חייך או חיי חברך, חיי מי קודמים?
מחבר: עמירם דומוביץ
בשדה חמ"ד, גיליון 3, 1997
בעקבות קבלת החוק "לא תעמוד על דם רעך" - תשנ"ח, שונה ועודכן המאמר, שבו היתה התייחסות להצעת החוק.
האם מותר לאדם לסכן את עצמו, כדי להציל את חיי חברו מסכנת נפשות ודאית?
שאלה עקרונית זו, נידונה במשך הדורות, החל מתקופת התלמוד ועד לימינו, תוך התייחסות למקרים ספציפיים. להלן שלושה מקרים:
א. שו"ת "יחווה דעת"(1), חלק ג, פ"ד
חולה כליות באופן רציני, עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חברו, או מכיוון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חברו מוודאי סכנה?
ב. שו"ת "ציץ אליעזר"(2), חלק ט, כ"ח
חולה שהרופאים אומרים שנשקפת לו ספק סכנה לחייו, ונתנו לו תרופה לזה, והחולה הזה השיג בקושי התרופה הזאת, והחולה שרק ספק סכנה לו, מסתפק אם יש לו לתת התרופה שהשיג לחולה שני, שנתון בסכנת חיים ודאית.
ג. שו"ת רדב"ז(3), חלק ג, תרכז
שאלת ממני אודיעך דעתי, על מה שראית כתוב: אם אמר השליט לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך?
במאמר זה נעסוק בהרחבה בלימוד התשובות לשאלות אלו, ונציע כיצד ללמד אותם בכיתה. בעלי השו"ת שעסקו בשאלות אלו ודומות להן, התרכזו בעיקר בארבעה מקורות תלמודיים, וניסו להסיק מהם תשובה לשאלה העקרונית: האם מותר לאדם לסכן את עצמו, כדי להציל את חיי חברו.
להלן דף המקורות התלמודיים (מס' 1), ובאור למקורות אלו.
דף מקורות מס' 1
המקורות התלמודיים
1. בבא מציעא סב, א
ורבי יוחנן, האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה? מבעי ליה לכדתניא: שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך": חייך קודמים לחיי חברך.
ביאור
ורבי יוחנן, האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה?: ורבי יוחנן, מה הוא לומד מן הפסוק "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה,לו)?
מבעי ליה לכדתניא: רבי יוחנן צריך את הפסוק לדין ששנינו בברייתא.
קיתון: כלי שמחזיק מים ושותים ממנו.
אם שותין שניהם, מתים: "בצמא, שאין מספיק לשניהם" (רש"י).
ואם שותה אחד מהם, מגיע ליישוב: "וימצא מים" (רש"י).
2. ירושלמי, תרומות פרק ח, הלכה ד (סוף הפרק)
רב אימי איתצד בסיפסיפה. אמר ר' יונתן: ייכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעון בן לקיש: עד דאנה קטיל, אנא מתקטיל. אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא. אזול ופייסון ויהבוניה ליה.
פירוש פני משה
איתצד בסיפסיפה: ניצוד במקום סכנה הרבה (בידי גזלנים), ומלשון "האף תספה" ו"פן תספה" הוא ודומיהם, שכל הניצוד לשם, סוף נספה הוא.
ייכרך המת בסדינו: כלומר שנתייאש הימנו, ואין לו (לרבי אימי) אלא להכין לעצמו תכריכי המת.
עד דאנה קטיל אנא מתקטיל: ושמע רשב"ל ואמר: או אני אהרוג או אני נהרג.
אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא: אני אלך ואציל אותו בכוח.
אזול ופייסון, ויהבוניה ליה: והלך ופייס לאותן גזלנים, והניחוהו ונתנו אותו לידו.
3. נידה סא, א
הנו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר. אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו, חזו יתייכו. אטמרינכו, הא אמור רבנן: לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו.
ביאור
הנו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא: על קבוצה של אנשים מן הגליל יצאה שמועה שהם הרגו אדם.
אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר: קבוצת אנשים זו, שהמלכות רדפה אחריהם כדי להעמידם לדין, ברחה והגיעה לרבי טרפון, וביקשה ממנו שיסתיר אותה מפני המלכות.
אמר להו: היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו: אמר להם רבי טרפון: מה אעשה אתכם? אם לא אסתיר אתכם, תגלה אתכם המלכות.
אטמרינכו, הא אמור רבנן: לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי: ואם אסתיר אתכם, הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף על פי שאסור לקבל, לחשוש צריך, כלומר שמא השמועה שיצאה עליכם נכונה ש"הרגתם ואסור להציל אתכם" (רש"י).
זילו אתון טמרו נפשייכו: לכו אתם והסתירו את עצמכם.
תוספות, ד"ה "אטמרינכו, הא אמור רבנן לישנא בישא וכו'"
פירש בקונטרס: ושמא הרגתם ואסור להצילכם.
ובשאילתות דרב אחאי (סוף פ' שלח סי' קכט) מפרש: שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך. והיינו מייחש מבעי ליה למיחש, שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שייזהר שלא יבוא לו הפסד ולא לאחרים.
4. סנהדרין עג, א
תנו רבנן: מניין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך."
והא להכי הוא דאתא? האי מבעי ליה, לכדתניא: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך"?! אין הכי נמי.
ביאור
שניתן להצילו בנפשו: שמותר להרוג את הרודף.
והא להכי הוא דאתא? האי מבעי ליה לכדתניא: וכי הפסוק "לא תעמד" (ויקרא יט, טז) בא ללמדנו דבר זה? והרי מפסוק זה לומדים דבר אחר, כפי שמצינו בברייתא: "מניין לרואה וכו'."
אין הכי נמי: באמת פסוק זה בא ללמדנו את הדין של הברייתא, ואילו את הדין שמותר להרוג את הרודף לומדים ממקור אחר.
הדבר המעניין הוא שמקורות תלמודיים אלו נתפרשו על ידי חכמי ישראל, בדרכים מנוגדות. יש שראו בהם ראיה כי אדם חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חיי חברו. לעומתם אחרים ראו באותם מקורות, ראיה כי אסור לאדם לסכן את עצמו (או לכל הפחות איננו מחויב בכך), כדי להציל את חיי חברו.
להלן דף מקורות (מס' 2), ובו דוגמאות כיצד כל אחד מארבעת המקורות, התפרשו בשתי דרכים אלו.
דף מקורות מס' 2
דברי המפרשים למקורות התלמודיים
מקור 1 - שניים שהיו מהלכים במדבר (ב"מ סב.)
א. שו"ת "חוות יאיר", סימן קמו ר' יאיר חיים בן משה בכרך (אשכנז, מאה 17)
מחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו, וש"ס דידן ב"מ ראש דף ס"ב, נמי הכי משמע. דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. ואם כן מחויב לכנוס עצמו לספק נפשות, אפילו בספק הצלה.
ב. הנצי"ב, "העמק שאלה", שאילתא קמז ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (אשכנז- פולין מאה 20)
ולכאורה דעת בן פטורא תמוה, וכי בשביל שאי אפשר לקיים "וחי אחיך" מחויב הוא להמית את עצמו ח"ו. ואיזו תועלת תהיה מה שיתן לחבירו. אלא העניין דאם ישתו שניהם, על כל פנים יחיו יום או יומים גם שניהם, שלא יגיעו לישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים. מה שאין כן אם לא יתן לחבירו הרי ימות בודאי בצמא, ובא ר"ע ודרש "וחי אחיך עמך" "חייך קודמין", והפירוש אפילו ספק, חייו קודמין.
מקור 2 - ריש לקיש שהסתכן כדי להציל את רב אימי (ירושלמי, תרומות פ"ח)
א. כסף משנה, רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א, הי"ד
כתב הגהות מיימון... בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. (רבים מן המפרשים סברו שהכוונה לירושלמי בתרומות, המביא את המעשה על ר"ל ורב אימי.)
ב. שו"ת "יד אליהו מלובלין", סימן מג ר' אליהו בן שמואל מלובלין (פולין-א"י, -מאות 17-18)
בירושלמי פ"ח דתרומות... דמצינו דריש לקיש מסר נפשו להציל את רב אימי... התם באמת פליגי ר' יונתן אריש לקיש. אבל אפשר לומר, דר' יונתן דאמר "יכרך המת בסדינו" רוצה לומר דאיננו מחוייבים להסתכן, אך ריש לקיש עביד ממידת חסידות ולא מצד הדין.
מקור 3 - סרובו של ר' טרפון להסתיר את החשודים ברצח (נידה, סא.)
א. שו"ת "יד אליהו מלובלין" סימן מג
ראיה דאין צריך להכניס עצמו בספק סכנה בשביל אחרים ממה שכתב התוספות בפ"ט דנדה דף ס"א, גבי ר' טרפון שלא רצה להטמין הני בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא כו'. שלא רצה לסכן עצמו עבורם, אף שמסתמא לא היה אצלו רק ספק סכנה אם יוודע למלכות. דמסתמא היה יכול להתנצל שאינו יודע שהרגו, והם היו בוודאי הצלה אילו הטמינם, על כל זאת לא היה רוצה להטמינם מספק.
[ב. שו"ת "יד אליהו מלובלין" מדגיש כי מסקנתו בבאור המקור נובעת מפרושו של התוספות לסוגיה, בהמשך נברר מהי המסקנה ממקור זה על פי פירוש רש"י.]
מקור 4 - "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר" (סנהדרין, ע"ג.)
א. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א, הי"ד
כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להציל ולא הציל... וכל היוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך"
כסף משנה
כתב הגהות מיימון, עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל.
ב. שו"ת הרדב"ז, חלק ה, ריח - ר' דוד בר שלמה אבן זמרא (ספרד-מצרים-צפת מאות 16-15)
מה שכתב הרב ז"ל "כל היכול להציל וכו'" איירי במי שיכול להציל להדיה בלא שיסתכן המציל כלל... ולא זו בלבד, אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל.
כאמור, ארבעת המקורות התלמודיים הובנו בדרכים מנוגדות, על ידי הפרשנים השונים. להלן באור דבריהם:
מקור 1 - "שניים שהיו מהלכין במדבר" (ב"מ, סב.)
א. שו"ת "חוות יאיר": ר"ע (שעל פיו נפסקה ההלכה) דיבר רק על מקרה שאם ישתו שניהם - שניהם ודאי ימותו, ומכאן ניתן לדייק שר"ע סובר שבמקרה שאם ישתו שניהם, קיים סיכוי - ששניהם ינצלו (=ספק), או אז חייב אדם לסכן את עצמו. כלומר חייב בעל הקיתון לחלק את המים ביניהם, ועל ידי כך להכניס את עצמו למצב של ספק סכנה, כדי להציל את חברו.
ב. הנצי"ב: את שיטת ר"ע ניתן להבין רק על רקע דבריו של בן פטורא. כדי שבשיטת בן פטורא יהיה מעט הגיון מוסרי, חייבים לומר שהמחלוקת בינו לר"ע עוסקת במקרה שאם ישתו שניהם, קיים סיכוי ששניהם ינצלו (=ספק). על כך אמר בן פטורא "ישתו שניהם", ור"ע סבר שגם במקרה של ספק, הדין הוא "חייך קודמים לחיי חברך", כלומר אסור לאדם לסכן את עצמו.
מקור 2 - ריש לקיש שהסתכן כדי להציל את רב אימי (ירושלמי, תרומות פ"ח)
א. "כסף משנה": ממעשהו של ריש לקיש ראיה שחייב אדם לסכן את עצמו.
ב. שו"ת "יד אליהו מלובלין": ממעשהו של ריש לקיש ראיה שאדם אינו חייב לסכן את עצמו:
1. זו מחלוקת, בין ריש לקיש לבין רבי יונתן.
2. יתכן שריש לקיש עשה זאת רק ממידת חסידות, ולא על פי הדין.
מקור 3 - סירובו של ר' טרפון להסתיר את החשודים ברצח (נידה, סא.)
א. שו"ת "יד אליהו מלובלין": על פי פרוש התוספות: "שיזהר שלא יבוא לו הפסד", סירובו של רבי טרפון להחביא את החשודים בהריגה, נבע מההלכה שאדם אינו חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חיי חברו.
ב. ר' אליהו מלובלין מדגיש שמסקנה זו הכרחית רק לפי התוספות. לעומת זאת מפירוש רש"י: "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם", לא ניתן להסיק דבר ממקור זה כתשובה לשאלה אם מותר לאדם להסתכן כדי להציל את חיי חברו. מאחר ולפי רש"י יתכן שהסירוב של רבי טרפון להחביא את החשודים בהריגה, נבע מסיבה אחרת, והיא: שאסור היה לו לעבור על חוק המדינה. אם הם הרגו, צריכים הם להישפט ולהיענש.
מקור 4 - "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר" (סנהדרין, ע"ג.)
א. "כסף משנה", ע"פ הגהות מיימוניות: מהברייתא משמע שאדם חייב לסכן את עצמו. ואם אדם נידרש להתערב ולמנוע מן הליסטים או מחיה רעה לפגוע בחיי חברו, סביר שהתערבות מעין זו כרוכה בסיכון נפשו.
ב. שו"ת הרדב"ז: הכלל הוא שאדם אינו חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חברו. ומן הברייתא אין ראיה הפוכה, מאחר והיא עוסקת במקרה, שהמציל מכניס את עצמו ל"קצת ספק סכנה", כלומר שרוב הסיכויים שהמציל לא יאבד את חייו.
סיכום השיטות השונות
|
|
מקור א
|
מקור ב
|
מקור ג
|
מקור ד
|
|
מסקנת
המפרשים
|
חוות יאיר
|
הנצי"ב
|
כסף
משנה
|
יד אליהו
|
ע"פ רש"י
|
יד אליהו
|
כסף
משנה
|
שו"ת
הרדב"ז
|
|
חייב
|
אסור
|
חייב
|
אינו חייב
|
אין להסיק
ממקור זה
|
אינו חייב
|
חייב
|
חייב
רק
בקצת סכנה
|
שיטת הרדב"ז והרב עובדיה יוסף
המחלוקת בפרשנות למקורות התלמודיים, הובילה למחלוקת להלכה בין הפוסקים.סיכום השיטות השונות תוך כדי התייחסות לארבעת המקורות התלמודיים ולפרושים השונים למקורות אלו, ניתן למצוא בתשובתו של הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה בונה את מסקנותיו ההלכתיות בנושא שלנו בעיקר על סמך דברי הרדב"ז.
הרדב"ז מתייחס לשאלה שהצגנו בשתי תשובות שונות אחת בסימן תרכז ופעם נוספת ב-ריח. ולכאורה שתי התשובות סותרות.
הרדב"ז בתשובה בסימן תרכז לשאלה שהבאנו בתחילת המאמר, אודות אדם שנדרש מן השלטון שיסכים שיקצצו אבר אחד מאבריו, או אחרת ימיתו את חברו, כותב:
א. שו"ת רדב"ז, חלק ג, תרכז
איך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חברו. הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיכול לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה, דספיקה דידיה עדיף מוודאי דחבריה.
מכאן משמע שהרדב"ז מתנגד לכך שאדם יסכן את עצמו, כדי להציל את חיי חברו, אבל בסימן ריח, כשהוא נשאל כיצד הוא מסביר את פסיקת הרמב"ם הוא כותב:
ב. שו"ת הרדב"ז, חלק ה, ריח
מה שכתב הרב ז"ל "כל היכול להציל וכו'"... ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל.
מכאן משמע שאדם חייב להסתכן כדי להציל את חבירו. בניגוד למקור הקודם שהוא אסר להסתכן. אלא הקורא את כל התשובה רואה כי המקורות אינם סותרים. מאחר והרדב"ז מבחין בין שלוש דרגות של סכנה חיים למציל.
מה שכתב הרב ז"ל "כל היכול להציל וכו'" איירי במי שיכול להציל להדיה בלא שיסתכן המציל כלל... ולא זו בלבד, אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה אפילו הכי חייב להציל.
ומכל מקום אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך.
לפי הרדב"ז, שלוש דרגות הסכנה הן:
דרגה א: "קצת ספק סכנה" (כלומר רוב הסיכויים שלמציל לא יגרם כל נזק – פחות מ- 50%) - במקרה כזה פוסק הרדב"ז: חייב להציל.
דרגה ב: "ספק המוכרע" או "ספק השקול" (ספק של 50%) - במקרה כזה הוא פוסק: אינו חייב להציל.
דרגה ג: "ספק הנוטה אל ודאי סכנה" (כלומר רוב הסיכויים שהמציל ימות - מעל 50%) - במקרה כזה פוסק הרדב"ז: אינו חייב להציל.
על יסוד דברי הרדב"ז האלו הרב עובדיה מתרץ את הסתירה בין שתי התשובות של הרדב"ז:
שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד
תדע, שבשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם חלק ה' (סימן רי"ח) כתב, שמה שפסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות רוצח) שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך, זהו גם כשיש קצת ספק סכנה למציל כגון שרואה את חברו טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, שבכל אלו יש קצת ספק סכנה למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל, ודווקא בשביל ממון חברו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חברו חייב להציל. וכן הוא בירושלמי ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בתשובה חלק ג' (סימן תרכ"ז) הנ"ל כתב שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה, שספק שלו עדיף מודאי של חברו. אלא ודאי שהוא מחלק בין ספק שקול לבין קצת ספק סכנה כלשונו הנ"ל.
וכן ביאר בעצמו בתשובתו בחלק ה' (סימן רי"ח), שאם הספק של הסכנה נוטה אל הודאי סכנה כלומר שעל פי הרוב ישנה סכנה, או אפילו בספק שקול של סכנה, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק של הסכנה נוטה אל ההצלה, אם לא הציל הרי זה עובר על לא תעמוד על דם רעך. עד כאן.
הרב עובדיה מסביר את הסתירה בין שתי התשובות של הרדב"ז כך:
במקרה שהאדם נדרש לקצוץ את אחד מאבריו כדי שחברו לא ימות (סימן תרכז) - מדובר במקרה של ספק שקול או ספק הנוטה אל הודאי, ולכן הרדב"ז פסק שאינו חייב לסכן את עצמו.
ואילו הרדב"ז (בסימן ריח) שמסביר כיצד פסק הרמב"ם שאדם חייב להציל את חבירו ב"לסטים שבאו עליו או וחיה רעה גוררתו וכד'" - מדובר במקרה של קצת ספק סכנה.
הרב עובדיה יוסף בתשובתו לשאלה בנושא תרומת כליה, מביא את שתי התשובות של הרדב"ז, מאמץ את ההבחנה בין שלוש דרגות הסיכון, מקבל את פסיקת הרדב"ז לגביהן. ועל יסוד דברים אלו הוא פוסק:
שו"ת "יחווה דעת", ג, פ"ד
מותר וגם מצווה לתרום כליה אחת מכליותיו, להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנת מחלת כליות.
היתר זה נובע מכך שהתורם נכנס רק ל"קצת ספק סכנה", וכדברי הרב עובדיה יוסף:
נמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאוד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים הנ"ל חוזרים לבריאותם התקינה.
יש לשים לב שבמקרה של "תרומת כליה" הניסוח של הרב עובדיה הוא "מותר" או "מצווה" ואילו במקרה של לסטים וחיה רעה הניסוח הוא "חייב". ניסוח זה מובן מאחר ובמקרה של כליה הדרישה מן האדם לוותר על אחד מאבריו מה שלא קיים במקרה האחר.מטעם זה, גם הרדב"ז בתשובתו (סימן תרכ"ז - אודות אדם שנדרש שיקצצו אחד מאבריו שלא ממית) כותב: "איני רואה טעם לדין זה, אלא מידת חסידות ואשרי חלקו מי שיכול לעמוד בזה". לאמור, מאחר וגם כאן מדובר במקרה של ויתור על אבר הפסיקה היא שהדבר מותר ולא חובה.
מכל מקום המסקנה ההלכתית של הרב עובדיה יוסף (על סמך דברי הרדב"ז) היא: חייב אדם לסכן את עצמו כדי להציל את חברו רק במקרה שהסכנה הנשקפת לעצמו מועטת.
מן הראוי להשוות מסקנה זו, לחוק שהתקבל בכנסת (כ"ח בסיון תשנ"ח - 22.6.98) חוק שהוגש על ידי חבר הכנסת חנן פורת, החוק נקרא:
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח - 1998
1. (א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.
4. העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו קנס.
בדברי הסבר לחוק שנתחברו ע"י ח"כ חנן פורת נאמר:
הצעת חוק זו באה לעגן בחקיקה הישראלית את הערך המוסרי והחברתי שמקורו בתורה בפסוק "לא תעמוד על דם רעך אני ה'". לפיו מוטלת חובה על אדם לסייע להצלת חייו של אדם אחר.
בהצעת חוק זו מוצע לקבוע כעבירה, הימנעות מהושטת עזרה לזולת... וזאת כאשר בהושטת העזרה , אין סכנה לחייו של מי שאמור להושיטה...
- חלק ב -
השוואת החוק לפסיקה ההלכתית
נשווה בין הפסיקה ההלכתית (שיטת הרדב"ז) לבין החוק:
הפסיקה הלכתית: חייב אדם להציל את חיי חברו, ואפילו להסתכן אם מדובר במקרה שהמציל נכנס ל"קצת ספק סכנה". ברם במקרים של "ספק השקול" או "ספק הנוטה אל סכנה ודאית" אין חובת הצלה.
החוק: חייב אדם להציל את חיי חברו. במקרה ומעשה ההצלה כרוך בסיכון אין חובה להציל. יש לשים לב שהחוק לא מחלק בין דרגות שונות של סכנה, אלא כתוב בצורה קטגורית: "מבלי להסתכן".
לאמור המכנה המשותף בין ההלכה (ע"פ רדב"ז והרב עובדיה) לבין החוק רב, והוא שקיימת חובה על אדם להציל חבר שנמצא בסכנת חיים. ההבדל בין החוק להלכה מסתכם רק במקרה של "קצת ספק סכנה".
בדיוני ועדת חוק ומשפט נימק ח"כ חנן פורת מדוע אין בחוק דרישה מן האדם להסתכן.
פרוטוקול ועדת חוק ומשפט מתאריך 23.5.94
אנחנו איננו יכולים לחייב אדם להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חברו. בהלכה היהודית ניצבת שאלה, שעמדה לפני הפוסקים האחרונים, אם מותר לאדם להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חברו, או שאנחנו קובעים את הכלל שחייך קודמים, כפי שקבע רבי עקיבא. זאת מחלוקת שהייתה בין האחרונים, לא אכנס אליה עכשיו, אבל בודאי שאי אפשר לחייב אדם לסכן את חייו.
תשובת הרב אליעזר וולדינברג
שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ט, כ"ח
תשובתו של בעל ה"ציץ אליעזר", בדבר שני חולים ותרופה אחת, מבוססת אף היא על דברי הרדב"ז, וכך הוא פותח את תשובתו:
שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ט, כח
בשו"ת רדב"ז (סימן תרכ"ז) העלה, דאין לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חברו. ואם מחמיר על עצמו בכך, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. ע"ש.
ועולה בדעתי, דמזה תוצאות ללמוד גם על כגון חולה שהרופאים אומרים שנשקפת לו ספק סכנה לחייו, ונתנו לו תרופה לזה, והחולה הזה השיג בקושי התרופה הזאת, והחולה שרק ספק סכנה לו, מסתפק אם יש לו לתת התרופה שהשיג לחולה השני שנתון בסכנה ודאית. ולפי דברי הרדב"ז יוצא, שלא רק שאינו מחויב בכך, אלא גם זאת שאין לו (רשות) להחמיר בזה, שחומרתו היא קלות ראש בחייו העצמיים, ודינא הוא, דאפילו ספק, חייו שלו קודמים לחיי חברו.
הרב וולדינברג פוסק שלבעל התרופה אסור לוותר על תרופתו לחולה הוודאי, על פי הכלל שהובא ברדב"ז "ספיקא דידיה עדיף מוודאי חבריה". בהמשך תשובתו הוא מוכיח שגם בעל "פרי מגדים" פוסק כך באותו נימוק, וכן בעל הספר "חקר הלכה" מסכים לדבר ואף מביא נימוקים נוספים:
ומצאתי בספר "חקר הלכה" (להגאון ר' נפתלי הלוי לנדא ז"ל אבד"ק סטרעליסק) אות ח', בענייניי חולה סק"ב, שהעלה בכזאת גם מדעת עצמו, דאי הרפואה היא של בעל הספק, אין רשאי לתיתה לחברו, כיון דהתורה אמרה חייך קודמין אם כן, הווה ליה כממית עצמו, ומה חזית דדמא דחברך סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי(4). ופשיטא דאינו רשאי לתתה לחבירו, והוא ימות, כיון דהתורה התירו ללקחה לעצמו, וחבירו ימות (כבבא מציעא, סב, ע"א), שוב אינו רשאי להחמיר על דברי תורה. אם כן כיוון דגבי פקוח נפש הספק כודאי, אף אי נימא כדעת הפרי מגדים דגם בזה אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי(5), זהו כשאנחנו נותנים הרפואה. אבל כשהרפואה הוא שלו (של החולה שאינו מסוכן), כיון שהתורה עשאה גבי פיקוח נפש הספק כודאי, אם כן גם בזה אמרינן חייך קודמין. משום דאי יועיל לו, אין רשאי לתת לחבירו. והספק גבי פיקוח נפש הוא כודאי ע"ש, ולפי דברינו יש ראיה לכך מדברי הרדב"ז, וגם לרבות מדברי הפרמ"ג בעצמו, שהביא גם כן לדברי הרדב"ז וסתים לפסוק כוותיה.
סיכום הטעמים השונים שנאמרו במקרה שהתרופה שייכת לחולה הספק, ראה בטבלה המובאת בהמשך.
בעקבות המקרה הזה הרב וולדינברג דן בשני מקרים נוספים:
א. שני חולים, אחד ספק מסוכן והשני וודאי מסוכן, והתרופה היכולה להציל אותם שייכת לאדם שלישי או לבית החולים. למי יש לתת את התרופה: לחולה שהוא ספק מסוכן או לחולה שהוא וודאי מסוכן?
במקרה זה הרב וולדינברג מקבל את פסיקתו של ה"פרי מגדים":
אמנם ראיתי ב"פרי מגדים", באורח חיים סימן שכח, ב"משבצות זהב" סק"א,
שהעלה להלכה, דאם יש אחד שוודאי מסוכן על פי הרופאים וכדומה, ואחד ספק, ורפואה אחת אין מספקת לשניהם, דהוודאי דוחה הספק... ה"פרי מגדים" מדבר רק לגבי דידן, דהיינו היכא שהרפואה היא לא של אחד מהחולים אלא של גוף שלישי, ולכן שפיר העלה דהגוף השלישי צריך להקדים להושיט רפואתו להנתון בסכנה ודאי.
ב. שני חולים, ושניהם וודאי מסוכנים, והתרופה היא של גורם שלישי. האם ייתן אותו גורם שלישי את התרופה לאחד מהם, ואם כן למי? ואולי הוא לא ייתן לאף אחד? ואולי יחלקו את התרופה ביניהם, אף שכל אחד מהם זקוק לכל הכמות כדי להתרפא?
אך לאחר מכן חוזר (בעל "חקר הלכה") להסביר דינו של הפרמ"ג על פי מה שכותב עוד לומר, דאי שניהם ודאין, והרפואה שלנו, גם כן יש להסתפק איך עושין. דהא דרש בן פטורא בב"מ שם דימותו שניהם, ואל יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא ר"ע ולימד: חייך קודמין. אם כן, היכא דהרפואה היא שלנו, דלא שנא חייך קודמין, אין לנו רשות ליתן לאחד והשני ימות. ורק בספק ודאי אמרינן לדידן דאין ספק מוציא מידי ודאי, ומחויבין אנו לתת לבעל הוודאי. אבל בשניהם ודאין, נראה דאין לנו רשות בזה (לתת לאחד תרופה ולהניח לשני למות).
נראה בדעת הבעל "חקר הלכה" בזה, דאין כוונתו שלא יתנו להם כלל מהרפואה, רק כוונתו שלא יתנו זה רק לאחד, אלא ייתנוהו בין שניהם, דבינתיים ירוויחו כל אחד חיי שעה, ולאחר מכן רחמי שמים מרובים לשלוח להם עזרתו מקודש, בעבור זעם הדינים המתוחים עליהם, או שבינתיים יזדמן לשניהם עוד מזאת הרפואה.
ובדומה לזה מבאר הנצי"ב ב"העמק שאלה" בשאילתא קמז, סק"ד, דברי בן פטורא בב"מ שם, דלכאורה דעתו תמוה: וכי בשביל שאי אפשר לקיים "וחי אחיך" מחויב הוא להמית את עצמו, חס ושלום? ואיזו תועלת תהיה מה שייתן גם לחברו? אלא העניין דאם ישתו שניהם, על כל פנים יחיו יום או יומיים גם שניהם, שלא יגיעו ליישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים. מה שאין כן אם לא ייתן לחברו, הרי ימות בוודאי בצמא עיי"ש, ואם כן, הוא הדין נאמר כאן היכא שהרפואה שלנו, דלא שייך דברי ר"ע דחייך קודמין, ואזלינו בזה בתר דעתיה דבן פטורא, דמחויב לתיתה ולחלקה בין שניהם. וכן נראה לי. ובכאן הוא בחלק מה עוד עדיפא מההיא דבן פטורא בשנים שהיו מהלכין במדבר, דבכאן הכל הולך ובא רק על פי אומדנת הרופאים, הן בקביעות הסכנה לזה כן לזה והן בקביעת המידה הרפואה שעליהם לקחת, ולכן יש מקום יותר לומר בזה יחלוקו.
במקרה השלישי הרב וולדינברג מבסס את פסיקתו על שיטת בעל "חקר הלכה" שהביא בדבריו את המחלוקת בין ר"ע לבן פטורא (בבא מציעא סב, א), אלא שמדברי בעל חקר הלכה ניתן להבין שבמקרה "ששניהם וודאים" אין ליתן את התרופה לאף אחד מהם. בניגוד להבנה זו הרב וולדינברג מציע להסביר את שיטת בעל "חקר הלכה" בעזרת פירושו של הנצי"ב למחלוקת של ר"ע ובן פטורא (מקור 1ב), שממנה עולה שיש לחלק את התרופה בין שניהם וזאת למרות שאף על פי שכלאחד זקוק לכל התרופה כדי להינצל, בכל זאת אולי "בינתיים ירוויחו כל אחד חיי שעה,ולאחר מכן רחמי שמים מרובים" (כשיטת בן פטורא).
טבלת סיכום לתשובתו
של הרב אליעזר וולדינברג
|
מקרה א: "ספק" מול "ודאי" - תרופה של ה"ספק"
|
|
החכם
|
הדין
|
הטעם
|
|
ע"פ הרדב"ז
|
אין לו רשות לתת את התרופה לחברו
|
ספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה
|
|
ע"פ ה"פרי מגדים"
|
אין לו רשות לתת את התרופה לחברו
|
ספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה
|
|
"חקר הלכה"
|
אין לו רשות לתת את התרופה לחברו
|
1. התורה אמרה "חייך קודמים" (ב"מ)
2. "מה חזית דדמא דחברך סומק טפי"
3. מאחר ו"ספק"="ודאי" בפיקוח נפש, ממילא גם כאן "חייך קודמים".
|
|
מקרה ב: "ספק" מול "ודאי" - תרופה שייכת לגורם שלישי (בית חולים)
|
|
החכם
|
הדין
|
הטעם
|
|
ע"פ ה"פרי מגדים"
|
צריך לתת התרופה לחולה הוודאי
|
במקרה כזה אומרים את הכלל: "הוודאי דוחה הספק".
|
|
מקרה ג: "ודאי" מול "ודאי" - תרופה שייכת לגורם שלישי (בית חולים)
|
|
החכם
|
הדין
|
הטעם
|
|
"חקר הלכה"
|
"אין לנו רשות ליתן לאחד, והשני ימות"
|
במקרה זה אי אפשר לקיים את שיטת ר"ע "חייך קודמים", כי המקרה כאן שונה.
|
|
הרב וולדינברג
|
לחלק את התרופה בין שניהם
|
בינתיים ירוויחו כל אחד חיי שעה, לאחר מכן רחמי שמים מרובים - זו שיטת בן פטורא.
|
את מי מצילים קודם?
במקרה ג' דן הרב וולדינברג בשני חולים ודאיים ותרופה אחת, השייכת לגורם שלישי. אך ניתן לשאול מה יהיה הדין במקרה של חולים רבים, ותרופה אחת. מקרה כזה, אירע בבית החולים הדסה. בית החולים ביקש את עזרתו של הרב הראשי - הרב הרצוג:
פרופ' דוידסון: לפני שנים רבות, בסוף מלחמת העולם השנייה, אירע בבית- החולים הדסה מקרה מעניין מאוד: התפשטה מחלת ה"בקטיריאל מניגטיס", שהתמותה בה הגיעה למאה אחוזים, עד שהומצאה תרופת הפניצילין. כאשר הגיעה התרופה, שהספיקה לריפויו של חולה אחד, היו בבית -החולים 450 חולים. התעוררה דילמה: במי לטפל : בצעיר המטופל בילדים, או באדם המבוגר יותר? באדם שנושא משרה בכירה או במחוסר העבודה? פנינו לרב הראשי דאז, הרב הרצוג ז"ל, כדי שיעזור לנו להחליט. בסופו של דבר הוחלט, כי הרופא יטפל בחולה הראשון שייתקל בו במחלקה. כיצד אנו יכולים להחליט חייו של מי שווים יותר?
(מתוך פרוטוקול 304 של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, מיום כ"ד שבט תשמ"ז, 23.2.97)
מן הראוי להשוות פתרון זה לפתרון אחר, שהוצע על ידי חכם מוסלמי, אשר דן במקרה, הדומה למקרה שבו חלקו ר"ע ובן פטורא:
ראזי, אבו בכר מוחמד - רופא ופילוסוף, בגדאד מאות 10-9
דוגמת שני אנשים שנזדמנו למדבר אשר אין בו מים, ואצל אחד מהם סיפק מים כדי להציל את עצמו, ולא את חברו. מבין שניהם יש להעדיף למים במסיבות הללו את המביא תועלת מרובה יותר לבריות. וכך ההיקש בדוגמת העניינים הללו וכיוצא בהם. (תרגום)
הרב הרצוג מציג גישה שכל בני האדם שווים, ואין בסמכותו של אדם להחליט חייו של מי חשובים יותר, החכם המוסלמי אבו בכר, מעדיף להציל את חייו של האדם המביא תועלת מרובה יותר לבריות, כלומר אין חייהם של בני האדם שווים יש מי שחייו חשובים יותר ואותו יש להציל(6).
הדרכה למורה
ההדרכה למורה כוללת בעיקר הצעות דידקטיות, להוראת שתי תשובות:
א. תשובת הרב עובדיה יוסף: שו"ת "יחווה דעת", ג, פ"ד
ב. תשובת הרב אליעזר וולדינברג: שו"ת "ציץ אליעזר", ט, כ"ח
המטרה ללמד את שתי התשובות בשלמותן. לשם כך יש להקדיש כ: 3-4 שיעורים.
פתיחה
השיעור יפתח בקריאת שלש השאלות:
א. שו"ת "יחווה דעת" - תרומת כליה לחולה כליות.
ב. שו"ת "ציץ אליעזר" - שני חולים ותרופה אחת.
ג. שו"ת הרדב"ז - קציצת אבר כדי שלא ימיתו את חברך.
שאלה לכיתה
מהי השאלה העקרונית, העולה מתוך שלוש שאלות אלו?
דיון
התלמידים יביעו את דעתם מה צריכה להיות התשובה לשאלה העקרונית, והפתרון לשלוש השאלות.
הסבר המורה
שאלה זו נידונה על ידי חכמי ישראל, אשר ניסו לפסוק הלכה בעניין זה, על סמך ארבעה מקורות תלמודיים עיקריים.
"סדר"
שלב א: התלמידים יקבלו את דף מקורות מס' 1, וילמדו ב"חברותות" את ארבעת המקורות התלמודיים.
שלב ב: הכיתה תתחלק לארבע קבוצות, כל קבוצה תידרש לדון באחד המקורות, ולהגיע על סמך המקור, לאחת מן המסקנות הבאות:
1. אדם חייב להסתכן למען חברו.
2. אדם אינו חייב אך רשאי להסתכן למען חברו.
3. אסור לאדם להסתכן למען חברו.
4. לא ניתן להסיק דבר מהמקור התלמודי.
דיווח
התלמידים ישבו בריבוע, כך שכל קבוצה תשב בצלע אחת של הריבוע. על פי סדר, כל קבוצה תציג לכיתה את מסקנתה מהמקור התלמודי שקיבלו ללמוד, ותנסה לשכנע את שאר התלמידים בצדקת מסקנתם.
המסקנות של הקבוצות ירשמו על הלוח (חייב, רשאי, וכד'), באופן הבא:
|
|
מקור א
|
מקור ב
|
מקור ג
|
מקור ד
|
|
מסקנת הקבוצה
|
________
|
________
|
________
|
________
|
הסבר המורה
כשם שבדיון בכיתה, המסקנות לא היו חד משמעיות, כך גם חכמי ישראל נחלקו ביניהם כיצד לפרש מקורות אלו, ואף הגיעו למסקנות שונות בדבר השאלה העקרונית האם מותר לאדם לסכן את עצמו, כדי להציל את חיי חברו.
"סדר"
התלמידים יקבלו דף מקורות מס' 2, ילמדו ב"חברותות" את הפירושים השונים של חכמי ישראל לארבעת המקורות התלמודיים.
בלימוד זה נדרשים התלמידים לבאר לעצמם, כיצד הבין הפרשן את המקור שהוא דן בו. לבסוף ירשמו בקיצור, את מסקנת הפרשן (חייב, אסור, לא ניתן להסיק דבר מן המקור וכד'), וכיצד הגיע למסקנה זו.
דיווח
בגמר ה"סדר", התלמידים ידווחו על התוצאות כפי שרשמו בדף העבודה. המורה ירשום את התוצאות על הלוח, כך שהתלמידים יראו, כיצד כל מקור תלמודי התפרש בשתי דרכים מנוגדות:
|
|
מקור א
|
מקור ב
|
מקור ג
|
מקור ד
|
|
מסקנת
הקבוצה
|
________
|
________
|
________
|
________
|
|
מסקנת המפרשים
|
חוות יאיר
|
הנצי"ב
|
כסף משנה
|
יד אליהו
|
ע"פ רש"י
|
יד אליהו
|
כסף משנה
|
שו"ת הרדב"ז
|
|
חייב
|
אסור
|
חייב
|
אינו חייב
|
אין להסיק ממקור זה
|
אינו חייב
|
חייב
|
חייב רק
בקצת סכנה
|
קריאה ולימוד התשובה
לימוד כל התשובה של הרב עובדיה יוסף. במהלך לימוד התשובה, המורה יפנה את תשומת לב התלמידים, למקומות בהם הוא מזכיר בקיצור את המקורות התלמודים, ואת הפרושים השונים למקורות אלו, אשר נלמדו בהרחבה, קודם לכן. כמו כן יש להדגיש בפני תלמידים כי להלכה הרב עובדיה יוסף מבסס את תשובתו בעניין תרומת הכליה, על שיטתו של הרדב"ז בשתי תשובותיו: תרכ"ז, ו-רי"ח.
דיון בחוק של ח"כ חנן פורת
התלמידים ידונו בחוק של ח"כ חנן פורת: האם יש לחוק כזה מקום בספר החוקים של מדינת ישראל, האם בכלל ניתן לאכוף אותו, וגם אם קשה לאכוף אותו אולי יש לו מקום בבחינת "חוק הצהרתי" (בעל מסר חינוכי).
לבסוף יערכו השוואה בין החוק לבין המסקנה ההילכתית העולה מתשובת הרב עובדיה.
הקדמה לתשובתו של ה"ציץ אליעזר"
תשובה זו, אף היא מבוססת על דברי הרדב"ז בסימן תרכ"ז. הרב וולדינברג פותח את תשובתו בדברי הרדב"ז, ומהם הוא מסיק, מהי ההלכה במקרה של שני חולים, אחד "ספק" ושני "ודאי", ותרופה אחת השייכת ל"ספק".
לאחר קריאה והסבר של החלק הראשון בתשובה. המורה יוסיף כי בעקבות שאלה זו, הרב וולדינברג דן בתשובתו בשני מקרים נוספים:
א. שני חולים, אחד "ספק" ושני "ודאי", ותרופה אחת השייכת לגורם שלישי.
ב. שני חולים, ושניהם "ודאיים", ותרופה אחת השייכת לגורם שלישי.
"סדר"
התלמידים ילמדו ב"חברותות" את תשובתו של הרב וולדינברג, וימלאו את הטבלה שבדף העבודה. בטבלה זו יש לסכם את התשובות ההלכתיות לשלושת המקרים המוזכרים, הדין של כל מקרה ומקרה, והטעמים השונים.
|
מקרה א: "ספק" מול "ודאי" - תרופה של ה"ספק"
|
|
החכם
|
הדין
|
הטעם
|
|
ע"פ הרדב"ז
|
___________________
|
___________________
|
|
ע"פ ה"פרי מגדים"
|
___________________
|
___________________
|
|
"חקר הלכה"
|
אין לו רשות לתת את התרופה לחברו
|
1.
2.
3. מאחר ו"ספק"="ודאי" בפיקוח נפש, ממילא גם כאן "חייך קודמים".
|
|
מקרה ב: "ספק" מול "ודאי" - תרופה שייכת לגורם שלישי (בית חולים)
|
|
החכם
|
הדין
|
הטעם
|
|
|
ע"פ ה"פרי מגדים"
|
___________________
|
כיצד מנמק "חקר ההלכה" את דינו של הפ"מ
|
|
מקרה ג: "ודאי" מול "ודאי" - תרופה שייכת לגורם שלישי (בית חולים)
|
|
החכם
|
הדין
|
הטעם
|
|
"חקר הלכה"
|
"אין לנו רשות ליתן לאחד, והשני ימות"
|
___________________
|
|
הרב וולדינברג
|
___________________
|
___________________
|
דיווח
בגמר ה"סדר", התלמידים ידווחו על התוצאות, כפי שרשמו בדף העבודה.
התשובות תיבדקנה על ידי הכיתה והמורה. הטבלה עם הפתרונות מובאת בחלקו השני של המאמר.
סיום
הרב וולדינברג דן במקרה של שני חולים ותרופה אחת. אך ניתן לשאול מה יהיה הדין במקרה של חולים רבים, ותרופה אחת. מקרה כזה, אירע בבית החולים הדסה, והשאלה הופנית לרב הרצוג. המקרה בשלמותו מובא בחלקו הראשון של המאמר לאחר התשובה ב"צריך עיון". לאחר קריאת הקטע יתנהל דיון בכיתה על החלטת בית החולים שהונחה ע"י הרב הרצוג, לעומת גישתם של החכם המוסלמי, ראזי אבו בכר מוחמד מחד, וגישתו של ר' אליהו מלובלין מאידך.
הערות:
1. מחבר השו"ת "יחווה דעת", הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה נולד בבגדאד בשנת ה"א תר"פ (1920). בספרי תשובותיו, סדרות יביע אומר ויחווה דעת, אנו נתקלים בכל הבעיות ההלכתיות של ימינו ממש.
2. מחבר השו"ת "ציץ אליעזר", הרב אליעזר יהודה וולדינברג, יליד שנת ה"א תרע"ז (1917), כיהן כאב בית דין בירושלים. בספריו "ציץ אליעזר" הוא עונה על הרבה שאלות מודרניות, במיוחד בשטח ההלכה והרפואה. הוא כתב גם ספר הלכות מדינה, העוסק בבעיות הלכה ומדינה.
3. רדב"ז - רבי דוד בן שלמה אבן זמרא נולד בספרד בשנת ה"א רל"ט (1479) ונפטר בשנת ה"א של"ג (1573) בצפת. הוא יצא עם הגולה מספרד בשנת ה"א רנ"ב (1492) ועלה לצפת. בשנת ה"א רע"ג (1513) ירד ר' דוד מצרימה, שם היה לראש קהילת היהודים המקומית, ושימש כרב, אב בית-דין. הוא חזר לארץ בשנת ה"א שי"ג (1553) והתיישב שוב בצפת. מספר תשובותיו מגיע ליותר מ-10,000.
4. ומה חזית דדמא דחברך סומק טפי, דלמא דמא דידך סומק טפי?: ומה ראית שדמו של חברך אדום (חשוב) יותר? שמא הדם שלך אדום יותר? ביטוי זה נזכר בגמרא (סנהדרין עד,א) על אדם שבא לרבא ואמר לו, שאדון הכפר ציוה עליו להרוג את פלוני, ואם לא יהרוג את פלוני, יהרגו אותו. רבא ענה לו שייהרג, ובלבד שלא יהרוג את פלוני. והטעם של רבא: מי אמר שדמך אדום יותר, אולי דמו של פלוני אדום יותר?
בעל הספר "חקר הלכה" עושה שימוש בביטוי ההפוך לזה בענייננו, וקובע, שאין החולה שהוא בספק סכנה צריך לוותר על תרופתו לטובת חברו, שהרי אם יעשה כן, חברו יינצל, וייתכן שהוא ימות, ומי אמר לו שחייו של חברו יותר חשובים מחייו הוא?
5. אין ספק מוציא מידי ודאי: דבר שהוא ודאי וברור, וכנגדו עומד דבר מסופק ובלתי ברור, הולכים אחרי הוודאי, ולא אחרי הספק. כלל הלכתי זה נזכר בתחומים שונים בהלכה, כגון בענייני איסור והיתר, בדיני ממונות ועוד.
לדוגמה: חולדה נכנסה לבית בדוק מחמץ, וראו בוודאות שהכניסה לחם, ויש ספק שמא אכלה את הלחם. הדין: אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ, וצריך לחזור ולבדוק את הבית (ע"פ פסחים ט,א).
בעל "חקר הלכה", המסביר את שיטת הפמ"ג, עושה שימוש בכלל זה גם בדיני נפשות: כאשר התרופה היא של אדם שלישי, הולכים אחרי החולה הוודאי, ונותנים לו את התרופה, כי אין הספק יכול להוציא מידי הוודאי.
6. תפיסה זו אינה זרה ליהדות, ואף בין חכמינו מצויה תפיסה מעין זו שחייו של תלמיד חכם קודמים לחייו של עם הארץ. ונביא בקצרה את שיטתו של ר' אליהו בן שמואל מלובלין. "אם אחד גדול מחבירו במעלה כמו שכתב בסימן רנ"א ורנ"ב (יו"ד) אז יש להציל זה יותר, אפילו כל אדם מחויב להשתדל בזה יותר... גבי אם אחד הוא ודאי (בסכנת נפשות) והשני הוא בספק (סכנת נפשות), פשיטא דמוטב להניח את הספק ולהציל את הודאי. ואף גם בזה אם הודאי הוא עם הארץ והספק הוא תלמיד חכם נראה לעניות דעתי, דהתלמיד החכם קודם אף על פי שהוא בספק וצ"ע." (שו"ת יד אליהו מלובלין, סימן מג). ר' אליהו מבסס את שיטתו על המשנה האחרונה של מסכת הוריות העוסקת בעניין קדימה בפדיון שבויים ושם נאמר שתלמיד חכם קודם לעם הארץ אפילו הוא כהן גדול.