לימוד הגמרא בדור הכיפות הזרוקות
מחבר: ד"ר מאיר תמרי
בשדה חמ"ד, גיליון 2-3, 2002
בעולם החרדי ובעולם הדתי לאומי, הן בישראל והן בארה"ב, מתקיימים דיונים נרחבים ונכתבים מאמרים רבים אודות הקשיים בלימוד הגמרא בגיל התיכון. מתברר שיש נוער רב שאינו מסוגל או אינו רוצה ללמוד גמרא, לימוד המהווה יסוד ועיקר בפיתוח האדם ביהדות.
במאמרים הדנים בנושא, מודגש הצורך לבדוק את השיפורים האפשריים בשיטת הלימוד, היחס בין המורה לבין התלמיד, וגם ההכרח להביא דוגמאות מהעולם המודרני על מנת להפוך את הלימוד יותר רלוונטי לחייהם. למרות ששיפורים אלה הנם תנאי חשוב לשינוי ולשיפור היחס ללימוד הגמרא, אין זה תנאי מספיק ואין בשיפורים אלה כשלעצמם, כל אפשרות לשנות הרבה.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדיון בבעיית יחסם של התלמידים ללימוד הגמרא, מתקיים בדור של כיפות זרוקות ושל נשירה בציבור החרדי. אנו עדים כיום למצב, כמו זה שהיה לפני 50 שנה, של פריקת עול תורה ומצוות ע"י בני נוער רבים, ולכן יש לראות את הדיון בנושא לימוד הגמרא, בפרספקטיבה של התופעה הזאת.
ראשית, צריך לעסוק בשאלת מקומה של הגמרא בחינוך הדתי מבחינה היסטורית. גם אם רבים מכותבי המאמרים בנושא חוזרים על מרכזיות לימוד הגמרא בחינוך הדתי, אין זה נכון שלימוד הגמרא תפס לאורך ההיסטוריה את המקום הבלעדי והעיקרי בחינוך הדתי ברוב הקהילות. אמת היא שהיתה תקופה במזרח אירופה לפני המרד החסידי, ואח"כ ביהדות הליטאית ב-200 שנים האחרונות, שבה ייחסו ללימוד הגמרא מקום מרכזי ביהדות.
אולם בשתי התקופות האלה אנו מוצאים גם ניכור של רוב הציבור מלימוד תורה ואולי גם משמירת מצוות.
ב-200 השנים האחרונות, בולטת בקרב יהדות מזרח אירופה הצבעה ברגליים והתנתקות מיהדות ומתורה, גם אם מרכזיות הגמרא לא הייתה הגורם המכריע לכך. יתירה מזאת, אין זה נכון שלימוד הגמרא הוא ערובה לאישיות דתית ולקיום מצוות. רבים מאתנו הכירו דוגמאות רבות מהדור הקודם, של אנשים כמו ברל כצנלסון ואחרים, שנהנו מלימוד הגמרא. אולם לא היה בין זה לבין קיום מצוות ולא כלום. כיום לומדים גמרא בהנאה גם בבתי ספר תיכוניים לא דתיים וברי לכל שאין בין זה לבין דת ולא כלום.
אמת שתלמידי חכמים, שמקדישים זמן רב ושנים רבות ללימוד הגמרא, מגיעים לקדושה ולרמות דתיות גבוהות שאין לשערם. אולם אין אנו דנים על לומדים כאלו. אין לי לא רצון ולא כל כוונה לשלול את לימוד הגמרא, וגם לא כוונה ליצור רושם כאילו בכל הדורות לא למדו גמרא. אולם, בין לימוד הגמרא כחלק מלימוד תורה במובן הרחב, בגילים ובשיעורים מתאימים, לבין לימוד הגמרא כעיסוק בלעדי או עיקרי, יש פער גדול. הרמב"ם כותב שאדם צריך לשלש את לימודו, תורה משנה וגמרא. נכון שהוא מדגיש שהמדובר בתחילת הדרך ואח"כ על האדם להתרכז רק בגמרא.
תלמידי התיכון, הנם בתחילת הדרך הן מבחינה דתית והן בפיתוח האישיות. העולם המודרני האריך את תקופת ההתבגרות. פעם בגיל 12 אנשים יצאו להתפרנס, והתחתנו בגיל צעיר, והיו כמבוגרים לכל דבר. היום אין זה כך, לא בעולם היהודי ולא בעולם הגוי. אם נכיר בכך שהנוער נמצא בתחילת הדרך מבחינה שכלית, אמוציונלית ורוחנית, אזי יש לאמץ את שיטת הרמב"ם.
בכל הדורות פרט להיום, היו רמות בלימוד במקביל למקובל בעולם החילוני. לאחר הלימודים בבית ספר עממי עוברים לתיכון, לאחר מכן לומדים תואר ראשון, שני ושלישי. ככל שעולים בדרגת הלימוד מספרם של העוסקים בלימוד קטן. קיימים בעלי מוטיבציה גבוהה, ובעלי יכולת גבוהה, וכל אחד מקבל חינוך בהתאם לשלבים. כך היה גם בעולם התורני, הלכו ולמדו חומש ונ"ך, אח"כ העשירים יותר או המוכשרים יותר ובעלי רצון, המשיכו ללמוד אגדה והלכה, ואח"כ מספר הלומדים הלך והצטמצם. זוהי התפתחות נורמלית ויש לאמץ אותה גם היום. לאור האמור לעיל- במציאות של היום, יש להתחיל את לימוד הגמרא רק בגיל 15 לאחר חינוך רגשי וחוויתי שלקח בחשבון את הצרכים והכוחות הנפשיים של גיל הבר מצווה. וגם כאן, בזרמים שונים וברמות מתאימות.
החשוב ביותר בכל הדיון הוא לברר מה היא מטרת החינוך שלימוד הגמרא מהווה חלק חשוב כל כך. ההנחה היחידה היא, שחינוך דתי צריך להיות מיועד לפתח אנשים שיכולים להישאר נאמנים לדתיותם במצבים ובתנאים תרבותיים וכלכליים שונים, ולא רק ידענים ובקיאים. על מנת להיות אדם דתי, ירא שמים ומקיים מצוות צריכים יסודות איתנים ורחבים ככל שאפשר. לזה יש שיטת חינוך אחרת, ממה שמקובלת אצלנו. לא לחינם כתב המהר"ל, שאדם צריך למלא כרסו בתורה, בנ"ך, בעברית, בהיסטוריה יהודית, ועל בסיס זה, על תשתית רחבה זו, יש לבסס את העיסוק בגמרא. עיקרון זה נכון גם בחינוך מבוגרים. בכל הקהילות ובכל הארצות היו במקביל, לומדי תורה, משנה, עין יעקב וגם לומדי גמרא. מבנה זה יצר שכבות נרחבות בהם כל אחד המשיך בתחום הלימוד המתאים לו, ככל שניתן.
הרעיון שאת לימוד הגמרא יש לשבץ ולערבב בכל חוכמות התורה, לא היה מכוון רק לאלו שלא רוצים או לא יכולים ללמוד גמרא. דורנו הוא הדור היחידי שאין בו גדולי תורה או מורים לגמרא, הכותבים ומלמדים את כל חכמות התורה. רש"י היה יכול לכתוב פירוש לחומש וגם פירוש לגמרא, והרמב"ן הוסיף על זה גם שירה ומחשבה. אחר יכול לכתוב את השולחן ערוך וגם לדבר עם מלאכים ולהיות מקובל, והגר"א יכל להיות מקובל וגדול בתלמוד. אולי האחרון שעשה כך היה מרן הרב קוק.
"ההתמחות" של היום היא אחד המקורות לא רק ליחסם של התלמידים ללימוד הגמרא, אלא גם לחולשות של החינוך הדתי בכלל. מורים גדולים יכולים להבחין בצדדים הרוחניים הדתיים והמוסריים בסוגיות הגמרא, להבליטם ולהדגישם, ולחנך לאורם. אולם מורים כאלו הם לא הנורמה. הנורמה היא שהנוער לומד גמרא, ובמקרה הטוב ביותר אם לתלמידים יש את היכולת והרצון הוא מבין את סוגיית הגמרא.
לתלמידים אין בסיס על מנת להיות אדם דתי, וגם לא רגש מוסרי הנובע מתורתם, שבלעדיו אדם יכול להיות נבל ברשות התורה. במצב זה חלק מהחכמים והישרים פורקים עול, גם אם ממשיכים לגלות הנאה מלימוד הגמרא.
כאשר אנחנו מדברים שיש לעשות את הגמרא רלוונטית להיום, לא מספיק רק להביא דוגמאות שהופכות את ה"בור" ברשות הרבים לאוטו משא בצד בכביש, או לקחת את ה"שור" ולהתאים אותו לסוג נזק הקיים בימינו.
גם לא די ללמד את ההלכה המתאימה, אם כי יש לזה חשיבות. אם התלמיד לא לומד, למשל, שאסור להזיק ושאדם מועד לעולם ושאדם אחראי לכל מעשיו, ושנוסף לנזק שהוא צריך לתקן מבחינה ממונית, יש לו עדיין חשבון עם הקב"ה, אין הוא יוצא דתי ואין הלימוד רלוונטי.
ניתן ללמוד לגבי המסגרת הרצויה ללימוד הגמרא, ממאמר של האדמו"ר מקוצק, אשר היה ידוע בהבנתו ובהערכתו ללימוד הגמרא כיסוד ביהדות. כתוב בתורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" חז"ל פירשו," לפניהם ולא לפני אומות העולם". רבים הקשו על זה, שהרי לכל העולם יש דינים, משטר חוקים, וכו' [7מצוות בני נח], אז איך אפשר להגיד שזה מיוחד לעם ישראל? אמר הרב מנחם מנדל מקוצק: כתוב בפסוק "ומשפטים בל ידעום הללו -י-ה", רק בעמ"י, ורק במשפטים ששמו לפני עמ"י, המשפטים נהפכים להלל ולעבודת הבורא.