תורכיה
לפני שתשתכח השפה
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: עד למאה הקודמת היתה תורכיה בית לקהילה יהודית גדולה, והמרכז החי של תרבות הלאדינו, שמקורה בספרד. חמש מאות שנה אחרי הגאות הגדולה, באיסטנבול מרגישים גם שפל ופחד.
מילות מפתח: קהילות יהודיות, תורכיה, איסטנבול, איזמיר ואדירנה.
יש המתארים את ההיסטוריה היהודית כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הסולם הוא אנאלוגיה לעם היהודי, הנמצא תמיד על גבי סולם, לעיתים הוא עולה מדרגה ולעיתים יורד שתיים. הקיום היהודי איננו קיום פשוט, מישורי ואופקי, אלא דווקא אנכי. אחרים מתארים את הקיום היהודי כמטוטלת של שעון אשר לרגע לא מפסיקה להיות בתנועה, לעיתים היא למעלה ולעיתים למטה. נדמה שתיאורים אלו מאפיינים את ההיסטוריה של יהודי תורכיה עד היום.
בעבר התקבלו היהודים באימפריה העות'מאנית בסבר פנים יפות; דווקא כיום חיים היהודים במדינה התורכית, המוסלמית-חילונית, מתוך חשש ביטחוני מסוים. בביקורי האחרון בתורכיה נחשפתי לדרישות הביטחון הגבוהות הקיימות במדינה בכניסה לבתי כנסת, לבנייני הקהילה ולמשרדי הרבנות. הדבר הוחמר עוד יותר לאחר מספר פיגועים שאירעו בבתי הכנסת, ביניהם פעמיים בבית הכנסת "נווה שלום". המצב הביטחוני החזיר אותי באחת אחורה, אל ימי האנוסים בספרד – משם באו היהודים לתורכיה כמקום בו יוכלו לחיות כיהודים בחופשיות וללא מורא.
נקודות הציון בהיסטוריה של יהודי תורכיה הן, בעיקר, הגעתם של מגורשי ספרד במאה ה-15, התאסלמותו של משיח השקר שבתאי צבי במאה ה-17, והפיגועים שנעשו בידי מחבלים בבתי הכנסת באיסטנבול במאה ה-20.
לא הגעת היהודים מספרד ולא האכזבה הגדולה שהנחיל שבתאי צבי ליהודי תורכיה ולעולם היהודי הן המטרידות כיום את היהודים במקום, אלא כמובן הבעיה השלישית, בעיית הביטחון האישי והיהודי. למרות שהקהילה היהודית באיסטנבול חיה עם שכניה המוסלמים בשלום יחסי במשך לא פחות מחמש מאות שנה, כיום לא קל לחיות כמיעוט יהודי במדינה מוסלמית גדולה. הקהילה היהודית היא כמובן קבוצה מאוד קטנה בתורכיה של היום: האוכלוסייה הכללית, אשר 99% ממנה מוסלמים, מונה כמעט 70 מיליון איש; הקהילה היהודית במדינה כולה מונה פחות משלושים אלף.
מקורם של יהודי תורכיה
לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל הוציא הסולטאן ביאזיד ה-2 הזמנה רשמית ליהודים לחסות תחת שלטונו, והם החלו להגיע לאימפריה במספרים גדולים.הסולטאן חלם להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה בינלאומית ורב תרבותית, וכחלק ממגמה זו פנה אל רבבות המגורשים והציע להם להשתקע ברחבי האימפריה, וליהנות מחופש דת מלא.
האימפריה העות'מאנית כללה באותם ימים לא רק את תורכיה, אלא גם את יוון וחלק מן הבלקן, כמו גם נתחים גדולים מהמזרח התיכון. הצעתו של סולטאן ביאזיד למקלט הביאה תקווה חדשה ליהודים הספרדים הנרדפים. ב-1492 ציווה הסולטאן על המושלים של פרובינציות האימפריה העות'מאנית "לא לסרב לכניסת יהודים או לגרום להם קשיים, אלא לקבלם בסבר פנים יפות". היהודים באו, ובתורכיה הם התיישבו בעיקר בערים איסטנבול, איזמיר ואדירנה.
"אתם קוראים לפרדיננד מלך חכם", אמר הסולטאן, לפי הסיפור העממי, "אך בגרשו את היהודים הוא הופך את המדינה שלו לענייה ואת שלנו לעשירה!". היהודים אכן מילאו מגוון תפקידים באימפריה העות'מאנית: התורכים המוסלמים לא היו מעוניינים ביוזמות עסקיות והשאירו את העיסוק במסחר למיעוטים הדתיים. הם גם לא סמכו על הנתינים הנוצרים שמדינותיהם נכבשו רק זמן מועט קודם לכן ע"י העות'מאנים, ולכן באופן טבעי העדיפו את הנתינים היהודים.
מגורשי ספרד ופורטוגל מצאו באיסטנבול קהילה גדולה של יהודים רומאניוטים (יהודים שהתגוררו ברחבי האימפריה הביזנטית, ששמרו על צביונם המיוחד גם לאחר כיבוש האימפריה העות'מאנית. לדעת רבים מקורם ביהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן
הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן), איטלקים ואשכנזים. הגעת הספרדים שינתה את מבנה הקהילה. נשמרו יחסים טובים בין הקבוצות, אבל ההבדלים התרבותיים היו כה גדולים עד שלא הצליחו לגשר עליהם, אלא לאחר שנים רבות. בסופו של דבר, היהודים הרומאניוטים הם אלו ש"התבוללו" לתוך היהודים אשר הגיעו מספרד ואימצו את מנהגיהם.
במהלך השנים מגורשי ספרד הפכו לגורם דומיננטי ומכריע בחיי התרבות, המסחר והרפואה של המדינה. במשך 300 השנים שלאחר הגירוש, השגשוג והיצירתיות של היהודים העות'מאנים בתורכיה ובשאר מדינות האימפריה התחרו בתור הזהב בספרד. ארבע ערים בשליטה עות'מאנית - איסטנבול, איזמיר, צפת וסלוניקי - הפכו למרכזים של היהדות הספרדית.
אחד החידושים החשובים ביותר שהיהודים הביאו לאימפריה העות'מאנית היה הדפוס. ב-1493, רק שנה אחת לאחר גירושם מספרד, דוד ושמואל איבן נחמיאס יסדו את בית הדפוס העברי הראשון באיסטנבול.
תרבות הלאדינו
מגורשי ספרד, אשר שפתם היתה ספרדית-יהודית, כלומר לאדינו, העתיקו עמם לאימפריה העות'מאנית לא רק את התרבות היהודית העשירה, אשר הגיעה לשיאה בספרד בימי תור הזהב, אלא גם את השפה אשר ליוותה אותם במשך שנות דור. היהודים שהגיעו לתורכיה המשיכו לשמור על שפתם המקורית, ככל הנראה מתוך ניסיון וצורך להיאחז במקורם הקדום באי האיברי, בספרד. מאות השנים של השהות בתורכיה לא הביאו את המשוררים, הסופרים, הדרשנים או הרבנים לאמץ את השפה התורכית; היצירות נכתבו ונאמרו כולן בלאדינו.
מקורה של הלאדינו בספרדית העתיקה ומשולבים בה מילים וניבים בעברית וארמית. יש המבדילים בין השפה המקורית שבה דיברו היהודים בספרד, הלא היא הספרדית–יהודית או "ג'ודיזמו" – Judeo Espanyol,לבין הלאדינו אשר התפתחה בעיקר לאחר גירוש היהודים מספרד והפכה לשפה הרשמית של היהודים המגורשים בארצות הבלקן, בארצות האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובכל מקום שאליו גלו מגורשי ספרד.
הלאדינו נכתבה בכתב רש"י או בכתב עברי מרובע. לעיתים נכתבה הלאדינו באותיות לטיניות ולעיתים ב"כתב חצי קולמוס" שהיה מקובל בהרבה מקהילות הספרדים.
לצערנו הלאדינו הולכת ונחלשת. הצעירים כבר אינם דוברים אותה והיא אינה משמשת כיום כשפה מדוברת. נכון שיש ניסיון "לחדש" את השפה, אבל למעשה השימוש העיקרי שלה הוא ביצירות, בתיאטרון, באקדמיה, בליטורגיה, בפולקלור ובמוזיקה.
יהודי תורכיה הצליחו לשמור על שפתם במשך 500 שנה, אך במאה ה-20 חל שינוי ומהפך. זהותם של יהודי תורכיה כגולי ספרד איננה נשמרת עוד בקפידה. צעירי הקהילה מבקשים לקשור את גורלם עם גורלה של המדינה ולהיות תורכים לכל דבר. ברור אפוא שהם נמנעים מלדבר בלאדינו באופן פומבי. סביר להניח שגם סיבות ביטחוניות משפיעות על מצב זה. בביקורי באיסטנבול אני נהנה לדבר לאדינו עם זקני הקהילה ודור הביניים; אלה עדיין נהנים משפה זו וגאים בכך שהם יכולים לדבר את השפה המשייכת אותם לעברם.
מקור "מעם לועז"
הלאדינו היתה לא רק שפת היום יום אצל היהודים בתורכיה ובשאר הפזורה הספרדית, אלא גם השפה ששימשה לתפילה וללימוד תורה. ספרים רבים תורגמו ללאדינו, החל מהתנ"ך ועד השולחן ערוך. אבל נדמה שהספר העולה על כולם ונחשב ליצירה המונומנטלית בלאדינו הוא ילקוט "מעם לועז" - ספר הכולל מדרשים, פירושים, הלכות, הדרכות מוסר והנהגות אשר נכתב על ידי רבי יעקב כולי (1689-1732) במאה ה-18. הספר נכתב סביב פרשיות השבוע, כדרכם של ספרי הלכה ומוסר אחרים בעולם הספרדי.
למרות שהספר תורגם לעברית רק בשנת תשכ"ז (על ידי הרב שמואל קרויזר), רק מעטים יודעים שבמקורו הוא נכתב לאדינו. המחבר תכנן להשלים מלאכתמחשבת של מעין אנתולוגיה ספרדית רחבת היקף, אולם לא הצליח לסיים את מלאכתו ורבנים אחרים המשיכו בדרכו ובסגנונו את אשר הוא החל.
ההדפסה הראשונה של ילקוט מעם לועז היתה באיסטנבול (קושטאנדינה) בשנת 1730. הספר נדפס כולו באותיות רש"י כפי שהיה מקובל לכתוב את שפת הלאדינו בקהילות היהודיות.
ילקוט "מעם לועז" נחשב לפנינה ולגולת הכותרת של הספרות התורנית אשר נכתבה בלאדינו, ויעיד על כך המקום המרכזי שהספר תפס בקהילות הספרדיות וכן בחלק מקהילות אשכנז. מעניין שלמרות סגנונו הפופולרי של הספר פוסקים רבים מצטטים מדבריו, הן פוסקים ספרדים החל מהחיד"א ועד הרב עובדיה יוסף, וכן פוסקים אשכנזים כמו ה"מנחת יצחק" וה"ציץ אליעזר".
ברבות הימים יש שהגדירו את הספר כמדרש, אנתולוגיה, ילקוט, אנציקלופדיה מרהיבה של פרשנות, ספר מוסר, הלכה ומנהג, ובצדם ידיעות בהוויות העולם וטבע היקום. אלא ש"מעם לועז" איננו ספר רגיל שנכנס לקטגוריה סטנדרטית. יש בו הכל מכל כל, והכל בלול בו. אולי יותר מכל, ספר "מעם לועז" הוא ספר חינוך.
המאפיין האמיתי המסתתר מאחרי היצירה של "מעם לועז" איננו רק בכך שנכתב בשפת העם, כדי שכולם יוכלו להבינו. המחבר מגלה בהקדמתו את הצורך בספרו כמתבקש ממצבו של הציבור בתורכיה בימיו (באופן המזכיר את דברי הרמב"ם בהקדמתו למורה נבוכים):
"וזאת התורה סוגרת ומסוגרת בידי ישראל. חול יחול השולחן אין ערוך אליו. והנה הלך דבש ואין משיב ידו אל פיו איזה מקום בינה יאמר נא ישראל... ויעירני לבי לאמור מה לך נרדם? קום עשה ספר מאסף לכל המחנות מתוקן ומסודר למען ישמעו ולמען ילמדו בחגים ובשבתות ובכל מועדי בית ישראל".
הרב כולי מבין שדורו נמצא במצב של בערות וחוסר ידע בתורה. הוא מבקש לבער את הבערות ולהביא השכלה ודעת א-להים בלב קוראיו. הרב יעקב כולי היה מראשי האליטה הרבנית התורנית באימפריה העות'מאנית, אולם הוא כותב אל המוני ישראל שהשפה העברית והארמית חתומות בפניהם (מעבר להכרת האותיות), ולמעשה כל היצירה התורנית לדורותיה היא עבורם כספר החתום. הסכנה אשר ריחפה על החברה היהודית באימפריה העות'מאנית היא של "דוגמטיזציה" של היהדות, שכן רק האליטה הרבנית הייתה מסוגלת ללמוד ולהבין את רובדי התורה השונים, אבל הציבור הכללי לא הכיר כמעט את דת אבותיו. כך אפשר להבין כיצד דמות כל כך מלומדת כמו הרב יעקב כולי כותב ספר כל כך פופולרי כמו ילקוט "מעם לועז".
החכם באשי והראשון לציון
קשה לדבר על יהדות תורכיה, מבלי לציין את אחד המושגים הייחודיים הקשורים לעולם היהודי והרבני שלה: החכם באשי. החכם באשי (בתורכית: ראש החכמים) הוא תואר שניתן לרב הראשי של הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית. תפקידו של החכם באשי היה להיות איש הקשר בין היהודים לבין שלטונות המדינה. תפקיד זה החל בשנת 1835 בקושטא (אמנם, כבר בשנת 1453 מונה הרב משה קפשאלי כ'חכם באשי' ראשון, אך המשרה לא התקיימה אחריו עד למאה הי"ט).
דגם החכם באשי הוא ניסיון של האימפריה העות'מאנית להחיל את הסגנון של הכנסייה הנוצרית על הקהילה היהודית. כפי שלכל כנסייה נוצרית היה שלטון עצמאי אשר פעל בחסות השלטון, כך ביקשו גם לעשות עם הקהילות היהודיות. עיקרו של תפקיד זה לא היה מוגדר כתפקיד דתי אלא כתפקיד ארגוני ופוליטי של ייצוג הקהילה כלפי השלטונות ולהפך.
במקביל לתואר חכם באשי בתורכיה, התפתח גם בארץ ישראל התואר של ראשון לציון לישראל. שני המושגים, חכם באשי וראשון לציון, הם תיאורים של תפקידים של רבנים ראשיים בתקופות שונות ובאזורים שונים. למעשה לא היה קשר ישיר ביניהם עד שבשנת 1842 התפקידים אוחדו. לעומת החכם באשי, מקורו של התואר "ראשון לציון" אינו על אדמת נכר, אלא בתואר שנתנו היהודים החל מהמאה ה-17 לרבה של ירושלים, על סמך הפסוק: "ראשון לציון הִנֵּה הִנָּם ולירושלים מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו מא, כ"ז). מאוחר יותר התרחב התואר לכינוי הרב הראשי הספרדי לישראל. כאשר הוקמה הרבנות הראשית לישראל בשנת 1921 (תרפ"א) על ידי השלטון הבריטי, נוצר גם התפקיד של הרב הראשי האשכנזי.
עד היום יהודי תורכיה מיוצגים באופן חוקי, כפי שהיו במשך דורות, על ידי החכם באשי. כיום משמש בתפקיד הרב הראשי, הרב יצחק חליבה, הפועל נמרצות למען חיזוק הקהילה מלפנים ומלבר ביחד עם רבני תורכיה המשמשים בקודש.
500 שנה לקהילה, אז והיום
הקהילה חגגה בשנת 1992 את יום הולדתה ה-500 – ובעצם את מלאות חמש מאות שנה לגירוש ספרד (תוך התעלמות מהעובדה שקהילת יהודי תורכיה קדמה למגורשי ספרד).
בשנת 1900 חיו באיסטנבול 300,000 יהודים, בשנת 1940 הקהילה התמעטה באופן משמעותי, כאשר יותר מ-100,000 יהודים עלו לארץ. כיום מונה הקהילה היהודית בתורכיה כ-27,000 יהודים. זו הקהילה השנייה בגודלה במדינה מוסלמית, לאחר שרידי הקהילה היהודית בפרס היא איראן.
רוב היהודים חיים באיסטנבול, כ-2,500 באיזמיר, כ-140 בבורסה וכמאה יהודים בלבד בבירה אנקרה. יש גם מעט יהודים בעדנה, קנקלה, איסקנדרון וקירקלרלי, וכן כ-100 קראים, קבוצה עצמאית אשר לא מקבלת על עצמה את מרותו של הרב הראשי ושומרת על מנהגיה.
עשרים ושלושה בתי כנסת פעילים בתורכיה, שישה עשר מהם באיסטנבול. חלקם ישנים מאוד, במיוחד בית הכנסת אחרידה באזור באלאט, הקיים מאז אמצע המאה ה-15. למרות שהדבר עשוי להפתיע רבים, הרי שיש גם קהילה אשכנזית באיסטנבול, אשר הגיעה למדינה מאוסטריה בסוף המאה ה-19. הקהילה פעילה כיום בבית הכנסת מגן דוד שנבנה בשנת 1900.
הקהילה מחזיקה באיסטנבול בית ספר יסודי לכ-300 תלמידים ובית ספר על-יסודי ל-250 תלמידים, ובאיזמיר ישנו בית ספר יסודי נוסף שבו לומדים 140 תלמידים. לקהילה יש גם בית חולים יהודי הפעיל עד היום בשם 'אור חיים'. בנוסף ישנם מרכז קהילתי יהודי, מסעדות כשרות, ומוזיאון יהודי המתאר ומתעד את ההיסטוריה של הקהילה בתורכיה. כמו כן, מדי שבוע מתפרסם עיתון בשם "שלום". העיתון היה בעבר כולו בלאדינו, אבל כיום הוא נכתב בתורכית ורק עמוד אחד או שניים בשפה העתיקה.
האתגר של הקהילות היהודיות בעולם, לשמר את היהדות כמיעוט, קשה שבעתיים במדינה מוסלמית, אך הקהילה היהודית של איסטנבול עומדת במשימה למרות הקשיים והסכנות. יהודי תורכיה חזרו במובן מסוים לחיים של אבות אבותיהם, מתוך רצון לשמירת הזהות היהודית בשילוב עם דאגות ביטחון. יהודי תורכיה, כמו קהילות יהודיות רבות סביב הגלובוס, מקיימים את תרבותם בגאווה, ומצד שני שמורים יותר ויותר מאחורי קירות וסורגים. גלגל ההיסטוריה חוזר: אנוסים אז ואנוסים היום.
rabanim@ots.org.il