וירע הדבר בעיני שמואל
מחבר: רינה בויאר
בשדה חמד, גיליון ז-ח תשנ"ד
שמואל א, פרק ח
יש הרואים את שמואל נפגע אישית מטענת העם: "אתה זקנת, ובנך לא הלכו בדרכיך". ניתן למצוא סימוכין לכך בדברי הקב"ה אל שמואל: "לא אותך מאסו" - משמע ששמואל חש שמאסו בו.
מלבי"ם, מפרט את הפגמים בבקשת העם. בין הפגמים הוא מונה את הפגיעה האישית בשמואל:
"פגמו בזה בכבוד שמואל... ויעיזו בפניו לאמר כי רוצים להעבירו מהיות שופט... וכדי בזיון וקצף לקדוש ה'... וזאת הורע בעיניו בייחוד כמו שנאמר: 'וירע הדבר בעיני שמואל'". (שם ח', ה).
הסבר זה, כהסבר יחיד לתגובתו של שמואל, אינו מספק. שמואל הנביא לא היה פוסל את בקשת העם אך ורק על רקע אישי.
רש"י מפרש:
"וירע הדבר" - לפי שאמרו "לשפטנו ככל הגויים".
פירושו של רש"י קשה משתי סיבות:
1. במצוות מינוי המלך בדברים (י"ז, יד) מופיע הביטוי "ככל הגויים". "כי תבוא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי".
2. הכתוב, בנמקו את תגובתו של שמואל, מצטט מדברי העם. העם ביקש: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים". תגובת שמואל: "וירע הדבר". הנימוק: "כאשר אמרו, תנה לנו מלך לשפטנו".
אם כדברי רש"י, הפסול העיקרי בדברי העם היה הביטוי "ככל הגויים". כיצד אם כן, ויתר הכתוב על טיעון זה בנמקו את תגובת שמואל?
הקושי בהבנת תגובתו של שמואל גובר לאור הסכמתו של הקב"ה: "שמע בקול העם והמלכת להם מלך". אם הקב"ה מסכים, מדוע רע הדבר בעיני שמואל?
"ויאמר ה' אל שמואל, שמע בקול העם... כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם. ככל המעשים אשר עשו מיום העלותי אותם ממצרים ועד היום הזה, ויעזבני ויעבדו אלהים אחרים, כן המה עושים גם לך".
בתשובת הקב"ה שני חלקים:
1. הבחנה: לא אותך מאסו - כי אם אותי מאסו.
2. השוואה בין בקשתם לבין מעשי בני ישראל מיציאת מצרים.
מן ההבחנה ניתן ללמוד, שבני ישראל מאסו בדבריהם את ההנהגה ולא את המנהיג. מן ההשוואה ניתן ללמוד שמאיסתם בצורת ההנהגה היתה תהליך מתמשך.
יש להגדיר את המאפיינים בהנהגת השופטים מול הנהגת המלך כדי להבין את בקשתם להחלפת ההנהגה.
השופט והמלך
"ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'... ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים... וימכרם ביד אויבהם... ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויבהם. ויקם ה' שופטים ויושיעום" (שופטים ב', יא).
דור השופטים מאופיין בהנהגה מקומית המתמנה לצורך פתרון בעיה. כאשר בני ישראל היו במצוקה, הקב"ה הקים להם שופט, בכל פעם משבט אחר, והוא נלחם עם בני שבטו באויבים. השופט שהושיע את בני ישראל המשיך לשפוט עד מותו. בין שופט לשופט היתה תקופה ללא מנהיג.
המלכות, לעומת זאת, מאופיינת בקביעות ובממלכתיות.
"ואומר אני... שהרצון האלוקי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כולם... ולא לצורך המשפטים, שהרי היו בתי דיינים קבועים בכל עיר, אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות". (כלי יקר, דברים י"ז, טו)
מלך מאחד את העם כולו תחת שלטונו, ושלטון המלך מתמשך ואף ניתן להעבירו בירושה.
"'אשימה עלי מלך' - שתהיה המלכות לו ולזרעו, לא כעניין השופטים, שהיה השופט מולך הוא לבדו אבל לא זרעו אחריו". (ספורנו, שם)
בני ישראל בדורו של שמואל טענו: "הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך". לכך היה ראוי שיבקשו: "עתה שימה לנו שופט אחר לשופטינו", אך הם מבקשים "שימה לנו מלך". כאומרים, לא רק בניך אינם מוצאים חן בעינינו, כל צורת ההנהגה של השופטים מאוסה עלינו. שימה לנו מלך - החלף את צורת ההנהגה!
בהנהגתו של שמואל היו סממנים של הנהגת המלך, אך עדיין היו בה המאפיינים הייחודיים של תקופת השופטים.
שמואל, בניגוד לקודמיו, לא קם כמושיע בעת צרה, אלא ליווה את העם לאורך תקופה, ועבר בכל ערי ישראל לשפטם: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות" (שמואל א' ז', טז). בדרך זו איחד את העם תחת הנהגתו, ואף הנחיל לבניו את תפקידו - ובכל זאת העם לא מרוצה.
שמואל, שכתב את ספר שופטים, העביר מסר זה בפסוק החוזר ונשנה בספר: "בימים ההם אין מלך בישראל", ופסוק זה אף מסיים את הספר. רוצה לומר, שופט קם, ועוד שופט מושיע קם - אך העם מצפה לשינוי, "בימים ההם אין מלך בישראל". בני ישראל שואפים לצורת הנהגה שונה.
הקב"ה משווה רצונם זה לעזיבתם אותו מיום היותם לו לעם, כל ימי המדבר וכיבוש הארץ: "ככל המעשים אשר עשו מיום העלותי אותם ממצרים ועד היום. ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים". בקשת העם למלך, יש בה מעין עבודה זרה!
השוואה זו שעושה הקב"ה מובילה למסקנה, שמשמעות בקשת העם היתה מעבר לצורה חיצונית של קביעות וממלכתיות המאפיינת את המלוכה.
הנהגה ניסית מול הנהגה טבעית
בני ישראל הונהגו מאז יציאת מצרים בהנהגה ניסית. בהנהגה זו, הקשר בין הקב"ה לעמו גלוי. הקב"ה הודיע לעם אם ימלא את צרכיהם ובאיזה אופן. היענותו או אי היענותו של הקב"ה, היתה תלויה ברמתו הרוחנית של העם, תוך שיקוף מתמיד לדרגתו הרוחנית של העם ככלל ושל כל יחיד בעם, ובהדגשה על מידת הערבות ההדדית של כל אחד ואחד בעם לכלל. דוגמא לכך היא מעילתו של עכן בחרם, שגרמה למפלת העם במלחמת העי. שיקוף זה מתבטא בכך שהקשר בין מעשי העם והמאורעות הקורים אותו, גלוי.
קשר זה מבטא, מחד, את הקרבה הגדולה בין הקב"ה לישראל, ומאידך, מטיל אחריות כבדה על כל אחד ואחד בעם.
גם בהנהגה בדרך הטבע, הקשר בין הדרגה הרוחנית של העם למאורעות הקורים לו הוא קשר ישיר, אך האדם לא תמיד מזהה אותו.
המלבי"ם בפרושו, מתייחס לענייננו:
"ודבר זה פירשתי היטב... שציווי המלך הוא רק בעת שמתנהגים כפי דרך העולם והטבע, שאז צריך שיהיה עליהם איש אחד שינהיגם בענייני הכלל... אבל בימי שמואל, שהיו מונהגים על ידי זכותו של שמואל בהנהגה ניסית אלוקית, וה' היה המלך היוצא לפניהם... לא היה צורך להם למלך... רק אחר מות שמואל, שאז נפסק העניין הניסי, והיתה הנהגתם בדרך הטבע, אז היו מצווים לשאול להם מלך. ולמה נענשו בימי שמואל? מפני שהקדימו על ידם". (מלבי"ם לדברים י"ז)
שמואל היווה חוליה מקשרת בין תקופת השופטים לתקופת המלכים. חז"ל אמרו: "שאלוהו את המלך שלא בעונתו". עדיין לא היו בשלים למלכות, עדיין לא היו בשלים לראות את השגחת ה' כפי שהיא מופיעה בהנהגה הנראית כטבעית. הקדמת הבקשה העידה על חוסר מוכנות ועל תפיסה לא נכונה של שינוי ההנהגה. אולי לכך התכוון רש"י בפרשו את תגובתו של שמואל: "וירע הדבר בעיני שמואל" - "לפי שאמרו מלך ככל הגויים". והרי בני ישראל ביקשו: "שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגויים". השמיט רש"י את הביטוי "לשופטינו" לומר - לא משפט הגויים הם מבקשים, מלכות הגויים היא בקשתם.
מלך, לפי התורה, הוא חוליה מקשרת בין הקב"ה לישראל, ותפקידו לשמור על הקרבה הגדולה שבין העם לקב"ה, להנהיג את העם על פי התורה, ולהתריע על האחריות ההדדית והמחויבות של הפרט לכלל. העם בימי שמואל רואה במלכות את אספקט הממלכתיות תוך התעלמות מההיבטים הייחודיים למלך בישראל.
"ככל הגויים". זוהי הזרות ששומע הקב"ה בבקשתם, ואותה הוא משווה לעבודה זרה.
תגובתו של הקב"ה, יש בה השלמה עם הבקשה "שמע בקול העם", ויש בה עוד ניסיון אחרון להניא אותם מדרישתם: "אך כי העד תעיד בהם, והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם".
ותמוה, הרי משפט המלך שאומר שמואל אינו משפט המלך מהתורה? המפרשים מתלבטים בשאלה זו.
רלב"ג כותב:
"והנה הודיע שמואל לישראל את משפט המלך... ואחשוב שאין המלך מותר באותם עניינים שזכר, אבל רצה שמואל ליראם ולבהלם... והנה בסוף העניין היו מלכיהם סיבה להתעות ישראל ולהסירם מעל ה'".
שמואל, למרות שרע הדבר בעיניו, אינו כועס - הוא מתפלל. הקב"ה אינו כועס. הוא מבטא אכזבה קשה: "לא אותך מאסו - כי אותי מאסו". שמואל מספר לעם במשפט המלך את סוף התהליך, אתם מבקשים הנהגה כדרך העולם ולא הנהגה אלוקית בדרך טבעית - סופה של הנהגה זו להביא להדרדרות עד עבודה זרה וגלות.
זקני ישראל קלטו את מה שביקש שמואל להעביר אליהם בתארו את משפט המלך, אך לא היו מוכנים לסגת מבקשתם. "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל" (ח', יט). בכל זאת חל שינוי בנוסח דרישתם.
תחילה ביקשו: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים".
לאחר דברי שמואל חזרו על בקשתם תוך שינוי משמעותי: "והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו" - צורת הנהגה חיצונית, ככל הגויים, אך לא משפט ככל הגויים.
ניתן לפרש את תגובתו של שמואל ברמות שונות של פגיעה: פגיעה בשמואל כאדם, הכואב שמאסו העם בבניו. פגיעה בשמואל כשופט, הכואב שמאסו העם את דרך הנהגתו. לאור האמור לעיל, נראה שכאבו של שמואל היה במשמעות העמוקה של מנהיג הכואב את הדרדרות עמו.
גדולתו של שמואל באה לידי ביטוי ביחסו אל העם. שמואל התריע על הרע שבבקשתם, אך מאחר והעם עמד על דרישתו, הפך שמואל להיות המנהיג התומך.
בפרק י"ב, לאחר המלכתו של שאול, אומר שמואל:
"אל תיראו, אתם עשיתם את כל הרעה הזאת, אך אל תסורו מאחרי ה'... כי לא יטוש ה' את עמו... גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה."