החינוך, הטכנולוגיה ומה שביניהם
מחבר: יוסי מילר
בשדה חמ"ד, 2000
אין תחום שנשללה ממנו האוטונומיה כמו מן החינוך.
המורה והמחנך האוטונומי ביותר שקם לחינוך מאז ועד עולם, הוצא להורג, משום ש"השחית את הנוער".
היה זה סוקרטס, כמובן, שגם בהיותו שבוי אצל השלטונות, איש לא הצליח לשלול ממנו את האוטונומיה שלו. העובדה שאנו עדיין מדברים בו, מעידה כי גם לאחר ששתה מכוס התרעלה ששיתקה את גופו ועצרה את לבו מלפעום, כי תורתו לא מתה מעולם.
אלפיים חמש מאות השנים שעברו מאז לא הפכו את החינוך לאוטונומי.
הפסיכואנליטיקן גבריאל דהאן מדבר על כך שהחינוך רובו ככולו שטח כבוש בידי הפוליטיקה, המינהל, הפסיכולוגיה, הטכנולוגיה והשיווק". (תיאוריה וביקורת, 11).
בדברי אלה אתמקד בניסיון הטכנולוגיה לכבוש את החינוך. בימי קדם, לפני עשרים שנה לפחות, האמצעי היחיד שעמד לרשותו של המורה כדי ליצור קשר עם תלמידו, היה - הוא עצמו. קולו, שפת הגוף שלו, הבעת פניו, מגע ידו. זהו הקשר הבלתי האמצעי הגבוה ביותר שקיים.
ואז באה התפנית - עידן המחשב.
מחוללי התפנית, היו בעלי כוונות טובות. כשם שאי אפשר לו לעולם בלי טכנולוגיה, כך אי אפשר לו לבית הספר להכשיר את דור העתיד ללא טכנולוגיה. אך בעוד ידענו היטב מה נעשה עם המחשב בבנק או בסניף קופת חולים, לא ממש ידענו מה נעשה עם המחשב בכיתה.
ואז, מבלי ששמנו לב, השתלטה הטכנולוגיה על החינוך ממש בבחינת גולם שקם על יוצרו.
תחילה יצרו האמצעים הטכנולוגיים (לרבות אלה הקדומים) מרחק בין המורה לתלמיד. שוב לא היה הקשר באמצעות מגע, קול, הבעת פנים.
זו הייתה פנטסיה לחשוב שאת כל אלו יכול למלא גולם בצורתו של מחשב.
את המרחק שנפער מילאו אמצעים טכנולוגיים. הכתוב מאבד את צליל קולו של המורה על האינטונציות שבו. וכך, כמובן, הדפוס, ואחריו המחשב.
המורה נדרש "לעבוד לפי הספר", גם במובן הפשטני - הוא מלמד מן העמוד הראשון ועד האחרון, במקום להשתמש בידע הנמצא במקומות נוספים. סוקרטס, בשעתו העז לפנות לנחות באדם – אל העבד - כדי להוכיח לעולם שגם לו יש ידע. המורה אינו מסוגל ללמד תנ"ך, ולבקש מתלמידיו לפתוח את ספר ההיסטוריה כדי לבדוק משהו.
טכנולוגיית הספר הכניסה את המורה, התלמיד והידע לתבנית שנקבעה מראש. כך עבר המורה תהליך של "עיבוד חומר", והפך גם הוא למוצר טכנולוגי. אם כי, בהתחשב ביכולתו הפך המורה להיות "טכנולוגיית על" של מערכת החינוך.
ואז, למרבה הצער, הוא הפסיק לחשוב.
אבל אי אפשר להשאיר את טכנולוגית העל במצב של אי חשיבה. לכן חשבו בשבילו, הכינו לו את כל חומרי הלמידה. היה זה צעד נוסף בביטול האוטונומיה של המורה.
אנשי טכנולוגיה עיצבו את דמותה של טכנולוגיית-על (המורה). כאשר החל עידן התקשוב בשנות השמונים, החליטו כי יש להפוך את המורה לאיש מחשבים.
בשעתיים שבועיות של השתלמות למד המורה (או ניסה ללמוד) את שפת המחשב, לא חלילה משהו כבד, רק לוגו ובייסיק, זה קל, זה מועיל, והמורה צריך כמובן להתקדם. איש לא שאל מה צורך יש בשפות מחשב אלה, ומה תועלתן.
בראשית שנות התשעים למדו המורים מוצר חדש - מולטי מדיה ומחוללים. עכשיו טכנולוגית העל שלנו (זו שהייתה פעם מורה, ואח"כ איש מחשבים) צריכה להיות מייצרת ומפתחת לומדות. דרך ארוכה עברנו מאז ימי סוקרטס או מהמורה ההוא שמתקשר עם תלמידיו באמצעות קולו והבעותיו. (המחשב עושה את זה טוב יותר).
איש לא שאל אותם, את המורים.
לשיקול דעתם, לניסיונם המקצועי, להעדפותיהם האישיות, לתפיסת עולמם לא ניתן מקום ולו הקטן ביותר.
המורה (שעבר עיבוד, כמובן) חייב להיות יצירתי, בעל חוש גרפי מפותח, מוח אנאליטי ולוגי, והכי חשוב - צריך להיות לו גם יום שמיני בשבוע (לפחות!).
כי בטכנולוגיה, כמו בטכנולוגיה, דבר ראשון הוא טכנולוגיה. ואיפה נמצא המורה בתוך כל הכוונות הטובות האלו (ואכן היו אלו כוונות טובות, שכן החינוך לא יכול להישאר אטום נוכח השינויים המתחוללים בעולם האמיתי!).
דבר לא התשנה גם בעידן האינטרנט. עכשיו, המורה גם צריך לדעת לבנות אתרים, לכתוב ב-H.T.M.L. ובכלל, כל עבודתו מקבלת משמעות כשהיא נעשית בסביבת אינטרנט, ואם יש לך משהו לומר על כך, תעביר אותו בבקשה ב- E-mail...
המורה לא היה לבד, כמובן. הוא קיבל תמיכה מכל הכוונים: השתלמויות, הדרכה, ליווי, הטמעה, הנחיה ועוד ועוד....
ומה שהתחיל בקול ענות גבורה, הסתיים בקול ענות חלושה.
נגמר התקציב ובהיקף יד נעלם הכל. המורה נשאר בלא תמיכה, בלא השתלמויות, בלא לווי והדרכה.
והמורה המסור צנח, נשבר וגם נעלב, ובצדק.
אולי היה לסיפור הזה סוף טוב, אילו נשאר המורה לבד. הוא ותלמידו. אולם בירכתי הכיתה עומדים ברזלים מתוחכמים, סמל הטכנולוגיה, ומי שהוא גם זוכר כמה דולרים הושקעו ברעיון. אז המורה כבר לא לבד.
הם כבר שלושה: המורה, התלמיד והטכנולוגיה.
וראה זה פלא: הטכנולוגיה הפכה כעת למילה גסה.
הטכנולוגיה לקחה מן המורים כמעט הכל: את חירותם, את זמנם, את ביטחונם, והעיקר את תלמידיהם.
הטכנולוגיה גזלה מהם את האוטונומיה, כבשה את תחומם.
היא כמעט הרסה את המקצוע. מה שהיה אמור להיות זריקת מרץ חיובית למערכת. מה שהיה אמור להיות קל ופשוט, ובעיקר - מהיר, הקשה עליהם וגזל את זמנם. זה לא קרה משום שהטכנולוגיה היא באמת סמל הרע. אין בר-דעת שאינו מברך את ההתפתחות הטכנולוגית.
זה קרה מפני שהטכנולוגיה ניסתה לכבוש את החינוך.
הטכנולוגיה לא כבשה את החינוך, היא גם לא השתלבה בו. היא לא שינתה את תפיסת עולמו המקצועית של המורה, היא לא נתנה מענה לסוגיות הפדגוגיות עמן הוא מתמודד. והיא אפילו לא חסכה לו זמן כפי שהבטיחו לו. להפך.
היא פשוט ניסתה להחליף את הטכנולוגיה הקודמת: ניסתה להחליף את המורה.
אילו המורה היה נשאר אוטונומי, היה הופך לשותף שווה בכל התהליך ומקבל בברכה שינוי והתחדשות.
אילו היו אנשי הטכנולוגיה לוקחים בחשבון את מגבלותיה הטבעיות של מערכת החינוך, אילו היו משתמשים ביכולתם הטבעית של המורים והתלמידים כמנוף להרים את האמצעים הטכנולוגיים, ולכופף אותם לצורכיהם האינטלקטואלים, הפדגוגיים והדידקטיים, ואפילו החברתיים, אך לא מעבר לכך - היה זה סיפור הצלחה.
מה היה קורה אילו המורים והתלמידים היו מובילים את התהליך פנימה אליהם. אל בית הספר, אל הכיתה, אל מנטליות הלמידה עצמה.
מה היה קורה אילו נותר החינוך אוטונומי, חופשי מכיבוש הטכנולוגיה, אילו היינו שולחים את הטכנולוגיה לשרת את החינוך, ולא להפך.
וכדי שלא נשאל את עצמנו ביום מן הימים - אנה היו מוליכות אותנו הדרכים שלא הלכנו בהן, שמא כדאי לנסות להלך בהן? רק כדי לדעת...