פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים
מחבר: אהרן קליינשפיז
בשדה חמ"ד, גליון ג-ד, 1995
הבעיה
חיילינו, רחמים אלשייך, יוסף פינק ורון ארד, נשבו בלבנון על ידי ארגון הטרור השיעי 'חיזבאללה'.
במשך השנים ניסתה ממשלת ישראל להביא לשחרורם בדרכים שונות, ללא הצלחה. לאחר מכן, נחטף השייך עוביד, מנהיג ה'חיזבאללה' בדרום לבנון, במגמה ליצור לחץ על הארגון ולהביא למשא ומתן.
יש להניח, שגם אם תהיה נכונות לשחרר את שבויינו, תתבע ישראל לשחרר תמורתם מחבלים רבים. זכורה לכולנו "עסקת ג'יבריל" משנת תשמ"ה, במסגרתה שחררה הממשלה מחבלים בתמורה לשלושה שבויים שלנו. בין המחבלים היו רוצחים רבים, שחזרו לבתיהם בשטחנו. בזמנו, עוררה העסקה ויכוח ציבורי סוער.
הבה נתאר לעצמנו, שישראל תתבע לשחרר תמורת שבויינו רבים מרוצחי ה"אינתיפאדה", ביניהם את הרוצח באוטובוס 405, ואת רוצחי רחל וייס וילדיה, ועוד מחבלים ומסיתים - כיצד על ישראל לנהוג? האם הצלת השבויים מצדיקה את עיוות הדין ואת הסיכון בשחרורם של המחבלים?
מצוות פדיון שבויים
צרתו של השבוי קשה. בשביו הוא צפוי לייסורים ולמוות (בבא בתרא ח:). לפיכך נפסק ב"שולחן ערוך" (יורה דעה, רנ"ב א-ג), שפדיון שבויים קודם לכל צדקה אחרת. אין מצוה גדולה כפדיון שבויים, וכל רגע שמאחרים לפדותם, כאשר אפשר להקדים, הרי זה כאילו שופכים דמים.
עם ישראל, לאורך כל ההיסטוריה, הצטיין בפדיון שבויים יהודים מצרתם. מתוך אהבת ישראל והכרת אחדות ישראל, עשו קהילות ישראל בכל אתר מאמצים עצומים, כלכליים וארגוניים, כדי לעזור לאחים בצרה. מסורת זו נמשכת מאבינו הראשון אברהם, שיצא למלחמה כדי להציל את לוט בן אחיו משביו, ועד ימינו אלה, בפעילותם של צבא הגנה לישראל וממשלת ישראל למען שבויינו(1) . מובן, שאף למען השבויים שלנו כיום נעשה את כל המאמצים לשחררם.
פדיון - בכל מחיר?
האם חובתנו זו לפדות את השבוי מחייבת אותנו לשלם עבורו כל מחיר שיידרש, או שיש גבול לכך?
מצאנו, שחז"ל תיקנו שאין לפדות את השבויים יותר על כדי דמיהן (גטין מה,א). כלומר, שאסור לשלם עבור שבוי יהודי מחיר גבוה יותר מזה המשולם עבור שבוי אחר!
הטעם המקובל לתקנה זו הוא (שו"ע שם, ד), שלא יהיו האויבים מוסרים את עצמם לשבות דווקא שבויים יהודים בשל המחיר הגבוה שהם מקבלים עבורם, ונמצא, שהצלת הנמצאים בשבי במחיר מופרז תגרום בעתיד לחטיפתם ולשבייתם של יהודים רבים אחרים.
מהו "מחיר מופרז"?
תקנת חז"ל, שקבעה שאין לפדות את השבויים "יותר מכדי דמיהן", תוקנה בתקופה שבה נמכרו שבויים כעבדים בשוק, ואז היה שווי לאדם: סכום הכסף בו הוא נמכר כעבד בשוק. יותר מזה היה קרוי "יותר מכדי דמיו". אך כיצד נעריך שוויו של שבוי בימינו, כשאין אנשים נמכרים בשוק כעבדים? ועוד: אם תמורת השבוי לא נדרש כסף אלא נפשות (כגון בענייננו: מחבלים תמורת שבויים) - כיצד נעריך מהו התשלום הראוי ומהו תשלום מופרז? האם אפשר בכלל להעריך כמה מחבלים שווה חייל אחד שלנו?
נראה, שקנה-המידה הוא: מה מוכנות שאר הממשלות בעולם לשלם עבור שבוייהן (עיין שו"ת רדב"ז א,מ'). יותר מזה ייחשב "מחיר מופרז", המהווה כניעה לסחטנות ופיתוי למעשי חטיפה רבים נוספים. ממשלת ישראל, ב"עסקת ג'יבריל" הידועה, שחררה מחבלים תמורת 3 שבויים שלנו. זהו ודאי "תשלום מופרז" לפי כל קנה-מידה. שום ממשלה בעולם לא נהגה כך לגבי שבוייה. נראה אפוא, ששחרור מאות ואלפי מחבלים תמורת שבויים בודדים שלנו ייחשב מחיר מופרז, ועל פי תקנת חז"ל אין לשלמו.
סכנת השבוי מול סכנת הציבור
סכנה מול סכנה
לדעת רוב הראשונים והאחרונים(2) אין משלמים עבור השבוי היהודי מחיר מופרז, גם אם הוא נמצא בסכנת נפשות. אמנם פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים, אבל במקרה זה, אם נפדה את השבוי ביותר מכדי דמיו, נגרום לכך שייחטפו יהודים רבים אחרים לשבי, ונמצא שבכך אנו מסכנים אחרים. כלומר, סכנת הנפשות של השבויים עומדת מול סכנת הנפשות של אנשי היישוב - ואין להציל את השבויים מסכנה על ידי הכנסתם לסכנה של יושבי הארץ, כי "אין דוחים נפש מפני נפש" (כל צופייך, הרב גרשוני).
אף בענייננו נראה, שפדיונם של שבויינו בלבנון תמורת שחרורם של מחבלים רבים, מכניס לסכנה את תושבי ישראל מכמה סיבות, וביניהן: א. חלק מהמחבלים המשוחררים יחזרו ויצטרפו לכוחות הטרור הפועלים נגדנו. ב. המחבלים יגבירו את מאמציהם לחטוף יהודים, כדי שישמשו להם בני ערובה לצורכי סחיטה: לשחרור אסיריהם או לצרכים אחרים. ג. מתבטלת ההרתעה שבעונש למבצעי מעשי רצח וחבלה, כיוון שהמחבלים נוכחים לדעת שלאחר תקופה מסוימת של ישיבה בכלא (בתנאים לא רעים) קרוב לוודאי שישוחררו תמורת שבוי יהודי שייתפס בידם ("הצופה", סיוון תשמ"ה, הרב גורן) (3) .
לפיכך נראה, לכאורה, שאין לנו לפדות את השבויים שלנו למרות הסכנה שהם נמצאים בה, כי בכך אנו מסכנים את תושבי המדינה.
ודאי סכנה מול ספק סכנה
אמנם העמדה של סכנת השבוי מול סכנת הציבור כשתי סכנות שוות אינה כה פשוטה. שהרי השבויים נמצאים בסכנת נפשות ודאית ובהווה - ואילו סכנת הציבור כתוצאה משחרור מחבלים נראית יותר מסופקת וגם יותר רחוקה: זהו חשש סכנה ובעתיד. לפיכך יש מקום לומר, שעדיף לשחרר את השבויים מסכנתם הוודאית העכשוית, ואין להימנע מכך בשל חשש סכנה עתידי לציבור.
אלא ששאלה גדולה היא: האם אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו הנמצא בסכנה ודאית? בזה נחלקו הפוסקים: יש מחייבים להציל כי ודאי סכנת חברו עדיף על ספק סכנתו, ויש שוללים באומרים שספק סכנה שלו עדיף על ודאי סכנת חברו (שם. עיין גם הל' רוצח סוף פ"א, ורדב"ז ג, תרכ"ז). נמצא, שבענייננו יש להטיל ספק אם אנו חייבים ליטול על עצמנו סיכונים, אפילו מסופקים ועתידיים, כדי להציל השבויים מסכנתם, אפילו היא ודאית וקרובה.
יחיד מול ציבור
יתר מזו, כאן עומדת סכנת היחידים השבויים מול שלומו ובטחונו של הציבור בכללו. ונראה, שלכל הדעות, יש להעדיף את בטחון הציבור על פני חיי היחידים, שהרי יוצאים למלחמה, ולפעולות צבאיות של חילוץ שבויים, למרות שבזה מסכנים חייהם של חיילים בסכנה ודאית וקרובה, למען הביטחון והשלום של כלל הציבור .
לפיכך נראה, שאם אכן ההערכה היא ששחרורם של מחבלים רבים יפגע בביטחון הציבור, אין לשחררם, למרות שעקב כך יישארו שבויינו ביד שוביהם ויימצאו בסכנת מוות.
ביטחון הציבור - היבטים שונים
אמרנו, שביטחון הציבור עדיף על פני טובת היחידים. אבל, האם פשוט לקבוע שפדיונם של חיילים שבויים תמורת שחרור מחבלים רבים פוגע בביטחון הציבור? לעיל עמדנו על הסכנות שבכך: הצטרפות המשוחררים לארגוני הטרור, חטיפת יהודים כבני ערובה, ביטול הרתיעה מעונש וכו'. מתוך כך היה נראה, ששחרור המחבלים מסכן את תושבי המדינה.
אולם יש טוענים (עשה לך רב, ז - הרב ח.ד. הלוי), שאנו נמצאים במצב מלחמה ממושך עם ארגוני הטרור, ובין כך ובין כך הם עושים ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע בנו וכדי לחטוף חיילים ואזרחים יהודים, ואם אינם מצליחים בכך, הרי זה תודות לדריכותם של זרועות הביטחון המגינים עלינו בע"ה. נמצא, ששחרורם של כמה מאות מחבלים אינו יוצר סכנה חדשה שלא היתה קיימת קודם לכן.
ועוד נקודה חשובה (שם), המוראל של חיילי צה"ל: כאשר חייל יודע שאם ייפול בשבי, מדינת ישראל תעשה את הכל כדי לשחררו - יילחם במסירות נפש. אולם אם יחשוש שיופקר לגורלו בשבי - האם הדבר לא ישפיע לרעה על כושר לחימתו? מעתה, יש לבחון מהו הנזק הביטחוני הגדול ביותר: שחרורם של מחבלים רבים, או פגיעה במורל של חיילי צה"ל ונכונותם הנפשית להילחם במלחמות שעלולות לבוא עלינו ח"ו? נמצא, שדווקא הדאגה לביטחון הציבור עשויה לחייב החלטה לפדות את החיילים השבויים למרות שהדבר כרוך בשחרור מספר רב של מחבלים, משום שפגיעה במוראל חיילי צה"ל עלולה להוות סכנה ביטחונית חמורה פי כמה לקיומה של המדינה מאשר הסכנה שבכמה מאות מחבלים משוחררים.
אכן, הבעיה קשה. על שרי הממשלה מוטלת אחריות כבדה. חובתם לשקול את שיקוליהם בהתאם לטובת ביטחון האומה (4) , ללא שיקולים צדדיים.
נתפלל, שהקב"ה יתקנם בעצה טובה מלפניו, ויזכו לפעול בהחלטותיהם לטובת הכלל והפרט גם יחד.
מקורות להרחבה
א. תחומין ד, עמ' 180.
ב. אור המזרח כח,א.
ג. עשה לך רב ז,נג.
ד. תורה שבעל-פה, כרך ז' וכרך ל"א.
ה. תחומין ו, עמ' 305.
ו. "הצופה" סיוון תשמ"ה, מאמר הרב גורן.
ז. "הצופה", מוסף לשבת, י' אב תשמ"ט.
ח. חוברת בהוצאת משרד החינוך, אגף הנוער, בעריכת הרב נפתלי בר-אילן.