סיפורי חסידים כמקור למצוות אירוח עניים לסעודת שבת
בין סיפור להלכה
מחבר: ד"ר נפתלי טוקר
בשדה חמ"ד, גיליון 1, 2000
מנהג עתיק היה בקהילות ישראל שעוברי אורח עניים באו אל בית הכנסת לתפילה ושם קיבל איש איש את מקומו לסעודת שבת. בקהילות גדולות היו ראשי הקהל שולחים פתקים (פלעטן - בליעטן) לבעלי הבתים שיזמינו את האורחים העניים ועוברי הדרך לשבת. בספר השבת (עמ' 263) מביא מגידמן(1) כי בבית הכנסת בהוראדנא היה תלוי על אחד עמודי הבימה לוח עץ שחור ועליו כתוב בצבע לבן ובכתב אשורי: "דער וויל ניט נעמין קיין פלעט אויף שבת" (אדם זה אינו רוצה לקבל פתקא לשבת). כך היו מפרסמים לגנאי כל קמצן, שסרב לקבל את הפתקא השלוחה לו מחדר הקהל להאכיל את האורח העני על שלחנו בשבת.
מנהג הזמנת עניים לשבת קיבל תוקף ונעשה גם נושא לשאילתות ולדיונים הלכתיים. לעניין סעודת שבת נפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רעא, סעיף א): כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד. הוסיף על זה החפץ חיים במשנה ברורה: ובפרט כשיש לו בביתו אורח עני. ואמנם נוהג היה החפץ חיים שבבואו בליל שבת לביתו בלוית אורחים, לא היה מזמר פזמון 'שלום עליכם מלאכי השרת', אלא היה מקדש מיד, ואת הפזמון היה מזמר בתוך הסעודה. כשנשאל לפשר מנהגו זה השיב בתמימות חכמה: האורח מן הסתם רעב הוא וקשה לו להמתין עד שאסיים את זמירותיי, ואילו המלאכים אינם זקוקים לאכילה ואינם סובלים צער רעב, יכולים הם אפוא להמתין עד שהאורח ישיב את ליבו(2).
מנהגו של החפץ חיים עם אורחים בליל שבת נידון אצל הג"ר אברהם דב כהנא שפירא(3). ואלה דבריו:
"והנני להזכיר בזה מה ששמעתי הערה נפלאה בשם החפץ חיים. דמארח עני לסעודת שבת, מיד בבואו מבית הכנסת צריך למהר ולסעוד. שהלוא עניים מצויים בכל מקום, וכשיש עניים לפניו הם זקוקים לצדקה מיד כדי להשקיט רעבונם, ועל כן החיוב לתת להם מיד מדין צדקה. ואם בא לידו לקיימה ולא קיימה, אלא מעכבם מלאכול, עלול לעבור באיסור תורה 'בל תאחר' (דברים כ"ג כב). והגמרא (ראש השנה, ו, ע"א), דרשו את עניין 'בל תאחר' - זו צדקה. וצדקה מחייב לתת מיד. שהלוא מצויים העניים לידו והם זקוקים לצדקה מיד כדי להשקיט רעבונם, ועל כן החיוב לתת להם מיד".
ומשיג על כך בעל 'דבר אברהם', משום שמוכח ומקובל שמי שמארח עני לסעודת שבת, דעתו היא שבשעה שאוכל הוא, יאכל העני עמו. יוצא לפי זה שקבע זמן לצדקה בשעה שיאכל הוא. ואם כן, כל זמן שהמארח אינו אוכל עדיין לא הגיע זמן הצדקה ואין מקום לעבור על 'בל תאחר'. ומשיג שטרנבוך(4) על השגתו של 'דבר אברהם', שאם העני רעב וצריך לאכול, חייב ליתן לו מיד מדין צדקה, ואין בכוח התנאי של הבעל הבית לדחות מצוותו, אלא אם אומר העני בפיו שמסכים באמת להמתין.
כדאי להקדים ולומר שלגבי אירוח עניים לסעודות שבת אין הוראה מפורשת אצל שלושת עמודי ההוראה, הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך, לקיים מצווה מיוחדת זו בנסיבותיה ובהקשריה המיוחדים. נושאי כליהם, ספרי הדינים והמנהגים ודרושי המוסר הרחיבו והאריכו בחומרת המצווה של האכלת עניים בשבת ובמועדים, וקבעו כללים ותקנות מחייבים.
מצאנו בשבת (קיט, ע"א) מדרשים על מוקירי שבת ושכרם, כגון: הסיפור הנודע על יוסף מוקיר שבת שמצא מרגלית במעי הדג אותו קנה לכבוד שבת. וכן הסיפור אודות בעל בית בלודקיה שקצב היה ונתעשר בזכות שנהג לקחת כל בהמה נאה שנקרתה לידו לשבת.
עם זאת, לא מצאתי מדרשים שהמחישו בפועל הסיפור את גודל המצווה של אירוח עניים בסעודות שבת, ואת חומרת העונש של מי שסוגר דלתות ביתו בפניהם. סיפורים שעניינם מצוות הכנסת אורחים לסעודות שבת נמצאים בסיפורים חסידיים מהתקופה המאוחרת, בעיקר מן הבעש"ט ואילך.
ביסוד קבוצת הסיפורים, העוסקת באירוח עניים לסעודות שבת, עומד מוטיב 'הניסיון' המתלווה אל האירוח לשלביו ולמהלכיו. משמע, האורח העני מוזמן לסעוד בבית המארח, הבחינה היא האם יגלה המארח אורח רוח וסובלנות שופעת חביבות, או שמא לא יעצור ברוחו ויגרש את העני השובת אצלו לנוכח התנהגותו שעה שהוא מיסב על שלחן מארחו לסעוד עם בני המשפחה.
המעשה עם פלימו
אבטיפוס לסיפורי החסידים הללו הוא מה שמסופר במסכת קידושין (פא, ע"א) המעשה (בתרגום לעברית) הוא זה:
פלימו היה רגיל לומר כל יום 'חץ בעיניו של השטן' רוצה לומר שאינו מתיירא מן השטן שיכשילהו בדבר עבירה. והיה בדבריו מעשה התגאות והתגרות.
יום אחד, בערב יום כיפור, התחפש השטן לעני ודפק על דלתו של פלימו. הוציאו לו לחם. אמר להם העני, יום כזה שכולם אוכלים בפנים, לי אתם נותנים בחוץ? הכניסו אותו. אמר להם, יום כזה שכולם יושבים לשולחן ביחד, אותי אתם משאירים לבד? הושיבוהו לשלחן וישב. והיה מלא בליחה וקיא ועושה בעצמו מעשים מאוסים. אמרו לו שב כהוגן שלא תמאיס עצמך עלינו. אמר להם מזגו לי כוס. נתנו לו כוס והשליך לתוכה רוק מפיו. גערו בו ועשה עצמו כאילו מת. נשמע קול בחוץ שפלימו הרג נפש. התחבא פלימו בבית הכסא, שהיה בחוץ בשדה, מפני שפחד משוטרי המלך שיבואו להורגו. קם השטן והלך אחרי פלימו. ראה שפלימו מצטער הרבה, שאל אותו למה אתה אומר כל יום שחץ בעיני השטן. אמר לו פלימו, אז מה אעשה כדי שלא תחטיא אותי. אמר לו השטן, תגיד שהקב"ה יגער בשטן (על משקל מה שנאמר בזכריה ג' י: "יגער ה' בך השטן").
ניתן לשאול מדוע הצטער פלימו הרבה, שעה שקם השטן והלך אחריו אל מקום מחבואו. דומה שצריך היה לשמוח לנוכח מה שנתברר לו עתה שהעני (השטן המחופש) לא מת, והריהו חי לפניו. המהרש"א בפירושי האגדות (לקידושין, שם) הרגיש בחוסר הבהירות של העניין ומעלה שתי אפשרויות לגבי מה שקרה:
א. פלימו ברח אל המחבוא בשדה מפני שהאמין שאותו עני מת בביתו. אחר כך, כשיצא השטן אחריו ופגש אותו במחבואו, נדמה היה לפלימו שזה איש אחר, והצטערותו התייחסה עדיין לגבי מה שקרה לעני בביתו, וכו'.
ב. כשיצא השטן אחרי פלימו ופגש אותו במחבואו בשדה, סבר פלימו שבתחילה טעה בחושבו שהעני מת אז בביתו. ומה שקרה הוא, שעכשיו כשיצא השטן אליו אל השדה, המשיך במעשה תעלוליו, נפל למרגלות פלימו ועשה עצמו פעם נוספת לאיש מת. לכך היה פלימו מצטער עכשיו ביותר, וכו'.
ויש למהרש"א על מה לסמוך במיתה השניה שהציג השטן. שכן ביציאתו של השטן אחר פלימו אל השדה, מספרת הגמרא, שהשטן 'נפל קמיה', הצירוף מאפשר לבארו כמתמוטט ומת. ואמנם על כך מסופר תיכף, כשראה זאת פלימו היה מצטער הרבה.
האירוע האופייני שיש לשים לב אליו, בסיפור פלימו והשטן, ואשר בעיקרו הוא מצוי במדרשי האגדות, העוסקים בסעודות חתונה, שהמארחים הועמדו בניסיון, הוא התחפשות השטן לאורח עני טורדני ומכוער, כדי להעמיד בניסיון אדם, שעבר עבירה מסוג מסוים. יכולת העמידה של האיש במבחן אירוח העני, מתוך הארת פנים וחמלה, היא הסיכוי והתקווה שלו להינצל מן הגזירה שנגזרה עליו. במדרשי האגדות מסופר על השטן, המתחפש לעני, בזמנים מיוחדים של סעודות שמחה ומצווה, חתונה בעיקר. בסיפורי החסידים דלקמן, זה קורה בסעודות שבת.
הסיפור אודות פלימו מופיע במסכת קידושין (פא, ע"א) במסגרת קבוצה של סיפורים שמבקשים להצביע ולהזהיר שלא יתגאה האדם בסגולתו העצמית, לעמוד בפני פיתוייו של השטן (יצר הרע) ואל יתגרה בו. את העובדה, שהשטן התחפש לעני ומצא את ערב יום כיפור כמועד המתאים להתדפק על דלת ביתו של פלימו, ניתן להסביר ברעיון, שבדומה לחתונה ולשבת, מוטלת על כל אדם בישראל להרבות בסעודת מצווה גם בערב יום כיפור. מועד בעל אופי כזה חביב על השטן להתדפק מחופש לעני בשביל להעמיד בני אדם במבחן. הוא בחר ביום כיפור גם מתוך מחשבה של שטן, שיצליח להכשילו ולתבוע את פלימו לדין תיכף ביום כיפור. עוד כדאי לשים לב למשותף בין חתונה, שבת ויום כיפור, שהם ימים המאפשרים מחילת עוונות.
האם עמד פלימו בניסיון, על פי המסופר בגמרא?
התשובה איננה חד משמעית. הוא אמנם נענה לכל דרישותיו של העני, אך גער בו על התנהגותו המאוסה והזהירו על כך. השטן, חרף מאמציו המכוערים, שהלכו ונעשו מאוסים יותר ויותר, לא הצליח להפקיע את פלימו מאורך רוחו ולהעבירו על מידותיו עד כדי גירושו. עם זאת, לא הניח השטן את פלימו ללא לקח. פני המת הפילו על פלימו חרדה ולבסוף אכן קיבל על עצמו לנהוג מידת ענוה שלא להתגרות יותר בשטן.
המעשה בר' ליבר
דרכו של השטן ותכסיסיו בפרשת פלימו הם טיפוסיים לסוג זה של העמדות בניסיון ומבחנים שנגזר על אדם להתמודד איתם באירוח עניים ביום שבת. השיטה והתחבולות חוזרות על עצמן במעשה נורא שקרה לחסיד נודע בספרי החסידים, שהיה מכניס אורחים ושמו ר' ליבר.(5) בגלל שהתגאה במידת הכנסת האורחים שלו שאינה פחותה מזו של אברהם אבינו, נגזר עליו שלא יוציא את שנתו(6). הסניגוריה על ר' ליבר, שנאמרת מפי אליהו הנביא, בבית דין של מעלה, הועילה להמתיק דינו על תנאי: להעמידו בניסיון. אם יעמוד, יכופר חטא ההתגאות שלו, וזאת אחרי שנה שיהיה נע ונד בגלות. עיקר פרקי הסיפור מתארים את הסבל והעינוי, העוברים על ר' ליבר מן ההתנהגות המאוסה והמבזה של עני מחופש, שנתארח בביתו ביום שבת, וזאת כדי להעמידו בניסיון. לאחר שעמד במבחן, מגלה לו העני במוצאי שבת את דבר שליחותו, וכי כל מה שעשה להמאיס עליו את עצמו, היה בכדי להעמידו בניסיון. עכשיו, שהצליח ועמד בניסיון, מצוה השטן על ר' ליבר להיות נע ונד בגלות למשך שנה. סבל נוסף, שעובר על ר' ליבר ביום שבת, בהתארחו, מוסווה בתור עני, אצל שומר בית הקברות, בעיר נדודיו, המתיק את דינו כליל. אליהו הנביא מתראה אליו, במוצאי שבת, ומשחררו מן הגלות לביתו.
האנשים המועמדים בניסיון, בסיפורים הללו, הם צדיקים מכניסי אורחים דווקא ולמופת. הניסיון הבלתי נסבל, של אירוח עני מחופש, הממאיס עצמו על מארחיו, כדי שיכשלו במידת הכנסת האורחים ויסלקוהו מן הבית, מבחן קשה זה נגזר עליהם בדרך כלל בשל התפארותם במידותיהם הטובות המעוררות קטרוג. פלימו התפאר שאינו מתיירא מן השטן, שיכשילהו בדבר עבירה. ואמנם עמד בניסיון ולא נכשל בגירוש השטן, שנתארח אצלו במסווה של עני משוקץ. אף על פי כן לא וויתר השטן והביא על פלימו חרדה נפשית גדולה, שנסתיימה בסופו של דבר בכי טוב. אצל ר' ליבר, התפארותו מעוררת קטרוג גדול יותר. גם לאחר שהומתק דינו שלא יוציא את שנתו, נגזר עליו עונש כפול. ראשית יהיה עליו להיבחן, במידת הכנסת האורחים שלו, בעני שישביעו מרורים. שנית, גם אם יעמוד בניסיון, כפי שאמנם קרה, יהיה עליו להיות נע ונד שנה שלמה ולחיות חיי עני. חומרת העונש ניתן להסבירה כתוצאה מחומרת החטא. לא די שנפנף בגאווה במידת הכנסת האורחים שלו, אלא העמיד עצמו במקומו של אברהם אבינו. לעונש הכפול שתי פנים, הראשון, יהיה עליו לסבול כמארח עשיר ולשבוע מרורים מעני, שישבות בביתו שבת אחת. בשלב השני, תתהפך הקערה, ובפעם הזאת יהיה עליו לסבול כעני המתארח ומתבזה בביתם של נדיבים מארחים. בכך מלאה סאת ייסוריו ונמחל חטא התגאותו.
מעשה עם רבי אביש וגירסאותיו
עם זאת ישנם סיפורים שהניסיון הוא נסיון לשמו הבא לבחון עד כמה גדול כוחו של צדיק במצוות הכנסת אורחים לשבת. מהלך הניסיון הוא טיפוסי למיכלול הסיפורים הללו.
דוגמה לכך הוא הסיפור 'מעשה במכניס אורחים'(7).
"בעלות הרב רבי אביש על כסא הרבנות דקהילת קודש פפד"ם (פרנקפורט דמיין), בא אורח אחד אליו בערב שבת להתאכסן בביתו ביום שבת קודש. תארו של האורח היה מגונה, מראהו מושחת, מעיניו ומפיו נוטף ריח סרוח. וקיבלהו הרב בסבר פנים יפות, כדרכו להכניס אורחים והזמינו תכף לסעודה. והנה אכל האורח כל המזונות אשר היו על השלחן, וכעס עוד דאינו מוצא דיו, כי לא אכל זמן רב ועודנו רעב. והרב פייסו לבל יכעס, כי ימלא כל משאלותיו להשביענו. והוא לא שמע לו ולא חדל לבזות אותו ולקללו, ויצווה הרב על בני ביתו להוציא את סעודת החמין הטמונים בתנור ליום השבת בשחרית ולתתם להאורח. ויעשו כן, והוא אכל הכל, כי זה יהיה בכוח אנוש לאכול כל כך. אבל הרב האמין, כי רעב הוא, ופייסו בכל מיני פיוסים וביקשו להמתין עד הערב ועד יום המחרת, ואז ימלא די שבר רעבונו. ויתן צו לכל בני העיר להביא מאכלים מכל עבר. והאורח אוכל ואינו שבע וצעק בכל פעם, כי עודנו רעב. במוצאי שבת קודש ציווה הרב לשחוט פר עבורו, ויעשו כן, ונטרפו עד שנים עשר פרים, והפר השלושה עשר הוכשר...
אז הגיד לו האורח, כי אינו מן בני האדם הרעבים, אבל הוא בא רק לנסות אותו, ואמר לו שהוא חשוב בשמים מאוד".
גירסא אחרת מובאת בסיפור 'אורח פורח'(8).
עני מחופש נשלח מן השמים אל הרב הקדוש ר' יחיאל מאיר מגאסטנין, כדי לנסות אותו עד כמה גדול כוחו במצות הכנסת אורחים בשבת, שהייתה עליו חביבה במיוחד. מהלך הביזוי והסבל שפועל העני כדי להמאיס עצמו על המארח מצטמצם הפעם לליל שבת בלבד. הצדיק עמד בניסיון מתוך חיבה לעני ואהבה. לאורח, המחופש לעני, לא נותר אלא להעלם ולהשאיר את דבר ביאתו וצאתו כחידה בלי פתרון. הצדיק חשד אומנם ששלחו לו את האורח מן השמים, כדי לנסותו עד כמה גדול כוחו במצוות הכנסת אורחים.
המעשה עם ר' אליעזר
אביו של הבעש"ט
יוצא דופן בסיפור הניסיונות מן הטופס הזה, מה שמסופר על ר' אלעזר. אביו של ר' ישראל בעל שם טוב, ועל הבשורה שגלה לו אליהו הנביא, כי יוולד לו בן, שיאיר עיני ישראל, ועליו ייקרא, ובו יקוים: ישראל אשר בך אתפאר(9).
להלן הסיפור:
"רבי אליעזר, אבי הרב רבי ישראל בעל שם טוב, היה דר בכפר אחד והיה מכניס אורחים גדול, והושיב שומרים בכל קצות הכפר ויצוום שיאמרו לכל אורח עובר שיסור אצלו, למען לא ידאג הזר, אנה יפנה במקום שאין לו מכירים. ובבוא עני אליו, היה נותן לו נדבה הגונה מיד, עוד קודם שיאכל, למען יאכל בטוב לב. כי הן העני עיקר מגמתו להשיג מכסת כסף ולהביא טרף לביתו.
פעם שיבחו בשמים את ההנהגות הטובות שלו והסכימו לנסותו באיזה דבר. אמרו: מי ילך לנסותו? אמר סמאל: אני אלך. אמר אליהו: לא טוב שאתה תלך, רק אני אלך. והלך אליהו זכור לטוב ובא אליו, אל רבי אליעזר בשבת אחרי חצות בדמות עני במקלו ובתרמילו ויבוא ויאמר: שבתא טבא! מהראוי היה לגרש אותו כמחלל שבת - אבל רבי אליעזר היה סבלן ולא רצה לביישו. ויתן לו מיד סעודה שלישית לאכול בכבוד, וכן נתן לו, בערב, סעודת 'מלווה מלכה'. וביום ראשון בבוקר נתן לו שוב לאכול, וגם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל מעניין חילול שבת, שלא לביישו.
וכשראה אליהו זכור לטוב את מנהגו הטוב, גילה עצמו אליו ויאמר לו: דע לך, שאני אליהו הנביא ובאתי לנסותך. ובשכר זה תזכה לבן, שיאיר עיני בני ישראל. וזכה להוליד את רבי ישראל בעל שם טוב".
הסיפור משתייך לקבוצת הסיפורים הנדונה אצלנו על רקע הנושא העומד במרכזו: צדיק מכניס אורחים גדול, המועמד בניסיון כדי לבחון עד כמה יחזיק במצוות הכנסת אורחים, ולא ייכשל בסילוק עני מחופש, המתארח אצלו בשבת ונוהג שלא כהוגן.
רבי אליעזר, אינו מתהלל, כדוגמת ר' ליבר, שדרגתו אינה פחותה מזו של אברהם אבינו, אך מעשה הכנסת האורחים שלו דומה. על אברהם אבינו, מספר המדרש הגדול (בראשית י"ח, כג) שהיה יושב פתח האהל כדי להכניס העוברים והשבים. וכן מסופר במדרש ששלח אברהם את אליעזר, שיצא לחוץ לפגוש אורחים, וכשלא פגש, יצא הוא בעצמו (בבא מציעא, פו, ע"ב).
בדומה נהג רבי אליעזר, אבי הבעש"ט. הושיב שומרים בכל קצות הכפר ויצוום שיאמרו לכל אורח עובר שיסור אצלו. ההסכמה בשמיים להעמידו בניסיון הייתה מפני ששיבחו דווקא את ההנהגות הטובות שלו.
'הגיבור' המציע את עצמו לנסות בני אדם בסיפורים מן הסוג הזה, הוא השטן, כשכל מגמתו ומאמציו להכשילם בתעלוליו. מלאך הנגד לשטן, בסיפורים הללו, הוא אליהו הנביא. כסניגורם הגדול של ישראל וכמליץ יושר שלהם, בא אליהו לבני אדם, שנגזר עליהם לעמוד בניסיון, כדי להדריכם כיצד להינצל ממוקשי השטן.
מבחינה זו המתרחש בסיפור של רבי אליעזר אבי הבעש"ט הוא יוצא דופן. אליהו הנביא, בשומעו כי השטן ביקש, כדרכו, לעשות את מעשה הניסיון, מתערב, דוחה את השטן ומבקש שימלאו את ידיו לכך. אפשר שנרמז בכל זה חשש מתעלולי השטן ותכסיסיו. אולי יגביר אליו ניסיונות כבדים מבלי שיוכל לעמוד בהם.
כאן המקום להעיר, שבמיכלול הגדול של סיפורי אליהו הנביא, המצויים במדרשים ובאגדות(10), ישנה, אמנם, קבוצה של סיפורים, בהם נוהג אליהו הנביא להופיע מחופש לעני, או לאיש זקן, או לאיש מעורר חידה במטרה לנסות בני אדם מסוימים. אלא שקבוצה זו עוסקת באנשים עניים, ואותם מבקש אליהו הנביא לבחון אם הם ראויים לשכר או לאוצר פלאי.
ההבדל הוא אפוא בכך:
בקבוצת הסיפורים, הנדונה אצלנו, שעניינה העמדת אדם צדיק ועשיר בניסיון עד היכן מגעת מידת הכנסת האורחים שלו ביום שבת, עורך הניסיון הוא השטן. כל מעיינותיו של זה וכל תחבולותיו הם להכשיל את האדם ולהחטיאו כדי להביא עליו עונשים. בקבוצה האחרת של הסיפורים, בוחן אליהו הנביא בני אדם עניים על מנת לחשוף מהם מידות ומעשים טובים כדי שיהיה צידוק לזכות אותם בשכר.
בדומה למה שקראנו בסיפורים, מתחפש גם אצלנו אליהו הנביא לאיש עני הבא להתארח אצל רבי אליעזר ביום השבת. אלא, שהתחבולה בה נוקט אליהו הנביא, כדי להעמיד את אבי הבעש"ט בניסיון, שונה מן התחבולות שנהג השטן לעשות ומעוררת תמיהה.
השטן נהג, כזכור, לעשות מעשים מבישים ומסלידים, כדי להמאיס עצמו על המארח, ולשבור באופן זה את מידתו הטובה, עד כי יגרש אותו מן הבית. אליהו הנביא, לעומת זה, מופיע בסיפורנו, בעיצומו של יום השבת, בדמות עני המחלל את השבת. הניסיון היה לבחון את רבי אליעזר אם יגרש את העני מביתו בגין מעשה חילול השבת שלו. מעשה הניסיון בנוי, אפוא, על ההנחה כי דרכם של שלומי אמוני ישראל להחמיר שלא משורת הדין ולהימנע מלהכניס אורחים עניים מחללי שבת. עמדה הלכתית רעיונית זו נתונה בסיפור לביקורת שלילית.
הציפיות המשתקפות ממעשה אליהו הנביא, הן שמכניס אורח גדול ינהג אחרת. זה היה עוקץ הניסיון, על חודו יקום דבר או ייפול. אם יגרש את העני מחלל השבת תהיה זו הצלחה לה שיבר השטן. ואם יקבלו בטוב עין ובנפש חפצה, הלוא בשביל זה זכה לבשורת הבן שיאיר עיני ישראל, הצלחת אליהו הנביא.
ואמנם רבי אליעזר לא רצה לבייש את האיש, ולא הקפיד עם העני על שחילל את השבת, ולא עוד אלא שאירחו לסעודה בסבר פנים יפות. גם למחרת כשנפרד האורח ממנו, לא אמר לו רבי אליעזר שום דברי תוכחה. כיון שכך, גילה לו אליהו מי הוא, והבטיח לו, כי בשכר שעמד בניסיון ייוולד לו בן שיאיר עיני ישראל.
יש לשים לב, שהסיפור לא מתח את הרצועה יתר על המידה, והציב למהלכיו קו אדום.
בעוד בסיפורי הניסיונות הקודמים נהג העני המחופש למתוח את הניסיון על פני כל השבת, המשיך ללא הרף להעיק על המארח, בהתנהגות נלוזה, ולקלקל את עונג השבת, מתוך מזימה לשבור את סבלנות המארח, ולהביאו, סוף כל סוף, לכלל כעס ולגרשו. הנה, אצלנו לא פיתח הסיפור וחידד את מהלך הניסיון. חילול השבת של אליהו היה מעשה חד פעמי, ובהתארחו בבית רבי אליעזר נזהר הסיפור, שלא להטיל על אליהו חילולי שבת מתמשכים ומקוממים, מתוך כוונה לבחון עד כמה תארך סבלנותו של ר' אליעזר ולא יגער בו.
גירסא אחרת על גילוי אליהו לרבי אליעזר
ומשמעויותיה הדידקטיות
בספר שבחי הבעש"ט מסופרת גירסא אחרת על גילוי אליהו לאבי הבעש"ט. אליהו מבשר לרבי אליעזר, כי הוא עתיד להוליד בן, ש'יאיר עיני ישראל, ועליו יקוים ישראל אשר בך אתפאר'. כלומר, רמז לשמו של הבעש"ט, וזאת, בזכות ניסיון אחר, שעמד בו אבי הבעש"ט, שנמנע מלקיים יחסי אישות, עם אשתו הנכריה, שניתנה לו על ידי המלך.
הגירסא על אודות הניסיון, שניסה אליהו את אבי הבעש"ט, בהתארחו בביתו, כעני מחלל שבת, אינה מובאת במהדורות שבחי הבעש"ט המצויות בידנו. ייתכן שהשמטת הגירסא יסודה בהסתייגות חסידית מפני מה שנשמע להם צורם ומביך, ואפילו מסכסך במידה לא מעטה בין מחשבת החסידות ועמדותיה האנושיות, לבין חומרת ההלכה ודקדוקיה. ניכרת המגמה הפייסנית בהתנהגותו של אבי הבעש"ט. ההעדפה הנזכרת בכמה מספרי ההלכה, להקפיד ולהזמין אורחים עניים, תלמידי חכמים דווקא ויראי שמיים, נתונה בסיפור לביקורת סמויה. אמנם, מצאנו אצל הפוסקים, כי רק מי שאינו עבריין תמידי, אף שהוא עם הארץ, ואפילו אם לפרקים עבר עבירה לתאוותו, מחוייבין לפרנסו(11). אבל, כולי עלמא יסכימו לדברים אותם פוסק בעל 'שני לוחות הברית' (חלק שני, פרק צדקה ומעשר, ד"ה 'מי שהוא עבריין'), שמי שיש בו איזו מידה או הנהגה מגונה, אבל מקיים שאר מילי, מחוייבין להחיותו, אבל יזהירו להוכיחו ולהדריכו בדרך הישר. ובסיפור על הכנסת האורחים של רבי אליעזר, נמנע אבי הבעש"ט אף מן הדבר הזה. הוא לא הוכיח את העני על חילול השבת, ונמנע מהדריכו בדרך הישר.
הסיפור שובה את הלב כאגדה עממית, הטעונה משמעות דידקטית הומניסטית. עם זאת, עיקר קיומה, כסיפור חסידי, הוא בזכות היותה נושאת תעודה לימודית ברוח החסידות. השקפה רעיונית חסידית תורגמה בסיפור לשפת האגדה, הומחשה ובוימה במהלכי עלילה. אביו מולידו של מחולל החסידות הוא האיש המבצע, בפועל מעשיו, את תורת החסד הזו. באופן זה ביקש הסיפור להעלות על נס דגם אידיאלי של מצוות הכנסת אורחים, שיהיה מקור וטופס לחיקוי, ולהעתקה אצל קהל החסידים.
על רקע זה משתבשים הדברים וגוברת מבוכת הקורא.
השאלה המיידית, המתבקשת, היא האמנם הרצון לפאר את דמותו של הצדיק, ולהאיר באור של קדושה עליונה, את בשורת לידתו, הביא את החסידים לספר מעשים שיש בהם דופי, ללא בדיקה, אם הם עולים בקנה אחד עם נורמות דתיות הלכתיות. והלוא, על פי הנודע, סיפורי מעשיות היו בחסידות בעלי ערך דתי חשוב, ושימשו אף כאמצעי של עבודת ה'. ואם נכונה ההנחה, שהחסידות יישמה וביימה, במהלכים של סיפורי המעשיות, מסקנות מן המחשבה הדתית, ונתנה בהם פירוש לעולם ההלכה היהודי, מזמין הסיפור מטבעו כמה שאלות ובירורים הנוגעים לאופי 'הדו שיח', שהוא מקיים עם עולם ההלכה והמחשבה היהודי.
(ובסוגריים: נקרא לי לפגוש באחד האדמו"רים ובנועם הליכותיו האזין לתהיותיי ולפשר העניין הזה. ואמר כי הסיפור ידוע ומוכר ואין להתרגש יתר על המידה. כי החסידים ברצותם להפליג במידה זו או אחרת ממידות הצדיק, סיפרו מה שסיפרו. וקרה שבלי משים קלקלו בדבר אחד בשביל לחדד ולהגדיש את הסאה של המידה הטובה הנכונה. והמשכיל צריך לברור מן הסיפורים את המידות הנכונות. עוד שאלתי בעניין הזה בחצר חסידית אחרת, ואמר לי, שאילו היה הכוח בידו היה מכריז חרם, שלא יקראו המתנגדים בסיפורי חסידים. והדעות בעניין הסיפור התמוה הזה אינן אחידות).
הסיפור, בכל אופן, זכה לתהודה רבה. רבים מעתיקים אותו לעניינם, כסיפור נפלא, דוגמת שפרלינג (בטעמי המנהגים, עמ' קד). הסיפור מתפרש כניסיון גדול, שהועמד בו אבי הבעש"ט. עניינו לבחון את מידתו הטובה בהכנסת אורח עני, עם-הארץ, ובעיקר מחלל שבת. אירוחו של זה בסבר פנים יפות, מציג עמדות חסידיות נודעות, של קירוב רחוקים, בבחינת ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא.
ואכן רגילים היו אדמורי החסידות לספר סיפור אגדי זה, כדי להציג מידה גבוהה של הכנסת אורחים. בדרך הדרוש היו מכניסים, במשבצת חסידית זו, אוצר של אהבת ישראל, אהבה ורחמים לכל אחד מישראל(12).
כך, פירש הצדיק מדינאוב (בספר צמח דוד) את הפסוק "כי יהיה בך אביון" (דברים ט"ו ז):
אביון נקרא מי שהוא אביון ממצוות. ובא הכתוב באזהרות הללו, לא תאמץ, ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון אף על פי שהוא אביון ממצוות, כי 'וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא', כי אז יפשפשו גם כן אחר מעשיך, אם ראוי אתה, לפי מעשיך, להשפיע לך די מחסורך, מידה כנגד מידה, אולי גם בך ימצא חטא, איזשהו חסרון, ותגרום לך לקלקל ח"ו, 'צינורות השפע', כמו שאתה קופץ ידך מאחיך האביון במצוות. ולזה בא הכתוב להודיענו: נתון תיתן לו, כי כל הפושט יד נותנים לו, אף כי, לפי דעתך, הוא מהאנשים שאינם מהוגנים. כי בגלל הדבר הזה יברכך. היינו, כמו שאתה מתנהג עצמך, ואתה נותן אף למי שאינו מהוגן ואינו כדאי, כן יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך.
פירושו של הצדיק מדינאוב קרוב לפירוש אותו הביא מעם לועז לדברי יוסי בן יוחנן, במסכת אבות פרק א' משנה ה': "יהי ביתך פתוח לרוחה". פירוש: הוי זהיר בדלתי ביתך שלא יהיו נעולים, שאם אדם מדקדק להכניס לביתו רק עניים הראויים לדעתו ולמתנתו, גם מן השמים ידקדקו עמו ולא יפתחו לפניו את דלתות השפע לרווחה.
על דרך החידוד אפשר עוד להביא מה שמסופר(13) על רבנו משה ליב מסאסוב, שפיזר צדקה לאיש אחד, רע מעללים. שאלו אותו אנשיו: רבנו, מה אתה מפזר כל הונך לאיש הרע הזה? והשיב, גם אני לא טוב. ואם אני נותן צדקה לאיש אשר הוא לא טוב, הקב"ה ידין אותי מידה כנגד מידה, ויתן לי גם כן, הגם שאני לא טוב.
בין עניים מהוגנים לשאינם מהוגנים
כדרכם של סיפורי מעשיות, ביקשו אף סיפורים מן הסוג הזה להשפיע דרכי התנהגות מתוקנים על עדת ישראל, באמצעות דוגמה של פעלי הצדיק. בין השיטין מהדהדת, מן המעשיות הללו, ביקורת ותוכחה נגד מה שרווח בקהילות ישראל, ומפורסם לקיים מצוות צדקה והכנסת אורחים עם צדיקים, תלמידי חכמים ויראי שמיים דווקא. לנוהג זה יש אמנם על מה לסמוך, וניתן למצוא לו עגנים בספרות ההלכה. כך מספרת הגמרא (בבא בתרא, ח, ע"א) על רבי יהודה הנשיא, שהיה עשיר מופלג, ובשנת בצורת פתח את אוצרות הדגן שלו לתלמידי חכמים בלבד. אבל, מי שהוא עם הארץ לא נתן לו רשות להיכנס, כי אין לו שמחה בבואו ואינו חייב בפרנסתו.
דבריו קשים בכל מקרה, אבל אפשר לפרש את מעשהו כדברי המהרש"א (שם), שבזמן בצורת אין זה הוגן לחלק לעם הארץ, ועל ידי כך למנוע מזון מתלמידי חכמים, ותלמידי חכמים קודם. וכן שעם הארץ לא נזהר, ולא מקפיד על האיסורים המתחייבים בשנת בצורת, כמו שנזהר תלמיד חכם. עם זאת כשנתרצה ופירנס, נצטער אחר כך ואמר: אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ, שאין פורעות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
הכיוון האקסלוסיבי הזה, של מצוות צדקה, והוויסות שלה לעניים מהוגנים בלבד, מוצאים תימוכים במה שקילל ירמיה הנביא את שונאי נפשו, שהעלילו עליו כאילו חטא במעשי ניאוף. בקש ירמיה מה' להעניש את מעלליו: "יהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם" (ירמיה י"ח כג). דרש את הפסוק רבא (בבא קמא טז, ע"ב), "אמר ירמיה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליה שכר". משמע, צדקה איננה נחשבת כמצווה אם ניתנה לעניים רמאים.
אפשר שזו כוונת הרמב"ם (בספר המצוות 'לא תעשה', רל"ב), הזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מאחינו מהאביונים אשר נדע עניים. הדגיש שקיום המצווה הוא בעני הגון.
על הדרך הזו פירש מדרש קהלת רבתי, את הפסוק "שלח לחמך על פני המים" (קהלת י"א א), אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי התורה, שאין מים, האמור כאן, אלא דברי תורה.
עוד מצאנו מה שפירש בספר חסידים (סימן סא) והסיק להילכתא, שאדם הנותן צדקה לעניים, שאינם מהוגנים, אשר בהם עמל ורעות רוח, לא רק שאינו מצווה, אלא נחשב לו לעוון מפני שנותן לפריצים ונותן להם אתנני זנות, ומקיים מורדין בהקב"ה בעולם. לפיכך יתפלל אדם להקב"ה לעולם שיזמין לו בני אדם מהוגנים.
המובאות הללו מאפשרים מתן טעם נוסף מדוע אין מברכין ברכה כשנותנים צדקה, לאשר חיישינן לרמאין. במקרה הזה הרי את המצווה לא קיים, ולכן הברכה לבטלה(14).
הלקח הלימודי
הלקח הלימודי של הסיפור על הניסיון בו הועמד אבי הבעש"ט, הוא שמנקודת ראותו של מארח, יהיה עליו בכל מקרה לשקול כיצד יש להתייחס אל האורח העני, המתדפק על פתחו בשבת. כי ייתכן שהעני הוא בבחינת תינוק שנשבה, שאינו יודע כי עובר עבירה הוא. אף זאת, אירוח בנדיבות לב, ובסבר פנים יפות, עשוי להיות מנוף לקירוב לבבות, בבחינת פתיחת פתח לחוזרי בתשובה, בעוד שגירושו מן הבית, כדין המחלל שבת בפרהסיה, עלול להרחיקו עוד יותר מן היהדות. תוכנו המוסרי של הסיפור והלקח הטוב שבו, נתפרשו בפי רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, שצריך לאהוב כל אדם מישראל אהבה שלמה ואמיתית. ואם חטא ואשם צריך לרחם עליו, וחלילה לשנוא אותו ולקטרג עליו, לא בדיבור ואף לא במחשבה. לבשר ודם אסור להבדיל בין איש לרעהו, עליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא(15).
השכר לו זכה רבי אליעזר, עקב הנהגתו הטובה עם העני מחלל השבת, מצביע על מעלתה של עמדה רעיונית זו, אותה מציג הסיפור כדוגמה למופת.
המבוכה במעשה אליהו הנביא
גם אפשר שמתכוון הסיפור להציג מידת הכנסת אורחים במדרגתה העליונה, שאין בה כל פניות, ולא חישובים של שכר ועונש, ולא חשבונות ומחשבות על משהו אחר. אלא הכנסת אורחים לשמה. בעוד שהכנסת אורחים של תלמידי חכמים וצדיקים, יש בה שכר מצווה וצד של התכבדות עצמית. המארח נמצא נשכר מנוכחות חשובה, ומעוררת רושם, בביתו, הרי בהכנסת אורח עני, ומחלל שבת, משיגה המידה הזו, והמצווה שבה את מדרגתה העליונה, בבחינת הכנסת אורחים לשמה.
מבוכת הקורא נובעת גם מן העובדה, שמעשה חילול השבת אינו נעשה על ידי תינוק שנשבה, שאינו יודע שבת מהי. חילול השבת נעשה במכוון ובמזיד על ידי אליהו הנביא, שיזם חילול זה, כדי להעמיד את אבי הבעש"ט בניסיון משונה ומתמיה. הסיפור עשוי, אמנם, להתגדר בתירוץ שמדובר באליהו הנביא. וכמלאך, שאינו בשר ודם, פטור הוא מן המצוות, ואיסורי התורה אינם חלים עליו. הסבר אפשרי זה אינו מקל על התקבלותו של הסיפור בקרב שלומי האמונים הן בחסידות, והן אצל המתנגדים כאחד. מה עוד, שגם לאחר שאירח אבי הבעש"ט את העני בסבר פנים יפות, מהלל הסיפור את רבי אליעזר, שהנה גם בהיפרדו ממנו למחרת, שתק ולא מצא לנכון להשמיע לעני הערת תיקון או תוכחה, ולו בנימת נועם ופיוס. הניסיון להתגדר בתואנה שבמעשייה עסקינן, אינו מועיל בפעם הזאת, שכן שאלת האמת ההיסטורית של הסיפור איננה העניין שמעורר מבוכה, אלא פשר העמדה הרעיונית-החסידית, שאיפשרה המצאה של סיפור מעין זה, והצגת גדולתו של אבי הבעש"ט, ובשורת לידתו של הבן, שיאיר עיני ישראל, כמעוגנות בניסיון משונה, בו עמד בהצלחה רבי אליעזר, אבי הבעש"ט.
האמנם אפשר לייחס לאליהו הנביא, הגם אם הוא בבחינת מלאך, שאינו בשר ודם, מעשה של חילול שבת יזום ומתוכנן על ידו, ולו רק כדי להעמיד מישהו בניסיון?
האמנם מציג הסיפור עמדה חסידית רעיונית, שגדולה מעלתה של הכנסת אורח עני, המחלל לנגד עיני המארח את השבת, להאיר לו פנים מבלי להוכיחו ולו בדברי נועם, ולו בזמן שנפרדים ממנו אחרי השבת?
דומה, שבתחום מדרשי הסיפורים, ובהתבסס על העמדה החסידית הרעיונית הזו, ניכרת נטייה להציג את אבי הבעש"ט כמכניס אורחים גדול, וחסיד אף יותר מאברהם אבינו. ייתכן, שהסיפור על אודות הניסיון, בו הועמד אבי הבעש"ט עם אליהו, שהתחפש לעני מחלל שבת, הסובלנות למופת והאורך רוח אותם גילה ר' אליעזר, יש בה משום הצגת עמדה מתוקנת, שקיבלה על עצמה לנהוג באדם כבריה יציר האלקים.
******
והנה אף לסיפור על אודות אבי הבעש"ט מצאתי גירסא אחרת המובאת בצפונות ואגדות.
לקמן עיקרו(16):
בארץ אשכנז היה עשיר חסיד גדול, שהיה זהיר במיוחד בכבוד יום השבת, ובהכנות לכבוד השבת. עד כי קינאו בו כל שרי מעלה. ויהיה פעם אחת, עם כניסת השבת, התדפק עני על פתחו ויאמר לו: אדוני חנני במתנת ידך, כי אין לי עוד צרכי שבת. ויגער בו החסיד, במחלל את הקודש, וישלחהו בפחי נפש. יצאה בת קול ואמרה: איבד זה כל עולמו בשעה אחת.
הסיפור מבקש להביע מוסר דומה לזה שבסיפור על אודות אבי הבעש"ט. הכנסת אורחים וצדקה לעניים, כמצווה שבין אדם לחברו, היא מצווה מוסרית נעלה, שצריכים לקיימה בכל מקרה ובכל תנאי. חשיבותה ומעלתה גדולות עד כדי כך, שניתן לה הסגולה להכריע מצווה שבין אדם למקום, הכתובה ומפורשת בתורה, כדוגמת שמירת שבת, כיבודה וקידושה. לשם זה הושמו בסיפור, על כף המאזנים, שתי המצוות הללו. בעוד שבסיפור הקודם הכריע אבי הבעש"ט מדעתו, ומרוח לבו, ונתן עדיפות למצוות הכנסת אורחים, מתוך שהוא מקפיד ביותר על כבוד העני: קיבלו בסבר פנים יפות ולא גער בו, על כן זכה לשכר גדול, הנה בסיפור שלנו המהלך הוא שונה והגביר החסיד נתן עדיפות לכבוד השבת ולקידושה. על יסוד תפיסה ערכית זו, גער החסיד בעני שאינו מכבד את השבת וישלחהו בפחי נפש.
הפואנטה היא, שלמרות שגם המלאכים קינאו במעלת הגביר החסיד, ובהקפדותיו לכבד את השבת ולקדשה, מתפרש מעשהו זה כחטא חמור. על כן נענש ואיבד את עולמו בשעה אחת. המהלכים בכל סיפור וסיפור אמנם שונים, המסקנות הלימודיות ומוסר ההשכל זהים.
******
ספרי הסיפורים הפליגו לספר על צדיקים אנשי חסד שחיפשו וחיזרו אחרי אורח עני לשבת, וזאת מבלי שהבדילו במעמד חברתי של האורחים או במעלתם בדרגות התורה. הכנסת האורחים הייתה בנפש חפצה, בסבר פנים יפות וסביב לשלחן שופע מאכלים. מידתם הטובה עוררה לעיתים את קנאתם של משטינים ומקטרגים. סעודות השבת של מכניסי האורחים המהוללים, תוארו בסיפורים כיעד למסיתים ולמדיחים שפעלו כשליחי שטן. מחופשים לעניים התארחו בבתיהם של גומלי החסדים מתוך כוונה ומזימה להחטיא ולהכשיל את מכניסי האורחים. פעמים, העני המחופש היה אליהו הנביא, אך לא כשליח לדבר עבירה, אלא כשליח מצווה, מתוך כוונה לאפשר לצדיק, מכניס האורחים, להתעלות למעלות גבוהות יותר במידות חסדיו ולנפץ את קטרוגי השטן. כוח העמידה של מכניסי האורחים בניסיון הקשה שנתגלגל עליהם בסעודות השבת, היה בדרך כלל למופת, וזאת למגינת השטן ולאכזבתו, וכנגד זה, לשמחתם של מלאכי השלום.
לפעמים כשל הצדיק וכפרתו דרשה תיקון ותשובה, על עקרון המידה כנגד מידה. אליהו הנביא אמנם נודע בסיפורי האגדות כעני מחופש המשוטט בקהילות ישראל ובא אל בתי יהודים כאורח נסתר בשביל לבחון את מידת החסד שלהם בהכנסת אורחים.
הסיפורים בעלילותיהם המגוונות, העמידו מטרה לימודית מרכזית: להעמיד את מצוות הכנסת אורחים כגדולה יותר מהקבלת פני השכינה (שבת קכו, ע"א ובשבועות לה, ע"ב).
מתוך שהם מתעלמים מהשקפות והוראות המובאות בספרים שיש לקיים מצוות הכנסת אורחים עם צדיקים תלמידי חכמים ויראי שמים ולהיזהר בעניים שאינם מהוגנים. שעל כן לא נאמרה מצוות הכנסת אורחים בתרי"ג מצוות, כדי שלא יאספו אליו ריקים ופוחזים.
בסיפורים ניכרת המגמה להאדיר במצוות הכנסת אורחים בין עני לבין עשיר, בין תלמיד חכם לבין עם הארץ ואפילו עם רעים וחוטאים(17).
הערות:
1. מ. גידמן, התורה והחיים, ח"ג, עמ' 83.
2. מובא אצל הרב מ.מ. ישר החפץ חיים, חייו ופועלו, כרך שלישי (תשכ"א), עמ' תתקנד-תתקנה.
3. ד. כהנא שפירא, דבר אברהם, ח"ב, סימן א.
4. מ. שטרנבוך, מועדים וזמנים השלם, חלק ח, סימן יג'.
5. מרדכי בן יחזקאל, ספר המעשיות, ספר ראשון (תשי"ח) עמ' 76, מביא את הסיפור מתוך צרור החיים (תרע"ג), אות לו. וכן מעשה הגדולים החדש, (תרפ"ח). אודות ר' ליבר עיין בספר שם הגדולים החדש (1879). מערכת הגדולים, ערך ל, אות צג.
6. הרצון להשתוות במידת הכנסת האורחים למידת פעלו על אברהם אבינו מצאנו בסיפורים. מכניס האורחים מצוין במידתו זו לשבח. ראה "ר' אברהם החסיד": והיה האיש ההוא עושה צדקה וחסד לכל העוברים ושבים דרך ביתו, וביתו היה עשוי ארבעה פתחים, לכל ארבע רוחות העולם, כדרך שעשה אברהם אבינו, וימצא חן בעיני אלוהים ואדם, מ. בן יחזקאל (5) עמ' 57-45.
7. מה שאין כן כאשר מבקש איש חסיד להתעלות ולהחשיב את מידתו בהכנסת אורחים כגדולה מאברהם אבינו. משל המעשה בסוחר צדיק שהיה מכניס אורחים אפילו את אויביו שזממו לקפח את פרנסתו. בכך הוכיח שמעלתו גדולה מאברהם אבינו, שנהג להכניס אורחים עוברים ושבים שלא הכירם כלל. בהתעלותו על אברהם נתן פתחון פה לשטן לקטרג. ניתן רשות לשטן ליגוף את בנו יחידו של הסוחר במחלת הרזון. שאל הסוחר לבעש"ט מדוע נענש ומה עליו לתקן בשביל שבנו המתחלש ברזונו יתרפא. השיב הבעש"ט כי בשמים יש קטרוג והתיקון שעליו לעשות הוא להאכיל את בנו יחידו תבשילים גסים בשווה עם העניים. האב הסוחר לא יכול היה לכבוש את רחמיו על בנו יחידו אשר אהב, והאכילו מעדנים, וזאת בניגוד לתיקון שנצטווה מן השמים. למרבה ההפתעה אמר לו הבעש"ט שעכשיו נסלח לו מן השמים ובנו נתרפה. כל זאת למה? הסביר הבעש"ט: אברהם אבינו כשנצטווה מן השמים לשחוט את בנו יחידו, כבש את רחמיו והלך לעשות כדבר ה'. והנה הסוחר, כשנצטוה מן השמים להאכיל את בנו מאכלים גסים לא יכול היה לכבוש את רחמיו על דבר קל כזה. במעשה זה הוכיח שאברהם אבינו גדול ממנו. כיוון שכך נסתתמו קטרוגיו של השטן, יד הסניגוריה הייתה על העליונה ונסלח לסוחר חטאו. "הבן החולה", מ. בן יחזקאל (5) עמ' 61-58.
8. מובא, מ.י. בן גריון (ברדיצ'בסקי), ממקור ישראל (תשכ"ו), סימן תנט. ובספרו צפונות ואגדות (תשט"ז), עמ' רמט, תחת השם "מכניס אורחים". מתוך מעשיות מצדיקי יסודי עולם (תרס"ג), סימן יד, עמ' 51. ובאהל אברהם, לאברהם חיים מיכלזאהן (תרע"א).
9. על פי הספר שבחי צדיקים. ועיין מ. בן יחזקאל (5) עמ' 114.
10. מובא בממקור ישראל (7), סימן תקיח, סיפור שני בשם "שכר מצווה". ובצפונות ואגדות (7), עמ' שח, על פי מעשיות פלאות, 25-24. רחמי האב (תרל"ד). לוי גינצבורג, אגדות היהודים (1975), כרך שישי, חלק יח' בסוף סימן שצא.
11. ביבליוגרפיה מקיפה על סיפורי אליהו הנביא, ראה גינצבורג (9), שם בהערות. ישראל יעקב, סיפורי אליהו הנביא (תשל"ג).
12. החילוקים ראה, טור ושלחן ערוך, יורה דעה, סימן רנא, שם בפירושים.
13. י.ל. מימון, שרי המאה (תשכ"א), חלק שלישי פרק ג.
14. מובא אצל שפרלינג, טעמי המנהגים, סימן רטז, שם בהערות, מתוך המאור הגדול.
15. ראובן מרגליות, מקור הברכה, עמ' ט.
16. מובא י.ל. מימון (12).
17. מ.י. בן גריון (ברדיצ'בסקי), צפונות ואגדות, (7) בשם "החסיד והעני". למקורות הסיפור מעיר המחבר: מעשיה זו נעתקה מספר רבני אשכנזי ומובאת בנפלאות גדולות.
18. המדרשים הרחיבו אמנם לדבר על מצוות הכנסת אורחים בכללה. יש מקומות שהפליגו להאדיר בשבחה, ובמקורות אחרים נזהרו בה. כדברי רבי יהושוע, שלעולם יהיו כל בני אדם חשובים לפניך כליסטים (דרך ארץ רבה פ"ה). אמרו שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה (שבת קכז, ע"א). אולם על אברהם אבינו מסופר שהקפיד על המתארחים בביתו שיהיו מהוגנים ושלומי אמונים (ב"ר מט ד. זהר, וירא, דף קב, ע"ב). המצווה מסתברת כסוגיא בעייתית המזומנת לתקלות ולקלקלות ועמודי ההוראה לא כללוה בהלכות צדקה ומתנות עניים.