רוסיה (דרום רוסיה), ויסוקי (2)

בחבר המדינות בכלל, וברוסיה בפרט, מתגוררים אלפי גרים ומתייהדים ותיקים המכונים בארץ "סובוטניקים". עקב ההשתלשלות המיוחדת של קבוצה זו, מעמדם ההלכתי אינו ברור דיו. לפי ההערכות, מספרם הכולל של הגרים הסובוטניקים ברחבי רוסיה ואוקראינה הוא עשרת אלפים נפש בקירוב. מקצתם כידוע עלו ארצה.

 

כפי שכתבתי במאמר הראשון בסדרה, הסובוטניקים שמרו על יהדותם במשך דורות במסירות נפש, בחברה שלא שוררת בה סובלנות דתית, הנתונה לשליטתם של הצאר, הכנסייה ומאוחר יותר הקומוניזם. רדיפות הכנסייה כללו בזמנים מסוימים גם הרג, שריפה וקטיעת אברים כעונש על שמירת היהדות. גם השלטון הסובייטי ניסה לאלצם להתבולל בהכריחם לעבוד בשבת, ניסיון שנחל ברובו כישלון. השלטונות גם יישבו רוסים גויים במרכזיהם, בתקווה לשבור את המבנה המסורתי והמגובש של הקהילה הסובוטניקית.

 

מאתיים שנה של גירוש, רדיפה ושנאה חלפו, והסובוטניקים הצליחו לשרוד. אולם שבעים שנה של שלטון קומוניסטי עריץ השאירו את חותמן. הקשר של הדור הצעיר עם היהדות נחלש, ואם לא נשכיל להושיט להם יד, הם ייעלמו תוך דור אחד או שניים.

 

הסובוטניקים סובלים עד היום מגילויי אנטישמיות קשים, עליהם שמעתי בפרוטרוט מפיהם. בתוך הכפר ויסוקי אין גילויי אנטישמיות שכן הסובוטניקים הם רוב תושבי המקום, אולם הם זוכים לבוז וללעג מתושבי הכפרים מסביב, המתנכלים להם וקוראים להם בשמות גנאי, מונעים מהם עבודה, פוגעים בשדותיהם ואף מונעים מהם לעיתים לעלות לאוטובוסים עמם.

 

עד היום יש הפרדה עמוקה בין הגרים הסובוטניקים בוויסוקי לבין שכניהם הלא יהודים. השכנים מכנים אותם "יהודים", "גרים", "סובוטניקים" או "ז'יד" (שם גנאי ליהודים ברוסיה), והגרים הסובוטניקים מכנים את שכניהם "רוסים". כדי לשמור על עצמם מיחסם הקשה של הרוסים, החליטו בני ויסוקי שלא למכור או להשכיר בתים שמתפנים בכפר ללא יהודים. כך ניתן היום למצוא בתים שעומדים ריקים מאדם, רק כדי לא להכניס לא יהודים למקום.

 

האנטישמיות כמובן אינה חדשה. עוד בשנת 1817, עשרים אלף הסובוטניקים של ורוניש קבלו בעצומה בפני הצאר אלכסנדר הראשון על "הדיכוי (שאנו סובלים) בידי הרשויות המקומיות, הנוצריות והאזרחיות, משום שאנו מודים בנכונות חוק משה", תגובתו של הצאר לא איחרה לבוא. הצאר גזר מספר גזירות קשות כנגד הסובוטניקים, ופיזר אותם בכל רחבי האימפריה הרוסית כדי לפגוע בהם וכדי שלא תהיה להם השפעה על תושבי הסביבה. הצאר גזר ש"ראשי הכתות היהודיות ומוריהן יגויסו לשירות צבאי, ואלה שאין ביכולתם לשרת יגורשו לסיביר". כל מעשה חיצוני של הכת, כגון קיום תפילה ושמירה על טקסים ששונים מהטקסים הנוצריים, נאסר.

 

רדיפות אחרות, בימי הצאר ניקולאי הראשון (1855-1825), הכריחו רבים מאנשי הכת לברוח ממולדתם, בעיקר לקווקז. בימי אלכסנדר השני חלה רגיעה ונפתחה תקופה של סובלנות דתית, אך בימי אלכסנדר השלישי, משנת 1833 ואילך, שוב החלה תקופה של רדיפות. הרדיפות גרמו לכך שנוצרו ריכוזים של סובוטניקים במקומות מרוחקים ומפזורים ברוסיה, ביניהם: צפון קווקז, סרטוב, טמבוב, אירקוטסק, ורוניש, חבל קובן, טיפליס וסיביר הרחוקה.

 

הסובוטניקים הגולים לא ויתרו כל כך בקלות על אמונתם היהודית, והקימו קהילות עצמאיות וסגורות באזורים מרוחקים. בסיביר, מקום גלותם הקבוע של המתנגדים למשטר ברוסיה, נוצרה קהילה גדולה של גרים סובוטניקים אשר חשבו שבמקום זה יוכלו לקיים את מצוות היהדות בשקט ובשלווה.

 

בתקופת מלחמת העולם השנייה היה גורלם של הסובוטניקים כגורל היהודים. קהילות סובוטניקיות אוקראיניות שנפלו בידי הנאצים בתחילת 1940 נרצחו עם יהודי אשכנז. כאשר נפתחו שערי רוסיה בשנות 1990, הסובוטניקים החלו לצאת מהמדינה.

 

מעמדם ההלכתי של הסובוטניקים הוא מורכב ואינו ברור, שכן חלק מההיסטוריה שלהם לוט בערפל, וחסרים לנו מסמכים או עדויות ומסורות על מעמדם. לאיש אין ידע ברור על מקום גיורם ועל זמנו, אולם יש משמעות הלכתית לתפיסתם את עצמם כיהודים, מסירותם במשך דורות לשמירת מצוות וזהירותם מנישואים עם גויים. נוסף על כך יש לנו עדויות רבות מדורות קודמים על נישואין של גרים סובוטניקים עם יהודים אשכנזים ברוסיה, ועם יהודים ספרדים בקווקז ואזרבייג'ן.

 

הרדיפות החוזרות ונשנות מהוות הסבר לכך שאין לנו פרטים ומקורות ברורים בקשר לתנועת ההתגיירות. במילים אחרות, הסיבה שלא מצאנו תעודות גיור או אישורים בתיקי הקהילות על הגיור של הסובוטניקים נובעת ככל הנראה מן האיסור של השלטונות בחלק מהתקופות על גיורים בכלל.

 

ההלכה דורשת הוכחות ליהדותו של אדם, במיוחד כאשר הוא התגייר, אולם לא תמיד מדובר דווקא במסמך. למעשה קיימים שלוש דרכים להוכחת גיורו של אדם:

א. בעדים כשרים, המעידים על גיור שהתקיים בפני בית דין כשר של שלושה.

ב. על ידי חזקת יהדות, הנובעת מהתנהגות יהודית במשך זמן ממושך.

ג. על ידי נאמנותו של הגר עצמו, במקרה שלא היה ידוע כגר קודם להצהרתו (כלומר, אם התייחסו אליו כיהודי רגיל, והוא בא ואומר 'התגיירתי' – הוא נאמן).

 

הדרך הראשונה, של הוכחת גיור על ידי עדים, היא שמוחלפת כיום על ידי תעודת גיור החתומה על ידי בית דין. דרך זו כמובן איננה ישימה כאשר מדברים על הליך גיור שנעשה לפני כמה דורות. אין לנו עדים היכולים להעיד על כך היום, אלא רק סיפורים ומסורות. מאידך, יש לזכור שבאותה תקופה לא הקפידו על מסירת תעודות גיור מסודרות, וסביר להניח שבתי הדין המגיירים כלל לא מסרו אישורים כאלה, מפחד השלטונות והכנסייה. טענת הפחד גם מחמירה עם הסובוטניקים: יש הסוברים שכיוון שהגיור היה אסור מבחינת חוקי המדינה, סביר להניח שכלל לא היה גיור פורמלי, והתהליך היה של 'התייהדות' – כלומר אימוץ מנהגי היהודים – ולא גיור של ממש. אולם, לא זו בלבד שאין הוכחה לטענה זו, אלא שההיסטוריה מוכיחה לאורך הדורות שבתנועות דתיות ורוחניות מתקיים הכלל "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". כלומר, ככל שמנסים לגמד ולצמצם את צמיחתה של תופעה רוחנית, היא צומחת ופורחת.

 

כאמור, קיימת דרך נוספת להוכחת גיורו של אדם, גם ללא צורך בעדים, והיא "חזקת יהדות" על ידי שמירת מצוות. אדם הנוהג בשמירת מצוות ובאורח חיים יהודי לאורך זמן מקבל "חזקת יהדות" המבטלת את "גויותו" ויוצרת חזקת יהדות, הבאה במקום ההוכחה על ידי עדים לגיור. הסיבה לכך היא שההתנהגות הדתית במשך זמן נתפסת כהוכחה על כך שהתקיים גיור כדין בפני בית דין של שלושה. כך פוסק השולחן ערוך בנידון זה:

 

 

חיזוק נוסף להכרה ביהדותם מצוי בעובדה שבעבר, כאשר רוסיה וליטא היו מלאות קהילות יהודיות גדולות וחזקות שעמדו בקשרים עם הסובוטניקים, הן ראו בהם יהודים או גרי צדק ולא דרשו מהם גיור כלל. שלחו רבנים, מוהלים ושוחטים לכפריהם, קיבלו בחורים משם לישיבות, ומכרו להם תשמישי קדושה וספרי תורה. ידוע לנו מתוך עדות של הרב יצחק זילבר זצ"ל, שהיה דיין בבית הדין בירושלים, שאביו שהיה רב בקזן שברוסיה נהג לשתות מיינם והחזיק את תושבי אילינקה כיהודים לכל דבר שבקדושה. ואכן, ישנן קהילות אורתודוקסיות שעד היום מקבלות את הסובוטניקים כחלק מהקהילה ומעלות אותם לתורה, כגון קהילת וורוניש, בתי כנסת שונים במוסקבה, וולגוגרד, תומי בתחומי גרוזיה והקהילה בסבאן בארמניה.

 

במאמר העוסק בעלייתם של הסובוטניקים לארץ ישראל מתאר ההיסטוריון אבן חן את דרכן של המשפחות מרוסיה לארץ ישראל. לטענתו הם פנו לרב של הקהילה היהודית הסמוכה למקום מגוריהם, הרב ישראל פיבוואר, כדי שיגיירם. תחילה הוא סירב (ככל הנראה כמקובל בהלכות גיור, לדחות את הגר תחילה), אבל אחר כן הוא נתרצה ולימד אותם שיעורי דת, והכין עבורם בית כנסת, מקווה ושוחט. לאחר הגיור הם נסעו לווילנה, בה שהו כשנה וחצי תוך כדי שמירת מצוות ומעורבות בחיי הקהילה היהודית. קבוצות אחרות, שחששו מרדיפת השלטונות, הגיעו לקובנה שבליטא, שהיתה "תחום המושב" של היהודים והיתה בה סובלנות דתית רבה יותר, והצליחו להתגייר בעזרת ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.

 

כיוון שהגיור נעשה בזמן שהגרים היו מבוגרים, הוא מתאר כיצד כבלו אותם בחבלים למיטות במקום השימוש בסם הרדמה שלא היה מוכר באותם ימים, והם עברו את המילה במסירות נפש רבה. גרים אחרים ביקשו שלא יכבלו אותם בחבלים כדי שלא יתפרש המעשה כגיור בניגוד לרצונם (אבן חן, גרים מתנחלים בגליל, ספר השנה של העיתונאים, תל אביב תשל"א, עמ' 153).

 

ארכיונים ומסמכים של הכנסייה והמועצות המקומיות מסוף המאה ה-19 וה-20 מגלים לנו מעט על קורותיהם של הסובוטניקים ועל דרכם היהודית.

 

במסמך מהמועצה המקומית משנת 1910 בקולחוז של סובוטניקים כתבו פקידי הממשל עליהם:

 

 

וכך נכתב בדוח פנימי של הכנסייה ברוסיה משנת 1914:

 

 

 

בבתי הדין בארץ אישרו במשך השנים את יהדותם של תושבי אילינקה. יש לציין שבני הכפר היו רשומים בתעודות הלידה הרוסיות כיהודים, לעומת בני הכפר הסמוך ויסוקי שלא נרשמו כיהודים. כאשר שאלנו אותם מדוע לא נרשמו כיהודים, טענו שמתוך פחד מהשלטונות, וכמובן שהם מצטערים על כך.

 

עד כה בתי הדין הרבניים ביושבם בדין על בירור יהדות, התייחסו לגרים הסובוטניקים ובמיוחד לגרים באילינקה כיהודים. בפסק דין של בית הדין לבירור יהדות פסקו הדיינים הרב אברהם דב לוין, הרב שמואל ביבס והרב ברוך שרגא:

 

 

 

יש לציין שאמנם פסק הדין מתייחס לאילינקה, אבל הכפר ויסוקי נמצא כ-25 קילומטר מאילינקה והיו ביניהם קשרים של עבודה, יהדות ונישואין.

בפסק דין אחר (ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד עמוד שיא), מציין בית הדין:

 

מעמדה ההלכתי של קבוצה ייחודית זו נמצא בדיון ברבנות הראשית לישראל. הראשון לציון, הרב הראשי לישראל הרב שלמה עמאר שליט"א, הקים ועדה של דיינים נכבדים ללימוד נושא זה ולקביעת פסק דין באשר למעמדם וייחוסם. הדברים שנכתבו כאן הם רק בבחינת הצעה ללימוד הסוגיה ועל גדולי ישראל לפסוק בנידון זה.

 

הסובוטניקים מודעים לכך שעקב ההיסטוריה הייחודית שלהם וכיוון שאין להם המסמכים הדרושים היום במדינת ישראל לצורך הוכחת יהדותם, יש ספק באשר למעמדם. הם מוכנים לעבור את כל התהליך הנדרש, כולל גיור מחודש או לחומרה כדי להמשיך להיות חלק מכרם בית ישראל. יש לציין שעד כה הסובוטניקים נכללו במסגרת חוק השבות, ומדינת ישראל דאגה להעלות ארצה את מי שהיה מעוניין. רק לאחרונה החלו רשויות שונות להגביל את עלייתם של הסובוטניקים, ולאפשר עלייה רק למשפחות של סובוטניקים שאין בקרבם נישואי תערובת.

 

אולם גם אם יש ספק לגבי מעמדם וייחוסם של הסובוטניקים, נדמה שצריך להדגיש את דבריו הנפלאים של הרב משה פינשטיין זצ"ל, אשר נכתבו בתשובה משנת תשמ"ד על מעמדם של בני הפלשמורה בתשובה לנכדו הרב טנלדר שליט"א, ועל פי שאלתו של הרב מנחם ולדמן:

 

 

קשה לתת כותרת מרכזית לתופעה של הסובוטניקים, אולם ברור ללא כל ספק שבין אם נקרא להם סובוטניקים, גרים, מתייהדים, רוסים בני דת משה, זרע ישראל, שומרי שבת או אנוסים, הם חיו כיהודים מתוך מסירות נפש מופלאה והם סמל ודוגמה לגבורה יהודית. אם לא נמצא את הדרך לבוא לקראתם ולהמשיך לעזור להם, ובעיקר להעלותם לארץ, עוד דור אחד או שניים הם יהיו חלק מספרי ההיסטוריה, וייעלמו מחיקו של העם היהודי. "הזמן אוזל עבור הסובוטניקים", כפי שמסכם הרב פינחס גולדשמידט, רבה הראשי של מוסקבה.