כאשר ה'אמת' מתנגשת עם ערכים אחרים
מחבר: ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
בשדה חמ"ד, גיליון 1-3, 2000
תוכן המאמר:
[א] בראשית יב, י-יג
[ב] יוסף, שמואל ושרה
[ג] גניבת הברכות
[ד] מה קודם, האמת או השלום?
תקציר: המאמר עוסק במקרים בהם יש להחליט אם האמת עדיפה על פני ערכים אחרים אם לאו.
אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'. ויהי דבר ה' צבאות אליי לאמור: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים. והאמת והשלום אהבו. (זכריה ח' טז-יט)
רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: (זכריה ח' יט) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (משנה אבות א' יח)
כאשר שני ערכים מתנגשים זה בזה, ואין אפשרות לקיים את שניהם או לבחור בדרך אמצעית, מכריעה ההלכה איזה מהם יידחה מפני חברו.
על האמת צוותה התורה פעמיים. פעם בלשון עשה: מדבר שקר תרחק (שמות פרק כ"ג, ז) ופעם בלשון לא תעשה: ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. (ויקרא י"ט,יא). חותמו של הקב"ה - אמת. (תלמוד בבלי מסכת שבת נה ע"א, שם יומא סט ע"ב, סנהדרין סד ע"א). השלום בין בני אדם הוא ערך חשוב.
"גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה כמו השלום..." (מדרש במדבר רבה פרשה יא פסקה ז)
"הא"ר יודן ב"ר יוסי גדול שלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום הה"ד ויקרא לו ה' שלום..." (שופטים ו' כד) (מדרש ויקרא רבה פרשה ט פסקה ט).
*האם רשאי אדם להציל את חייו בעזרת שקר, ואולי חייב הוא להקריב גם את חייו למען האמת?
*האם אדם היודע שכאשר יאמר את האמת יפגע בשלום ביתו, או בשלום ביתו של אחר, חייב לשמור על האמת גם במחיר השלום?
*האם מותר לשקר למען השלום?
*האם מותר לשקר כדי להשיג מטרה כלשהי?
אף אם נקבע שמותר לאדם לשנות מן האמת למען הצלת חיים תעלה השאלה:
האם מותר לשקר כדי להגן על ערך אחר או כדי להשיגו? למשל, כאשר נלקח מאדם דבר מה ללא צדק, והוא יכול להחזירו אליו במחיר שקר, האם יהיה מותר לו לשקר כדי לקבל את שלו?
בדברי הבאים אני מבקש לבחון מקצת מן המקורות העוסקים בשאלת ההתנגשות שבין האמת לבין ערכים אחרים.
[א] בראשית יב, י-יג
בבראשית פרק י"ב פסוקים י-יג מסופר:
"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ.
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את.
והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו.
אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך".
אף לא אחד מן המפרשים מגנה את אברם על השקר הזה. אפילו רמב"ן המבקר את אברהם על סיכונה של שרי אינו מבקרו על השקר:
"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא-להים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא". (רמב"ן בראשית י"ב י).
לכל ברור שלאברם מותר היה לשנות מן האמת כדי להציל את נפשו.
במקרהו של אברהם קל להכריע. שכן כאשר האמת עומדת אל מול פיקוח נפש, יגבר תמיד ערך החיים על ערך האמת:
"ואם היה דבר של סכנה אין כל דבר עומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא שבת ט' הלכה כב),
"הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן שנ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהן ולא שימות בהן אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז (מעבודה זרה) וגילוי עריות ושפיכות דמים. במי דברים אמורים שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' מצוה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה שנ' (ויקרא כ"ב לב) 'ולא תחללו את שם קדשי' וגו' ואומ' (משלי ט"ז ד) 'כל פעל ה' למענהו'" (תוספתא שבת ט"ו הלכה יז).
המדרש, בילקוט שמעוני לשמואל א פרק כ"ח רמז קלט, רואה כשקר גם את אי אמירת כל האמת:
ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד, אמר לו כד הוית גבן (כאשר היית אתנו = כאשר היית בין החיים) אמרת "לרעך הטוב ממך" וכען (וכעת) אמרת "לרעך לדוד"? א"ל כד הוינא גביכון הוינא בעלמא דשקר ואמרנא לך מילין דשקר דדחילנא מינך דלמא תקטלינני, ברם אנא כען בעלמא דקשוט לא תשמע מיני אלא מילי דקשוט. (אמר לו: כאשר הייתי אצלכם בעולם השקר ואמרתי לך מילים של שקר שיראתי מפניך שמא תהרגני, ואולם אני עתה בעולם האמת לא תשמע ממני אלא דברי אמת).
למרות שבדברי שמואל: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א ט"ו כח) אין שקר, בכל זאת מתייחסים לעובדה ששמואל נתן לשאול לחשוב שאינו יודע מי הוא ה'רע הטוב' כאל שקר. ואולם מפני ששמואל חשש שמא יהרוג אותו שאול, הרשה לעצמו שלא לומר את כל האמת, כלומר: לשקר.
[ב] יוסף, שמואל ושרה
בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה ע"ב מתייחסים לשאלת האמת מול השלום:
"אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: 'אביך ציווה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא' וגו'. (בראשית נ' טו-יז), ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני' וגו'. (שמואל א' ט"ז).
דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: (בראשית י"ח) 'ואדני זקן', ולבסוף כתיב: 'ואני זקנתי'.
יוסף
רבי אלעזר בר' שמעון, הסובר שמותר לשנות מן האמת עבור השלום, מסתמך על המסופר בבראשית פרק נ טו-יז:
"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם
ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו.
ויצוו אל יוסף לאמור אביך ציווה לפני מותו לאמור. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע
אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך.
ויבך יוסף בדברם אליו".
רש"י לתורה מפרש (פסוק טז): אביך ציווה:"שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו". ובמסכת יבמות מפרש רש"י: "אביך ציווה - יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום".
ובתלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א' הלכה א:
אמר רבן שמעון בן גמליאל בא וראה כמה קשה הוא אבק לשון הרע שדברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו הדה הוא דכתיב (= זהו שכתוב) 'ויצוו אל יוסף לאמור אביך ציווה לפני מותו לאמור. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא' וגו' ולא אשכחן דפקד כלום.
שמואל
דבריו של ר' נתן, הסבור שלא רק רשות (מותר) יש לשנות מן האמת למען השלום אלא מצווה, מתייחסים אל המסופר בספר שמואל א פרק ט"ז א-ג:
"ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך.
ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני
ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי.
וקראת לישי בזבח ואנוכי אודיעך את אשר תעשה ומשחת לי את אשר אומר אליך".
הקב"ה בכבודו מלמד את שמואל לשנות מן האמת ובמקום לומר שהוא הולך להכתיר מלך מבניו של ישי בית הלחמי עליו לומר: לזבוח לה' באתי.
ומפרש רש"י ביבמות: "איך אלך - וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו' הקב"ה צוה לשנות".
שרה
דבי רבי ישמעאל מתייחסים אל המסופר בבראשית פרק י"ח י-טו. התורה מספרת על תגובת שרה למשמע הבשורה לאברהם שהיא תלד בעוד שנה ואת תשובת הקב"ה לאברהם על תגובה זו:
"ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האוהל והוא אחריו.
ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים.
ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלתי הייתה לי עדנה ואדני זקן.
ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי.
היפלא מהי דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן.
ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה
ויאמר לא כי צחקת".
על פסוקים אלה אומר התנא דבי רבי ישמעאל בתלמוד בבלי בבא מציעא פז ע"א:
"גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, שנאמר: 'ותצחק שרה בקרבה וגו' ואדני זקן', וכתיב: 'ויאמר ה' אל אברהם וגו' ואני זקנתי' . (בראשית י"ח יג-טו)".
ומפרש רש"י בבבלי: "ואדני זקן - שרה אמרה לשון בזוי וכשגילה הקב"ה הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי. ושינה הדבר מפני השלום." ובפירושו לתורה בראשית פרק יח פסוק יג הוא אומר: "ואני זקנתי - שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן".
למרות ששרה אמרה: 'ואדני זקן' הקב"ה בכבודו שינה מן האמת וצטט את שרה בצורה לא נכונה: 'ואני זקנתי ', למען השלום.
רמב"ן מבאר את הכתובים באופן מעט שונה:
"'ואני זקנתי' הוא פירוש 'אחרי בלותי' ודבריו אמת, אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה "ואדוני זקן", כי היה ראוי שיאמר 'ואני ואדוני זקנים', כי שרה בשניהם תצחק."
כלומר: אין שקר בדיבורו של ה' אל אברהם אלא העלמה של חלק מדברי שרה. השינוי מפני השלום היה בזה שה' לא מסר את כל דברי שרה. גם אמירת חצי האמת היא שינוי מן האמת דהיינו: שקר.
[ג] גניבת הברכות
הנביא מיכה מייחד את מידת החסד לאברהם אבינו ואת מידת האמת ליעקב: "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם". (מיכה ז' כ). ובתרגום מפורש:
"תתיהיב קושטיה דיעקב לבנוהי..." (= תיתן האמת של יעקב לבניו).
בתלמוד הבבלי מסכת מכות דף כד עמוד א דורשים את הפסוק: "לא רגל על לשנו" (תהילים ט"ו ג) על יעקב אבינו: "לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו..." ומבאר הריב"ן (המיוחס לרש"י) - "לא רצה לשקר מתחלה שאמר: 'אולי ימושני [אבי]', אלא שאמו הכריחתו ועל פי הדבור דכתיב 'עלי קללתך בני' ומתרגמינן אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]."
התורה אינה מרבה להעניק תארים לבני אדם. לרוב היא מתארת בני אדם באמצעות מעשיהם. והנה יעקב מקבל בתורה תואר. הוא מכונה בתואר: "איש תם": "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אוהלים". (בראשית כ"ה כז-כח). אין לשער שהתורה תקבע קביעה כזו, ואחר כך תספר מעשה המוכיח את ההפך ממנה. (מעשה לסתור?!). עלינו לנסות להבין כיצד מתאימים המעשים שעושה יעקב לתואר 'איש תם'?
בתחילת הפרשה מספרת התורה:
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי. ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכרה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכרתו ליעקב". (שם לא-לג)
הברכה תעבור במשפחת אברהם מדור לדור. הכוונה הייתה שהברכה תעבור דרך האח הבכור או דרך האח הנבחר. בבית אברהם בחר ה' ביצחק כממשיך דרך המשפחה, למרות שלא היה הבן הראשון. בבית יצחק, באין קביעה אחרת, ראוי האח הבכור לקבל את הברכה. יעקב, שקנה מעשיו את הבכורה, היה אפוא הראוי לקבל את הברכה. כאשר קרא יצחק לעשיו בנו ואמר לו:
"הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות",
היה עליו לומר ליצחק אביו: 'מכרתי את בכורתי ליעקב. הברכה אינה מיועדת לי. עליך לברך את אחי'. אך הוא לא עשה כן.
אמנם מאוחר יותר סיפר עשיו לאביו על מכירת הבכורה, אך זאת אחרי שיעקב כבר עשה מעשה:
"כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאוד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלוא אצלת לי ברכה".
עשיו ניסה, באמצעות הסתרת האמת, לזכות בברכה שויתר עליה כשמכר את הבכורה ליעקב.
הוא מנצל את מצב אי הידיעה של אביו כדי לקחת במרמה את הברכה המגיעה ליעקב.
יעקב בפעולותיו מנסה להשיב לעצמו את המגיע לו ממילא. ואכן עשיו אינו מבקש לבטל את הברכה ליעקב אלא מבקש גם עבורו ברכה אחרת: "הלוא אצלת לי ברכה".
כאשר גוזלים מאדם את השייך לו או את המגיע לו, רשאי אדם לעשות דין לעצמו וליטול את שלו. וכך אמנם עשה יעקב. אפשר לומר כי עשיית הנכון והראוי, פעולה לכיוון קיום רצון ה' ולכיוון עשיית הטוב - היא היא האמת ואפשר לומר שהשקר נשאר שקר אך הוא מותר במקרים מעין זה.
הנצי"ב בפירושו הרחב דבר לבראשית כ"ז ט אומר:
"... והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות. והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה כמו מצוה עצמה..."
בתלמוד הבבלי מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב דנים בשאלה האם עושה אדם דין לעצמו ובאילו מקרים:
אימא לי גופא דעובדא היכי הוה? (אמור לי גוף המעשה היאך היה) שלח ליה, דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה, (שלח לו: שמעשה בבור של שנים, שכל יום היה דולה אחד מהם, הלך אחד מהם ודלה ביום שאינו שלו. אמר לו: "יום שלי הוא", לא השגיח בו. נטל קת המר והכהו. אמר לו: מאה קתים בקת יכהו!)
אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה. (אפילו למי שאומר: "אין אדם עושה דין לעצמו" - במקום שאין הפסד, במקום שיש הפסד - עושה אדם דין לעצמו.)
דאתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; (שמצאנו מחלוקת אמוראים בדבר: רב יהודה אומר: אין אדם עושה דין לעצמו. רב נחמן אומר: עושה אדם דין לעצמו.)
היכא דאיכא פסידא - כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, (במקום שיש הפסד - כל העולם לא נחלקו, שעושה אדם דין לעצמו)
כי פליגי - היכא דליכא פסידא, (כאשר נחלקו - במקום שאין הפסד.)
רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; (רב יהודה אומר: אין אדם עושה דין לעצמו, שכיוון שאין הפסד - יילך לפני דיין) ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח. (רב נחמן אומר: עושה אדם דין לעצמו, שכיוון שבדין הוא עושה - אינו טורח).
מתיב רב כהנא, בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל!
רמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב פוסק:
"יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו".
גם בטור חושן משפט סימן ד נפסק להלכה:
"אע"פ שיחיד אינו יכול לדון עושה דין לעצמו. פי' אם רואה את שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחת מידו מה שגזל לו ואם האחר עומד כנגדו למחות בו יכול להכותו עד שיניחנו ליקח שלו לא מיבעיא אם הוא דבר שאם לא יקחנו עתה מידו שיהיה לו הפסד כגון שהאחר יוציאנו ושוב לא יוכל להוציאה מידו דפשיטא שעושה דין לעצמו ופטור על מה שמכהו אם הוא בענין שאינו יכול להציל את שלו מידו אם לא ע"י הכאה אלא אפילו אם הוא דבר שלא יפסיד אם ימתין עד שיעמידנו בדין אלא שאינו רוצה לטרוח להעמידנו בדין אפ"ה (אפילו הכי) כיון שברור לו שהדין עמו ויכול להוציא בדין מידו יש לו רשות להציל את שלו ואפילו ע"י הכאה אם אינו יכול להצילו בענין אחר... "
באמצעות סיפור יעקב ועשיו באה אולי התורה ללמדנו שאיש תם אינו מי שמוותר על שלו. איש תם רשאי לעמוד על זכויותיו. תם אינו תמים (נאיבי). ושמא רוצה התורה ללמדנו באמצעות סיפור יעקב ועשיו כי לעתים מותר אף לשקר כדי לקבל את מה ששיך לך בדין? ואכן ר' יוחנן בבראשית רבה פרשה סז רואה במרמה של יעקב חכמה: "בא אחיך במרמה, ר' יוחנן אמר בא בחכמת תורתו".
ומכאן קצרה הדרך למסקנה שבהתנגשות שבין האמת לבין זכות האדם על קניינו גוברת, בנסיבות מסוימות, זכות האדם לרכושו.
דבריו של רבי לוי בבראשית רבה פרשה סה:
"'ויבא אל אביו' וגו' 'ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך' וגו' - אמר ר' לוי: אנכי לקבל עשרת הדיברות אבל עשו בכרך."
וכן דברי רש"י בפירושו לבראשית כ"ז יט: "אנכי עשו בכורך - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך", אינם באים לטעון שבאופן הזה מותר לגנוב דעת, או שאמירת הדברים באופן הזה אינה נחשבת כלל לגניבת דעת. הם באים להמחיש כמה קשה ליעקב איש תם אמירת שקר. גם כאשר הוא עושה את המעשה הראוי, ונאלץ לשם כך להוציא מפיו דברים שאינם אמת, הוא מנסה לפחות לדמותם לאמת שייראו כאילו דיבר אמת. איש אמת סולד מן השקר ולפיכך קשה לו להוציא מפיו דברי שקר גם כאשר הדבר נחוץ, הכרחי ונכון.
הערה: ראה פירושו של ראב"ע לבראשית כ"ז יט: אנכי מי שאנכי ועשו בכורך. ואחרים אמרו בנחת אמר אנכי, ונשא קול במלת עשו בכורך. ואלה דברי רוח, כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים. החלק כי הא' שליח במצות, והחלק השני נביאי העתיד, ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק, רק השליח לא יתכן שיכזב כלל. גם הנה דוד נכתב עליו איש האלהים (דה"ב ח, יד) ואמר רוח ד' דבר בי (ש"ב כג, ב) בלבל דבריו עם אחימלך ואמר ויהיו כלי הנערים קדש (ש"א כא, ו) לצורך שעה. גם אלישע, שאמר לחזאל לך אמור לו חיה תחיה (מ"ב ח, י), אף על פי שפירושו חיה תחיה מחולי זה, הראני השם כי יהרג, וכן מיכיהו אמר תפלת שוא עלה והצלח (מ"א כב, טו) דרך מוסר. וכן אמר דניאל מרי חלמא לשנאך (דניאל ד, טז), ולהיותו כנגד השם דרך דרש, וכן אמר אברהם וגם אמנה (כ, יב), ונשתחוה ונשובה (כב, ה). והשווה גם הפירוש הארוך של אבן עזרא לשמות ל"א יח.
[ד] מה קודם: האמת או השלום?
השאלה הזאת, האם האמת קודמת לשלום או שמא השלום קודם לאמת, היא יסוד במחלוקות אחדות של בית שמאי ובית הלל. דעתם של בית הלל מעורבת עם הבריות. הם מנסים לאפשר חיים יום יומיים בהתאם להלכה ולפיכך מוכנים לעתים לחיות עם ויתור, ואפילו על עקרונות, מאשר לגזור גזרות הנוגדות את טבעו של האדם. לפיכך לדעתם השלום קודם לאמת. לעומתם רואים בית שמאי את ענייני שמים כעיקר ומעדיפים את האמת על פני השלום. ההלכה נקבעה כבית הלל. רק לעתיד לבוא תהה הלכה כבית שמאי.
קביעת ההלכה כבית הלל אינה קביעה כי דבריהם "צודקים" יותר או "נכונים" יותר, אלא שנקבע שכדבריהם יש לנהוג:
"אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל". (תלמוד בבלי עירובין יג ע"ב).
מחלוקת הלל ושמאי בשאלת האמת והשלום מוצגת במקורות כמחלוקת קדומה שבין משה לאהרון:
"...וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר: 'תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא-נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' (מלאכי ב' ו)" (תלמוד בבלי סנהדרין ו ע"ב).
הלל קורא להיות מתלמידיו של אהרון הכהן:
"הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה אבות א' יב)
באבות דרבי נתן מתארים את מעשיו של אהרון:
"כיצד היה אהרן אוהב שלום ורודף שלום?
כשראה שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מה הוא אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי! היאך אשא את עיני ואראה את חברי?! בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי (שחטאתי) עליו, והוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר ואומר לו גם כן כדברים הללו עד שמסיר קנאה גם מלבו, ומתוך כך כשהיו נפגשים, היו מחבקים ומנשקים זה את זה".
למרות שמעשהו של אהרון נראה כהונאה וכשקר משבח אותו הלל ואף קורא לנו לנהוג כמותו.
המנהיג הציוני מנחם אוסישקין, ממייסדי תנועת חיבת ציון, (1941-1863) מבכר את דברי בית שמאי דווקא:
"כתוב: 'והאמת והשלום אהבו' (זכריה ח' יט) - האמת קודמת לשלום. חיים של אמת בלי שלום - מרים הם. חיים של שלום בלי אמת - הוא המות". (מתוך ספר אוסישקין, מניסיונות חיי).
ואולם כידוע, ההלכה נקבעה לפי בית הלל.
בתלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב מחלוקת נוספת הקשורה בבעיית האמת מול ערך אחר:
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה?
בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא,
ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה?
והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! (שמות כ"ג, ו)
אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו.
מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
ובתוספות שם ד"ה: כלה כמות שהיא -
"ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי."
ובד"ה ישבחנו בעינו או יגנהו בעיניו -
"וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'".
בית שמאי עומדים על עיקרון האמת. הם מצטטים את מצוות התורה. אסור לשקר ולומר על כלה שהיא נאה וחסודה אם אינה כזאת. לעומתם טוענים בית הלל טענה מתוך מציאות החיים. הקניין כבר נעשה. האמת לא תשנה עוד את המציאות. וכשם שלא יעלה על דעתנו לגנות חפץ לבעליו, אחרי שכבר סיים את קנייתו, כך גם מן הראוי לשנות מן האמת ולרקד: 'כלה נאה וחסודה' לכל הכלות.
מחלוקת בית הלל ובית שמאי המתוארת בברייתא בתלמוד הבבלי מסכת חגיגה דף יב עמוד א, מתארת באופן סמלי רבות ממחלוקות בית הלל ובית שמאי:
"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: 'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ' (בראשית א' א),
ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: 'ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים' (בראשית ב' א).
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?
שנאמר: 'הבונה בשמים (מעלותו) [מעלותיו] ואגדתו על-ארץ יסדה' (עמוס ט' ו).
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא?
שנאמר: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי' (ישעיה ס"ו א).
לדעת בית שמאי שמים קודמים. השמים מסמלים את האמת, את הדין. לדעת בית הלל ארץ נבראת תחילה. הארץ מסמלת את מערכת היחסים בין בני האדם, את הפשרה. השלום קודם לאמת. לפנים משורת הדין עדיף על מידת הדין.
קפדנותו של שמאי בהלכה לא הביאה לקפדנות במערכת היחסים האישיים. דווקא שמאי הוא האומר:
"...עשה תורתך קבע.
אמור מעט ועשה הרבה, והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. (משנה מסכת אבות פרק א טו).
בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף יד עמוד ב שנינו:
"ת"ש: אע"פ שנחלקו ב"ש (בית שמאי) וב"ה (ובית הלל) בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב"ש (בית שמאי) מלישא נשים מבית הלל, ולא ב"ה (בית הלל) מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: 'והאמת והשלום אהבו'." (זכריה ח' יט)