משנתו החינוכית של רבי משה פיינשטיין
החינוך בדור משתנה
מחבר: מנשה ביננפלד
בשדה חמ"ד, גיליון 4, 1999
חלק א
פרק א': יסודות בחינוך
1. החינוך - חפץ ה'
בבואנו לעסוק בחינוך עלינו לשאול, אם לבשר-ודם יש זכות להתערב בתהליך החינוך. התשובה לשאלה זו היא יסוד במשנתו החינוכית של ר' משה פיינשטיין (להלן רמ"פ). על המילים "נעשה אדם" פירש רש"י, שאע"פ שלא עזרוהו המלאכים, לימדנו הקב"ה דרך- ארץ שיהא הגדול נמלך בקטן. וביאר רמ"פ, שיש כאן הוראה וציווי לדורות: הטלת משימה על האדם לעזור ולהשתתף בחינוכם של הדורות שייוולדו, עד שיהיו אנשי-מעלה מתוקנים וראויים לתכלית הבריאה (דרש-משה בראשית ב').
החינוך אינו זכותו של האדם, זו חובתו הראשונית! כשם שאת השלמת הגוף הותיר הקב"ה בידי האדם במעשה המילה, כך בתיקון הנשמה והנפש חפץ ה' שבידי אדם יגמר. זו הייתה מדרגת ראשון המחנכים אברהם אבינו אשר "עשה נפשות" (ע"פ בר' יב ה) ע"י חינוך לאמונה בה'. עליו נאמר "וירא אליו ה'" (בר' יח א) לא נאמר שהתנבא, או שדיבר עמו ה', אלא שאברהם זכה למדרגה שמכל פרט נראה אליו רצונו של ה' בעולם (ד"מ וירא י"א).
החינוך אינו עוד משימה או מקצוע בעולם הזה - אלא מהות ותכלית קיומו של האדם! רק מתוך השקפה כזו ניתן לחנך באמת. ומעתה נבין מדוע דרש רמ"פ מסירות והשקעה אין- סוף בחינוך.
2. טיפוח ההכרה והרצון
כיוון שהחינוך הוא תיקונו והשלמתו של האדם, דרש רמ"פ לבצעו באופן יסודי ובלתי מתפשר. על מנת לזרוע את זרעיו הפוריים של החינוך היטב קורא הוא לחדור לעומק הרצון בנפשו של המתחנך.
מצוות "קדושים תהיו" (ויק' יט ב) היא לשיטתו לדעת שיש בכל אחד מישראל קדושה. בשל קדושה זו ניתנו לנו המצוות, וממנה נובעת החזקה שחפץ הוא בעשיית המצווה (ד"מ קדושים צד). החדרת הכרה זו בלב המחנך והמתחנך פועלת פעולה כפולה: המחנך מאמין במטרת עבודתו ובהצלחתה, ויתאמץ להצליח. המתחנך שחונך להכרה זו ירגיש בטחון עצמי והתאמה אישית לערכים שלהם הוא מתחנך, וכך יפעל רצונו העצמי לממש את פוטנציאל הקדושה הטמון בו להתרומם ולעשות רצון ה'.
מכאן ניתן להסיק שרמ"פ מתנגד לחינוך בכפייה. לא רק שאין שיטה זו מתאימה לנשמות שבדורנו, אלא שאין בכך השגת מטרת החינוך - להשלים את האדם. תיקונו של האדם יכול לנבוע רק מתוך עצמו ולשם כך חייב המחנך לגייס את רצונו של המתחנך.
כיצד פונים אל הרצון? יש לחנך ברכות ובנעימות, וללמד אמונה בה'. לא לימוד מה לקיים בלבד אלא השקפה שטוב וראוי לקיים מצוות.
רעיון זה נרמז בתורה: בפרשת "בחוקותי" הובאו התוכחות ונכרתה הברית עם ישראל. אולם קדמה לה פרשת "בהר". שם בפרשת השמיטה נאמר "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויק' כה א). ופרש"י (מתו"כ) מה עניין שמיטה אצל הר סיני? ללמדנו שכשם ששמיטה מסיני (שהרי לא נשנתה בערבות מואב) כך כל התורה נאמרה מסיני.
מדוע נבחרה דווקא מצוות השמיטה כדוגמה למצווה מן השמים וכמבוא לכריתת הברית עם ישראל? במצוות השמיטה ניתן לראות את השגחת הבורא באופן מוחשי. שהרי אין מלבדו מי שיוכל להבטיח לעם השואל מה נאכל בשנה השביעית "וצויתי את ברכתי לכם... ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויק' כה כא). אפילו בדור יוצאי מצרים, שראה מעמד הר-סיני עם מנהיג מקובל וצדיק כמשה, התורה נותנת דוגמה בהבטחה שכל אחד יוכל לבחון את התממשותה על מנת להחדיר ולהעמיק את האמונה בלבבות. קל וחומר לדורות אחרונים.
כיצד מלמדים אמונה לדור שברו אינו כתוכו? עצתו של רמ"פ לשוחח הרבה על כך שה' הוא הבורא, והוא הנותן בכל רגע ורגע חיים לעולם. הוא זן ומפרנס אותנו ואי אפשר אף לרגע קט ללא הטובות הרבות שגומל עמנו. להראות איך תענוג רוחני של קיום מצווה או מעשה טוב שווים לאין-ערוך יותר מכל עונג והון שבעולם. להדגיש את ההבדל שבין הרצים אחר תאוות והבלי העולם הזה לבין המקדשים חייהם בעבודת ה' ונותנים משמעות לחייהם. אם ילך המחנך בדרך זו, ויצליח לכבוש את הרצון של תלמידו, לא יצטרך התלמיד לעמוד בכל פעם מחדש בניסיון (אג"מ יו'ד ג' עא שי'ט). המפתח הוא אמונה ואהבה לה', ויש להשכיל ולמצוא את הדרך הנכונה להקנותם.
אמנם הרצון הטוב חייב להיות כפוף לציווי ה', ואינו יכול להתכוון ע"פ אמות-מידה של הגיון אנושי. אברהם הסביר לאבימלך מלך גרר את מעשיו באמרו "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בר' כ יא). והרי גרר הייתה מדינת חוק שמנעה לקיחת אשת-איש, ואבימלך טען כנגדו "מה ראית כי עשית את הדבר הזה" (שם שם י)? אולם אברהם ידע שחוקי גרר הם חוקי אנוש ולא ציווי הבורא, וקיומם כפוף להוראת-היתר של יצר לב האדם. רק קיום בשל ציווי הבורא - הוא קיום מוחלט! (ד"מ וירא יג).
הדרישה לשעבוד מוחלט של הרצון מתוך חיבוב צו ה' מופיעה במצוות הביכורים. החקלאי שטרח ויגע, משתוקק לרגע הבשלת הפרי הראשון - ביכורי עמלו. והנה נדרש הוא לתת דווקא פרי זה לכהן. ליצר יש כאן טענה צודקת: התאווה לפרי הראשון קיימת רק אצל הבעלים, ולכהן לא משנה איזה פרי יקבל, ומדוע לא לתת לו את הפרי השני? כאן לימדתנו התורה שלא לתת פתח כלל לתאווה. כניעה לתאווה אין לה גבולות וסוף, וראיה לדבר שאף עשירים גדולים תאבים לכנוס עוד ועוד ממון עד שאפילו צדקה עלולים להימנע מלתת. באה מצוות ביכורים ומראה, שכאשר אמרת ה' חביבה, שום יצר לא יפתנו לעבור על רצון ה'. זהו עומק המדרש "בראשית ברא - בשביל הביכורים שנקראו ראשית" (בר"ר א ד) שכן מהביכורים נלמד כיצד לשעבד רצוננו לה' - ולזה כדאי כל העולם להיברא (ד"מ בר' א).
המחנך צריך לטפח אצל תלמידיו אהבה למעשיו הטובים. "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה" (בר' ו ט). פרש"י שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים, שהרי פורטו בפס' מעשי נח ולא בניו. ומכאן שצריך אדם לחבב מעשיו הטובים, כשם שמחבב את ילדיו: יעסוק בהם מתוך שמחה ורצון ולא בקושי והכרח. וכשם שמטפח כל אחד מילדיו כפי יכולתו, כך ידקדק בכל אחד ממעשיו הטובים, קל כחמור, לעשותו בתכלית ההידור האפשרית (ד"מ נח ד). לא די ברצון טוב כללי, יש לחנך להפרטה של רצון זה לכל מעשה שעושה האדם.
האהבה לכל מעשה תתכן רק אם ירגיש העושה שהמעשה מועיל לו. בניו של סוחר יהודי באמריקה סרבו לסגור את חנותם בשבת. האב סיפר בכאב שנזף בבניו, שחמישים שנה הוא באמריקה ולא חילל שבת אף פעם אחת. רמ"פ אמר שזהו חינוך שלילי. הבנים יסיקו מאמירה כזו שקשה מאוד לשמור שבת, ואביהם עמד בניסיון שהם אינם חייבים לעמוד בו. לאב הוא מייעץ לחנכם באופן יסודי ובונה. להסביר להם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה ובוודאי ימציא להם הקב"ה פרנסתם בדרך היתר ללא ביטול מצוות, תפילה או לימוד תורה חלילה. נמצא שאין שום ניסיון בזה ששומרים שבת, ואדרבה מרוויחים הם בכך מנוחה תחת עבודה שבה לא ישיגו מאום נוסף. רק בחינוך כזה יש סיכוי שישמרו את השבת.
יסוד זה נלמד מתשובת רחל ולאה ליעקב. כשסיפר להן יעקב שנגלה אליו המלאך והורה לו לשוב לארץ כנען ענו לו "הלוא נכריות נחשבנו לו" (בר' לא טו). והרי היה להן לומר שמוכנות הן לקיים ציווי ה' ומדוע נותנות נימוק תועלתי משלהן? רצתה התורה לחנכנו כאן שיש לקיים מצוות לא מתוך הרגשת הכרח אלא מתוך השקפה שקיום המצווה מתאים לשאיפות האדם ומועיל לו (ד"מ ויצא כב-כג).
זו הייתה טעותם של בני דורו של הנביא מלאכי. "ואמרתם מה נדברנו עליך: אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג יג-יד). כיצד מיתמם העם לומר שלא אמרו דבר כנגד ה', שעה שהנביא מעיד שאמרו דברי כפירה חמורים? מסביר רמ"פ שוודאי חינכו בניהם לשמור מצוות, וע"כ חשבו עצמם לצדיקים. אולם שיטת החינוך שלהם הייתה לקויה. הם חינכו שקשה לקיים את התורה ולפרוש מהנאות העולם הזה וצריך מסירות כדי להתגבר על היצר. זה גרם לבניהם לחטוא, כי צריך לחנך שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. מתנה טובה והנאה גדולה הן שמירת מצוות ה' ובהם חיינו ואורך ימינו. ואף אם לעיתים מזדמן צער מכך, הריהו בטל לעומת הרווח הגדול שבדבר, ויש לקבלו כדרך שסוחר מקבל את חובת התשלום עבור נסיעה שבה הרוויח ממון רב (ד"מ שבת-הגדול עט). ישנה כאן השלכה ממציאות דורו של מלאכי למציאות באמריקה.
3. בגנות התאווה והשקר
על מנת להגיע למדרגה של שיעבוד הרצון בשמחה יש כמובן לנקות את הדעת מחומריות של תאוות ושקר. רדיפת תענוגות היא רעת הרעות של הדור. מרוב השפע והברכה שהשפיע הקב"ה בדור זה ישנה תאווה גדולה להנאות ובילויים, וזה מקלקל מפני שמרגיל יצרו למותרות ומשחית מידותיו. בתחילה מבקש דבר היתר בדרך מרמה, וכשלא ישיג - לא ימנע אף מאיסור עד שכדי להצדיק מעשיו יהפוך לכופר. "לא עבדו ישראל עבודה-זרה אלא כדי להתיר להם עריות" (סנה' סג ע'ב).
גם פרשת בן סורר מלמדת שהקפידה התורה על ריבוי תאוות של היתר, משום שסופו שיגיע לידי ליסטות, רצח וכפירה.
כך מפרש רש"י את הברכה שבתורה "ואכלתם לחמכם לשובע" (ויק כו ה) - שאוכל מעט והמזון מתברך במעיו. מפרש רמ"פ שהתועלת בזה הוא החינוך שניתן להגיע לשובע בלי אכילה של תאווה. שם מדובר בשנות ברכה שבהם יש שפע גדול ללא מחסור, ואעפ"כ יודע האדם השלם לצמצם הנאותיו החומריות רק למה שבאמת יש לו צורך בהן.
יש לכן לחנך בגנות בעלי-התאווה ולכוון את יצר ההנאה להיתר - להנאות שבתות ויו"ט, להכרת חסדי ה' וליכולת ולחשק לתורה ומעשים טובים (אג"מ יו'ד ג' עא ש'כ).
יסוד נוסף בחינוך היסודי הוא האמת. רמ"פ דרש יושר מוחלט ופסל כל עקמומיות. בתקופה בה נאלצו בישיבות לערוך בחינות על-מנת לזכות בתקציב ממשלתי, האריך לבאר את חומרת איסור גזל שיש בהעתקה בבחינה. לשאלת אחד שטען ששמע שהישיבות מורות היתר בזה להערים על הממשלה, השיב בתוקף שזה לשון הרע ושקר על הישיבות ואין היתר לדבר זה (אג"מ חו'מ ב' ל רמ'ד). חינוך וחוסר אמת אינם הולכים יחדיו במשנתו של רמ"פ.
4. הגדרת מטרות
בחינוך אין להסתפק במועט ויש להציב מטרות גבוהות גם כשהתנאים נחותים. על הפסוק "ויפגע במקום" (בר' כח יא) אומר התלמוד (חולין צא ע'ב) שקפיצת הדרך של יעקב שונה מכל קפיצת הדרך: אצלו בא המקום עצמו מחרן. מדוע צריך לעשות נס כזה ליעקב, שכל המקום יגיע לחרן? מסביר רמ"פ שהמדרש רוצה להורות שאפילו בחרן - מקום רשע וטומאה - יכול אדם שלם בתכונותיו להשרות שכינה כמו במקומות הקדושים אצל אבותיו. גם כאן ההשלכה ברורה. כנגד הטוענים שבאמריקה אין מקום יותר לחינוך היהודי - מציב רמ"פ את שיטתו, שלעולם אין למחנך להתייאש מלחנך לשלמות בתואנה שהדור או המקום אינם כשרים לקלוט. בתורה ובמצוות אין להסתפק במועט.
כך יש להבין את דברי רש"י (בר' כח יז) שכאשר הגיע יעקב לחרן אמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו בו אבותיי ולא התפללתי בו - מיד חזר להתפלל בבית-אל. ומשמעות הדברים: בתחילה סבר יעקב שכיוון שכבר "באו פריצים וחללוה", ירד המקום מקדושתו שהיה בזמן אבותיו ואין טעם להתפלל שם. אח"כ נמלך בדעתו והחליט, שיש ערך למסירות הנפש של האבות, ויש להמשיך את דרכם ולחזור ולהתפלל במקום זה.
המדרש ממשיך ומספר שהר המוריה בא לקראתו עד בית-אל. וזה מלמדנו שמקום קדוש שנטמא בחטאים ורשע יש לחדשו ולקדשו בביעור כל גורמי החטא ואז יצליחו להוסיף שוב קדושה (ד"מ ויצא כא).
השיטה שרומז אליה רמ"פ בזאת היא חיבור החדש עם הישן. יש לחדש - אך לדעת שזה נעשה מכוח מקורות הקודש ומסירות הנפש של הדורות הקודמים.
על מנת להצליח לחנך בצורה יסודית ולקדם את התלמיד, צריך המחנך להגדיר בדיוק את המדרגה בה נמצא התלמיד. על-פי כשרונותיו ומצבו הרוחני של התלמיד יש לתכנן מסלול מתאים ולקדם אותו מן השלב בו הוא נמצא עתה - מעלה מעלה, דרגה אחר דרגה.
בפרשת ערכין ישנו ערך קבוע לאדם "והיה ערכך חמישים שקל כסף" (ויק' כז ג) אך יש לכל אדם גם שווי אישי (מגילה כב ע'ב). מכאן שלכל אדם שתי מדרגות: המדרגה הקבועה הפוטנציאלית שלו, ומדרגה בפועל שאותה קונה הוא בעמלו. האחרונה יכולה להיות גבוהה מן הראשונה, אך גם נמוכה ממנה. למדרגתו הקבועה יכול כל אדם להגיע בקלות, אך הדרישה ממנו היא להתאמץ ולהעפיל גבוה יותר. לכן אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים, למתאמץ יותר ושונהו מאה פעמים ואחת (חגיגה ט ע'ב).
מובן שעונשו של הפוחת ממדרגתו גדול מעונשו של מי שאינו מתאמץ להשיג למעלה ממדרגתו. תפקידו של המחנך לדאוג שתלמידו יתמיד כל עת במאמציו כלפי מעלה (ד"מ בחוקותי ק'ה).
הגדרת המטרה בכל שלב הנה כמובן אישית ותלויה בכשרונות ובמידות של המחנך והמתחנך והבשר שביניהם. אין בזה כללים קבועים. את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך" (שמ' כה ח-ט) מפרש רש"י ש"ככל אשר אני מראה" חוזר אל "ועשו לי מקדש" ואז "ושכנתי בתוכם". ומשמעות פירושו: רק לגבי קדושת העצים והאבנים של המקדש יש תנאי של "ככל אשר אני מראה". קדושת "בתוכם" של כל אחד בלבו ובביתו - בזה אין כללים שווים. צריך המחנך להשכיל לקבוע מהו האופן הנכון ע"פ ע"פ דרגת כל תלמיד ותלמיד (ד"מ תרומה ס'ב).
יש להדגיש שהאחריות המוטלת על המחנך אין פירושה השתלטות על נפש התלמיד או עשייה במקומו. "בהעלותך את הנרות" (במ' ח ב) פרש"י עד שתהא עולה מאליה. כלומר המחנך צריך להביא למצב שבו התלמיד מעצמו יבין ויקיים, ולא רק כתוכי החוזר על דברי מורו. המורה צריך להגדיר את המטרה ולכוון אליה אך את הדרך צריך לעשות המתחנך - אחרת אין כאן חינוך אמיתי! (ד"מ בהעלותך).
כמו"כ חשוב ביותר שהמסר והמטרה שמקבל התלמיד יהיו אחידים מצד כל האחראים עליו: המורה מול ההורים, והאב והאם מול בנם. אם השדר שקולט לא יהיה זהה - עלול התלמיד לדחות, ופעולת החינוך לא תתבצע. יש להעביר לו קו אחיד וברור. (רעיון זה נרמז גם במשנה בסנהדרין עא ע'א שאינו נעשה בן סורר ומורה אם אין אביו ואמו שווים בקול ובמראה ובקומה - היינו שלא נתנו לבנם מסרים אחידים וקולם בחינוך לא נשמע זהה לבן). רמ"פ מסיים עצתו בכך שכדאי לגור במקום שבו תהיה לילדים חברה טובה, שכן חברה משפיעה על החינוך. ובכל מקרה יש להתפלל לה' להצלחת חינוך הבנים כי ללא סייעתא- דשמיא, על-אף כל השיטות אין הבטחה להצלחה (אג"מ יו'ד ג' עו שכ'ד).
5. התמדה בחינוך ודאגה ליישומו
רמ"פ מתייחס לחינוך כמשימה שיש לתכננה בקפידה ומקצועיות, ולא להניח דבר למקרה. אחד היסודות החורזים שיטתו זו הנה הדרישה לעקביות והתמדה מצד המחנך. הרפיה בחינוך עלולה לגרום לרפיון.
בראש ובראשונה נלחם כנגד ביטול תורה, ובייחוד בימי ראשון וחגי הנוצרים בהם יש חופש בבתי-הספר הכלליים שבאמריקה. כשפנו אליו בתי-ספר בלחץ של הורים המעונינים לטייל ולבלות עם ילדיהם בימים אלו, פסק בצורה נחרצת שלא לשחרר תלמידים בימים אלו. הבטלה מקלקלת את הגוף ואת הנפש - ומה יעשה הבן ולא יחטא? נופש ובטלה בימים אלו, שהם ימי אידם של דת שצררה את היהודים ועוד ידה נטויה - אינו עולה בקנה אחד עם החינוך של התורה. ובחינוך לא מוכן רמ"פ להתפשר! (אג"מ יו'ד ג' פד פה שכ'ח).
את עמל ההתמדה בחינוך ניתן ללמוד ממעשי אבות. אברהם אבינו סבר שיצחק כבר בשל למפגש עם ישמעאל ולא יוזק מכך. אולם שרה סברה אחרת, ולא אפשרה מפגש כזה - ורוח הקודש הסכימה עמה. מכאן שאין להרפות מחינוך הילדים אף שנראה שהצליחו בלימודיהם ובמעשיהם הטובים (ד"מ דרושים א' ת'ב).
"ואלה תולדות יצחק... אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה יט) הקדים שבחו של יצחק שניכר עליו שהוא בן אברהם שהכיר את הקב"ה לכל העולם - וכ"ש לבניו. לימוד חשוב כאן במצות חינוך. אברהם לא סמך על כך שיצחק רואה מעשי אביו והנהגותיו וילמד ממנו, אלא עמל והשתדל בעצמו בחינוכו - שכן ידע שגם ממנו עלול לצאת עשיו, ואין להסיח הדעת מחינוכו אפילו לרגע אחד (ד"מ תולדות י'ח).
בדרך השלילה לומדים זאת גם מיעקב אבינו. "וישב יעקב" (בר' לז א) פרש"י שבקש יעקב לישב סוף-סוף בשלווה - וקפץ עליו רוגזו של יוסף. והרי שלווה לצדיקים טובה להם ולעולם ומדוע לא הניח לו הקב"ה לישב בשלווה? מפרש רמ"פ ששלוות יעקב הייתה בחינוך בניו. יעקב סבר שבניו כולם כבר בחירי ה' וצדיקים, ולא מוטל עליו יותר להשגיח על חינוכם, ויכול הוא ליהנות מפירות עמלו. ההשגחה סובבה עליו צרה שהיא תוצאה של כישלון בחינוך - ללמד שלעולם אין להסיח את הדעת מחינוך, ויש לעקוב אחר התנהגות הילדים ולהדריכם כיצד לנהוג (ד"מ וישב כט).
בסיפור הולדת משה רבנו לא נזכרו שמות הוריו "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמ' ב א). רק לאחר שנצטווה להיות גואל, נכתבו שמותיהם "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה" (שמ' ו כ). להשמיענו שאין לאדם להשתבח בבניו אף שכשרונותיהם גדולים ונתמלא הבית מהם אורה. אדרבה: יש לחשוש שהכשרונות הגדולים ימשכוהו לאפיקים אחרים, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נב ע'א). ולכן לא ירפה מחינוך הילדים והכוונתם עד שיישמו כשרונותיהם. לכן לא נשתבחו עמרם ויוכבד במשה בנם עד שנעשה לנביא ה' (ד"מ וארא מ'א).
כדי לפקח על תלמידיו צריך המחנך לפקוח עיניים ולדעת בכל עת מה מעשיהם. בעצימת עיניו או בחוסר ידע אין המורה ממלא את תפקידו. "ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה" (שמ' לד לג) - אבל בעת שלמד עמם לא נתן המסוה, שכן צריך הרב להתבונן בתלמידים לדעת מעשיהם, ואינו יכול להסתיר פניו מהם (ד"מ כי-תשא ע). כך דרש רמ"פ מהמחנך, וכך נהג בעצמו - מעורבות אישית תמידית וישירה בחינוך התלמידים ללא שום "מסוה" ומחיצה. גם מן התלמידים דרש לגשת ישירות לרבם ולראות פניו, אף כשיש טורח וקושי בדבר, בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישע' ל כ).
רמ"פ לא מסתפק בחינוך תיאורטי, והוא רואה במחנך אחראי לביצוע ויישום. הכוהנים הם מורי דעת לעם. מן הפסוק "וצוה הכהן ולקח למטהר" (ויק' יד ד) דייק שלא רק הציווי אלא גם הביצוע נאמר לכהן. ללמד שכאשר מורה לתלמידיו דרך ה' לא די שיסביר להם מה צריך לעשות, אלא יורה להם איך לעשות וידאג שיעשו. בפרט אצל תלמיד שכבר נכשל, יש לבחון פרטי-מעשיו וללוותו. רק באופן זה יש לקוות שחניכיו יהיו יראי-שמים ובעלי תורה (ד"מ מצורע צ').
על פי דרכו זו ענה לשואל שאכן יש מיצוה לבנות לנערים בריכת שחיה נפרדת. שכן מלבד גמילות החסדים שיש בזה, ראה בזה יישום של החינוך. אם המחנך מצפה שיבצעו את מה שלמדו - עליו לדאוג לספק לתלמידים את האפשרות לבצע. לא נכון הוא להעמידם בניסיון ולצפות שלא ייכשלו (אג"מ חו"מ ב' סא קיט).
בנטילת אחריות זו ע"י המחנך הצטיין רמ"פ בעצמו. בסוף תשובה כתב: "הסברתי לך כל העניין בפרטיות אף דברים שלא שאלת, מפני שכמדומני שלא ברור לך עצם הסוגיה. והשי"ת ייתן לך הצלחה גדולה בלימודך בתורה ויראת ה' טהורה" (אג"מ חו"מ ב' מח רס'ב). רמ"פ לא הסתפק בתשובה בלבד אלא הקדיש מזמנו להסברת הסוגיה עצמה.
כחלק מחובת ההתמדה בחינוך ראה רמ"פ את האיסור למורים לשבות. רק במקרים רחוקים ויוצאי-דופן בהם יש למורה דוחק פרנסה, ואין שום נכונות של ההנהלה להגיע לפשרה עמו - רק אז התיר לפנות לרב מוסמך שאין לו נגיעה בדבר, שיתיר שביתה (אג"מ חו'מ ב' רפא).
ההתמדה בחינוך אין פירושה הטלת משטר ומעקב על התלמיד. אדרבה, תכלית החינוך העקבי הנה שהתלמיד יושפע מן המחנך גם כשילך לדרכו ויעמוד ברשות עצמו. יעקב אומר ליוסף "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך לי הם" (בר' מ"ח ה). הסביר רמ"פ שרצה יעקב לרמוז ליוסף שהחינוך שהצליח לחנכם, על-אף שגדלו במצרים, הנו בזכות דמות דיוקנו של אבא שניצבה לפניו כל העת, והחינוך שספג בביתו בילדותו, ועל כן "לי הם" - בזכותי התחנכו כך (ד"מ ויחי לד).
6. המורה ותפקודו
תפקיד מכריע בהצלחת החינוך או בכישלונו שמור למורה ולהתנהגותו. ממשנתו של רמ"פ עולה התנגדות נחרצת לתיאוריה שבעידן המודרני המורה "מעביר אינפורמציה" בלבד. בתשובותיו כתב, שאף בדורנו, כשהכל נכתב בספרים, נחוץ והכרחי לקבל מפי רב שקיבל גם הוא מפי רבו, שלולא כן אפשר לסטות מדרך האמת ולטעות בהבנת ובפרשנות תורה ומצוות. כשם שנאמר על התנאים שהם מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך משנתם, כך אי-אפשר לפסוק הלכה משולחן-ערוך ללא ש"ך וט"ז, ולדמות עניין לעניין וסברא לרעותה ללא קבלת סברא ושיטה מרב מחנך. מי שאומר שיוכל ללמוד בעצמו מן הספרים ללא רב הוא צדוקי ואפיקורס. עקרון זה יסודי כל-כך בלימוד ובחינוך, עד שבימות המשיח לא ישתנה ולא יתבטל (אג"מ או"ח ד' לט נד).
הקשר של תלמיד לרבו בשיטתו של רמ"פ אינו קשר טכני כיחסי לקוח ומוכר, אלא חלק מהותי ובלתי נפרד של חינוך ולימוד תורה.
את הדימוי בין העלאת אור במנורה לפעולת המחנך ממשיך רמ"פ. הכהן היה עולה על גרם מעלות לנקות היטב את הנר מלמעלה. גובה המנורה היה 18 טפחים, ויכול היה להגיע אליה ללא סולם. כדי לנקות היטב ובהידור, יש לעלות ולהתבונן מלמעלה. כך גם בעבודת החינוך. להצליח במשימתו צריך המחנך להיות משכמו ומעלה מעל תלמידיו כדי שיוכל להתבונן ולהבין את דרגתם. כדי להשפיע על תלמידיו צריך המחנך להיות בקי במשימת החינוך ובשיטות העומדות לרשותו, ובתורה ובסוגיה אותה הוא מלמד. מורה טוב וידען - הוא הבסיס להצלחת החינוך (ד"מ בהעלותך קטו).
מסיבה זו התנגד רמ"פ למנות מורה שיש בו שמץ פסול. כשנשאל בעניין מינוי של מורה ששימש כשרת בביכ"נ קונסרבטיבי פסק שלא רק שאין למנותו, אלא שאף אם מינוהו יש לפטרו. לא הסכים למנות כמורה מי שאין מעשיו שלמים -בשל האחריות והדוגמה האישית שהן חובתו של כל מורה (אג"מ יו'ד ב' קח קפ).
בפרשת ויקרא ישנם שלושה כינויים לכוהנים העוסקים בהקרבה. "ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח" (ויק' א ז) "בני אהרון הכהנים" (שם שם ה ח) ולפעמים סתם "והקריבו הכהן" (שם שם טו). התורה רומזת כאן לשלוש מדרגות בעבודה: כשהכל כבר ערוך ומסודר להקרבה, כשרה ההקרבה בכל כהן. וכשצריך הכנה להקרבה, צריך שידע הכהן ויכיר כי הוא מבני אהרון, וילמד מהנהגתו ליראה את ה'. אולם כשצריך להוריד אש על המזבח -כאן צריך שידע לעשות כאהרון הכהן בעצמו. והנמשל בחינוך: כשהדור כשר ומוכן לקבלת תורה - אפשר ללמוד מכל אחד. בדור שאינו לגמרי מוכן, ומנשבות בו רוחות רעות של תעתועי כפירה - צריך מורה דגול שיהיה ראוי לכך. אולם כשיש צורך להדליק ולהפיח "אש" של תורה ואמונה שתצית את ליבות התלמידים - כאן צריך מחנך שיהיה כאהרון הכהן, שכל רצונו להאהיב שם שמים ולכוון לדעת תורה כנתינתה מסיני (ד"מ ויקרא עז). ככל שמשימת החינוך קשה ומסובכת, כך גדלה האחריות שעל כתפי המחנך ודרגתו צריכה להיות גבוהה יותר.
למרות האחריות המוטלת עליו, דורש רמ"פ מהמחנך לקבל כל דבר באהבה, גם כשנתקל הוא בקשיים ותקלות.
הכוהנים הם מורי העם, לכן פונה אליהם התורה בלשון "אמור אל הכוהנים" (ויק' כא א) שהיא לשון רכה, בניגוד ללשון "דיבור" שהיא לשון קשה. ללמדנו שהכוהנים שעליהם משא של חינוך העם צריכים להתרגל לנעימות וקלות כדי להצליח במשימתם. ומכאן לכל מי שעוסק בחינוך, שאם נתקל בקשיים מצד תלמידים או הורים או בלימודו, שיהיה מוכן לקבל הכל בשמחה ובקלות. רק כך יוכל להמשיך לעסוק בחינוך. יסוד זה חשוב כל-כך עד שרמ"פ רואה בו אבן-בוחן למורה: מחנך שמרגיש שהמשימה כבר אינה קלה בעיניו ואינה נעימה לו, נראה שכבר אינו מתאים להוראה ועליו לסיים ולעזוב את תפקידו. מורה "שחוק" אינו יכול לשמש בהוראה! (ד"מ אמור צז).
על-אף הדרישה מהמורה להיות משכמו ומעלה, עליו לרדת לעולמו של התלמיד ולחנכו ולא להתנשא עליו. מי שנתפס בעיני התלמיד כנמצא בדרגה אחרת - לא יוכל לחנך ולהשפיע. רעיון זה נרמז בלימוד המשותף לאיסור גילוח הזקן אצל ישראל וכוהנים. אצל אומות העולם ה"גדולים" נמצאים במדרגה עליונה ומיוחדת. לכן גם אין השפעתם על פשוטי העם המאמינים שאינם שייכים לדרגה זו. אולם התורה השוותה את הכוהנים במצוותיהם והנהגותיהם לכלל ישראל - כדי שיוכלו להשפיע. מכך חשש אברהם כשנצטווה במצות מילה. כשיראו אומות העולם שהוא בדרגה מיוחדת, לא יושפעו יותר ממנו. ועל כך קיבל הבטחה מיוחדת מן הקב"ה "התהלך לפני והיה תמים" (בר' יז א) - שכושרו לחנך ולהשפיע לא יפגע בעקבות המילה (ד"מ לך-לך ט).
רמ"פ נתן דוגמא אישית לכך בהנהגתו והתייחס לתלמידיו בגישה אבהית-חברית. כשהבחין בכשרון של תלמיד לפסיקת-הלכה, הזמין אותו ללוותו במקרים בהם נצרך לפסוק.
לכל אחד מתלמידיו דאג לתת עצה והדרכה אישית. תלמיד שהיה רואה עליו עצבות היה מזמנו לשיחה עד ששב ללימודו שמח וטוב לב (ר' משה פיינשטיין עמ' 35-37).
תלמיד שאחר, היה פונה אליו בחביבות "איחרת מעט - כנראה שלא יכולת להגיע מוקדם יותר". מגמתו הייתה שהתלמידים ירגישו וידעו שהוא מבחין במעשיהם, בלי לפגוע באחד מהם.
בבחינות שהיה עורך - פתח בצורת לימוד כללי ומשותף בלשון רבים על מנת שלא ליצור אוירה לוחצת. אם ראה שהכיתה אינה שולטת די הצורך בחומר לא ויתר וביקש לחזור על החומר ולדון בו שוב. תלמיד שהגיע אליו לקבל "סמיכה" וראה שאינו בקי דיו, אמר לו שיקבל את מבוקשו, אך תחילה עליו לשנן שוב את החומר ולדון בו שוב בעוד שבועיים (שם ע מ' 37).
מעולם לא ביטל קושיא של תלמיד. כשנשאלה שאלה שלא לעניין היה מעיר "כנראה כוונתך הייתה לשאול כך" או "כוונת הדברים ודאי כך" ולא היה מבייש את התלמיד לומר לו טעית או לא הבנת.
למלמד ששאלו אם לבזבז זמן על שאלות סרק של תלמידים ענה שהשואל לעולם אינו סבור ששאלתו אינה במקומה (שם עמ' 38).
הדוגמא האישית היא שיא החינוך ע"פ משנתו של רמ"פ. ללא דוגמא אישית - אין חינוך. המחנכים צריכים להיות דוגמא ליראת - שמים ודקדוק במצוות. תפקיד החינוך שונה מכל מקצוע אחר. רופא יכול לאסור על החולה מאכל גם אם הרופא עצמו אינו נמנע מאכילת המאכל. בחינוך למוסר ויראת ה' וללימוד תורה, אם אינו מתנהג כפי שדורש מאחרים, לא יתקבלו דבריו על לב השומעים. "התקוששו וקושו - קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" (ב"ב ס ע'ב) - זהו יסוד שרמ"פ ראה בו תנאי הכרחי לחינוך (אג"מ יו'ד ג' עא שכא).
"קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויק' יט ב). המחנך אינו יכול לצוות מה שהוא עצמו אינו עושה. דבריו של מחנך צבוע לא יתקבלו ע"י אחרים, שיגידו לו "טול קורה מבין עיניך" מה זכות יש לך לתבוע מאתנו מה שאינך בעצמך מקיים. (ד"מ קדושים צה).
הדוגמא האישית מודגשת במעשי האבות: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם: וירא עשיו כי רעות בנות כנען..." (בר' כח ז,ח). עצם הציווי של הוריו לא השפיע על עשיו להבין כי רעות בנות כנען. רק כאשר ראה שיעקב מקיים את הציווי - גרם לו הדבר להבין שיש לקיים. כל לימוד התורה לא יועיל מאומה אם לא יראה המחנך גם דוגמא אישית של קיום (ד"מ תולדות יט).
"ויצא יעקב מבאר שבע" (בר' כח י) פרש"י שביציאת הצדיק מן העיר פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. מה פשר שילוש הלשון הזה? הוד הוא דבר הניתן "ונתת מהודך עליו" (במ' כז כ). זיו בא מעצמו כמו, זיוה של השמש המגיע לארץ ונהנים ממנו. הדר הוא עצם היופי שבדבר כמו אתרוג הדר. ובא רש"י ללמדנו שהרוצה לחנך ולהשפיע זקוק לשלושת התכונות:
א. שיוכל למסור תורת-חיים כהוויתה בדקדוקיה וטעמיה, וזה ישפיע גם כשאינם במחיצתו, בבחינת הוד הניתן.
ב. שגדלותו והנהגותיו יקרינו זיו, עד שכל השוהה במחיצתו ילמד ממנו איך להתנהג גם מבלי שילמד אותו.
ג. שיהיה הדר ללא פגם בעצמו: נאה דורש ונאה מקיים. אם יודע המחנך חסרונותיו ומשתדל לתקנן - ראוי ללמוד ממנו. אך אם חושב עצמו מושלם - אין ללמוד ממנו (ד"מ ויצא כ).
במילים ספורות אלו של רש"י מצא רמ"פ סמך ורמז לדרישותיו ממחנך: שלמות, ידע להעביר מסרים בצורה חיה ופועלת על התלמיד, ודוגמא אישית- הן בהנהגות והן בשאיפה המתמדת לתיקון ולשלמות.
"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בר' כח כב). לא לחינם נצמדו שני עניינים אלו, אלא ללמדנו שרק מי שעוסק במעשי חסד וצדקה ראוי שיקבע ביתו לבית אלוקים וילמדו ממנו דרכי ה'. מי שאינו עוסק בחסד, אף שאינו חוטא, כגון שעסוק במצוות אחרות, אין ראוי שיהיה ביתו בית-אלוקים, כיוון שאין רואים ממנו מעשים שחשוב ללמדם (ד"מ ויצא כא).
גם בדרך השלילה השפעתו של המחנך החוטא על התלמיד גדולה יותר. בשעת חטא המדינית לא הוזכר שמו של החוטא "והנה איש מבני ישראל בא" (במ' כה ו). רק לאחר תום המעשה צוין בשמו "ושם איש ישראל המכה" (שם שם יד). כיוון שזמרי היה נשיא בישראל, היה צורך בעת החטא להסתיר את זהותו, כיוון שכאשר רואים גדול שחוטא השפעתו מרובה, והוא כמעשה הסתה לחטא. משנהרג , יש תועלת לפרסם שלכבוד ה' לא התחשבו במעמדו כנשיא. ומכאן שהתוכחה הטובה ביותר שיכול המחנך להשפיע בה היא התנהגות אישית שתפעל על התלמיד יותר מכל תוכחה מילולית (ד"מ פנחס קלב).
המיילדות העבריות זכו לבתים - בתי כהונה ומלכות בזכות מסירות הנפש שלהן. המלך והכהן מנהיגי העם צריכים הרבה אהבת ישראל ומסירות נפש כדי להצליח בתפקידם ולכן דווקא שפרה ופועה יכולות לזכות בכהונה ומלכות (ד"מ שמות לח).
פרק ב': דרכים בהוראה ולימוד
1. התאמת הסגנון למתחנכים
רמ"פ סיפר שבצאתו מרוסיה לארצות-הברית עברה הרכבת דרך ברלין. שם שכב לישון מתוך דאגה כיצד יפעל מחוץ למדינה שהורגל אליה, בעולם חדש שבו אין כולם בני-תורה ואינם מכירים אותו. נרדם וחלם והשכים ובפיו פסוק "ושמעו אמרי כי נעמו" (תה' קמא ו). המשכים ובפיו פסוק הרי זו נבואה קטנה (ברכות נה ע'ב) ורמ"פ הבין שרמזו לו מן השמים שיצליח בדרכו ודבריו יובנו ויתקבלו ע"י השומעים.
ובהגיעו לריגא דרש דרשה שעשתה רושם רב על הציבור, ומאז ידע שגם בדרך הדרוש שהיא שווה לכל נפש יוכל להשפיע ולהדריך את הדור לעבודת ה' יתברך (הקדמה לד"מ יג-יד).
רמ"פ הכיר שהדור החדש במקום החדש אליו הולך הוא אינו מתלהב מחידושי תורה אדירים ופלפולי תלמידים, ויש לבחור בסגנון שיחדור ללבבות. דווקא דרך הדרוש והאגדה היא שתשפיע ותחנך את הדור.
גם כראש ישיבה יישם רמ"פ את העיקרון שיש לפנות אל כל התלמידים. לשם כך לימד בשלושה סגנונות שונים: שעור על הדף בגמרא רש"י ותוס', שעור בהלכה על שולחן-ערוך ומפרשיו, ושעור עיון בפלפול והעמקה - שרק בחירי התלמידים הצליחו לעקוב אחר תוכנו במלואו (רמ"פ עמ' 32).
כך הצליח אדם אחד לשמש מורה אישי לכל אחד ממאות תלמידיו. כל אחד מהתלמידים הרבים בחר לו את השיעור בסגנון המתאים לו - וכל אחד מהם יכל לומר קבלתי ממורי ורבי! רמ"פ לא ויתר על כך שהתלמיד החלש יותר יקבל שעור המגיע לו ויבינהו ובודאי שלא ויתר שהתלמיד הכשרוני ישמע שעור עמוק ויתפתח כיכולתו.
כמובן שאחריות מקיפה כזו של המחנך דורשת השקעה עצומה. רמ"פ הקדיש זמן רב להכנת שיעוריו, ונהג להכינם בקפדנות כדי לעשות מלאכת ה' בנאמנות וללמד לתלמידים דבר שלם וברור (רמ"פ שם).
הדרישה להגיע אישית לכל תלמיד ותלמיד הייתה יסוד שאין לוותר עליו בגישתו החינוכית. כשטען באוזניו נשיא ישיבה באמריקה שישיבתו אינה יכולה לממן החזקת מחנך נוסף על-מנת לפצל כיתה גדולה, דרש ממנו רמ"פ למנות מיד מחנך שני. בדבריו סיפר לו כיצד אביו שכר לו בצעירותו ביחד עם עוד שלושה נערים מורה פרטי כדי להפיק את המרב מכשרונותיהם. ובזכות זאת הצליחה הקבוצה לסיים באותה שנה את מסכת גטין כולה עם התוספות (רמ"פ עמ' 5). בארץ עשירה כאמריקה, על-אף מצבן הדחוק של הישיבות, לא היה מוכן לקבל בעיה ממונית כמכשול לעקרון חינוכי חשוב כמו זה.
2. עצות ללימוד ברור ומועיל
פיתוח עצמאות לימודית
בחירת אהרון לכהונה נסמכה לציווי הדלקת הנרות על-ידו: "יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר... ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך... לכהנו לי" (שמ' כז כא). המנורה מסמלת הבאת אור תורה ודעת לעולם ובזה הצטיין אהרון וזכה לכהונה. במנורה היה צורך רק להגיש את האש, עד שתהא עולה מאליה (שבת כא ע'א) הכהן אינו נשאר להחזיק ידו עם האש כל הלילה. כך יש לנהוג גם בחינוך. יש לטפח את ההתנהגות הרצויה והלימוד, עד שהתלמיד יעמוד על רגליו וירכוש עצמאות חשיבתית ומוסרית (ד"מ תצוה סד).
הסברה ברורה
שמן הזית למנורה מצוותו כתית וזך - שלא היו בו שמרים מעולם (מנחות פו ע'א). כך צריך להיות לימוד התורה: מוסבר באופן ברור וזך שלא יבואו לידי טעות (ד"מ שם). אין להשאיר שום חלק מעורפל או עמום, אלא יש לבאר כל נקודה באר היטב. כך הצטווה משה רבנו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמ' כא א) פרש"י כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם. כיוון ששכינה שורה בקרב העוסקים בתורה (אבות ג ז) והתורה ניתנה מפי עליון, יש להשתדל בכל כוח להשיג אמיתה של תורה כפי שהורו לנו חז"ל. זאת הן בלימוד שלומד בעצמו והן בלימוד שמלמד לתלמידים ע"י הסבר רחב ומבואר בטעמי הדבר ופירושו - כשולחן הערוך ממש. רק כך יצאו תלמידיו גדולים ובקיאים בתורה (ד"מ משפטים נז).
מורה מקצועי ומומחה
לא כל מורה מסוגל ללמד בצורה מקיפה ודייקנית ובהסבר מעולה כפי שדרש רמ"פ. ולכן ראה הכרח ללמוד דווקא אצל מורה מומחה שיהיה בר-הכי.
על הפסוק "ושמרתם ועשיתם" (דב' ד ו) פרש"י "ושמרתם-זו משנה". מעניין שהלימוד נקרא שמירה. כי כדי לכוון לאמיתת הלימוד צריך שמירה שלא לטעות ולומר על רע טוב ועל שקר אמת. לכן יש לקבל מרב מומחה שיודע וקיבל האמת מרבותיו וידע להעבירה לתלמידים. טעותם של דור אנוש שגרמה להתחלת חטא עבודה-זרה בעולם נבעה מכך שלא רצו לשמוע ולקבל מאדם ושת, ורצו ללמוד ולנהוג כסברתם העצמית (ד"מ ואתחנן קמה).
התלהבות או ישוב-הדעת?
מן הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויק' ו ו) לומד רש"י שהאש שמדליקים ממנה את הנרות - מעל המזבח החיצון תוקד. ורמז מצא בזה רמ"פ לאופן הלימוד הרצוי. יש צורך באש של התלהבות כדי ללמד את התלמידים אך אסור שההתלהבות תגלוש ללימוד עצמו. הדבר עלול לגרום לטעות בלימוד. רק החיצוניות של הלימוד, כגון ההכנה שלפני הלימוד, תהיה בהתלהבות. גופו של הלימוד חייב להיות מתוך מנוחה וישוב הדעת לגמרי (ד"מ צו ע'ח). אין לערב את הרגש הנחוץ כדי למשוך ולעורר את התלמידים, עם השכל הדרוש ללימוד עצמו. ערבוב כזה יפגע באיכותו של הלימוד ולזאת רמ"פ אינו מוכן.
לימוד מהנה
דגש רב שם רמ"פ על הספק ואיכות בלימוד. אולם על מנת שהתלמיד יגלה עניין בלימודו ויפנים אותו – מוטל על המחנך לדאוג לכך שהלמידה תהווה חוויה מהנה לתלמיד.
"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (דב' לב ב). המטר מצמיח הרבה ומרווה אך אין הכל שמחים בו. הטל אינו מצמיח הרבה אך יתרונו בכך שהכל שמחים בו. על המחנך לנקוט את שתי הגישות גם יחד: ללמד בכמות ובאיכות כמו המטר, אולם בדברים מתוקים וערבים לתלמידים שישמחו בהם כמו בטל (ד"מ האזינו קע'ז).
גישתו של רמ"פ, היא שעל מנת להגיע להצלחה מקסימלית באיכות ויסודיות של לימוד יש להתחשב במאוויי ליבו והלכי נפשו של התלמיד בבחירת חומר הלימודים, כיוון שאלו גורמים מרכזיים ומכריעים להצלחה או לכישלון.
לימוד עקיף ובדרך השלילה
מורה שנאלץ ללמד בבי"ס כללי באמריקה תורות עבודה-זרה של הרומאים והיונים שאל את רמ"פ האם מותר לו הדבר. הרב פסק לו היתר, והוסיף שניתן לנצל לימוד זה בדרך השלילה באופן שיבינו התלמידים שעבודה-זרה הייתה שטות והבל. ומזה ניתן ללמוד שצדקו ישראל, אף שהיוו מיעוט כנגד כל האומות עובדות-הכוכבים. מכאן יסיקו הלומדים שלא תמיד ניתן לקבוע את האמת ע"פ הרוב (אג"מ יו'ד ב' נג ע'א).
רמ"פ הראה בזה שמכל מקצוע אף כזה שנראה בעייתי בתחילה ניתן לחנך לאמונה בה'.
3. עידוד התלמיד
רמ"פ דגל ביצירת אהבת-הלימוד אצל התלמיד בשיטות שונות, שבהן הצבת אתגרים וחלוקת פרסים.
בהיותו כבן חמש-עשרה כבר התפרסם רמ"פ כעילוי, ונשלח לישיבתו של רבי פסח פרוסקין משקלוב. כעבור שנים, כשכבר התפרסם כגדול הדור, שאל אותו בחור בן חמש-עשרה בתמימות האם נוהג הוא לעבור גם על מסכתות הירושלמי המקבילות למסכתות הקיימות בבבלי. ר' משה ענה לו בחיוך שבגילו כבר כתב חידושים על שלושת הבבות בירושלמי. זו הייתה דרכו העדינה לעורר ולעודד צעירים להרגיש שיש ביכולתם להשיג הישגים גדולים. דעתו הייתה שעצירה בהתפתחות הרוחנית הנה בדרך-כלל תולדה של חוסר בטחון-עצמי, ולא של חוסר כשרון. עבודת המחנך היא להביא את התלמיד לאמונה בכוחותיו ולטפח אצלו את השאיפה להעפיל גבוה (ר' משה פיינשטיין עמ' 8).
רמ"פ תמך בחלוקת פרסים של כבוד או של כסף לתלמידים מצטיינים. הוא עודד תחרות בין מוסדות המכירים זה את זה - בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה. מאידך הורה שלא לעשות חידון גדול בכינוסן של כל הישיבות יחדיו, שכן פרסום גדול מדי הוא מזיק ומפסיד- אולי כוונתו שיש בזה נזק לחינוך לצניעות וענוה כשחידון בהיקף כזה עלול לגרום יתר גאווה אצל המתמודדים (אג"מ יו'ד ג' פז שנ'ט).
4. לימוד -מתוך עמל!
רמ"פ סבור שיש להתייגע ולהתאמץ בלימוד. אין לסמוך לא על הכשרון ולא על המזל - אין לימוד ללא עמל.
משה אמר בצוואתו לישראל "חזקו ואמצו" (דב' לא ו) וכן ליהושע אמר "חזק ואמץ". גם התלמידים וגם הרב זקוקים להתחזקות מיוחדת לבל יתייאשו ולבל תיפול רוחם עד שתושג ותושלם משימתם. גם אם התלמידים אינם מצייתים מיד או אינם קולטים כפי שציפה המחנך, אל לו להתייאש, וימשיך להתאמץ עד שיצליח לקדמם. התלמיד מצידו, אף כשנתקל בקשיים, ישתדל ויעמול בכל כוחו עד שיבין ותצמח לו תועלת גדולה מלימודו ומעמלו (ד"מ וילך קסח).
העצלות והייאוש - הם אויבי החינוך והלימוד. רק עמל ושקידה יכולים לנצחם ובכך להצליח את משימת המחנך ותלמידיו כאחד.
יעקב אבינו מביע חששו "קטנתי מכל החסדים" (בר' לב י). מפרש רש"י: שהיה ירא שמא משהבטיחו קלקל בחטא, ויגרום לו הדבר להימסר בידי עשיו. והרי יעקב היה במדרגה גבוהה ביותר: מלאכי-אלוקים ליווהו ושמרו עליו בירידתו לחרן ובחזרתו משם .מאיזה חטא חושש הוא? מבאר רמ"פ שחששו היה שמא לא הגיע למדרגה הראויה לו ע"פ כוחותיו. בזה לא יוכלו לעזור אפילו מלאכים. רק בעמל עצמי גדול, מבלי לסמוך על כשרונו, יוכל כל אחד להגיע למדרגתו. בלי יגיעה - חבל על הזמן והדבר נחשב כאילו לא למד כלל! (ד"מ וישלח).
כלב אומר לעם "עלה נעלה... כי יכול נוכל" (במ' יג ל). על דבריו אלו כותב רש"י, שאפילו אם יאמר הקב"ה עשו סולמות ועלו לשמים - נצליח בכל דבריו. המשל ברש"י תמוה. שהרי כל משל צריך בסיס במציאות.
מסביר רמ"פ שרצתה התורה ללמדנו, שכאשר רוצה אדם להצליח ולגדול, עליו לעשות ככל יכולתו שיהיה ניכר שהוא מעונין ומתאמץ. רק אז הקב"ה יגיש לו סיוע. אין לאדם לצפות שהקב"ה יענה לו וישלח לו עזרה ללא כל מאמץ מצידו. כשעומדת לפניו משימה לימודית או חינוכית גדולה, כגון שרצונו ללמוד את כל התורה כולה, לא יתייאש מראש בהחליטו שזו משימה בלתי-אפשרית, אלא ייגע ויעמול כפי כוחותיו ושכלו - ויקווה אז לה' שיצליח בידו (ד"מ שלח קיח).
בציצית מצווה התורה לתת פתיל תכלת. התכלת נבחרה דומה לים, וים לרקיע וכו' עד שמגיעה ההשוואה לכיסא הכבוד (חולין פט ע'א). מדוע לא נבחר מיד צבע הדומה לכיסא הכבוד? התשובה לכך היא, שבעבודת ה' יש לעמול בסבלנות ולעלות מדרגה אחר מדרגה. לקפיצת מדרגה שנעשית ברגע וללא עמל אין ערך לימודי ותועלתי.
זהו גם הויכוח בין משה לבין קורח שהציע לעשות את כל הבגד תכלת. התורה ציותה לעשות רק חוט אחד של תכלת, לשם ההדרגתיות והעמל (ד"מ שלח קכא).
לתלמיד שהתייעץ אתו בהנהגות לימודו הורה, שהעיקר הוא לעמול בתורה וכפרש"י ל"אם בחוקותי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה. חוסר עמל עלול להביא לידי טעות, ואצל תלמידי- חכמים שגגות נחשבות כזדונות, כיוון שיכלו להתייגע ולהבין ולא עשו כך (אג"מ יו'ד ג' צו של'ט).
רמ"פ נהג לצטט את הגר"א שלימוד ללא יגיעה הוא כביטול זמן! בישיבתו דאג שיקנו לאולם הלימוד שולחנות וכסאות בלבד, ולא אפשר ללמוד על "סטנדרים", שלא יוכלו להישען לאחור ולהירדם בשעת הלימוד.
את הלומדים ב"חברותות" הנחה ששניהם בתורנות יקראו ויסבירו זה לזה, ולא יהיה אחד מהם פסיבי. אפילו את הקושיות המתעוררות תוך כדי הלימוד הורה לרשום ולבררן אח"כ, כדי שלא להפסיק בעמל הלימוד.
הוא עצמו נתן דוגמה אישית בכך שלמד תמיד רכון קדימה, ומעולם לא נשען לאחור בשעת לימודו (רמ"פ עמ' 60-61).
את העמל העצום דרש להשקיע בהבנת כל תיבה ותיבה מן התורה. בספרו "דברות-משה" (ב"ק ב' פא א') האריך לבאר בששה ענפים את שיטת תוס' שבתחילת המסכת בעניין דרך המשניות בכתיבת המילה "הן" בסוף מנין.
רמ"פ הסביר שהתלמוד מדקדק בכל מילה שבמשנה, וכל-שכן שכל מילה בתורה היא מדוקדקת ונחוצה. ומכאן שכבוד-התורה הוא להסביר כל מילה שבתורה, מדוע אינה מיותרת. על-כך נאמר "משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה" (סוף סוטה). ופרש"י שהיה ר"ע נותן ליבו לדרוש כל קוץ וקוץ וכל-שכן אותיות ותיבות יתירות שבתורה, וזה כבוד גדול לתורה להוכיח שאין בה דבר מיותר. וכך גם בכבוד תורה שבע"פ (הקדמה לד"מ יג).
תמצית חייו של רמ"פ וספריו הרבים שהותיר אחריו הוא העמל בתורה.
פרק ג': חינוך בגיל צעיר
רמ"פ גרס שחינוך מתחיל בהיות הילד עולל רך. על הלוויים שתפקידם עבודת ה' נאמר "מבן חדש ומעלה תפקדם" (במ' ג טו). החשבתם בגיל זה מלמדת שכבר אז ישנו ערך וצורך בחינוך. מובן שאי-אפשר להסתפק ולהסתמך על החינוך בגיל הצעיר, ויש צורך להמשיך ולהשגיח ולטפח בגילאי הגדילה וההתבגרות, אולם היסוד החיוני והבריא צריך להיות מונח בגיל זה (ד"מ במדבר קח).
מכיוון שבגיל זה מוקנים יסודות החינוך, יש חשיבות יתירה לחינוך בגיל הצעיר על-פני החינוך בגיל מתקדם יותר. עובדה זו בכוחה לתרץ את התמיהה על כך שבפס' "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמ' יט ג) הוקדמו הנשים (רש"י: "בית יעקב"-אלו הנשים) שאינן מצוות בלימוד-תורה לפני הגברים. קבלת תורה וקיומה לדורות תלויים בחינוך, וחינוך אינו אפשרי בגיל מבוגר לולא החלו בו בגיל צעיר. חינוך הקטנים אפשרי רק ע"י האמהות שהן מצויות אתם ומגדלות אותם. הן מגדלות בגשמיות וצריכות לגדל גם ברוחניות. גם כאשר הולכים הילדים לבתי-הספר השפעת האם עליהם עדיין חזקה. לכן הוקדמו הנשים, שבהן תלויה בניית הדור הבא והמשך החינוך לתורה. רק לאחר שהקטנים "ינקו" מאימותיהם אמונה ואהבת מצוות, יוכלו האבות, המלמדים, וראשי-הישיבות להמשיך במלאכה ולגדלם בתורה (ד"מ יתרו נה). רמ"פ לא הפריז בכוחם ואפשרויותיהם של מוסדות החינוך, והציב בבסיס החינוך את הבית והאם היהודיה.
בייחוד בגיל צעיר יש לעמוד על אופיו של הילד ע"מ להצליח בחינוכו. ישנם ילדים שדרושה אתם תקיפות אך רוב הפעמים רצוי ברכות ובאהבה ואז יכיר הילד שהוריו רוצים בטובתו וילמד לשמוע בקולם.
עיקרו של החינוך בגיל זה הוא להכרת טובה לה', ולראות שכל דבר טוב שיש לו בחייו הוא מתנה מאת הבורא. כך יתפתח הרצון הפנימי העצמי של הילד ולא יצטרכו להענישו אלא לעיתים רחוקות.
כשיגדל הילד מעט אפשר להוסיף ולהסביר לו טעמי - מצוות כפי השגתו והבנתו (אג"מ יו'ד ג' עו שכ'ד).
רמ"פ סבר שגם קטנים יש לחנך באופן מושלם כמו גדולים. הדבר בא לידי ביטוי במספר הלכות שפסק בעניין חינוך קטנים למצוות:
ישנה מחלוקת אם יוצא האב ידי מצוות חינוך כאשר נוטל בנו לולב שאול (משנה-ברורה תרנח כח). "מגן-אברהם" פוסק, שכיוון שגדול לא יוצא בו ידי חובה גם קטן לא יוצא בו, וממילא לא קיים האב חינוך. ה"מרדכי" סובר שסוף-סוף התחנך לקיים המצווה ולכן יצא האב ידי חינוך.
מסביר רמ"פ שיש כאן ויכוח במהות חינוך הקטנים: המקל סובר, שחינוך קטנים למצוות מסתכם בהרגלתם לקיום מצוות, וע"כ גם מבלי להקפיד על פרטים שהקטן אינו יכול להבחין בהם יצא ידי חובת חינוך. המחמירים סוברים שחינוך פירושו לדאוג שיקיימו הקטנים את המצוות, ובשאול לא מתקיימת המצווה.
רמ"פ פסק כמחמירים, שחינוך קטנים עמוק הרבה יותר מאשר פעולת הרגלה (אג"מ או'ח ג' צה ואג"מ יו'ד א' רכד תנ'ג ומה שהקלו הוא רק במקום עניות).
כשנשאל רמ"פ בעניין חיוב הפרדה בין בנים לבנות בגיל צעיר תלה את הדבר במחלוקת הנ"ל. אלא שכאן יצא שהמקילים יחמירו והמחמירים יקלו. מי שסובר שהחינוך הוא משום הרגל - כבר מגיל צעיר אין להרגילם לערבוב בין המינים. אולם הסובר שיש לחנכם לקיום המצווה - כאן שאין שולט בהם יצר-הרע, עדיין אין סיבה לחנכם להפרדה. אמנם מ"מ אין דעת חכמים נוחה מכך.
בכל-אופן פסק רמ"פ להפריד כבר בכיתות הנמוכות בין המינים. רק בשעת דחק כשאין אפשרות להקים שני בתי-ספר, וילכו להתחנך בבי"ס כללי של המדינה שם אין חינוך לאמונה יש להקל, כיוון שחינוך לאמונה גובר על החינוך להפרדה בגיל צעיר. אך לולא כן, וכן בגדולים קצת יותר (רמ"פ לא נקב גיל מדויק) שם חיוב ההפרדה הוא מעיקר-הדין, בין בלימודי-קודש ובין בלימודי-חול אין בשום אופן לקיים כיתות מעורבות (אג'מ יוד א' קלז רע'ז ויו'ד ב' קד קע'ז).
פרק ד': סלקציה בחינוך.
1. החינוך - לכל!
רמ"פ האמין שאין ילד יהודי שאינו שייך לתורה ומצוות ואינו זכאי לחינוך. אומות העולם מאמינות שיש בני-אדם קדושים מורמים מעם: הכמרים בעלי לבוש ומנהגים שונים, והם בלבד צריכים לקיים מצות מיוחדות. האנשים הפשוטים חופשיים לנהוג כרצונם. זוהי האנטי-תזה של תורת ישראל. התורה השוותה משפט אחד לכל אדם. אין אדם קדוש מחברו אלא מצד גדלותו בתורה שבה יכול כל אחד לעסוק. גם משה רבנו היה ילוד אישה, וגאון ופשוט שווים הם לפני המקום.
במצות נתינת מחצית השקל למניין רואים שהתורה החשיבה קטן וגדול בשווה ולכל אחד הזדמנות להתעלות ולהתקדש. החינוך היהודי הוא לטפח את בטחונו העצמי של כל תלמיד בכשרונו וביכולתו, בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי" (תדא"ר כה).
בחינוך יש לקיים מצות "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו" (ויק' כז לג) הן כלפי עצמו והן כלפי בניו ותלמידיו. אסור לאדם להתייאש מעצמו ולומר איני ראוי לתורה, אלא למלאכה. וכן אין לאב ולמורה להחליט שבן או תלמיד זה ראוי ומסוגל ואחר אינו יכול (ד"מ בחוקותי קו). אין "טוב ורע" בחינוך. בכל אחד יש להשקיע כמגיע לו.
גישה זו היא חידושו של אברהם אבינו בעולם. אברהם אמר "ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי" (בר' כד ז) ופרש"י שבתחילה היה ה' רק אלוקי השמים ואחר פעולותיו של אברהם נהיה גם אלוקי הארץ. והרי גם לפני אברהם היו בתי-מדרשות של שם ועבר ושל נח, ומדוע נזקפת הזכות לאברהם?
מסביר רמ"פ שהחידוש הוא בשיטה של אברהם. שם ועבר לא הלכו לחפש תלמידים ולעשות נפשות לרעיונותיהם. רק אלו שמעצמם מאסו בהבלי העולם הגיעו לקבל את תורתם. אחרים לא הגיעו אליהם כלל, או שהגיעו לאחרים שעוד קלקלו אותם יותר. אברהם אבינו הלך ממקום למקום לבקש תלמידים ולהפיץ תורתו, להורות דרך האמת אל מול הבלי-העולם. וההבדל הוא עקרוני ולא מקרי. שם ועבר לא רצו לקבל אלא את יחידי-הסגולה שיקבלו את כל התורה ולכן דחו את ההמונים ולא פנו אליהם.
אברהם אבינו לימדנו שאסור לערוך סלקציה כזו. יש ללמד תורה לכל, אף שעתה יקבל רק חלק מן הדברים ולא יהיה שלם, מיצוה גוררת מיצוה, ואט אט ירבו לומדי תורה ועושי טוב בעולם (ד"מ חיי-שרה טז). לשאלה של חינוך בדור החדש בכלל ובאמריקה בפרט עונה רמ"פ שאין להציב כתנאי לקבלה לבי"ס שלמות דתית של התלמיד. המחנכים צריכים לשאוף לכוון לשלמות זו.
אין פירושה של שיטה זו טשטוש גבולות בין רמות רוחניות ולימודיות שונות של התלמידים. גם אברהם אמר לעבדו "רק את בני לא תשיב שמה" (בר' כד ח). אף שידע אברהם שיצחק ורבקה צדיקים, דאג והקפיד על חינוכם שיהיו במקום תורה ולא בשכנות רשעים (ד"מ שם).
מתן הזדמנות שווה בחינוך נרמז לדעת רמ"פ בנתינת השמן במנורה. הן בלילי תמוז הקצרים והן בלילי טבת הארוכים - נתנו בה חצי לוג שמן בדיוק. כך יש להשוות בחינוך שני סוגי התלמידים השואה דו-סיטרית: כשם שמשקיעים בחשק בנבונים והטובים כך יש להשקיע גם בפחותים, ולא לומר שאינם מסוגלים ולוותר על חינוכם. ומאידך כשם שיש לדקדק ולהשגיח על האחרונים שלא יתקלקלו או יטעו, כך יש להקפיד על חינוך המצטיינים ולא להרפות, כיוון שגם אצלם עלולה להיות נפילה (ד"מ תצוה סד).
כשרואה המחנך התנהגות שאינה כשורה אצל תלמידו, ואינו מצליח לחנכו, שומה עליו שלא להתייאש ולהמשיך ולנסות להגיע להישגים והצלחות. "זאת תורת נגע הצרעת... לטהרו או לטמאו" (ויק' יג נט). אף שהנגע נראה כצרעת, פתח הכתוב בטהרה דווקא, מפני שספק נגעים טהור בתחילה עד שלא נזקק לטומאה (נזיר סה ע'ב). כך צריך המחנך להתבונן בתלמידים הקשים יותר, כי כל ישראל הם בקדושת ישראל, ורצונו הפנימי של כל אחד הוא לקיים את התורה. כך פסק הרמב"ם, שניתן לכפות ישראל לתת גט עד שיאמר רוצה אני, ונחשב רצון גמור (גירושין סוף פרק ב'). זהו הפשט של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" - חידוש חידש רמ"פ: כיוון שהכניע את יצרו הרע, ועשה כרצונו הפנימי, מתברר שהיה "לשמה".
כיוון שכל אחד מישראל רוצה לעשות את הטוב בעיני ה' - יש לקרב ולחנך כל-אחד בכל אופן עד שישוב בתשובה (ד"מ תזריע פה). בפסקיו ובדרשותיו הורה רמ"פ להורים ולמחנכים שלא להתייאש לעולם מחינוך כל אחד. ואף אם חושב על אחד הבנים שאינו ראוי, ויכשל בחינוכו, בכל אופן חייב ללמוד עמו ולחנכו. אין מקום לפלוט אף תלמיד ממערכת החינוך!
לזה רומז ראב"ע בעניין מצות-הקהל: "טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע'א) היינו שאף כשנראה לאב שאין שום תועלת בהבאת בן זה - בכל אופן מחויב להביאו אל הקודש שיספוג מה שיוכל. על חידוש חשוב זה באה תגובת ר' יהושע בתלמוד שם "מרגלית טובה הייתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני" (אג"מ יו'ד ב' קד קע'ח).
יש תלמידים קשים, ואף מהם אין להתייאש ולהתקדם אתם טיפין טיפין. על כך כעס הקב"ה כשמשה הכה את הסלע במטהו במקום לדבר אליו. המסר שרצתה התורה להעביר כאן הוא שגם מי שאינו מבין כאבן יש לדבר אליו דברי תורה ומוסר וסופו שיתחיל להבין. הכל תלוי בסבלנותו והתמדתו של המורה (ד"מ חוקת קכז).
2. תלמיד מקולקל/ מקלקל
למרות השאיפה לזכות כל יהודי בחינוך טוב הכיר רמ"פ במציאויות הכרחיות לדחייה או הרחקה של תלמידים.
בדיני נגעי-צרעת יש הבדל בין מצורע שנגעו פשה - שאותו משלחים מחוץ לשלש מחנות, לבין נגע שעמד בעינו, שטמא אך אינו משתלח (ויק י"ג ו רש"י ורמב"ן). והטעם לכך שהרי הנגעים באים בעוון וחטא, ויש חוטא שמקלקל ומחטיא אחרים. אף שאינו מסית ממש, מכל-מקום לומדים ממנו להרע. אדם שכזה צריך לשלחו מחוץ למחנה כדי שישב בדד ולא יקלקל אחרים. אולם יש חוטא, שאף שאינו מתנהג כראוי, מ"מ חוטא בצנעה או שאין לו השפעה על אחרים וזה -כיוון שנגעו לא "פשה" - חסה עליו התורה אף שטמא הוא, וציותה להשאירו במחנה (ד"מ תזריע פז).
הכלל ברור: אם התלמיד מקלקל אחרים אין מקומו בין כותלי ביה"ס. אך אם אינו מקלקל אחרים - יש להשאירו ולחנכו אף שאינו הגון!
מוסר התורה מבחין גם במצב הקלקול של התלמיד. אינו דומה מי שמקולקל מחמת כניעה ליצר הרע, שאותו יש לחנך ויגבר על יצרו, לבין מי שטבעו מקולקל שאותו לא יועיל לחנך. זאת לומדים מפרשת יפת-תואר. רש"י פירש שהיתר יפת תואר לא נאמר על מלחמת-שבעת העממים, שם יש מצווה שלא להחיות כל נשמה (דב' כא י). מאידך מצאנו לדעת רב (קידושין כא ע'ב) שיפת תואר מותרת לכהן כיוון שחידשה תורה להתיר כנגד יצר-הרע שמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא בשר תמותות נבלות. ומדוע איסור גיורת לכהן נדחה מפני שיקול זה, ומצות מחיית שבעת-עממים לא?!
רמ"פ מסביר שבנות שבעת העממים מקולקלות מטבען, וכיוון שודאי בנים שיצאו יהיו בעלי מידות רעות וחינוך קלוקל אין להתיר נישואין אלו אף שיהיו שיעברו במזיד. ואם יקשה המקשה שמכל יפת-תואר דרשו חז"ל מסמיכות הפרשיות שסופו שיצא ממנו בן סורר ומורה, ויש חשש בחינוך הבנים שיהיו לו ממנה? אדרבה מכאן יש להוכיח שצריך לחנך כל אחד, אף מי שיצרו גדול ועובר על איסורים, כיוון שחוטא בגלל שיצרו תוקפו וכשילמד להתגבר על יצרו יעשה טוב. אם ימנעו חלילה מלחנכו גם את בניו לא ידע לחנך בדרך הטוב ויצא ממנו דור שני של רשעים כך שמחינוכו נרוויח גם את הדור הבא ושאחריו.
רמ"פ מכניס כאן שיקול נוסף, והוא התבוננות על הדור הבא שיצא מתלמיד זה. לרעיון זה רומז התלמוד (ברכות ז ע"ב) בהסבירו מדוע דוד אמר "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (תהי' ג א) ולא 'קינה לדוד'. כשראה דוד שהמרד מתבצע ע"י בנו ולא ע"י עבד או ממזר, התנחם דוד בזה שלפחות הדור הבא שימשיך אח"כ יהיו צדיקים ולא ימשיכו במעשי אבשלום, ואין זה בגדר 'מעוות לא יוכל לתקון' (ד"מ כי-תצא קנז).
מי יוכל למנות את מספר הנפשות שרמ"פ קידם בהכניסו למערכת-החינוך הדתי באמריקה את העיקרון של מתן הזדמנות גם לאלו ששקעו בהבלי הזמן ובתענוגות הדור. עקרון זה הוא חידוש שלו - בעולם הישן ממנו צמח לא היו כללים כאלו!
כשנשאל בעניין ילדים שאמם התגרשה מבעלה והלכה לגור עם גוי, פסק שראוי להכניסם לישיבה ולקרבם. כיוון שהם יהודים לכל דבר יש להעניק להם חינוך יהודי. ואף שלעתיד יתכן שלא ישמרו דרך התורה, משום חשש של מה יהיה להבא - אין לבטל תורה מתינוקות של בית רבן. רק אם יקלקלו אחרים ויפגעו בחינוכם - אזי אין לקבלם לישיבה (אג'מ יו'ד ג' עז שכד).
כיצד יש להחליט אם מקלקל אחרים? את ההחלטה על-כך יש לקבל לאחר התייעצות בעיון רב ובכובד ראש, כיון שזה כדיני-נפשות! זה שאינו לומד ואף אינו מתנהג כיאות עדיין אינו מוכיח בודאות שמקלקל ופוגע באחרים, ולכן אין להתייאש ממנו ועל המורה לנסות ולהשתדל בכל יכולתו לקרבו לאהבת הטוב. גם אם לא יצליח באופן מלא ודאי תהיה איזו שהיא השפעה של החברה הטובה ושל המורים על המשך דרכו בחיים (אג'מ יו'ד ג' עא שכ).
רמ"פ הבדיל בין התחשבות בתלמיד שאינו נוהג כשורה לבין ניסיון התערבות ושינוי בעקרונות החינוך הדתי. בעניין זה לא היה מוכן להגמיש עמדות גם במחיר אי-קבלת תלמיד לישיבה. כשנשאל בעניין אישה שרצתה לרשום את בנה לישיבה אך התנתה שלא ילבש ציצית, פסק שאין לקבלו לישיבה. ואף שלילד מגיע חינוך כפי שיכול לקבל ואינו אשם במה שאמו עשתה, כל זה ביחס פרטי אליו, אך לקבלו בין תלמידים רבים לישיבה, אף אם לא יקלקל אחרים, מ"מ תהיה כאן פרצה שכל אחד יקבע הנהגות ודעות כפי הנראה לו. רמ"פ מדגיש שפסקו תקף אף אם ידוע שהאם לא תיקח לו מלמד ויצא לבטלה ולהפקר. הפסד הכלל של הישיבה גובר כאן על הפסד הפרט של התלמיד. אמנם אם תסכים האם שבזמן הלימודים ילבש ציצית, ורק בביתו יסירם, בזה אין נזק לישיבה ויש לקבלו (אג'מ יו'ד ג' עא שכא).
לעיתים גם הפסד הציבור בכללו ולאו דווקא המוסד המחנך יכול להיות שיקול לדחיית תלמיד. כך פסק רמ"פ בעניין בנה של אישה יהודיה מנכרי שגרה איתו, שלא לקבלו לישיבה אף אם לא יקלקל אחרים. אף שהלכה כרוב הראשונים הפוסקים שבנה של ישראלית מנכרי - יהודי הוא, יש לנקוט מעשים למגדר מילתא, כיוון שזוהי עבירה חמורה הלכתית ומוסרית, ולא להעלותו לתורה או לערוך לו שמחת בר-מצווה .וכן אין לקבלו לשום תלמוד-תורה עד שתיפרד אמו מן הנכרי (אג'מ או'ח ב' עג רסו).
להשלמת העניין נוסיף שתי תשובות של רמ"פ הנוגעות גם-כן לשקול דעת של טובת הכלל ובית-הספר לעומת טובת הפרט:
רמ"פ נשאל אם ניתן ללמד בבית-ספר שיש בו מעוט בני נכריות, והשיב שמותר לקיים בי"ס זה אם לולא כן יתבטל כל בית-הספר, ואף לכשרים לא יהיה מקום טוב ללמוד בו. אמנם הורה להשתדל ולגייר את הנכרים (אג"מ אבן-העזר ד' כו נד).
כן נשאל ע"י הורים האם להסיע את בניהם ללמוד במקום מרוחק שבו יש בי"ס טוב יותר, אף שיפגע הדבר בבית-הספר המקומי. רמ"פ השיב שלבנים עד גיל שבע שטורח להוליכם בדרכים, יקיימו תקנת ר' יהושע בן גמלא (ב"ב כא ע'א) וישלחום ללמוד בבי"ס המקומי. אך לאחר גיל שבע ההפסד האישי גדול, וישלחו לבית-הספר המרוחק שהוא הטוב יותר. בענייני חינוך טובת הפרט גוברת לעיתים על טובת הכלל!
אך לגבי בנות שאצלן השפעת אימותיהן הכשרות חזקה יותר, הגיל הקובע הוא תשע. אמנם אם לומדות היטב, והמורות יראות-שמים, אין עדיפות כלל לשלחן למקום רחוק יותר ויכולות להישאר בבי"ס המקומי (אג"מ יו'ד ג' עה שכד).
פרק ה': תוכחה וענישה.
מהתיחסותיו של רמ"פ לצורך של המורה להוכיח ולהעניש עולה שיטה הקוראת לעשות שימוש זהיר ומוגבל בכלים אלו.
דברי משה לישראל בפתיחת ספר דברים הנם בעצם תוכחה מוסוות. רש"י מפרש שמשה הזכיר את חטאיהם ברמז מפני כבודם של ישראל (דב' א א). מכאן צריך כל מורה ללמוד, שאם ניתן להוכיח את התלמיד בעדינות וברמז - אין להוכיחו בדברים קשים ואין להכלימו ולפרש חטאו (ד"מ דברים קמ).
למורה מותר להעניש רק בידיעה ברורה שתלמידו חטא. אין להעניש בשום פנים עקב חשדות בלבד. במקרה של ספק וחשד כנגד אחד התלמידים, צריך המחנך לדבר דברי מוסר הנוגעים באופן כללי בעניין. דברים שיקרבו לתורה וירחקו מן המעשים שיש חשד שנעשו. כשמחליט המורה להעניש, יעניש רק מתוך ישוב דעת ולעולם לא מתוך כעס ורוגז (אג"מ יו'ד ב' קג קעו).
שכיחות השימוש בענישה תלויה באופיו של הילד. ישנם ילדים שאופיים מחייב הנהגה תקיפה, אולם לרוב יש לנהוג ברכות, ואז יכיר הילד שרוצים בטובתו. כשיעשה הילד את המוטל עליו מתוך רצון והסכמה - לא יצטרכו להענישו אלא לעיתים רחוקות, וגם אז יבין שזה היה לטובתו ויקבל העונש באהבה (אג"מ יו'ד ג' עו שכד).
רמ"פ לא ראה בעונש שיטת חינוך אלא שמירת הילד במסלול החינוך.
תלמיד שבדרך-כלל לומד היטב, אין להענישו או להכותו על מעידות קטנות. אמנם בתלמוד (מכות ח ע'א) מופיע שאע"פ שהבן לומד מצווה לייסרו, אך פירוש הדברים לדעת רמ"פ הוא שאם לא למד קודם היטב, אזי יש להענישו על-כך אף ששב ללמוד, כדי שידע שאין לעשות כך. אולם אם למד כל-הזמן, בזה ודאי אין להענישו (אג"מ יו'ד א' קמ רעט).
ממקור זה, שבו מדבר רמ"פ על הכאה, ניתן לדייק שלא שלל לחלוטין עונש פיזי. מאידך סלד מאוד מהכאה וענישת יתר, עד שכאשר פנו אליו הורים שסיפרו לו כי סובלים הם מצער גידול בנים עד שמוצאים עצמם מכים ילדיהם - התיר להם להשתמש באמצעים למניעת-הריון! בתשובתו מעיר ומסביר רמ"פ להורים אלו, שאין שום תועלת במכות, ואדרבה, הן מוסיפות על צער הגידול. נוסף על כך יש לחוש לסכנה שלפעמים המכות אסורות בלאו של "לא תוסיף", כיוון שבלא"ה אינן מחנכות. את דבריו לזוג סיים בברכה שה' ישלח להם רפואה שלמה ולא יחושו כלל בצער גידול בנים, שמביא לנחת גדולה וכל טוב (אג"מ אה'ע ד' סח קלז).
עונשים שיש בהם משום ביטול-תורה פסק להימנע מהם לחלוטין. כיוון שהתועלת שבהם היא בספק, והנזק בהם רב בודאי, וע"כ יש לחפש עונש אחר ולא לבטל תורה מן התלמיד (אג"מ יו'ד ב' קג קעו).
הלשנה
רמ"פ התנגד לכך שמחנך יבקש מתלמידיו להלשין על מי שעשה רע ובכך ירגילם להיות מספרי לשון-הרע. בערכין טז ע'ב מסופר שר' יוחנן בן-נורי היה קובל בפני רבן גמליאל על ר' עקיבא והיה ר"ג מענישו. רמ"פ מפרש שמעשה כזה מותר רק בשני תנאים:
א. שהתלמיד בא מעצמו ולא שהרב חנכו להלשין.
ב. שאין שום דרך אחרת לברר ולטפל בעניין.
כך ענה הקב"ה ליהושע "וכי דילטור אני לך" (סנהדרין מג ע'ב) כיוון ששם יכל העניין להתברר ע"י גורל.
הלשנה יכולה א"כ להתקבל כאשר היא נעשית לשם קנאת האמת, ולא מתוך בקשת המורה. אמנם בדורנו פסק רמ"פ אין להתייחס להלשנה כלשם שמים אף לא בתלמידים גדולים וכ"ש בקטנים ואין לקבל שום הלשנה (אג"מ יו'ד ב' קג קעו).
פרק ו': לימודי חול
היחס ללימודי חול
רמ"פ ראה חשיבות עליונה ומרכזית בלימוד התורה עד שלא הותיר ערך עצמי ללימודי החול.
כשנשאל אם לייסד ישיבות-תיכוניות באירופה, פסק שההיתר היחיד לכך הוא אם בלא כן ילכו התלמידים לבתי ספר כלליים, וע"י יסוד הישיבות יצאו עכ"פ יראי ה' ובני-תורה. אך לולא כן אסור להכניס לישיבה לימודי חול (אג"מ יו'ד ג' פא שכו).
מתשובתו ניתן להסיק:
א. רמ"פ מעדיף לימודי קודש בלבד ללא לימודי חול.
ב. רמ"פ מכיר בצורך ליסוד ישיבות תיכוניות.
ג. בישיבה תיכונית ניתן להגיע לנוער שלא היה מגיע לתורה ואף להופכם לבני-תורה.
אלו שכבר בני-תורה פסק רמ"פ שאל להם לבטל זמנם בלימודי-חול. לדעתו עצת היצר היא להקדיש יותר ויותר זמן לפרנסה. לשומעים שלא לעזוב כלל את לימוד התורה אף לשעה קלה הבטיח רמ"פ ברכה והצלחה הן בתורה והן בענייניי הגוף, בבחינת המקבל על עצמו עול תורה מורידים ממנו עול דרך-ארץ.
רמ"פ מכיר בכך שאין זו הדרכה לכלל הציבור. עדיף לשתוק ולא לומר אמת זו כיוון שאינה אפשרית לרוב העולם.
אולם עובדה זו אינה מונעת מרמ"פ לחזור ולפרסם את האמת שלו - שלבני-תורה וישיבה איסור גמור הוא להתבטל בלימודי חול שזהו גזל מהזמן שבו עליו להתגדל בתורה (אג"מ יו'ד ג' פב שכז).
בישיבה תיכונית שיש בה לימודי חול דרש רמ"פ שלימודי הקודש יהיו בשעות הבוקר, ולימודי החול אחה"צ, כדי להראות לתלמידים שלימודי-הקודש הם עיקר (אג"מ יו'ד ג' פג שכז).
גם בבתי-ספר יסודיים, בכיתות בנים שחייבים בתלמוד תורה, ואף בכיתות הנמוכות, יש להשתדל מאד שילמדו את לימודי הקודש בבוקר תחילה: הן מהסיבה האידיאולוגית להדגיש חשיבותם, והן מסיבה פרקטית שבבוקר עדיין אינם עייפים והריכוז גבוה יותר -מה שיעלה את איכותו של הלימוד וגם ישפר את זיכרון התלמידים (אג"מ אה"ע ג' מ תפג).
דברי כפירה
רמ"פ נשאל בעניין לימוד שירים של אפיקורסים, שאין בהם דברי כפירה ממש, אלא שבח לעבודת-האדמה וכד', והושמטו מהם רעיונות של ציפייה לקץ ולא נזכרים בהם תורה ומשיח.
תשובתו הייתה שניכרת בהם הכפירה מתוך ההשמטות - ולכן אסור ללמדם. רגישות כזו דרש בבחירת חומר הלימוד. בהערה אופיינית הוסיף לשואלים שישנו די והותר חומר יפה וחשוב בקודש ללמדו לתלמידים לפני שמגיעים לשירים אלו (אג"מ יו'ד ב' קה קעח). כללו של דבר, שרמ"פ מכוון מי שיכול ומסוגל לכך להקדיש כל עתות לימודו לתורה. רק הכרח המציאות יכול להתיר לימודי חול וגם אז יש לדאוג שהתלמידים ירגישו שהעיקר הוא לימוד התורה ולימודי החול טפלים לו. עד כמה שניתן, יש לחנך גם מתוך לימודי החול - לאמונה ויראת שמיים.
פרק ז': חינוך בנות
רמ"פ ראה חשיבות רבה בחינוך הבנות לאמונה ולקיום מצוות. עיקר הלימוד עם הבנות צריך שיהיה בלימוד ההלכות והמצוות לפחות למעשה, וכן לחנכן לאמונה וליראת-שמים (אג"מ יו'ד ב' קו קעט).
כשיש בבית-הספר הקרוב לימוד וחינוך לאהבת ה' - אין עדיפות להסיע בנות למקום מרוחק, אף אם הלימוד שם ברמה גבוהה יותר (אג"מ יו'ד ג' עה שכד).
הבדל נוסף בין בנים לבין בנות נובע מכך שאישה פטורה מתלמוד-תורה ואדרבה - חידוש הוא ההיתר ללמוד בנות תורה (אג"מ יו'ד ב' קו קעט). ולכן אפשר להקדים בבי"ס לבנות לימודי חול ללימודי הקודש. (אג"מ שם ואה"ע ג' מ תפג).
לאדם ששאלו האם יוכל לממן לימוד בנותיו מכספי מעשר-כספים שלו פסק רמ"פ שאף שלימוד התורה לבנותיו אינו חובה והוא בגדר גמ"ח של רשות, מכל מקום הן מצד חיובו לחנכן לאמונה ולקיום מצוות, והן מצד חוק המדינה המחייב חינוך בנות - הרי זו הוצאה שחייב בה, שאינה ניתנת ממעשר-כספים (אג"מ יו'ד ב' קיג קפז).
רמ"פ מתחשב בחוק חינוך-חובה לבנות - בפסק ההלכה שלו, אולם הנדבך היסודי בהשקפתו על חינוך בנות הוא שהצבת יסודות חזקים אצל האם היהודיה - תבטיח הצלחה בחינוך הדורות הבאים.
סכום ומסקנות
החינוך לפי רמ"פ הנו תיקון והשלמה של הנשמה שהוטל על האדם כהשתתפות בעשייה הרוחנית של הבריאה. החינוך אינו אמצעי אלא מטרה ראשונית בחשיבותה הנוגעת לעצם תכלית קיומו של האדם.
מטרות החינוך מוטבעות בטבעם של ישראל, ועל כן שייך כל יהודי לחינוך. יש להקנות הכרה זו למורה ולתלמידיו כדי שמשימת החינוך תצליח במלואה.
אין ערך לחינוך בכפייה, כיוון שאין תיקון אמיתי אלא בבניית הרצון הפנימי של האדם מתוך עצמו. זאת ניתן לעשות על-ידי לימוד אמונה והכרת חסדי ה'. החינוך בדור חומרני צריך להיות מושתת על ההסברה שהליכה בדרך התורה והמצוות מועילה ונעימה לאדם גם בעולם הזה, ואילו שקיעה בהבלי תאווה שקרית גורמת אך צרה ויגיעת-שווא.
לעולם אין למחנך לומר שהדור נחות או שהתלמידים אינם ראויים. עליו להגדיר את המדרגה בה נמצאים התלמידים ולהתחיל להעלותם מעלה דרגה אחר דרגה.
לשם כך דרושה התמדה והשקעה עצומה במלאכת החינוך. יש לשים לב לכל תלמיד ולכל פרט מן הקטן ועד הגדול, ומן החלש ועד הכשרוני ביותר. על המחנך לדעת מצב תלמידיו והנהגותיהם בכל עת ולדאוג לתקנתם. כל זה ברכות ובנעימות ומתוך קשר אישי עם התלמיד. על התלמיד לחוש שהמחנך רוצה בטובתו ועוזר לו, ולא מטיל עליו חובות.
המחנך צריך להיות בעל אישיות ובקי במשימת החינוך ובשיטותיה. עליו לקבל באהבה ובקלות גם את הקשיים שנתקל בהם מחנך ולהתייחס לתלמידיו בצורה שווה ולא מתנשאת. חשובה ביותר הדוגמא האישית שנותן המחנך.
יש להתאים סגנון אישי לכל תלמיד. הדבר נכון לגבי התלמידים הפרטים בכיתה. יש לדאוג שלכל תלמיד תהיה חווית הלימוד נעימה. אך שבעתיים חשוב הדבר בנוגע לציבור ולכלל הדור. הדור המשתנה זקוק לרבנים שידברו וילהיבו בצורה אחרת ממה שהיה מקובל בדור הקודם. פחות חידושי תורה עמוקים ומפולפלים ויותר אמונה, מדרש ואהבת ה' וישראל. רמ"פ שהיה מגדולי המחנכים בדורנו לימדנו לקחת את מסורת ישראל סבא - ולהעבירה לדור החדש בסגנון המתאים לו.
העצלנות הנה האויב הגדול של החינוך. יש לתת דוגמא אישית ולחנך לעמל ושקידה, לעודד את התלמיד בשיטות מגוונות, ולהביאו לבטוח בכוחותיו הפנימיים. את הבסיס הבריא לחינוך יש להציב עוד בהיות הילד עולל רך אצל אמו.
את האפשרות לדחות את הרוב ולהמשיך רק בחינוך בודדים - דחה על הסף. התנגד לכל צורה של סלקציה בחינוך, והיה מוכן לגלות גמישות רבה בתנאי קבלת תלמידים שאינם מתאימים למערכת החינוך הדתית. תלמידים נדחו רק במקרים בודדים שבהם היה ניסיון להתערב בשיקולי החינוך של בית-הספר, או בחריגה מוסרית קיצונית אצל משפחת התלמיד. לגבי הרוב הגדול קרא שלא להחליט באופן שרירותי שמי שעובר על איסורים אין מקום לחנכו, אלא לחנך כל אחד עד שיכנסו הדברים ללב התלמיד.
הרחקת תלמיד מבית-הספר צריכה שיקול מדוקדק כדיני-נפשות - יש לקחת בחשבון מה עומקו של הקלקול בפנימיותו של התלמיד ואם משפיע הוא לרעה על תלמידים אחרים. הראיה של המחליטים בזה צריכה להיות ארוכת-טווח ומתבוננת על הדורות הבאים. תלמיד שיישאר בחינוך היהודי - יהיה לו בסיס להעניק גם לילדיו חינוך כזה. אולם אם יפלט - מי יודע אם לא יסחפו הוא וצאצאיו למערבולת ההתבוללות!
גישה דומה של אידיאל מול מציאות נוקט רמ"פ גם ביחסו ללימודי חול ולישיבות התיכוניות. שואף הוא לאידיאל של לימוד תורה בלבד, והתעסקות מועטת ככל האפשר בטרדות הפרנסה .זו ההדרכה למועטים המסוגלים לזכות לכך. אולם לגבי רוב הציבור מכיר הוא בהכרח לשלב תורה ולימודי חול ומציב דרישות וכללים שיאפשרו לשמור על מעמדה העליון של התורה ואף להצמיח בני-תורה.
ביבליוגרפיה:
אגרות-משה:ח' חלקים: ר' משה פיינשטיין, הוצאת המחבר ניו-יורק תשי'ט.
דרש משה: ארגון הוצאת כתבי רמ"פ ניו יורק 1988.
יד משה: מפתח כללי לשו"ת אג"מ. ד'ר דניאל אידנסון, הוצאת המחבר ברוקלין ניו-יורק תש"ן.
ר' משה פיינשטיין:הרב שמעון פינקלמן והרב נתן שרמן, הוצאת נחלה ירושלים 1987.