אבות ובנים לנוכח משבר העלייה לארץ
דפוסי תגובה של דור הבנים להתנפצות דמות האב עם העלייה ארצה:
מחבר: הרצל ובלפור חקק
בשדה חמ"ד , גיליון 42, 1999
תוכן המאמר:
מבט ספרותי על העלייה ההמונית מן המזרח
העליות לארץ ישראל נמשכו כל הדורות, וכאשר בשלו התנאים ההיסטוריים והחברתיים קמה המדינה בתש"ח. ימים ספורים לפני הקמתה, נולדנו אנו. הקמת המדינה נתפסה כהתגשמות חלום דורות, וגם העליות השונות לארץ נתפסו כאירוע כמעט אסכטולוגי. ואם נמשיך שוב בהקבלה, גם לידתנו פורשה על ידי הורינו כמימוש של חלום ציוני, ואין פלא שהעניקו לנו שמות כה טעונים בהיסטוריה הציונית.
האידאולוגיה הציונית תמיד חייבה והוקירה את העלייה, אך מתברר שהעולים לארץ נתפסו כזרים, כאבק אדם. האבות המייסדים ראו עצמם מחוקקי תרבות, והם קיוו להיווצרות דגם אחר של יהודי בארץ ישראל - "היהודי החדש". תרבותם של העולים נתפסה כתרבות נחותה, והתהליך של השינוי תואר אז כ"כור ההיתוך": העולה התבקש להיכנס למגרסה ולצאת מצידה השני כשרוליק עם כובע טמבל. התהליך היה מר וקשה לעולים מאירופה, והוא היה מר שבעתיים ליהודים מארצות האיסלאם שחשו ניכור גדול יותר לממסד השליט, שהיה אז ברובו מיוצאי יהדות אירופה.
שורשי המשבר התרבותי
המשבר היה בעיקרו משבר של שוני תרבותי: מפגש של עדות שונות ושל תרבויות שונות. למפגש זה יש חשיבות עקב הציפיות ההיסטורית (ואם נרחיק לכת, הנבואיות) הנלוות אליו: קיבוץ גלויות, שיבת ציון לאחר אלפיים שנות גלות, מפגש של בנים אובדים מתפוצות שונות מכוח שייכות לאומית אחת. המתחים החברתיים שנוצרו עם המפגש העיבו על התגשמות החלום. התברר שהללו שראו עצמם אליטה מייסדת היו בעד עלייה אך נגד עולים, בעד תרבות אך נגד תרבותם של העולים (אולי משום שלא ניסו לדעת מהי).
העלייה ההמונית בשנות החמישים הייתה אירוע היסטורי יוצא דופן: עקירה כמעט כוללת של היהודים מארצות האיסלאם ועליית רובם הגדול לארץ ישראל. ממדי העלייה הגדולים יצרו קודם כל מהפך דמוגראפי: נוצר רוב ברור ליהודי המזרח. התיעוד מן התקופה מלמד על פחד של הממסד הפוליטי והתרבותי מהשינוי שיחוללו העולים בתרבות הישראלית שנוצרה עד אז.
ההלם היה הדדי: גם העולים חשו נכזבים מול שברו של החלום. הארץ הייתה שונה ממה שציפו והתרבות המודרנית איימה על עולמם המסורתי. יהדות המזרח באה ברובה מעולם מסורתי, להבדיל מיהדות אירופה שעברה תהליך של מעבר תרבותי ממסורת למודרניות ב"תקופה ההשכלה" (בעיקר יהדות מערב אירופה).
קושי נוסף שחוו העולים מן המזרח נבע מכך שעקב הנסיבות ההיסטוריות נישא הממסד במדינה רכת הימים על ידי היהדות האירופית. הדגל של "כור ההיתוך" לא בא לבטא שאיפה לסינתיזה של תרבויות. בחברה הישראלית ניתן דגש לתרבותם של יהודי אירופה על פני התרבות האחרת. כתוצאה מכך הוחרפה הרגשת הזרות של העולים מן המזרח. המעבר התרבותי גם פגע במעמדו של אב-המשפחה, שבעבר זכה למעמד רם, לציות ולכבוד. כאן התמוטטה המסגרת הפטריארכלית, והוא לא נחשב עוד למקור הסמכות ולבעל זכות ההכרעה. בחברה החדשה הערכים היו שונים. העולים פגשו חברה הנושאת פניה לטכנולוגיה ולעיור (אורבאניזציה), ובחברה זו - כך התברר - הצעירים מוערכים יותר מהוריהם עקב היותם בעלי ההשכלה ושליטתם בשפה העברית.
המשבר של דור הבנים
תהליך המעבר התרבותי הנחיל כאב ומפח נפש לא רק לדור האבות. ההשלכות על דור הבנים היו קשות לא פחות. העימות בין תרבות הבית לתרבות בית-הספר היה טראומטי. דור הבנים היה לדור של קלועים בתווך: הם חשו מבוכה וניכור לנוכח תרבות הבית, באשר זו תרבות "לא נחשבת" בבית הספר (ובית-הספר כמעוז ההשכלה נחשב יוקרתי יותר). הם חשו ניכור גם כלפי בית-הספר, באשר הוא מתעלם מזהותם ומנביט בהם בושה בעצמם, בהוריהם, במוצאם ובתרבותם. המשבר הוליד זהות חצויה ו"נאמנות כפולה" המכבידה על התפקוד היומיומי (יצחק נבון תאר זאת בסיפורו "הולך ברקידה").
מתוך מעקב אחר עדויות של יוצרים שונים שקמו ליהדות המזרח בשנים האחרונות, מתברר שהחוויה המעצבת שחוו בבגרותם הייתה החוויה של התנפצות דמות האב. הייתה זו חוויה כואבת וטראומטית. ניתן לומר שהדור שנתן ביטוי ספרותי לטראומה היה הדור השלישי. רוב היוצרים שקמו בדור האחרון וביטאו את הכאב הם הנכדים, שדובבו את כאב הנפילה של האבות והסבים.
יצירות הספרות מאפשרות לעקוב אחר דפוסי התגובה השונים למשבר המעבר התרבותי וליחסי אבות ובנים בעידן של משבר זה. תהליך השינוי התרבותי מזמין מתחים בין הדורות, מבוכה מול התמוטטות האבות, התכחשות לעבר (לתרבות, לעדה, למשפחה) שכמוה כבריחה מזהות. תהליך כזה יכול להניב גם תחושות של התנגדות לשינוי התרבותי והתבצרות בזהות העדתית, תוך הגנה על זהותם של האבות.
קריאה בשירים של משוררים מאפשרת לנו לחוות את העובר עליהם אך גם להיות מודעים לעובר עלינו. הספרות מאפשרת לנו להתנסות בחוויות של אחרים ובו זמנית להתמודד עם עצמנו ומה שחווינו (חוויות שאנו זוכרים וחוויות שאנו מדחיקים).
האבות כגולים במולדתם
שירים רבים מציגים את המשבר של דור האבות לאחר העלייה ארצה. השיר "גלות" מאת בלפור חקק מבטא את חווית הניכור ותחושת חוסר השייכות של האבות. השיר פורסם לראשונה ביולי 1978 ונכלל בספרו "ואז בקץ היוחסין" (1987). בשיר זה גדל הסב בעולם תרבותי, שבו האם רוקמת לו את שמו -את זהותו- בכתונת הפסים. המשורר כותב:
עליית הסב לארץ טעונה ברמז המקראי של עליית אברהם אבי-האומה מאור כשדים (בבל) לארץ, על פי הדיבור האלוהי. לאחר העלייה ארצה מעיראק הוא נופל מרום-מעלתו, וכותנתו נשחתת ואובדת:
הבית השלישי בשיר הוא הקשה מכולם. אם בבית השני יש מתח משיחי מקראי כלפי ארץ המולדת, הנה בבית הזה מדובר בסתם "ארץ" ללא שם תואר נלווה. כך גם לא מדובר כאן על עלייה, אלא על יציאה לגלות. הגלות היא במולדת עצמה:
הבית המסיים מספר את סופו של הסב, והסיום הוא ספק אופטימי ספק אירוני:
כדי לתאר את גודל הנפילה של הסב, מתואר הסב בשיר זה כמלך, כוהן ונביא. הסב גלה ממלכותו, בגדי כהונתו נשחתו ונבואתו אינה נדרשת. המורשת שהביא עימו - הכותונת - הולכת לאיבוד במגע עם הארץ החדשה. הסב אמנם זכה להגיע לארץ המולדת. אך מבחינה תודעתית הוא חש נוכרי וזר. פיזית הוא בארץ ישראל, תודעתית הוא לא שייך למקום: הוא גולה וזר במולדתו.
קלועים בין התרבויות
במצב שבו התרבות השלטת היא התרבות החדשה, ותרבות ההורים היא זו הנדחית - צפוי דפוס תגובה של צעירים שינסו להיאחז בתרבות החדשה. ארז ביטון בשירו "שיר קנייה בדיזנגוף" (מתוך ספרו "מנחה מרוקאית, ת"א 1978 ) מתאר באופן מטאפורי נסיון של מעבר תרבותי:
קניתי חנות בדיזנגוף
כדי להכות שורש
כדי לקנות שורש
כדי למצוא מקום ברוול .
ההשתרשות בעולם החדש מתוארת כהשתרשות ב"דיזנגוף" ו"רוול", סמלים למפגשי החברה הגבוהה בתל אביב. הכותרת עצמה כבר מרמזת על כישלון: "שיר קנייה". לא מדובר בהשתקעות של קבע בעולם החדש. מדובר בשהות זמנית בלבד. המשורר מכריז אמנם שרצונו להיות חלק מעולם זה, "להכות שורש". אך מיד הוא מדייק ואומר: "לקנות שורש". יש בכך אירוניה עצמית, הודאה בכך שהוא מאמץ דברים חיצוניים שאינם מהותיים לו.
ובהמשך הוא כותב:
אבל
האנשים ברוול
מי הם האנשים ברוול
מה יש באנשים ברוול
מה הולך באנשים ברוול
אני לא פונה לאנשים ברוול
כשהאנשים ברוול פונים אליי
אני שולף את השפה
מלים נקיות
כן אדוני
בבקשה אדוני
עברית מעודכנת מאוד .
האנשים בעולם החדש מסומלים בצירוף "האנשים ברוול", והם מופיעים כחברה הומוגנית העומדת מולו. הדובר בשיר ספקן ואירוני לגבי החברה החדשה ותוהה על מוסכמותיה. נראה שהוא חש זר בחברה זו, שכולה העמדת פנים בעיניו. יתכן גם שאינו מעוניין באמת ובתמים בחברה זו ("אני לא פונה"), וגם כשנוצרת תקשורת - היא מדומה: הוא נאלץ להעמיד פנים ולאחוז בגינוני נימוס מלאכותיים. השימוש בשפה שלהם מתואר כשימוש בנשק ("אני שולף את השפה"), בכלי חיצוני שאינו מהותי לו. ומה תוצאת ההתקרבות?
הוא כותב:
והבתים העומדים כאן עליי
גבוהים כאן עליי
והפתחים הפתוחים כאן
בלתי חדירים לי כאן .
העולם החדש נראה לו מאיים וחונק, סוגר עליו בעוצמתו ובכובדו. הוא חש מנוכר ולא שייך. "הפתחים פתוחים", ולכאורה הכל זמין ופתוח לפניו. ובכל זאת, הם "בלתי חדירים". יש פתחים רבים בעולם החדש, גודש של אפשרויות וכיווני דרך, ובכל זאת אין לו מקום בעולם זה. הצירוף "בלתי חדירים לי כאן" מחזק את המחשבה שהסגירות של העולם החדש בפניו היא הרגשה סובייקטיבית שלו, ולא עובדה אובייקטיבית. מה אם כן, הפיתרון ?
בשעה אפלולית
בחנות בדיזנגוף
אני אורז חפצים
לחזור לפרוורים
ולעברית האחרת .
לכאורה מדובר בחזרה לזהות העצמית המקורית, בשיבה לשורשיו שלו ובוויתור על המעמד של קלוע בתווך ועל הנסיונות להשתלב בתרבות החדשה. הוא רוצה להיות נאמן לעצמו, מתוך ספקנות לגבי האפשרות של קניית שורש חדש. החזרה היא בשעה אפלולית. יש תחושה של סוף יום וסוף של משהו שנכשל. הוא חוזר לפרוורים, לחברה האותנטית ממנה צמח וגם לעברית האמיתית ולזהות נטולת הזיוף והגינונים. השיר משאיר שאלה פתוחה המרחפת באוויר: ומה יהיה כאשר תיגמר האפלולית ויעלה בוקר חדש? המשורר ארז ביטון נדרש לנושא זה גם בשירים נוספים, והפיתרון לקונפליקט, כנראה, אינו חד משמעי.
בשיר אחר של ארז ביטון "דברי רקע ראשוניים" מתואר גם כן דובר שירי הקלוע בתווך בין התרבויות. הכותרת עצמה עדיין אינה מרמזת דבר, והיא תמימה: המשורר מוסר דברי רקע על עולמו השירי, על מקורות היניקה וההשראה שלו. מתברר שתרבות הוריו מאד מושרשת בו, והוא מתאר את אימו ואביו כדמויות שהפרו את שירתו. האם נתפסת כדומיננטית יותר, והוא מקדיש לה שני בתים בשיר:
אמי אמי
מכפר השיחים הירוקים בירוק אחר
מקן הציפורים המחליבות חלב מתוק מכל מתוק
מערש זמירי אלף לילה ועוד לילה.
אמי אמי
שהרחיקה רעות באצבעות צרדות
בהלקאות חזה
ובשם כל האימהות.
הדובר מתגעגע לכפר ילדותה של האם, והכפר מתואר כגן עדן אגדי שבו הירוק הוא אחר, החלב הוא מתוק מכל מתוק והאוויר רווי זמירי אלף לילה ועוד לילה. תרבות העבר מתוארת על דרך האידאליזציה, והמשורר אינו מצניע את הנוסטלגיה שלו לימים אלה. געגועיו לאימו מתבטאים גם באמפתיה שלו עם עולמה המופלא. היא חיה את החיים בפשטות ויודעת להתמודד עם הרע בדרכים עממיות, הרחוקות מן המושגים של התרבות המערבית. "באצבעות צרדות, בהלקאות חזה ובשם כל האימהות", כך מצליחה האם לנצח את הרע. המשורר המתגעגע לאימו יודע כי בעולמו המורכב אין פתרונות פשוטים לקונפליקטים ולרוע.
המשורר נכסף גם לעולמו של האב, ש"עסק בעולמות" (בתורת הנסתר), והוא מעלה את החומר בקדשו בערב שבת על העראק (הנתפס כמשקה משכר). הבן גם מביע קנאה באביו, שהיה בקיא בהלכות היהדות. וכך הוא כותב:
אבי אבי
אשר עסק בעולמות
אשר קידש שבתות בעראק נקי
אשר היה בקי מאין כמוהו
בהלכות בית כנסת .
וכאן הוא מגיע לתיאור עולמו שלו, ואנו מגלים עד כמה הוא קרוע בין התרבויות, עד כמה הוא קלוע בתווך בין תרבות הוריו ובין התרבות המודרנית:
אני אני
שהרחקתי עצמי
הרחק אל תוך ליבי
שכשהכל היו ישנים
הייתי משנן
הרחק אל תוך ליבי
מיסות קטנות של בך
ביהודית
מרוקאית .
הדובר בשיר התרחק בבגרותו מעולם העבר, מתרבות היניקה שלו, אך הוא אינו מסוגל באמת לברוח מעצמו. בלילה פורץ התת-מודע, רוחשים שוב המרתפים הפנימיים. הוא חוזר אל ליבו, אל עצמו. ואז מתברר לו שהוא חי בשני העולמות ואולי אף מחפש פיוס בין הניגודים. המוסיקה של באך (ובהקצנה, המיסות של באך!) מסמלת את התרבות החדשה, והוא מזמזם אותה ביהודית-מרוקאית... לא ברור אם נרמז כאן פיתרון של סינתזה תרבותית כמוצא מן הקונפליקט הקורע אותו, או שזוהי אירוניה עצמית על הסינתזה שהוא כה מייחל לה. בעינינו, שני הפירושים לגיטימיים.
פרידה מן העבר התרבותי
דפוס התגובה הראשון נע בתפר בין התרבויות. יש געגועים לעבר, ויש חלום להגיע לסינתזה תרבותית, גם אם הסינתיזה נראית מסופקת וקשה למימוש. דפוס התגובה השני של דור הבנים הוא קשה יותר. כאן מדובר על חרדה מניתוק ולפעמים מדובר בקרע טוטלי, בפרידה מודעת מן העבר התרבותי כדי להשתלב בתרבות החדשה.
שירו של הרצל חקק "במסגרת בתוך הרוחות" (בספרו "אם נילקח מן השקט", 1978) מתאר תהליך מכאיב של הינתקות ממקור הצמיחה, מתרבות הבית. העבר מתואר באור מיסטי ורומנטי, ויש קושי נפשי להיפרד מקסמיו:
הצמיחה מן המזרח מתוארת כזריחה, כהתגלות. המזרח מופיע כעולם של צבעים ססגוניים, ריחות חריפים ואמונות משונות. כמו בשירו של ארז ביטון "דברי רקע ראשוניים", אין בעולם המסורתי מקום לרע ולמחלות. ב"שני נמשח" להגנה ממזיקים יש רמז למנהג החינה ולמנהגים דומים. ב"טובת ירוק" יש רמז למנהג לברך תוך הכאת הנמען בצרור של עלים ירוקים: "סנתאק כדרא" - שתהיה שנתך ירוקה. ב"קסומה עיניים" יש רמז למנהג לצייר עיניים על חמסות, לסכל מזימות העין הרעה. ב"בדיל מרהיב" נרמז המנהג להרתיח בדיל או אבץ בתוך כף מתכת ולשפוך לסיר מים מעל ראשו של האדם שנפגע מן העין הרעה. וכל המנהגים באים להגן מן ה"סטרא אחרא" - הצד האחר, זהו כינויו של השטן במיסטיקה. הדובר בשיר חש געגועים לעולם הזה, אך נראה מן ההמשך שזהו חלק מן העבר, אך לא חלק מן ההווה.
בהמשך הוא כותב:
מתברר, אם כן, שהעבר הוא רק חלק מן הזיכרון, הוא תמונה תלויה על קיר. הוא אינו חלק מאורח החיים העכשווי. הקיר שעליו תלויה התמונה מן העבר הוא קר: סמל לעולם קר יותר, מנוכר יותר. תרבות העבר היא רק אורנמנט, קישוט אקזוטי על קיר התרבות השלטת. התמונה מן העבר תלויה על מסמר בלבד בתרבות החדשה, תלויה על בלימה. גם אם יתכן שהדובר בשיר מרגיש קירבה לתמונה מן העבר ורואה עצמו "זכור וחתום" בה, מעמדה של התמונה רופף.
ואיך הוא חי ללא תרבות הבית? הוא כותב:
הדובר בשיר נקלע לעולם זר וקר, המשדר אליו קור ושכלתנות וספקות מנקרים, עד כדי בלבול הזהות. בתרבות כזאת גוברים הפחד והבדידות. העימות בין העולמות יוצר מבוכה, מרי כלפי העולם הישן כדי להיאחז בחדש. ההיחשפות לרוחות החיצוניות מעוררת את הספקות ויוצרת התמודדות עם מצבים חדשים ("לשתות קר. לפחוד, להיות לבד") . הדובר נותר ללא נחמה, ללא חווית היחד של החברה הקהילתית, ללא תום וללא מלכות. בעולם הישן אפילו הנענע היה מוזהב, ואילו בעולם החדש הברק הוא מזויף, והזהב הוא ציפוי על קלידי פסנתרים. המוסיקה אין לה העוצמה של הבכי, ובעולם החדש היא רופסת וחיוורת.
התהליך המתואר בשיר הוא קודר ונוקב. התמונה שעל הקיר נתפסה בתחילה כקישוט מן העבר. אך גורלה נידון לכליה עם השנים. וכך הוא כותב:
התמונה מן העבר נמחקת ומיטשטשת. האדום החם מתחלף בכחול קר. למלה "הרס" בהקשר זה יש שני משמעים: האוויר ריסק ושבר את התמונה. וכן גם, האוויר פרץ לתוכה (ראה שמות י"ט 21 במובן של פריצה אל הקודש). החזות היא טראגית: שרידי העבר נמחקים והולכים עם השנים.
הבית המסיים מותיר את הקורא בתחושה של דעיכה ואובדן:
החזות היא קשה, כיוון שהתמונה דהתה ואין רואים את הדובר השירי בתמונה מן העבר. הוא מיטלטל בין העולמות, אינו בחוץ ואינו בפנים, ועדיין "אוחז במסגרת".
לא ברור מן השיר אם הדובר מנסה להתחבר לתמונת העבר שאבדה לו, אם הוא תלוי בין התמונה ובין העולם החיצוני. אך העדות השירית מראה על בדידות ופחד, על חרדת הפרידה מן העבר. עם כל אהבתו לעולם הישן, הוא עצמו כבר אינו מה שהיה והוא שבוי באיפיונים של העולם החיצון:
נשמתו מדיפה "זהב צונן" . הנשמה היא ביטוי לעולם הפנימי, וכאן מדובר בעולם קר. הביטוי "ניגרת" נותן תחושה של דמעות ניגרות, ואולי גם של גסיסה ואובדן.
שיר אחר, נוקב וקרוע עד כאב, הוא שירו של שלמה אביו - "מבוך" (נכלל בספרו "עשב על הסף", 1973). בשיר זה אין רצון לחזור לתרבות העבר, והמחיר של חיים חצויים בין התרבויות הוא כבד מנשוא. וכך הוא כותב:
ספגתי בדם
לחשי קדם
חיי לטרף.
אפיקים נקרעתי
אך אכזב מערב.
ולמזור עת ייחלתי
מה זר המזרח.
בין צלעותיי השחזתי סכינים
רקמותיי לשסף.
השיר קצר מאוד וחד כאיבחת סכין. הכותב צמח מן המזרח וספג בדמו "לחשי קדם". למלה "קדם" יש משמעות של קדמות (עתיקות) אך גם של מזרח. לא במקרה הוא נוקט במונח "לחשים": הוא צמח מעולם מסורתי של מאגיה וכשפים. למרות עתיקותו של עולם זה (ובדרך כלל קדמות ועתיקות נותנת תחושה של יציבות) הוא אינו מדבר עוד לליבו של הדובר בשיר. חייו היו "לטרף": הוא נקרע ונטרף בתהליך המכאיב של הקונפליקט עם תרבות -המוצא שלו, עם המורשת הזורמת בדמו כחלק מירושתו הגנטית.
בשיר זה מצטייר מצב של חוסר מוצא בשני העולמות, וכותרת השיר מגדירה את המצב כ"מבוך". הדובר השירי מנסה לברוח מזהותו ולמצוא מרפא בעולם החדש. העולם הנגלה אליו בחוץ מצטייר לו כעולם פלוראליסטי, עולם של "אפיקים" וערוצים רבים. למרות התמונה האידילית, גם בעולם זה הוא נקרע, ואין מרפא לו. גם התרבות החדשה היא עולם אכזב, אפיקיה הם אפיקי אכזב .
במצב של ייאוש מן הדרך החדשה תמיד נדמה שיש דרך חזרה לעולם הקודם. אך בשיר זה נראה שהחזרה לתרבות-המוצא אין בה ישועה ומרפא. תרבות הבית נראית לו זרה למרות שהיא חלק מזהותו (חווית הזרות מודגשת באמצעות המצלול: מזור, מה זר, המזרח). הקרע המתואר בשיר זה הוא ללא נשוא, ואין מוצא. הסיום כואב: הדובר השירי מרגיש שעליו לשסף בסכינים את רקמותיו הפנימיות המהותיות כדי לשרוד בעולם החדש, לשרוד ללא קונפליקטים פנימיים. הפרידה מן העבר מסתמנת כאן כפרידה טוטאלית.
ויש גם מי ששב לעבר
מול שני דפוסי התגובה שהוצגו לעיל, קיים גם דפוס תגובה אופטימי שאין בו קרע וספקות. שירו של שלום כתב "שיר עתיק" (הופיע בספרו "על גדות הנהריים", 1973) מציג עמדה הרמונית ביחס למורשת ההורים. הוא מתאר את יחסו של הדובר השירי לשירו של הסב, והשיר מייצג כאן את מורשת העבר (בדומה לכותונת בשיר "גלות" לעיל):
לסבי היה שיר
שגווע עימו בקברו
לסבי היה שיר
שמפזמו בני
שקראתיו על שמו
לסבי היה שיר
והוא לא חדל מלסבר אוזניי
לסבי היה שיר
והנהו חי עימי-
חי !.
זהו שיר קצר הצופן בתוכו בקליפת אגוז את הדראמה של השיבה אל הזהות הנשכחת, ומסתמנת כאן התופעה הסוציולוגית שהדור השלישי (או הרביעי) חוזר למורשתו של הסב שהבן נטש אותה. מתברר שהשיר גווע בדור מסוים, והוא מתנגן מחדש בדורו של הנכד - הדובר השירי, עקב שיבת הנין למורשת הסב. הדובר בשיר הוא הנכד, והוא שב למורשת סבו, כיוון שבנו מפזם את השיר הנשכח. בנו של המשורר ממחיש את רציפות הדורות באופן כפול: הוא נושא את שמו של הסב, והוא גם מפזם את שירו של הסב. המשורר מתאר את השיר כמת שקם לתחייה באורח פלאי, והמשמעות של הדברים היא שאין להספיד את מורשת העבר כדבר שחלף זמנו. מוצג כאן מבט הרמוני על אפשרות השיבה לעבר, ולהבדיל מן השירים הקודמים, נראה שכאן רומז הדובר השירי שהוא ניתק לחלוטין מהתרבות החדשה, ותרבות העבר קמה לתחייה כמימים ימימה.
לסיכום, באמצעות דיון ספרותי הראינו את דפוסי התגובה הנפשיים למשבר הנפילה של האבות עם העלייה ארצה ואת הקונפליקטים שנוצרו אצל דור הבנים עקב המעבר התרבותי. מדינת ישראל היא מדינה הניזונה באורח מתמיד מן העליות, ומשבר העלייה ההמונית של יהודי המזרח בשנות החמישים יכול לשמש לנו מקור לא אכזב ללמוד את גודל המשבר שעוברים העולים הנעקרים מארץ לארץ: את משבר הנפילה של האבות, ואת דרכי ההתמודדות של הבנים.