עקידת יצחק ובחירת ירושלים / הרב מרדכי ברויאר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עקידת יצחק ובחירת ירושלים

מחבר: הרב מרדכי ברויאר

"בשדה חמד", תשנ"ה, גיליון ט-י

בשדה חמד, גיליון ט-י, 1995

עקידת יצחק ובחירת ירושלים

שתי פעמים נזכרת ירושלים בתורה. שתיהן בספר בראשית; בשתיהן אברהם אבינו הוא במרכז המאורע, והוא, כביכול, החפץ בירושלים. בפעם הראשונה הוא נפגש עם מלכי-צדק מלך שלם - וכך נתגלתה לו ירושלים כעיר הצדק והשלום. בפעם השנייה הוא הקריב בה את האיל, שאלהים הראה לו - וכך נתגלתה לו ירושלים כעיר הראייה והיראה. בין שני המאורעות האלה מקופלות שתי הבחינות של "ירו-שלם": בחינת היראה ובחינת השלום.

 
פגישת אברהם עם מלכי-צדק תובן על רקע פגישתו עם מלך סדום, שהרי שתי הפגישות האלה מתוארות בתורה זו לפנים מזו. כי כבר יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שווה, הוא עמק המלך; אלא שעדיין לא אמר את דברו. באותה שעה הגיע גם מלכי-צדק. וכך עומדים שני המלכים האלה מול אברהם החוזר ממערכות המלחמה: זה בא לברכו בשם אל עליון קונה שמים וארץ; וזה בא להציע לו עסקה: החלפת נפש ברכוש. היה זה אפוא מעמד מובהק של "בחירה", הוטל על אברהם לבחור בין שני הניגודים: בין ברע לבין מלכי- צדק - בין סדום לבין ירושלים.
 
ואברהם מכריע לטובת ירושלים. כי הוא נותן מעשר לכוהן אל עליון - ובשם אל עליון מסרב להתעשר; אכן הוא "מעשר כדי שיתעשר". אך אין זו הכרעה בדיני "נפש ורכוש". כי השבועה שהוא נשבע למלך סדום היא שבועת הבחירה בירושלים: מול ברע של סדום הוא קורא בצדק ושואל בשלום ירושלים!
 
מבחינה זו הפרשה השנייה של סדום (בראשית י"ח-י"ט) דומה לפרשה הראשונה (בראשית י"ד). אלא שהפעם אברהם הוא בחברון; והניגוד של סדום איננו צדק ושלום, אלא צדקה ומשפט.
 
גם פרשה שנייה זו תובן על ידי סמיכות פרשיות: זה עתה צחקה שרה על בשורת הולדת הבן; וכבר קמו המבשרים והשקיפו על פני סדום. אך בטרם ייחרץ דינה של סדום, יזכיר הקב"ה את צוואתו של אברהם אבינו:
 
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". (בראשית י"ח, י"ט)
 
אכן בבית אברהם לא יהפכו משפט למשפח - וצדקה לצעקה. ואילו בסדום ריבה אחת נתנה צדקה לעני - וצעקתה עלתה לפני כיסא הכבוד. יבוא אפוא בעל הצדקה וידון על עיר הצעקה.
 
"ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה... ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה". (שם כ'-כ"א)
 
אולם אברהם איננו רק בעל צדקה, אלא הוא גם "אוהב צדק" - אוהב לצדק את הבריות. לפיכך ממקום שיצא הקטרוג, משם הוא בא ללמד זכות: אם לצדקה - "האף תספה צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע?" ואם למשפט - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"
 
אלא שגם אהבת הצדק של אברהם לא תציל את רשעי סדום. אחד היה שם לוט, והוא: "אותו היום נתמנה לשופט". ואילו אנשי סדום מתנכלים למי ש"בא לגור וישפט שפוט". וכשם שהמשפט הוסג לאחור, כן הפכה צדקה לצעקה. ולא עוד, אלא שבמקום ש"גדלה צעקתם את פני ה'" (בראשית י"ט, י"ג) - שם המוכיח הוא "כמצחק בעיני חתניו" (שם פס' י"ד).
 
וכך עתיד אברהם להשקיף מחברון על סדום שאבדה בעוונה. בניו יעשו צדקה, וה' יעשה עמו צחוק; ואילו סדום חרבה לעיניו - בעוון צעקה ומצחקים. וכך מתבררת שנית בחירת אברהם בירושלים. כי כבר אבד עושרו של ברע מלך סדום; ואילו הוא כהן לעולם על דברת מלכי-צדק בשלם.
 
אולם משפט וצדק ושלום הם רק צד אחד של מטבע ירושלים. כי הצד האחר הוא יראה וראייה. והבדל גדול יש בין שתי הבחינות האלה. כי הצדק והשלום הם מצוות שכליות, וגם בני נח נצטוו בהם. משום כך בן נח הוא ראשון מלכי-צדק בשלם, והוא המייצג את ירושלים לאברהם. ואילו ראייה ויראה הם יסודות עבודת ה'. לפיכך כל אדם לא יהיה בהר ה', שעה שה' בוחר במקום מקדשו. גם עבד אברהם וגם בנו מן השפחה ישבו להם פה עם החמור. כי הקב"ה בא לבחור בציון; ואל יהיה שם אלא האב ובנו הנעקד - וענן ה' ומלאכו.
 
אם תמצי לומר, לא באה פרשת העקידה אלא לברר את קדושת ירושלים. מבחינה זו קרובה היא לפרשה ראשונה של סדר ראה, העוסקת גם היא ב"מקום אשר יבחר ה'" (דברים י"ב). אלא ששם, כביכול, עדיין לא נבחר המקום; עדיין לא נודע, היכן עתידה שכינה לשרות. ולא נקבע שם אלא עצם העיקר הגדול: אל תהא עבודת ה' על פי שרירות הלב של הבנת האדם; אלא מקום העבודה וגם סדר העבודה הם על פי הבחירה האלהית בלבד.
 
וכך מזהירה התורה את ישראל בבואם לרשת את הארץ: האומות היושבות בארץ כנען בחרו את אלהיהם כלבבם. משום כך הם הבוחרים את מקומות העבודה "אשר עבדו שם הגוים... את אלהיהם" (דברים י"ב, ב'); והם הבוחרים את סדר העבודה "איכה יעבדו הגוים... את אלהיהם" (שם פס' ל'). מקומות העבודה הם "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן"; וסדר העבודה הוא "תועבת ה' אשר שנא כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם."
 
לפיכך שתי פעמים הזהירה התורה את ישראל לבל ילכו בחוקות הגויים: "לא תעשון כן לה' אלהיכם" - ביחס למקום העבודה (דברים י"ב, ד'); "לא תעשה כן לה' אלהיך" - ביחס לסדר העבודה (שם פסוק ל"א). כי לא האדם בוחר לו אל כלבבו. אלא אל יחיד בוחר לו אומה יחידה; הוא המקדש את "המקום אשר יבחר" ואת סדר העבודה אשר "יאהב".
 
חומר האיסור של קרבנות אדם איננו תלוי בגוף המעשה האכזרי. אילו בחר ה' בקרבן זה, כבר היה זה מעשה "אהוב"; אך ה' לא בחר בו - והרי זה מעשה "שנוי". כי אין "שנאה" אלא חוסר בחירה. בסיני ירדה שנאה לאומות, שהרי ישראל נבחרו שם - והאומות נדחו ו"נשנאו". שני תאומים נולדו ליצחק - ואין ביניהם אלא קדושת הבחירה: "הלא אח עשו ליעקב נאם ה' - ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א', ב'-ג').
 
משום כך אתה מוצא, שאין התורה מזכירה "שנאת ה'" אלא בשני מקומות בלבד. האחד מתייחס למקום העבודה: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים ט"ז, כ"ב); והשני מתייחס לסדר העבודה: "לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם" (שם י"ב, ל"א).
 
אכן, מקומות רבים מצויים בארץ, הראויים מצד עצמם להיות משכן לשכינה; ובדרכים שונות ראוי לו לאדם להתקרב לאלהיו. אך אחד הוא המקדש והמזבח, "אשר יבחר בו ה'"; ואחד הוא סדר העבודה, שהוא "אהוב" לפני המקום.
 
פרשת העקידה מבטאת את כל זה על ידי מעשה שבפועל. אל יעלה על הדעת, שמסירות הנפש של אדם מישראל פחותה מן המסירות של האומות. הנה הם מקריבים את בניהם לאלהיהם, ואילו אנחנו הוזהרנו מלהינקש אחריהם, לבל נעבוד את ה' כדרכם. אך לא מפני שהמעשה הוא שנוי בעינינו, או שהוא למעלה מכוחנו הנפשי. היפוכו של דבר: אילו היה זה מעשה "אהוב" בעיני ה', לא היה דבר שימנענו ממנו. כל המדרגות הגדולות של מסירות נפש לה' היו מושגות על ידי עקידת יצחק שבפועל. אפר יצחק הצבור לפני ה' היה מזכה אותנו בכל מעלות הקדושה, שהרי קיימנו את מצוות אהבת ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. אלא שהקב"ה מנענו מן המעשה הזה. כי מלאך ה' נתגלה לאברהם והזהירו מלשלוח את ידו אל הנער. באותה שעה נתגלה, שהקרבת בן היא "תועבת ה' אשר שנא". אך אברהם כבר זיכה לבניו את כל הקניינים הנקנים על ידי העקידה. זכות העקידה והאפר הצבור עומד לבניו עד היום הזה; שהרי ביקש לעשות את מעשה העקידה - כל עוד היה "אהוב" ורצוי - והוא נמנע ממנו רק אחרי שנודע לו, שהוא "תועבת ה' אשר שנא".
 
וכך שני יסודות נתגלו בפרשת העקידה - והם גם היסודות של הפרשה הראשונה בסדר "ראה": נתקדש המקום "אשר יבחר בו ה'", ונקבע סדר העבודה שהוא "אהוב" לפני ה'. שלושה ימים הלך אברהם כדי לחפש את המקום "אשר אמר לו ה'". כי הוא "לא יעלה עולות בכל מקום אשר יראה" (עי' דברים י"ב, י"ג); אלא הקב"ה יקדש את הר המוריה, אשר בחר לו לשבתו. וכך ביום השלישי נתגלה ההר - והנה ענן קשור לראשו:
 
"וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". (בראשית כ"ב, ד')
 
וכדרך שנבחר המקום, כן נתגלה גם סדר העבודה. כי לא האדם יבחר את הקרבן, הנראה לו, אלא "אלהים יראה לו השה לעולה". הוא הבוחר והוא הרואה. ואם יראה אלהים "לעולה בני" - הרי הקרבן הוא אהוב ורצוי לפני ה'. וכל מעלות הקודש, הנקנות על ידי מסירות נפש, קנויות לו לעוקד ולנעקד.
 
אך ה' לא בחר בקרבן זה. כי לא בא ניסיון העקידה אלא לגלות את סוד הבחירה של הקרבנות. הקרבן הרצוי לפני ה' איננו תלוי במהותו - אלא בבחירתו. לא "לעולה בני" ולא "השה לעולה" - אלא אלהים יראה לו "השה לעולה בני". וזו גם "יראת ה'", שנתבררה על ידי העקידה. כי המלאך מעיד, שאברהם הוא "ירא אלהים" כי לא חשך את בנו את יחידו. אכן רק האומר "אלהים יראה" - הוא "ירא אלהים" באמת.
 
רק עכשיו הגיעה השעה לגלות לאברהם את סדר העבודה. שתי פעמים "נשא אברהם את עיניו" במעמד העקידה. בפעם הראשונה הוא גילה את המקום הנבחר; בפעם האחרת הוא מגלה את הקרבן "האהוב":
 
"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" (בראשית כ"ב, י"ג).
 
אכן ירא אלהים יראה איל - הוא האיל שאלהים יראה!
 
באותה שעה הושלם מעמד העקידה ואברהם קורא את שם המקום על שם שני היסודות שנתגלו בו: בחירת המקום - ובחירת הקרבן. במקום זה אלהים יראה את הקרבן - ושמו ה' יראה. ובעצם המקום יראה ישראל, וה' יראה לעמו - בהר ה' יראה.
 
וכך נתגלתה ירושלים לאברהם בשתי תקופות של חייו: במעמד מלכי-צדק מלך שלם נתגלתה בחינת הצדק והשלום; במעמד העקידה בהר המוריה נתגלתה בחינת הראייה והיראה. ועתה, מעשה אבות סימן לבנים. גם בניין ירושלים על ידי דוד ושלמה נעשה בשני שלבים. כי דוד המלך כבש את העיר וגם קידש את הר המוריה; אולם רק שלמה בנו זכה לבנות את בית המקדש. שני המלכים האלה מייצגים את שתי בחינותיה של ירושלים. דוד מסמל את בחינת הראייה - שלמה את בחינת השלום. ולא יכלה ירושלים להיות בשלמותה - אלא על ידי צירופם של שני המלכים האלה.
 
דוד הוא המלך הנבחר, כדרך שירושלים היא העיר הנבחרת. שהרי עליו אמרה תורה: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים י"ז, ט"ו). הוא הרועה שנמשח על ידי הרואה - והוא שה' ראהו לו מלך. שבע פעמים מדגיש הכתוב בספר שמואל (שמואל א', ט"ז), שמינוי דוד תלוי ב"ראייה"; ועוד נוספו עליהן שלוש לשונות "בחירה". ובפירוש נאמר לשמואל, מה הוא עיקר ה"ראייה" האלהית:
 
"אל תבט אל מראהו... כי לא אשר יראה האדם. כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". (שמואל א' ט"ז, ז')
 
כך אמר ה', שעה ששמואל ראה את אליאב (שם פס' ו'). כי ה' ראה לו למלך בבני ישי (שם פסוק א') - את "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" (שם פסוק י"ב).
 
וכשם שדוד נבחר בראייה כן זכה לקדש את הר המוריה. כאברהם בשעתו ראה שם את מלאך ה':
 
"וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה'". (דברי הימים א' כ"א, ט"ז)
 
כאברהם הוא הקים שם מזבח לעולה, וה' ענהו באש. ו"בראות דוד כי ענהו ה'" (שם פסוק כ"ח) - מיד נתקדש המקום והמזבח. ובלשון שנבחר המלך, נתקדש גם מקום המקדש; מי שנאמר בו "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א' ט"ז, י"ב) - הוא שאמר "זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל" (דברי הימים א' כ"ב, א').
 
אולם דוד המלך לא זכה להשלים את הבניין. שהרי ירושלים איננה רק עיר הראייה, אלא היא גם עיר השלום. משום כך אין די ביפה עיניים וטוב רואי - אם שפך דמים כאדמוני; אלא יש צורך באיש שלום - שיצטרף אל האיש שה' ראהו.
 
כך מסר דוד לבנו בכפילת לשונות דם, מנוחה, ושלום: לא "אדמוני", אלא "שלמה" יצטרף אל "טוב ראי" - כדי להשלים את בניין "ירו-שלם":
 
"ויהי עלי דבר ה' לאמר, דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו". (דבהי"א כ"ב, ח-ט)
 
וכך העיד הכתוב, שעה שבא לתאר את בניין בית המקדש: בכפילת לשונות ראייה ושלום נרמז חלקם של שני המלכים - כל מלך לפי תפקידו המיוחד לו:
 
"ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים, בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו". (דברי הימים ב', ג', א')
 
מכאן ואילך כל הבא בשערי ירושלים, יחוש את קדושתה משני מקורותיה: ממקור האורה - ומנהר השלום. כי בהר "המוריה" ה' "ייראה" לעמו. שם הראל ושם "אריאל", ושם "ייראה" ישראל את פני ה'. שם הכוהן ל"אורים" ותומים, וישראל מתברכים ב"אור פני ה'".
 
וכדרך שבא לראות, כך בא ליראות, ובמקום ראייה - יראה. בבוא כל ישראל ליראות את פני ה' ישמעו ולמדו "ליראה" את ה'. מהר המוריה תצא "אורה", וה' "יורה" לעמים את "אורחותיו". ובית יעקב יעברו לפניהם וילכו "באור ה'". כי על כן "אור" לה' בציון ותנור לו בירושלים.
 
ואם הר המוריה הוא בראש ההרים, הרי סוכת שלום פרוסה על ירושלים, מלך שהשלום שלו איווה את ירושלים משכן לו. שלום בחילה, שלווה בארמונותיה, ואוהביה ידברו בה שלום. תגיל בת ציון וירושלים תריע, עת מלכה יבוא לה ודיבר שלום. גדול יהיה כבוד הבית, ובמקום הזה יינתן שלום. ובצד השלום - המשפט והצדק. כי שם ישבו כיסאות למשפט, כיסאות לבית דוד. לשלום אין קץ ייכון כיסא דוד בסעד משפט וצדקה. שערי ירושלים נפתחים, ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. ונצר משורש ישי ישפוט בין הגויים ויוכיח לעמים. כי מימות עולם מלכי-צדק הוא מלך שלם; ולעדי עד ימלוך בה אבי עד שר שלום.
 
הנה זו ירושלים שלמטה המכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ראייה ושלום נתמזגו בה מזיגה שלימה. ברכת כוהניה הארת פני ה' - וסופה שימת שלום. קרבן חוגגיה עולת ראייה - וסופו שלמי חגיגה. ושיר המעלות בפי העולים, כולו לכבוד ירושלים: תחילתו כפילת יראה וראייה - וסופו כפילת שלום:
 
"אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו...
הנה כי כן יברך גבר ירא ה'
יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך
וראה בנים לבניך". (תהלים קכ"ח)