אוקראינה, קייב

מאה אלף יתומים

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

מתוך מדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תוכן המאמר:
הארץ שפעם היתה מלאה ביהודים מלאה כיום בקברותיהם, המזוהים ושאינם מזוהים, וגם בלא מעט יהודים – מזדהים ושאינם כאלה

אוקראינה היא מדינה של ניגודים בהיסטוריה של העם היהודי. בהיותה תחום מושב נרחב של יהודים, "זכו" להיוולד בה רבים ממנהיגיה הבולטים של מדינת ישראל בתרבות, בפוליטיקה וברבנות (הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב, שלום עליכם, אחד העם, יוסף טרומפלדור, גולדה מאיר, אפרים קציר, לוי אשכול). מאותה סיבה עצמה הפכה היא לגיא הריגה – בדור האחרון אבל גם בדורות קודמים.

באוקראינה ניתן ללמוד כיום גבורה יהודית מהי. דווקא במקום שנשפך דם יהודי כמים, מתקיימת ההבטחה 'בדמייך חיי', ודם יהודי חוזר ומפיח רוח חיים באלפי יהודים שמגלים את יהדותם מחדש. בדמייך חיי.

האזכור הראשון של קייב כעיר בכתבים יהודיים מופיע במכתב של סוחרים יהודים מהמאה התשיעית לספירה, אשר נמצא בגניזת קהיר. התיעוד מתאר שאחד הסוחרים נקלע לחובות ונלקח לשבי בעיר קייב, וחבריו היהודים כתבו מכתבים בעברית לקהילות העולם לצורך גיוס הסכום הנדרש לפדיונו.

היהודים הראשונים שישבו באוקראינה עשו זאת במאה השביעית, בתקופת ממלכת הכוזרים. המסורות ההיסטוריות מספרות שאל הנסיך ולדימיר הגיעו יהודים מהממלכה הכוזרית וניסו ליהדו, אך הוא בחר להתנצר. בנימין מטודלה מזכיר את קייב כ"עיר גדולה של יהודים". במאה ה-12 הגיעו לאוקראינה יהודים ממרכז אירופה, ובמאות ה-16-15 הגיעו אליה יהודים מפולין.

קייב היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר באוקראינה. העיר נמצאת בצפון המדינה, על נהר הדנייפר. קייב כיום היא עיר אירופית מודרנית, עם צמיחה גדולה בכלכלתה ובכל תחומי החיים.

אלפי גאיות הריגה

תחת הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה הושמדו מרבית יהודי אוקראינה. האנטישמיות האוקראינית ומשתפי פעולה מקרב האוקראינים סייעו למכונת הרצח הנאצית. המאפיין את רציחתם של יהודי אוקראינה (ורוסיה) על ידי הנאצים הוא שהם לא נלקחו למחנות השמדה, אלא הושמדו במקומם, על אדמת "מולדתם". היהודים נהרגו בהמוניהם בבורות על ידי יחידות של האס-אס ומשתפי פעולה אוקראינים.

כך היה הדבר: הצבא היה נכנס לעיר ולאחר יומיים-שלושה תולה כרזות שעל כל היהודים להתכנס במקום מסוים בתוך זמן קצוב. היהודים היו מתכנסים ונלקחים ברגל למרחק 10-5 ק"מ, אל מחוץ לעיר. שם, באחד הגאיות הטבעיים בדרך כלל, וללא צורך בחפירת בורות, היו החיילים מוציאים את כולם להורג ביריות. לפי הערכות, קיימים בכל רחבי ברית-המועצות לשעבר בין 2,000 ל-3,000 גאיות הריגה. כמעט ליד כל כפר שהיו בו יהודים ניתן למצוא גיא הריגה וקבר אחים ביער הסמוך.

כ-900 אלף יהודים הושמדו על אדמת אוקראינה, כאשר אחד המקומות הידועים, אשר הפך להיות סמל לרצח היהודים באזור, הוא "באבי יאר", אשר היה בעבר בפאתי קייב וכיום עומד כפסל בטבורה של עיר. ב-19 בספטמבר 1941 נכבשה קייב על ידי הצבא הגרמני, וכעבור עשרה ימים, ב-29 בספטמבר, נרצחו שלושים וארבעה אלף מיהודי קייב וסביבותיה בעמק בבאבי יאר. היהודים בקייב הגיעו למקום המפגש בשעה היעודה והחלו לצעוד לאורך הרחוב המרכזי של העיר, רחוב מלניקובסקי, לעבר בית הקברות היהודי שבפאתי העיר. כאשר עברו את השערים הצטוו להשאיר את חפציהם במקום וקבוצות קבוצות צעדו לעבר היער ונכנסו לתוך הגאיות שבמקום, שם ירו בהם הגרמנים במכונות ירייה.

למרות שבאבי יאר הפך למוקד עלייה לרגל ליהודים רבים אשר ביקשו להעביר מדור לדור את זכר יקיריהם, רק בשנת 1974 הוקמה אנדרטה לזכר הנספים. ברם, האנדרטה כלל לא ציינה כי הקורבנות שנרצחו במקום היו יהודים, אלא רק "אזרחי אוקראינה". רק בשנת 1991 הוצב שלט המכיר ביהדותם של הנרצחים בבאבי יאר.

כבדרך פלא, מתברר שיום ה-30 בספטמבר 1941 היה ערב יום כיפור. מאז הפך יום כיפור ליום הזיכרון הרשמי של יהודי קייב. מספרים שכאשר הגיע לעיר הרב בלייך, כיום הרב הראשי לאוקראינה, בשנת 1988, הוא נדהם לראות את המתרחש בבית הכנסת ביום כיפור – בית הכנסת אשר היה כמעט ריק במשך השנה, התמלא מפה לפה ביום כיפור. כאשר הגיעו בתפילה לקדיש יתום, כל מתפללי בית הכנסת, מנער ועד זקן, קמו על רגליהם ואמרו קדיש. יום כיפור הפך לַיארצייט של הקהילה.

הסובייטים התכחשו לטבח הזה, ובכלל התכחשו לשואה. מלחמת העולם השנייה היתה גם היתה, ו'העם הסובייטי' איבד 20 מליון מאזרחיו, ובתוכם יהודים, רוסים, אוקראינים וכו', אבל אין דבר כזה שנקרא שואה. נכון, אולי קרה משהו "שם" באירופה, אולי היה מחנה השמדה בפולין, אבל יהודי ברית-המועצות מתו כביכול כל אחד בביתו שלו.

זמן שאול

באוקראינה יש כיום כ-300 אלף יהודים, מתוכם כמאה אלף בעיר קייב, אך ההערכות הדמוגרפיות לגבי מספר היהודים במדינה מיטלטלות בין מאה אלף לחצי מיליון, ללא אפשרות לציין מספר מדויק יותר. בסך הכל יש כמאה קהילות באוקראינה, חלקן גדולות ורובן קטנות. מלבד עיר הבירה קייב יש קהילות יהודיות בתומר, ברדיצ'ב, אודסה, ניקולאייב, חרקוב, למברגר (לבוב), צ'רנוביל (סדיגורא), דניפרופטרובסק ומז'יבוז' (עירו של הבעל שם טוב). באומן, עירו של רבי נחמן מברסלב, יש כ-50 יהודים, מלבד האלפים הפוקדים את המקום מדי שנה בחגים.

התחושה של העוסקים כיום בחידוש החיים היהודים בקייב ובאוקראינה בכלל היא של חיים על "זמן שאול" ושל "קרב מאסף". "אנו נמצאים ככל הנראה בדור האחרון שניתן להציל בו יהודים", הם אומרים. רק יהודים המגיעים כיום לקהילה הם אלו שיישארו כציבור יהודי. גם היום עדיין ממשיכים "לגלות" יהודים נסתרים, יהודים שלא ידעו שיש להם שורשים יהודיים או שפחדו להכיר במעמדם היהודי. במצב הנוכחי באוקראינה, מציאת משפחה של יהודים מארבעת הצדדים היא דבר מיוחד וחריג. גם בבתי הספר של חב"ד שמקבלים אליהם יהודים כהלכה בלבד, 90 אחוז הם תלמידים שאמם יהודייה ואביהם לא יהודי. נישואי התערובת לא פסחו כמעט על אף משפחה.

על פי הנתונים אשר הוצגו לאחרונה בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, פחות מ-20 אחוז מכל יהודי רוסיה ואוקראינה חשופים לתוכניות בנושאי יהדות או חינוך. רוב רובם של כמיליון היהודים (או זכאי חוק השבות) החיים היום לפי ההערכות שונות ברוסיה ובאוקראינה אינם קשורים לקהילה, לבית כנסת, או לזהותם היהודית.

בקייב קיימות שלוש קהילות פעילות: האחת סביב בית הכנסת פודול, בניצוח רבה של הקהילה, הרב יעקב בלייך, הפועל מזה שנים למען יהודי אוקראינה ומשמש כרב הראשי של המדינה; הקהילה השנייה היא קהילת" ברוצקי" בראשות הרב אסמן (חב"ד); ובבית הכנסת "גלקסי" מתקיימת כיום הפעילות של "המדרשה הציונית" הפועלת בחסות הסוכנות בראשותו של הרב שלמה נאמן (בוגר שטראוס -עמיאל) ומפיצה תורה וציונות בדרך של קירוב ודרכי נועם לבני העיר היהודיים.

בעיר ישנו גם סניף של ישיבת "אש התורה", בו מתקיימים שיעורי תורה ותפילות שבת. לעומת שלושה-ארבעה בתי הכנסת הפעילים כיום בקייב, יש לזכור כי לפני המהפכה בשנת 1917 פעלו בעיר כמאה בתי כנסת. בעיר פועלים גם שישה בתי ספר יהודיים, שלושה של רשת חב"ד, בית ספר "קרן אור החיים" הקשור לקהילה של הרב בלייך, ועוד שני בתי ספר מסורתיים.

אולם יהודי אוקראינה וקייב אינם נוכחים. הם אינם ממלאים את הקהילות למרות חידוש הקהילות, למרות ההתעוררות היהודית, הדתית והציונית שחלה בעיר. יהודי קייב ממשיכים להיות אנוסים, להסתתר בתוך עצמם, להסתיר את זהותם, לא להעביר את אמונתם וייחוסם לדורות הבאים. מעטים מתוך היהודים בעיר שותפים לעשייה יהודית כלשהי.

מה נורא המקום הזה

בניין בית הכנסת "ברוצקי" נבנה בשנת 1898 על ידי היהודי המפורסם ויצרן הסוכר הגדול באותם הימים, לזר ברוצקי. בית הכנסת נבנה בפאר ובהדר ושימש בית הכנסת הגדול של קייב. בשנת 1929, אחרי שעלו הקומוניסטים לשלטון, נסגר בית הכנסת הגדול והבניין הוחרם לטובת מועדון הפועלים היהודי. במשך הזמן נעלמו היהודים מהמקום ובית הכנסת הפך למועדון פועלים רגיל, עד שבסופו של דבר הוקם במבנה התיאטרון העירוני של קייב.

בניין בית הכנסת נשמר בדרך נס, שכן כאשר הנאצים כבשו את העיר הם לא הרסו את בית הכנסת אלא הפכו אותו לאורוות סוסים. בשנת 1955 קיבל הבניין פנים חדשות כאשר נהפך להיות תיאטרון הבובות של קייב בחסות השלטון הקומוניסטי. בשנת 1992, שנה לאחר שאוקראינה קיבלה עצמאות, הורה הנשיא לאוניד קרבצ'וק להחזיר את כל הבניינים שהוחרמו על ידי הממשלה הקומוניסטית וביניהם את בית הכנסת ברוצקי. יש לציין שעוד לפני שהוחזר הבניין כולו לידי הקהילה התקיים במשך השנים מניין של זקנים יהודים, אשר זכרו את הבניין בתפארתו, בחדר קטן ועלוב לצדו של בית הכנסת. כיום משמש המקום בית כנסת, מרכז קהילתי וחדר אוכל לנזקקים, ויש בו גם כולל לצעירים, מקווה טהרה ומסעדה כשרה.

בית הכנסת "פודול" נבנה בשנת 1902 ופתח את שעריו שוב בשנת 1947. לאחרונה הוא עבר שיפוץ אשר חידש את פניו, באווירה המיוחדת אשר אפיינה את בתי הכנסת העתיקים של התקופה הקומוניסטית. אחד הדברים הבולטים בבית הכנסת הוא המשפט המופיע על אחד מקירות בית הכנסת: "מה נורא המקום הזה". בדרך כלל אין אנו רגילים למשפטים מסוג זה בעיצוב בתי הכנסת. המסורת מספרת שיהודים כתבו את המשפט על קיר בית הכנסת לא כפסוק המתייחס לתפילה או לקדושת המקום, אלא לסובייטים. מה נורא המקום הזה, כפשוטו. המדינה הזאת, השלטון הזה. משהו בנוסח 'עד מתי' שרגילים לכתוב אצלנו בבסיסי צבא. מעניין לציין כי גם בבתי כנסת נוספים שפעלו תחת השלטון הקומוניסטי נכתבו פסוקים המציינים את היחס לשלטון, כגון בבית הכנסת בריגה שם חרות בארון הקודש עד היום: "ברוך שלא נתננו טרף לשיניהם"; ובבית הכנסת מרינה רוז'ה אשר נשרף בעבר במוסקבה היה כתוב על עמוד התפילה של החזן: "אנא ה' מלטה נפשי...".