מהן. הם לא יכלו להיחשב כיהודים אורתודוקסים, כיוון שעבדו בחגים יהודיים, כדי להרשים את המוסלמים התורכים; אך גם לא כמוסלמים אדוקים, כיוון שמלו את בניהם בגיל שמונה ימים. למעשה, משבר הזהות או הדואליות הזהותית של השבתאים מקורם בחיים הכפולים שגזרו על עצמם במשך השנים באמונות ודעות, ובאורח חייהם.

 

למעשה השבתאים חיו על גבול שני עולמות אבל לא בתוכם אלא לצידם. מצד אחד היו חלק מהעולם הרוחני היהודי וגם חלק מהעולם התרבותי המוסלמי, מאידך הם היו מנוכרים משני העולמות ולא היו חלק אינטגרלי מהם. כך למשל, במלחמת העולם השנייה הוטלו מיסים גבוהים על קבוצות מיעוט ובתוכן גם על השבתאים; ובשנת 2000 המשרד התורכי לענייני דתות קבע שקהילת המאמינים אינם מוסלמים. המאמינים ציינו בפניי באופן חריף את תחושתם הקשה על כך שהם נדחים מכל העולמות באומרם: "אם ח"ו תהיה שואה נוספת כלפי העם היהודי, לא יישארו שבתאים, כיוון שאין מי שידאג לנו. לא המוסלמים ולא מדינת ישראל, אף אחד לא מכיר בנו".

 

אם כן, השאלה הבוקעת ועולה היא מי הם באמת השבתאים? צאצאי יהודים וזרע ישראל אשר אימצו אמונה מוסלמית, או שמא בעלי ייחוס יהודי בלבד? אולי הם מוסלמים ברישום בתעודת זהות ויהודים למהדרין בלב?

 

המאמינים סבורים שהם היהודים האמיתיים, הנבחרים שבנבחרים, הדובדבן שבקצפת. לכן, אם מישהו רוצה לעבור להשתייך לכופרים הוא מוכיח שהוא אינו ראוי להיות בין המאמינים ומנודה מהקהילה ביחד עם כל קרוביו. לכן הם קוראים ליהודים אחרים "כופרים", או בלשון נקייה יותר "רגילים" או "רבניים".

 

כאשר שאלתי את מארחיי המאמינים "מי אתם?", הם השיבו:

 

 

לאחר שצעדנו לאורך רחובות מרכזיים ויוקרתיים במרכז איסטנבול הגענו למספר בניינים הצמודים זה לזה. מארחיי ציינו בפניי: זה המקום! בדירות אלו מתגוררים המאמינים. כל הבניינים מאוכלסים על ידי בני הכת אשר אינם מאפשרים למי שאיננו בעל אמונה שבתאית לרכוש דירה או להתגורר בקרבתם. הם יצרו לעצמם מעין גטו מרצון, הסגור ומסוגר כלפי פנים. אין כניסה בשערי הבניינים ללא סימן ההיכר של האמונה השבתאית. גם ליהודים אסור לגור בתחום.

 

בתוך בניינים אלו מסתתר גם המקדש מעט, מקום התפילה של השבתאים באיסטנבול. באחת מהדירות, המוסתרת מעיני העוברים ושבים באמצעות וילונות ומוארת באור ירקרק, מתקיימות התפילות שלהם. בזמן התפילה מעמידים שומר לשמור על הבניין כדי שאיש לא ייכנס. דירה זו מיועדת רק לתפילות או לאספות, ומי שאינו מבני הקבוצה לא יוכל לדעת היכן היא ממוקמת. לטענתם הידיעה הנפוצה בעולם שיש כביכול מסגד מוסלמי המיועד לשבתאים ובתוכו מבנה בית כנסת ותפילות יהודיות, איננה נכונה. היה אמנם מסגד כזה (יני קמי) שנבנה ע"י מאמינים בסלוניקי ונחשב למסגד היחיד בעולם שנראה כמו בית כנסת, אבל אין דוגמתו באיסטנבול.

 

בית הכנסת נקרא בפיהם גם "קהל". בקהל התפילות מתנהלות לדבריהם כך:

 

 

המאמינים התפללו בעבר בעיקר בעברית ובלאדינו ומעט תפילות גם בארמית. עד היום התפילות שלהם משלבות בין עברית ללאדינו.

 

הם מתפללים פעמיים ביום, אולם רק בשבת מתקיימות תפילות במניין, בליל שבת ובשבת בבוקר. התפילות שלהם מבוססות בעיקר על פרקי תהילים וזוהר, ולשם קריאת התפילות הם משתמשים בסידורים משלהם. בין התפילות של השבתאים נמצאת גם תפילת מוסף בשבת וגם ברכת המזון בנוסח המוכר לנו.

מארחיי היו בין המלומדים והחכמים בנושא מסורות המאמינים בתורכיה, אולם לא על כל שאלה ששאלתי היתה בפיהם תשובה. חלק מהנושאים נשארו לבירור והם כתבו לי מידע נוסף לאחר חזרתי לארץ. בנושאים שבהם היו דרושות השלמות הם אמרו לי שיפנו לרב הראשי כדי שהוא יחכים אותם בסוגיות אלו. כאשר ביקשתי להיפגש עם הרב הראשי בעצמי, הם נבהלו מעט ואמרו לי שעדיין מוקדם מדי; אולי בביקור הבא אוכל לפגוש אותו באופן אישי.

זמן קצר לאחר מותו של שבתאי צבי ב-1676, המאמינים התחלקו לשלוש תתי-כתות - היעקוביים, הקרהקשלר והקפנג'ילר - עקב חוסר הסכמה בנושאים תיאולוגיים וחברתיים, כגון בשאלת "שובו השני של המשיח" ובשאלה מי ינהיג את הקהילה עד אז. כל קבוצה היתה בעלת מאפיינים משלה, בעיקר סביב השאלה המהותית ביחס למעמדו של שבתי צבי לאחר היעלמותו. קבוצות אלו הקפידו במשך שנים לא להתחתן ביניהן ושמרו על מאפיינים וזהויות נפרדות.

 

קהל הקרהקשלר הוא הציבור הדתי יותר בעמדותיו, הממשיך לקיים את הטקסים השבתאיים באירוסין, קידושין, ברית מילה ולוויות עד היום, ורוב השבתאים משתייכים אליו. אחד ההבדלים המשמעותיים בין שלוש הקבוצות של השבתאים הוא יחסם לשבתי צבי. הקפנג'ילר מתפללים לא-להי שבתי צבי, לעומת הקרהקשלר המתפללים לשבתי צבי עצמו כחלק מהאלוהות, בהיותו חלק מה"שילוש הקדוש" המובא בזוהר לדבריהם.

 

ההבדל הגדול בין שלוש הכתות הוא חג כ"ב באדר, "חג הכבש". שלוש הכתות חוגגות חג זה באופן שונה. עבור הקרהקשלר יום זה נקרא 'דורט גונול' (ארבע לבבות), ועל פי מקורות חיצוניים הם נוהגים בו להגיע ל"ישועה" דרך חטא של פריצות מינית (הם עצמם מכחישים זאת מכל וכל, כפי שנראה בשבוע הבא). לעומתם, הקפנג'ילר מקריבים עשרה טלאים ומחלקים אותם ביניהם. חג זה נקרא אצלם 'קוזו ביראמי' (סעודת הטלה). עבור כת היעקוביים זהו תאריך ה'בהר' (אביב) אשר נחוג בעוגות ובסעודה. כל מאמין משאיר בביתו חדר ריק ובו מיטה מוצעת במצעים נקיים, אור ירוק דלוק וערמונים האהובים על שבתי צבי ומצפים לשובו.

 

הגוונים השונים לא משנים את עיקר האמונה: שבתי צבי היה המשיח כאשר התגלה, והדבר מחייב אמונה במשיחיותו עד הגילוי המחודש של המשיח הבא והאחרון בהיסטוריה היהודית.

 

המאמינים בשיבתו לא יודעים לחשב את הקץ באופן מדויק, אולם מאמינים שהוא יחזור תוך 1,000 שנים מיום מותו. עד כה עברו כבר 350. אין לדעת אם זה יהיה בשנה הבאה או בעוד 350 או 650 שנה. על פי אמונתם המיסטית, עד כה התגלו 17 גלגולים שונים של נשמתו של המשיח. שבתי צבי היה הגילוי ה-17 של נשמת המשיח וכעת מחכים להתגלות ה-18 שלו אשר תהיה ההתגלות הגדולה והסופית. בשובו שבתי צבי יאסוף את נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ, יוביל את המאמינים לארץ ישראל ויקים את מלכות ה'. המאמינים מצפים שהוא ישוב בכ"א באדר שיחול בשבת. חג הכבש (כ"ב באדר) במסורת השבתאית נחשב לזמן שבו המשיח יופיע.

 

המזמור הבא, המוכר לנו, נאמר על ידי השבתאים בערב בשבת ומלמד על אמונתם בשבתי צבי:

 

 

המאמינים האמינו שמזמור זה הוא נבואה על ביאתו של שבתי צבי. ה'כלה' מסמלת את השכינה והשבת את שבתי צבי. הם שרים או קוראים את המזמור כל שבת כדי לכבד אותו.

 

תפילה נוספת המקובלת בפיהם של השבתאים ומלמדת על אמונתם בשבתי צבי היא אמירת קריאת שמע בתוספת הצהרה על אמונתם בשבתי צבי. כך הם מתפללים: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", ובהמשך בעברית ובלאדינו:

 

 

מנהג נוסף שהיה נפוץ בין נאמני שבתי צבי, היה לרדת בכל יום שישי לשפת הים (מכיוון שלפי המסורת שלהם שבתי צבי ישוב דרך הים) וללחוש את המילים: "שבתי, שבתי אספיראמוס אה תי", שבתי צבי, אנו מצפים לך. ככל הנראה, תפילה זו היתה חלק מתפילה שלמה וארוכה יותר שנשכחה ברבות השנים.

 

האמונה בשבתי צבי ממשיכה להיות יסוד היסודות ועמוד התווך של כל אמונתם. כפי שמסר לי אחד המאמינים באיסטנבול: "גם אם תחתוך את הראש לשבתאים - הם יגידו ששבתי צבי היה משיח".