קובה
בזכות חלוקת המצות
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: יהדות קובה התדלדלה מאוד מאז המהפכה הקומוניסטית באי, אך בדרך פלא מחדשת כיום את ימיה. החוט הדק ששמר על היהודים שנשארו היה המצות והגפילטע פיש, שהגיעו מעבר לים
סיפורה של הקהילה היהודית בקובה הוא סיפור מופלא של קהילה אשר לאחר ארבעה דורות אבודים חוזרת וניעורה ושבה לשורשה היהודי. יהודי קובה של היום הם אלו ששרדו ניתוק ארוך של כ-40 שנה, ירידה משמעותית במספרם, מחסור ברבנים, בחזנים ובמורים מומחים, עוני של הקהילה ושל מוסדותיה, התבוללות לתוך התרבות הקובנית והגבלות (עד 1991) על קיום הדת. הכלל הסוציולוגי הקובע כי הדור השלישי זוכר את מה שהדור השני מנסה לשכוח פועל ככל הנראה בקובה.
כמובן, ארבעים שנות הבידוד, האתיאיזם והתעמולה המרקסיסטית והאנטי ישראלית גרמו נזק משמעותי לקהילה, שבא לידי ביטוי באיבוד משמעותי של הזהות היהודית ובכמעט מאה אחוזי נישואי תערובת - אך הנה, ארבעים שנות המדבר הסתיימו, ויהודי קובה מתחילים לשוב ליהדותם.
ביקרתי בקובה לפני מספר שבועות, ולמרות שביקור בקובה הוא תמיד חוויה מעניינת, בהיותה אחד המעוזים האחרונים של הקומוניזם בעולם, היתה לי אכזבה מסוימת כבר מרגע כניסתי למדינה; נדמה שקובה מתחילה לאבד את צביונה האותנטי.
ביקורי הראשון בקובה היה בפורים תש"ן (1990), לפני שמונה עשרה שנה. כאשר נכנסתי לשדה התעופה בקובה עם ויזה חתומה בדרכוני הישראלי, זכיתי לקבלת פנים חמה בדמות חקירה של שעתיים ארוכות. פקידי ההגירה החליטו לפשפש בתיק היד שלי ומצאו בו ספרים ודפים בשפה העברית. לאחר עיון בהם, החליטו שאני חשוד בניסיון להפיץ תעמולה ציונית בקובה (למרות שלא הבינו את תוכנם של המאמרים) ולקחו אותי לחקירה בפני קצין בכיר של מחלקת ההגירה.
החוקרים הפגינו חשדנות רבה, עד אשר נשאלתי היכן אני מתגורר. כאשר השבתי שאני גר בקיבוץ סעד, עיניו של הקצין זרחו. "אתה גר בקיבוץ?", אמר הקצין, "קיבוץ זו חברה סוציאליסטית, כמו קובה! אנחנו למדנו רבות מהקיבוצים בישראל. אם אתה בא מקיבוץ, אתה תרגיש בקובה כמו בבית. ברוך הבא!".
למותר לציין כי מילותיו היפות של הקצין לא פטרו אותי מליווי צמוד ונסתר של המשטרה החשאית, שרצתה לוודא את מעשי באי, אבל לכל הפחות ניתנה לי רשות להיכנס לביקור אצל אחינו, יהודי קובה.
כך היה אז. לפני מספר שבועות, כאשר נכנסתי לקובה, לא עצרו אותי לחקירהולא פתחו את חפציי האישיים. פשוט שאלו אותי מה שם המלון שאתגורר בו וכמה ימים אהיה באי, ולאחר מספר שאלות על הופעתי המשונה במקצת (זקן וכיפה) באזור זה של העולם נתנו לי להיכנס ללא קושי ואף ללא ויזה. האכזבה גדלה עוד יותר כאשר נכנסתי לעיר הבירה הוואנה, וכמעט לא ראיתי שלטים המעידים על המהפכה או נושאים את דמותם של פידל קסטרו או צ'ה גווארה, גם לא שלטים התוקפים את ארצות הברית של אמריקה ואת מאמציה האדירים שהשמש לא תזרח עוד על קובה, כפי שהיה בתקופתו של פידל קסטרו. גם המראה הפיזי השתנה: בעבר רבים מהבתים והבניינים בקובה היו בשלבי התמוטטות, וכעת נעשים מאמצים גדולים לשפץ ולצבוע את כל הדרוש תיקון.
לא זו בלבד, יומיים לפני הגעתי התקבלה החלטה שמותר לאזרחי קובה להשתמש בטלפונים סלולריים, וזאת תוך שמירה על איסור ההתחברות לאינטרנט, שחל עד היום על כל 11 מיליון תושבי המדינה.
עדיין, המדינה חיה במצב של עוני ודלות. המשכורת הממוצעת במשק עומדת על 10-15 דולר לחודש, ויש הקצבה אישית ומשפחתית בתחום המזון, כפי שהיה בארץ בתקופת הצנע. כמובן, במדינה פורח "שוק שחור", כך שמי שבעל ממון ומקבל מטבע חוץ מקרובים מחוץ למדינה יכול לרכוש ככל העולה על ליבו.
חיילים ומהגרים
ההיסטוריה של היהודים בקובה מתחילה ב-1492, כאשר כריסטופר קולומבוס ועמיתיו הגיעו לחוף הצפון מזרחי של הארכיפלג הקובני. לצידו של קולומבוס צעד בקובה יהודי ספרדי בשם לואיס דה טורס ועמו יהודים אחרים, אשר מעללי האינקויזיציה דחפו אותם לתור אחר מקום שבו יוכלו לחיות בהשקט ובבטחה. החל מראשית המאה ה-16 החלו להגיע לקובה יהודים אנוסים מהולנד ומפורטוגל, בבורחם מהאינקוויזיציה ומהשלטון הפורטוגלי.
הקהילה היהודית הנוכחית בקובה איננה המשך רציף של אותם יהודים ראשונים. מקורה בחיילים יהודים מאמריקה שהשתתפו במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898, בה השתחררה קובה מהשלטון הספרדי. 3,500 חיילים יהודים לקחו חלק במלחמה, וחלק מהם החליטו להתיישב בקובה ויסדו את בית הקברות היהודי הראשון, וב-1904 את בית הכנסת הראשון (יונייטד היברו קונגרגיישן, קהילה רפורמית). לאחר מכן, במשך 50 השנים הראשונות של המאה העשרים, אלפי יהודים מתורכיה, מהמדינות הבלטיות, מפולין, מרוסיה, מלטביה ומארצות אחרות הגיעו לקובה. גם לאחר השואה הגיעו פליטים יהודים רבים לקובה, בעיקר מתוך תקווה להמשיך משם לארצות הברית, אך התוצאה היתה שרבים נותרו בקובה ושמחו מאד לחלוק את גורלם עם הקובנים.
עד 1925 היו 8,000 יהודים בקובה (כ-2,800 ספרדים וכ-5,200 אשכנזים). ב-1935 גדלה הקהילה היהודית של קובה ל-20,000 נפש. ב-1952 היו 15,000 יהודים בקובה, כיוון שרוב פליטי המלחמה מצאו את דרכם לארצות הברית.
למרות המהפכה
כשהתחוללה המהפכה של פידל קסטרו ב-1959, רוב רובם של הקובנים ראו בה פתח תקווה לעתיד טוב יותר. בהאמינם להבטחותיו של פידל קסטרו לדמוקרטיה, צדק חברתי וחרות אישית, רוב הקובנים – ובתוכם רוב אלו שכיום נמצאים בגלות במיאמי ובמקומות אחרים – תמכו בחלומות ובתקוות אלו.
דווקא היהודים, אשר ברוב התנועות המהפכניות בהיסטוריה היו חברים נלהבים, מתוך גישה יהודית של תיקון עולם, הביעו גישה אחרת: 94 אחוזים מתוך 15 אלף יהודי קובה עזבו את המדינה בשנים הראשונות של המהפכה והיגרו לארצות הברית, לישראל, לוונצואלה, לפנמה, לקוסטה ריקה ולארצות אחרות. הגירה המונית זו יצרה משבר דמוגרפי חמור בקהילה היהודית, אשר ללא ספק נתנה את אותותיה על המשך דרכה. ההיסטוריה של הקהילה היהודית של קובה בארבעים השנים אחרונות היא ההיסטוריה של ששת האחוזים הנותרים מקהילה מצליחה וגאה; זוהי ההיסטוריה של אלה שנשארו ושל צאצאיהם. היהודים שנשארו היו אלה שהאמינו במהפכה, או אלה שהיו מבוגרים מדי מכדי להתחיל בחיים חדשים.
גם לאחר המהפכה, החיים היהודיים המשיכו ושירותי הדת מעולם לא הופסקו. חמשת בתי הכנסת בהוואנה המשיכו לפעול והתקיימו בהם תפילות. החברים הוותיקים ביותר של הקהילה, אנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם, היו הגיבורים האמיתיים של הקהילה והובילו את חיי הדת במשך כל שנות המהפכה הקובנית, למרות קשיים רבים ואתגרים. למרות שהחשש מפני הכחדת הדת בעקבות אחוזי ההתבוללות הגבוהים והמחסור בחינוך יהודי בבית לדורות הצעירים ריחף באוויר, השתדלו לשמור על הגחלת.
המהפכה כיבדה מאוד את היהודים כקהילה, למרות היחס השלילי לדת, לציונות ולישראל. הקובנים מעולם לא היו אנטישמים, והיהודים בקובה קיבלו את אותו היחס שקיבלו מהגרים אחרים. מעולם לא הוטלו מגבלות על בשר כשר או על ייבוא מצות ומצרכים אחרים. גם אפליה לרעה לא הופעלה כלפי היהודים – למעט אותה אפליה שלה 'זכו' בעלי כל דת שהיא. מצד שני, הממשלה פרסמה חומר אנטי ציוני ואנטי ישראלי רב, ואפילו הציגה את השואה כפרופגנדה ציונית. הקובנים מעולם לא יכלו לקרוא ספרים של אנה פרנק, יצחק בשביס זינגר, אלי ויזל, ש"י עגנון או ברנרד מלמוד. קובה היתה האויב הגדול ביותר של ישראל באומות המיוחדות, ויזמה חרמות וסנקציות נגד ישראל. אפילו האמרה הידועה לשמצה "ציונות = גזענות" מקורה בקובה.
אמנם הממשלה הקובנית והכנסייה הקובנית אף פעם לא פעלו באנטישמיות, אך כמה ספרים אנטי ציוניים עם אלמנטים אנטישמיים חזקים הוצאו לאור וחולקו ע"י הממשלה. אפילו את "הפרוטוקולים של זקני ציון", בספרדית, ניתן למצוא ללא קושי בחנויות פופולריות בקובה.
ב-1991 שינתה המפלגה הקומוניסטית של קובה את מדיניות ההתנגדות שלה לדת ופתחה את שעריה למאמינים מכל הדתות. אלפי קומוניסטים החלו למלא את הכנסיות – ומעטים גם את בתי הכנסת. לראשונה אנשים דתיים יכלו להתקבל כחברי המפלגה, ולהפסיק לסבול מאפליה בקבלה לאוניברסיטה ולמקומות עבודה. הקהילה היהודית יכלה אפוא לחדש את פעילותה באופן רשמי ופומבי ללא כל חשש – אם כי עד היום יש צורך לקבל אישור ממשרד הדתות המקומי לכל פעילות דתית החורגת מן הרגיל.
גם כאן אני מזכיר את ביקורי הקודם: היה זה פורים, והייתי אמור לקיים פעילות דתית: תפילה, קריאת מגילה, סעודת פורים, הרצאות ודרשות. הקהילה פנתה לשר הדתות וביקשה את אישורו לכך שרב יבקר בקובה ויקיים בה פעילות דתית. גם בביקור האחרון הקהילה היתה זהירה בכך, וכיוון שלא הספיקו להשיג אישור מעין זה לא נתנו לי לקיים פעילות כזאת, ואפילו לא לשמש כחזן בבית הכנסת, כדי לא לעבור על חוקי המדינה.
גפילטע בפורים
כיום יש בקובה כ-1,500 יהודים, רובם בעיר הבירה הוואנה ומעטים בערים סנטיאגו דה קובה וקאמאגויי. הדרך לדעת כמה יהודים יש בקובה מפתיעה: היא נסמכת על צריכת המצות בפסח. מדי שנה (מאז המהפכה) מקבלת הקהילה היהודית מוצרים כשרים לפסח מקהילות יהודיות בקנדה, בפנמה, במקסיקו ובארצות אחרות. לפי מספרי החלוקה, הקהילה יודעת לציין את המספר המדויק של היהודים במקום.
המוצרים שנשלחו בעבר לקהילה בקובה לכבוד חג הפסח לא שימשו רק לקיום מצוות אכילת מצה, אלא הפכו להיות מעין קשר מסתורין בין היהודים לבין יהדותם, גם כאשר העדיפו לשמור מרחק מסוים מהקהילה היהודית. אחד היהודים שפגשתי בקובה התוודה בפני שלמרות שבמשך כ-40 שנה לא היה קשור לקהילה וליהדות, הוא חזר כיום לחיים יהודיים בזכות המצה והגעפילטע פיש. כאשר ביקשתי ממנו להסביר את פשר הדבר, סיפר לי שאחרי מות אביו הוא התרחק מיהדות, לא בא לבית הכנסת ולא הכריז על עצמו כיהודי, מחשש לאפליה מצד השלטון הקומוניסטי, אולם אביו ביקש ממנו לפני מותו שיקפיד לאכול מצות בפסח. ואכן, מדי שנה, בהתקרב חג הפסח, הוא הלך לקהילה לקבל את המנה המשפחתית שלו, וכך נהג במשך 40 שנה. החוט הדק הזה החזיק את יהדותו, והזכיר לו תמיד שהוא בן לעם ישראל, עד שחזר עם השתנות התנאים אל ההזדהות היהודית.
למעשה, המצות והגעפילטע פיש אשר מתקבלים אחת לשנה מספיקים כבדרך נס לכל ימות השנה ולכל חגי ישראל. כאשר הייתי בחג הפורים בקובה לפני 18 שנה, סעודת פורים הקהילתית היתה על טהרת המצות והגעפילטע פיש. הרגשתי מעט מוזר ואף בלבול רגשי מסוים באכילת מצות בפורים, אבל זה היה התפריט. גם לאחרונה, כאשר ביקרתי בקהילה ולא היו בידי מאכלים לארוחת ערב, קיבלתי חבילת מצות וצנצנת געפילטע פיש לארוחת ערב...
העסק הפרטי היחיד
כיום יש בקהילה היהודית בקובה שלושה בתי כנסת פעילים: בית כנסת פטרונטו, אשר הוקם בשנת 1955; בית הכנסת הספרדי, אשר נבנה ב-1956; ובית הכנסת האשכנזי והאורתודוקסי עדת ישראל. שלושת בתי הכנסת משופצים לתפארת. כאשר ביקרתי בעבר בתי הכנסת היו בחורבנם, וחלקם היו מושכרים כתיאטרון או כאולם קונצרטים כדי לאפשר הכנסה מסוימת לפעילות הקהילתית ומחוסר יכולת לשמר ולהחזיק את המבנים. בתי הכנסת שופצו על ידי תרומות של יהודים מקהילות שונות ולא בתמיכת המדינה.
תפילות מתקיימות בכל בתי הכנסת בשבתות ובחגי ישראל, ובבית כנסת עדת ישראל מתקיימים מנייני שחרית, מנחה וערבית שלוש פעמים ביום, ולאחריהם ארוחות בוקר, צהריים וערב לבאי בית הכנסת. כדי להקל על האנשים להגיע לבית הכנסת, הקהילה שולחת מיניבוס קהילתי שיאסוף את המתפללים לבית הכנסת ויחזירם לביתם (צריך לזכור שבקובה אין רכבים פרטיים אלא רק לעובדי ממשלה ולבעלי תפקידים נדרשים כגון רופאים).
יהודים רבים באים לבית הכנסת ומרגישים צורך לשוב ולקשור את גורלם עם יהדותם. כמו כן, מתקיימים שיעורים לילדים בבית הספר "תיקון עולם" בימי ראשון, חוגים לריקודי עם, שיעורי עברית והיסטוריה יהודית, וכן יש בקהילה ספרייה גדולה עם ספרים באידיש, בספרדית ומעט בעברית. כמו כן, יש כיום מקווה באחד מבתי הכנסת וכן חברה קדישא ובית קברות יהודי. בחמישים השנים האחרונות לא היה רב בקהילה היהודית בקובה, אבל יש להניח שבקרוב יגבר הצורך במנהיג רוחני אשר ימשיך להעמיק את התהליך היהודי של בני הקהילה.
עד כמה שזה נשמע מוזר, התמיד בקיומו בקובה אטליז כשר. האטליז הכשר היה פעיל במשך כל שנות המהפכה, והשלטון הקומוניסטי לא סגר אותו כפי שקרה במדינות קומוניסטיות אחרות כולל ברית המועצות לשעבר. האטליז היה במשך כל שנות השלטון הקומוניסטי בית המסחר היחיד בבעלות פרטית בקובה. יש שוחט מקומי, המשמש גם כחזן, בעל קורא, מלמד, גבאי ומורה, השוחט לבני הקהילה עופות ובקר. לאוכלי הבשר הכשר בקובה יש זכויות מיוחדות. בדרך כלל, תושבי המקום מקבלים כחלק מהקצבת המזון החודשית שלהם 400 גרם עוף לאדם כל עשרה ימים. אוכלי הבשר הכשר זכאים ל-400 גרם בשר בקר בכל עשרה ימים, וכמובן שיש בכך יתרון גדול.
בשנים האחרונות צעירים ומבוגרים קיימו את מצוות ברית המילה, לאחר שבמשך שנים היו מנועים מלמול ילדים ומבוגרים. רבים עברו גיור קונסרבטיבי והתחתנו בחופה וקידושין.
יש לציין שלמרות העמדות הפוליטיות של קובה כלפי מדינת ישראל, יהודים מורשים לעלות לארץ לאחר תהליך מסוים של השגת אישור מהממשל. לאחרונה גם הוקמה אנדרטה לזכר השואה בהוואנה. האנדרטה הוקמה על ידי העירייה במקום ייחודי, בחצר אחורית של כנסייה בעיר. המקום נמצא באחריות הקהילה היהודית בעיר, והיא דואגת לשמור ולטפח את המקום.
המשך הדרך
במסמך ייחודי ומרגש עד דמעות, תיארה הקהילה היהודית בקובה לפני שנים את החזון שלה בהקמת קהילה וחיים יהודיים בקובה. המסמך המלמד על גישה יהודית וציונית לא פורסם בעבר והגיע לידי בדרך לא דרך. לדעתי הוא יכול לשמש כטקסט יסוד בחינוך היהודי בארץ וברחבי העולם וכמקור השראה לציונות אז והיום. הטקסט נכתב בשנת 1951, בהיות הקהילה היהודית בקובה בשיא פריחתה, ומעניין מאוד לדעתי לקרוא את המסמך בפרספקטיבה היסטורית 60 שנה יותר מאוחר.
זו מגילת היסוד אשר נכתבה בהנחת אבן הפינה לבית היישוב היהודי בהוואנה:
היום, 17ביוני שנת 1951 תחת ממשלתו של נשיא מדינת קובה ד"ר קארלוס סאקאראס, י"ג ימיםלחודש סיון, שנת ה' אלפים תשי"א לבריאת העולם, אלף תתפ"א לחורבן בית מקדשנו, השנה הרביעית למדינת ישראל בנשיאותו של פרופ' ד"ר חיים בן עוזר וויצמן, במעמדראשי המוסדות ובאי כח של היישוב היהודי בקובה ובנוכחותו של הרב דקהילת הבנה, הרבר' מאיר רוזנבוים, אנו מצהירים:
שאנחנו תושבי קובה, בני הישוב היהודי שהנהוכיום אוד מוצל מאש, משארית הפליטה של קהילות ישראל בתפוצות אירופה, שבתוךחרבותיה הושמד שליש שלם של עמנו במלחמתוהנואשת בימי השואה והשמד עם מפלצתהזוועה של ראשי צוררי ישראל- היטלער הרשע יימח שמו וזכרו.
התאספנו היום פה הבנהבירת מדינת קובה בטקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת ולבית הישוב היהודי בקובה, שישמש בית נאמן לתרבות ולרוח ישראל סבא, שיאצילמהודו ומברכתו על הישוב היהודיבקובה להעלאת רמתו הרוחנית, להחזיק מעמד ולשמוראת שלהבת העבר והווה והעתיד גםיחד של עמנו – עם עולם – אשר בם התמזגו האמתוהצדק היפה והנשגב כיסופינוושאיפתנו מדור דור
ובשעה חגיגית זו תאמצנו תקוותנו שהישג תרבותי וחינוכי זה ישמשבסיס לנו ולבנינו ולבני בנינו להמשכת קיומנו בתור יהודים הנאמנים לעמם ולארצםולמולדתם ושלא ימוש מליבנו ומלב הבאים אחרינו דמות המולדת הנכספת המפרפרת בייסוריגאולתה,
ועל זה באנו על החתום.... (חתימת כל חברי הקהילה- פטרונט)
קשה לקרוא מילים מרגשות אלו על רקע הגלות הרוחנית של יהודי הקהילה במשך שנות המהפכה הקומוניסטית, אולם מאידך קשה שלא להתרשם מתעצומות הנפש אשר עומדות ביסוד מגילת יסוד זו, שהצליחו לשמור על היהדות והיהודים במשך השנים ולאפשר את חידוש החיים היהודיים באי.
האם יהדות קובה תתחדש ותשוב לימי תפארתה? האם היהודים הקובנים שעזבו לאחר המהפכה ישובו אליה בקרוב?
נדמה שיש סיכויים גדולים להרחבת הקהילה היהודית בקובה, לא רק מתוך תושבי האי הנוכחיים, אלא על ידי יהודים ממוצא קובני שעזבו את האי לאחר המהפכה. הקשר הנפשי בין יוצאי קובה לאי הוא עמוק, ורבים מבין אלו שהחליטו לעזוב בגלל השלטון הקומוניסטי עשויים להחליט לחזור למדינה כאשר זו תשוב לשלטון דמוקרטי. ואכן, כיום רוחות של דמוקרטיה החלו לנשב בקובה, ויש להניח שבעוד מספר שנים בתי הכנסת המשופצים יחזרו להיות פעילים ומלאים אדם. אין בדברים אלו דברי נבואה, אלא הסתכלות סוציולוגית והיסטורית על דרך חידושן של קהילות ועל גלגוליהם של יהודים בעולם, וייתכן שבסופו של דבר תהיה זו מעין "נבואה המגשימה את עצמה"...
קשה לתאר את הרצון ואת המאמץ של הקהילה והיהודים לקיים את החזון הראשוני של מייסדי הקהילה, ואת אמונתם בדברי התלמוד הירושלמי (ט,א): "כל עוד אדם נושם אסור לו לאבד תקווה". נדמה שדבריו של ההיסטוריון היהודי היינריך גרץ היו נכונים לאורך ההיסטוריה: "ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של הקרבה ולימוד, אך גם היסטוריה של אמונה ותקווה".
כאשר שאלתי את אחד מראשי הקהילה על הזהות היהודית של בני הקהילה, הוא השיב כך: הקהילה היהודית בקובה לא נחלשה רק מבחינה דמוגרפית אלא גם רוחנית, ואיבדה חלק מיסודות הזהות היהודית שלה. המבוגרים הזקינו והצעירים גדלו ללא זהות יהודית, ללא ברית מילה וללא בר מצווה. אבל נשארו מעטים אשר שמרו על הגחלת היהודית, כדי שהיהדות לא תיעלם לגמרי מהאי גם במשך שנים ארוכות. כיום הקהילה היהודית בקובה מבקשת לחדש את החלום היהודי, לשוב ולבנות את ההיסטוריה היהודית, ולהוכיח לעולם ש"עם ישראל חי בקובה".
rabanim@ots.org