לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה

החינוך למצוות בגן הילדים הממלכתי דתי

מחבר: שרה תאומים

בשדה חמ"ד, גליון 1, 1997

"כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו: קרא - ואתן לך אגוזים, או תאנים."

הרמב"ם, בהקדמה לפרק חלק, מושל משל זה בעוסקו בדרכים החינוכיות ובשיטות להוראת דרכי התורה. הרמב"ם בוחר במשל זה להביא את סיפורו של "נער קטן", ובכך פותח צוהר אל עולם החינוך בגיל הרך. בהמשך דבריו מציין הרמב"ם כי אותו נער קטן, "למיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיעוהו בשבילו מן השלמות."

עולם ההכרה של הילד

הקושי לתאר את עולמו הרוחני של הילד נובע מאי יכולתו של המבוגר לחוות את העולם הרוחני הילדותי. מושגי החשיבה שלו ואופניה שונים, תמונת העולם שלו אחרת, והרי כאן  מקור לאי הבנה רבה. מכאן הצורך למצוא גשר וקשר אל עולם זה בכלים של מבוגרים,  אך בדפוסים המובנים לילד. הווי אומר, הרוצה להבין את התפתחותו השכלית של הילד,  יתבונן בקשריו עם העולם הסובב, ועם המבוגרים בכלל זה: יתבונן בתהליך החיברות,  אשר הוא הגורם הסביבתי העיקרי המעצב את מבני המחשבה של הילד.

על כך אומר פיאז'ה: "ההתפתחות השכלית של הילד הולכת על פי רוב בד בבד עם החיברות ההדרגתית של מחשבתו האינדיבידואלית. תחילה קיים סירוב להסתגל לתנאים החברתיים, ואחר כך - ספיגה הולכת וגוברת של השפעות המבוגרים. למן ההתחלה של הדיבור סופג הילד באורח הדרגתי את מחשבת המבוגר. מחמת החיברות ההדרגתית מתחלקת מחשבתו של הילד לכל אורך התפתחותו לשתי קטגוריות: האחת הנובעת מהשפעותיהם של המבוגרים, והשנייה הנעוצה בתגובות המקוריות של הילד עצמו. במילים אחרות: השקפות הילד הן פרי של תגובה, המושפעת על ידי מבוגרים אך אינה נכפית על ידם. קיימים כאן שלושה גורמים: העולם שאליו הילד מסתגל, מרחב המחשבה של הילד עצמו, והחברה הבוגרת המשפיעה על מחשבה זו". ועוד: "העיקרון לפיו אנו נוהגים לא לראות את הילד כיצור מחקה בלבד, אלא כאורגניזם בורר, מעכל ומטמיע דברים בהתאם למבנה הנפשי שלו. לפיכך גם מה שקיבל בהשפעת המבוגרים עדיין  יכול להיחשב כמקורי. מובן מאליו, כי לפעמים הילד מחקה ומעתיק בלבד. יתר על כן,  ככל שהילד מתפתח, גוברת הבנתו את המבוגר והוא מסוגל יותר לבולל בקרבו את  מושגיו, בלי לסרסם תחילה."

מרחב המחשבה של הילד מנקודת מבט הכרתית

כמרחב מחשבה ניתן לכנות את סך כל התפיסות והמושגים, היוצרים דיוקן פנימי של  העולם החיצוני, שבו הילד חי. דיוקן זה הוא אינדיבידואלי. תוכנו וצורתו תלויים בניסיון החיים החברתיים ובטיב הגירוי הסביבתי, כפי שהם מתגבשים בדרגת ההבשלה הנתונה של מערכת העצבים הילדית. רק לאט ובהדרגה ירכז הילד את כל התפיסות ויכליל אותם במושגים, היוצרים את דיוקן העולם הפנימי הזה. תמונת עולם זו נקראת "אגוצנטרית", בשל המשקל המכריע השמור בה לפעילות הילד: פעילות זו היא הגורם לכך, שאין התאמה בין "דיוקן העולם המחשבתי" של הילד, לבין "דוגמת העולם הריאלי", ממנה הדיוקן ניזון. ומכאן המקור לאי הבנות רבות.

אי הזהות שבין עולם המחשבה והעולם הריאלי נעלמת לאט אצל הילד הרגיל, עם גילוי העולם, כאשר הוא מגיע אל עולם המחשבה ההגיונית. מרחב המחשבה של הילד בנוי, כאמור, מתפיסות ומושגים. גם באלה חלה התפתחות. התפיסה מתפתחת מתמונות  קליטה חולפות בינקות (פיאז'ה), לתמונות דיפרנציאליות ברורות של מושגים. רק לאחר  שלב ראשון זה, מתחילים להיווצר מושגים ראשונים. תחילה נוצר מושג "קונקרטי", בשילוב  עם אורח חשיבה אגוצנטרי. לאחר זמן - אך עוד בשנות הגן, מתפתח מן ה"מושג הקונקרטי", "המושג האמיתי", בשלב זה יודע הילד לייחס גם תכונות לאובייקטים. בדרך זו נוצרת האפשרות של השוואה, סיווג לפי דומה ושונה, זהה ומנוגד, אחיד ונבדל, ועוד. כאשר ישמשו הבחנות אלו את הילד גם נוכח נטיות ריגושיות נוגדות, תתחיל החשיבה המופשטת וההגיונית. בהתאם לכך מתגבשת גם "תוכנית הלימודים" בגן הילדים: גן הילדים הוא בית ספר בעל תוכנית לימודים המבוססת על תום לב. הוא מזמן לילד אפשרות ללמוד, תוך שהוא מביא בחשבון כי כושר הילד לקלוט מוגבל.

"שמתוך שלא לשמה בא לשמה"...

הרמב"ם מבין לנפשו של הילד, ואת קו מחשבתו, ולפיכך ממשיך במשל ומדגים:

..."או, אתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה - לפי שאינו

 יודע מעלתה - אלא, כדי שיתנו לו אותו המאכל".

על-כך נאמר במסכת סנהדרין, ק"ה, ע"ב:

"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה. שבשכר ארבעים ושתים קורבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות".

ישעיהו ליבוביץ, במאמרו "קריאת-שמע" , מצודד בגישה זו. בהשתתפו בסימפזיון "דרכים לאמונה ביהדות", מדגיש ליבוביץ:

"אני מתכוון לדבר על האמונה, ולא על הדרכים לאמונה. אין דרכים לאמונה, משום שהאמונה היא הביטוי העליון, ואולי היחיד, לבחירתו החופשית של האדם.

לא מן הטבע ולא מן ההסטוריה אפשר לדלות אמונה דתית. אילו היה הדבר אפשרי, הייתה האמונה חסרה משמעות ערכית".

ליבוביץ חולק על האמרה "אמונה אינה מושג זהה עם דת". הוא טוען לגבי היהדות, שאמונתה היא היא מערכת מצוותיה, שבהן היא מתגלמת. כלומר, קבלת עול מלכות שמיים אינה אלא קבלת עול תורה ומצוות. האמונה - אינה אלא דת המצוות, ומחוץ לדת זו אין האמונה היהודית קיימת.

בעוסקו בניתוח פרשיות "קריאת - שמע", מביא ליבוביץ כתמיכה לדבריו, את תפיסתו של הרמב"ם, ומבחין בין מה שמכנה המסורת שלאחר המקרא, "לשמה" - עבודת ה'  לשמה, כפי שעולה מן הפרשיה הראשונה ב"קריאת שמע": "ואהבת את ה' אלקיך בכל  לבבך ובכל נפשך...". לבין פרשת "והיה אם שמוע...". כאן ניתנים הסברים והנמקות  למצוות אהבת ה' ועבודתו, והיא נעשית טעונת חיזוק על ידי סנקציות. עצם המילה "אם" בפתיחת הפרשה והמילה "פן" בהמשכה, מעלות את האלטרנטיבה של הפרת המצווה. ליבוביץ מדגיש את היות "קריאת - שמע" חיבור, סינתזה, הכוללת בתוכה הן את פרשת "שמע" והן את פרשת "והיה אם שמוע", כפי שעולה גם מכתביו של הרמב"ם.

"העניין הגדול הזה הוא האבחנה הגדולה בין "לשמה" ל"שלא-לשמה". בלי אבחנה זו, אין להבין את מלוא עולמה של אמונתה של יהדות התורה והמצוות. יש שני מישורים של עבודת ה': יש המישור של "לשמה", ויש המישור של "לא לשמה".

במונחים ומושגים השאובים מעולם הפילוסופיה החיצונית ניתן לומר שיש אמונה ותורה שמשמעותן היא דיאונטית, ויש אמונה ותורה שמשמעותן היא קונסקוונצי-אליסטית - והתורה מכירה בשתיהן. פרשה ראשונה של "קריאת-שמע" היא הביטוי לאמונה לשמה, המכונה אהבה - האמונה שאין לה משמעות מיכשורית, אלא תכליתה היא-עצמה. לכן  היא חסרת כל הנמקה, ואילו אפשר היה לנמק אותה, הייתה מאבדת את משמעותה כצו קטגורי. דבר שהאדם מקבל עליו משום סיבה המביאה אותו לקבלתו, איננו בגדר הכרעתו והחלטתו.

הרמב"ם מבחין בין התכלית ובין החתירה לתכלית. הרמב"ם יודע שהתכלית האמורה בפרשה הראשונה של "קריאת-שמע" היא:

"מדרגה גבוהה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעטים אחרי הכשר הרבה מאוד..." "...שאין כל בני האדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום, ולכן התירו להמון - כדי שיתיישבו על אמונתם - לעשות המצוות לתקוות שכר ולהינזר מן העברות מיראת העונש... עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם...".

"התירו" - היא מילת המפתח להבנת "והיה אם שמוע", כשם ש"מה שדורש ה' יתברך ממנו" מבטא את "שמע".

לאמיתו של דבר אין כאן סתירה אלא הבדלה ברורה בין המשמעות המיכשורית למשמעות התכליתית של האמונה והעבודה, בהתאם להבדלה שבין "שלא לשמה" ל"לשמה", במקביל להבדל שבין "שמע" ל "והיה אם שמוע".

אותו "היתר" לעשות המצוות לתקוות שכר, ולהינזר מן העברות מיראת העונש, מקבל משנה חשיבות בחינוך בגיל הרך, ובהקניית מושגי יסוד ביהדות, וחינוך תינוקות של בית רבן על ברכי היהדות. כיוון שמושגי החשיבה של הילד בגיל הרך שונים, ותמונת העולם שלו אחרת, הרי שמדרגה זו של קיום "לשמה", גבוהה וקשה פי כמה, אם לא לומר בלתי אפשרית עבורו. ומכאן מתחזק והולך הצורך למצוא גשר וקשר אל עולם זה, בכלים של מבוגרים, אך בדפוסים המובנים לילד. צורך זה בא לידי ביטוי, בהקניית ערכים יהודיים וחינוך למצוות, תוך שימוש ב"היתר" לעשיית המצוות מתוך תקווה לשכר, או לחלופין מתוך יראת העונש, כפי שהיטיב לבטא זאת ישעיהו ליבוביץ.

דוגמאות מחיי גן הילדים הממלכתי דתי

החינוך למצוות בגן הילדים הממלכתי דתי, מהווה חלק בלתי נפרד מסדר החיים היום  יומי בגן. חינוך זה בא לידי ביטוי בדרך של עשייה, והתנסות, החל בתפילת "שחרית" משותפת בריכוז הבוקר, דרך נתינת צדקה בסיום התפילה, נטילת ידיים, ברכות הנהנין וברכת המזון, וכלה, בטקסי החגים והמועדים, וקבלת השבת המיוחדת בגן, בכל יום שישי בשבת.

פעמים רבות נלווה לקיום מצוות אלה, תגמול חיצוני - פיזי או חברתי, במטרה לתת  לילד חיזוק חיובי להתנהגותו, בד בבד עם חיזוקים שליליים, ועונשים, הבאים להכחיד התנהגויות לא רצויות. ניתן להדגים זאת באמצעות כמה מן המצוות המרכזיות התופסות מקום חשוב בסדר החיים השוטף בגן הילדים.

תפילת שחרית

בכל בוקר נפתח היום בגן הילדים הממלכתי דתי בתפילת שחרית, כאשר כל יום, על פי סדר קבוע מראש, נבחר אחד הבנים להיות "שליח הציבור". אותו ילד זוכה לחיזוק חברתי, כאשר בזמן התפילה הוא עומד במרכז החדר, מתעטף בטלית, וזוכה למיקוד תשומת הלב סביבו. אין ספק כי סיטואציה זו מהווה חיזוק חברתי ל"חזן", והראייה לכך, שמחתו הרבה,  כמעט בכל המקרים, של הילד שתורו להיות "שליח ציבור". בסיום התפילה, מנהג מקובל  בגן הילדים, הוא לציין לשבח את אלו שהתפללו יפה, ובשנים האחרונות הונפקו אף מדבקות  מיוחדות לכך, עליהן נכתב: "התפללת יפה!". הגדילו לעשות מחנכים אשר העניקו תעודות  מיוחדות, שחולקו לאותם "זריזים למצוות", משכימי קום אשר הגיעו בזמן לתפילה והתפללו  בהתמדה ובדבקות.

ברכת ציצית

במהלך ברכות השחר, מברכים הבנים על הציצית. סנקציה חברתית שכיחה בגן הילדים, בניסיון לחנך לקיום מצוות ציצית, היא קימה משותפת לברכה בצוותא, כאשר אותם ילדים שאינם עטופים בציצית, נשארים לשבת במקומם בזמן הברכה המשותפת, תוך אמירה מדגישה של הגננת, שאינה משתמעת לשני פנים: "מי שלא הביא ציצית לא קם..."

מתן צדקה

חז"ל מתייחסים למצוות הצדקה, ולחשיבות הקנייתה לדור הבנים. בדבריהם הם מדגימים, שהנותן לצדקה "על מנת שיחיה בני - הרי זה צדיק גמור". וכפי שמדגיש ליבוביץ - רחוק הוא מהבעת כוונות מצוות צדקה. גם בגן הילדים, לא תמיד מתקיימת מצוות הצדקה "לשמה". בסיומה של התפילה בגן, נקראים הילדים שהביאו עימם כסף לצדקה, לקום ולתרום לקופת הצדקה שבגן. זהו טקס בפני עצמו, כאשר הילד ניגש לקופת הצדקה ובזמן שהוא משלשל את המטבעות לתוך הקופה, מבקשת הגננת  את ילדי הגן לברך את התורם, והם בקול, מאחלים לו יחד: "תזכה למצוות". במקרים אחרים, מקבל ה"תורם" מדבקה מן הגננת, עליה כתוב: "ישר כח!".

נטילת ידיים וברכות הנהנין

"ארוחת עשר" בגן הילדים הממלכתי דתי, מלווה אף היא בריטואל כמתחייב מן המסורת היהודית. לפני שמתיישבים הילדים לשולחן, מזמינה הגננת את הילדים לנטילת ידיים ולברכתה, והילדים יושבים לשולחן. לאחר שיברכו יחדיו ברכת "המוציא לחם מן הארץ", יבוא המזון אל פיהם. לאחר הארוחה מבקשת הגננת מן הילדים לברך "ברכת המזון", כאשר במרבית המקרים, לאחר הארוחה, יוצאים הילדים לשחק בחצר. עובדה זו משמשת את הגננת לחינוך למצוות, בשיטת "המקל והגזר": תדיר, ניתן לשמוע את הגננת מכריזה טרם הברכה: "בואו נראה איזה שולחן יצא ראשון לשחק בחצר...". הקשר ברור: השולחן שיברך יפה, יזכה לצאת ראשון "לכבוש את ארגז החול", ומאידך גיסא, קלות ראש בזמן הברכה, משמעה, שהות ארוכה יותר בתוך הגן.

קבלת שבת: קידוש, והדלקת נרות שבת

יום שישי בגן הילדים הממלכתי דתי הינו בעל צביון מיוחד במינו. היום כולו, בסימן ההכנות לשבת, לובש אופי חגיגי ויוצא דופן, החל בהוספת מזמורים המיוחדים לשבת, כ"לכה דודי", לתפילה בגן, וכלה בקבלת השבת המיוחדת, הנערכת בסוף היום. במהלך קבלת השבת בגן, מוזמנים לשולחן השבת הערוך, במרכז החדר, "אבא של שבת" ו"אמא של שבת", כאשר "אבא של שבת" הולך לבית הכנסת, שב הביתה לאחר התפילה, ומקדש על היין. תפקיד זה מעמידו ב"מרכז העניינים", ומסב אליו תשומת לב רבה. מעבר לחיזוק החברתי, "אבא של שבת" נהנה משתיית מיץ הענבים, המהווה חיזוק פיזי בפני עצמו. עוד קודם לכן, מקבלת "אמא של שבת" את השבת, בהדלקת הנרות וברכתן.

אמא של שבת מתעטפת במטפחת ראש, מסייעת לגננת בהדלקת הנרות, מכסה את עיניה בכפות ידיה, ויחד עם כל חברותיה לגן מברכת, "להדליק נר של שבת...".

תפקיד זה מעמיד את "אמא של שבת" במוקד תשומת הלב, ומהווה תגמול חברתי. בסיומה של קבלת השבת, מחלקים יחדיו "אמא ואבא של שבת" מיני מגדנות וממתקים לכל החברים בגן. חיבתם היתרה של הילדים למיני המתיקה, גורמת להם לצפות ל"קבלת השבת". כך הופכת קבלת השבת חביבה עליהם, ו"מתוך שלא לשמה, בא לשמה".

מצוות כיבוד הורים, ומתן עזרה בבית

חלק מן החינוך למצוות בגן הילדים הממלכתי דתי, מתמקד בעידוד הילדים לקיום מצוות גם מעבר לשעות הלימוד בגן, תוך יצירת רצף חינוכי, בבית ובגן. שיטה מקובלת ליישומו של צורך זה הינה חלוקת דפים מיוחדים הידועים כדפי "אני מקיים מצוות". בדף זה, אותו לוקח כל ילד מילדי הגן הביתה, טבלת ניקוד מיוחדת לקיום המצוות.

בטבלה משבצות מיוחדות אותן ממלא הילד בעזרת הוריו, כאשר בכל משבצת מקום לתיאור מצווה אותה קיים הילד בבית. לדוגמא: "עזרתי לאבא להדיח את הכלים..." וכיו"ב. קיומה של כל מצווה בטבלה זו, מזכה את הילד בניקוד, וילד אשר מביא לגן את "דף המצוות" מלא, זוכה בקבלת תשר.

כל הדוגמאות הללו ממחישות את קיומן של כמה מן המצוות המרכזיות, כפי שהן מיושמות במהלך יום הלימודים בגן הממלכתי דתי. קיום המצוות בדרך זו, משקף  את תפיסתו של ישעיהו ליבוביץ את החינוך למצוות במאמרו "קריאת - שמע". תפיסה המושתתת על מטבע הלשון שטבע רב, ואשר מסכמת את תמצית הווייתו של רעיון זה: "שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

"מאידך גיסא"...

אולם כנגד המאמרים המצדיקים עבודת ה' שלא לשמה, קיימים מאמרים המגנים אותה גינוי נמרץ. המגנים, יאמרו, כי מי שעבודת ה' היא בעיניו אמצעי להשגת מאוויו, להנאת עצמו הוא מתכוון, ולא לעבודת ה'.

"היה רב בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר, "עץ חיים היא למחזיקים בה...", וכל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם מוות, שנאמר, "יערף כמטר לקחי" ואין עריפה אלא הריגה" (תענית, ז', עמוד א').

ובמדרש ספרי נאמר:

"שמא תאמר אני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר ובשביל שאקרא רבי ובשביל שאקבל שכר, תלמוד לומר, ל"אהבה". (ספרי, פרשת עקב, מ"א).

מדרש זה בספרי דורש את הפרשה השנייה בקריאת שמע.

ליבוביץ במאמרו "קריאת-שמע", מדגיש, שהפרשה הראשונה בקריאת שמע, פרשת "שמע" מכוונת לקיום המצוות "לשמן". במאמרו הוא כותב:

"אין ספק שעיקרה של פרשת "שמע", הוא הצו הגדול "ואהבת" וגו'. אולם, מהו המובן של "אהבת ה'", המוצגת כדרישה ליצור בעל תודעה אנושית? "אהבה" היא מרכיב של התודעה והמגמה הטבעיות של האדם ופנים רבים לה, כפי ריבוי מושאיה - שכולם מוחשיו, מושגיו או דימויו של האדם." "...כיצד "אוהב" אדם את ה' יתברך, שאינו נתפס בתארים, ואין לו שום דימיון כלל? מהו מובנה של הדרישה החמורה המוצגת ב"שמע" ליהודי המאמין? היש לה מובן בקטגוריות אנושיות?"

ליבוביץ משיב כי "דיברה התורה בלשון בני-אדם" כלומר, הפירוש לאותה אהבת ה', מצוי בהמשכם של הפסוקים, המבארים, כי קבלת עול תורה ומצוות היא היא אהבת ה' ."

החינוך "לשמה" בגן הילדים הממ"ד

היסודות לחינוך לקיום מצוות "לשמן", מונחים גם הם כבר בגן הילדים.

 בגן הממלכתי דתי, קיימים סוגים מסוימים של פעולות המכונות "PRACTICE", בכל פעולות ה-"PRACTICE", מתקיים "לשמה".

ה-"PRACTICE" הוא סוג מסוים של פעולות בעל כללים ברורים כיצד יש לבצע את המשימה, וכיצד יש ללמדה. בסוג זה של פעולות, המעשה נעשה "לשמו". חינוך, לכשעצמו מהווה "PRACTICE".

את החינוך למצוות בגן הילדים הממלכתי דתי, ניתן לתקף בחלק מן המקרים, כקיום המצוות "לשמן".

במהלך סדר היום הרגיל בגן, עוסקים הילדים בלימוד תורה ובלימוד ברכות, וכל זאת "שלא על מנת לקבל פרס". מהות השכר במקרים אלו, רוחנית, ובעלת אופי מופשט. בחינוך בגן הילדים עוסקת הגננת-המחנכת בחינוך "למידות" - אותן מידות טובות, אשר הינן פועל יוצא של ה-"PRACTICE".

הילד בגן הממלכתי דתי, לומד להסתגל לאידאל, לערך. אותם ערכים נובעים בגן הדתי ממקור הסמכות "דאורייתא" או "דרבנן". ערכים אלו טומנים בחובם מחוייבות, אותה מחוייבות לעשייה, כפי שהיא מוצגת בפרקי אבות: "הלומד על מנת לעשות וכו'...".

במאמרו של הרב מאיר שלזינגר "מצוות חינוך", הוא מגדיר את מצוות החינוך כחלק ממצוות "ושננתם". הדרך החינוכית בגן הממלכתי דתי, אכן מבוססת על "ללמוד על מנת לעשות". כבר בגן הילדים אנחנו מחנכים את הילדים הרכים לחובת קיום מצוות ומטפחים בהם את הרצון האמיתי לקיימן. חינוך לתורה, לאמונה ולדרך ארץ "לשמן". המלמד תורה, בהכרח הוא "מחנך", כיוון שהמטרה הנלמדת, מוגדרת כחינוכית, חומר שיש בו קדושה  של ממש. לפיכך - הלימוד עצמו, לשם עצמו, הוא הוא התכלית. אותו החומר המלמד אותנו למעשה כיצד לחיות, ואיך לפעול.

העשייה של תורה ומצוות הוא דבר שאין לו קיום אלא "לשמה". לימוד התורה מביע אהבה, ולכן אסור לעסוק בתורה וללומדה שלא לשמה. זהו האידאל. הילד בגיל הרך, כבר בגן הילדים, לומד את הרעיון של "לימוד התורה לשמה", גם אם בתחילת הדרך  ניתן לו תגמול על כך. הלימוד "לשמה" הוא בעל ערך אינטרינזי.

ה"לשמה" זוהי הדרך בה יביע האדם את רצונו, ויסודותיה, בגן הילדים הממלכתי דתי.

סיכום

במאמר "קריאת-שמע", מציג ליבוביץ את הקשר המחבר שבין שתי פרשיות קריאת -  שמע: "שמע" ו"והיה אם שמוע", באמצעות הפרשה השלישית בקריאת שמע: פרשת ציצית. וכפי שהוא מביא זאת:

"המשמעות של היחס בין שתי הפרשיות, מתבהרת על ידי צרופה של הפרשה השלישית, פרשת ציצית, לשתי הפרשיות הללו. פרשה זו דנה בזכירה ובעשייה, ובפירוש היא מפנה את תודעתו של האדם לא לעניין "אלוקים ואדם", אלא לעניין "מצוות ואדם".

בפרשה זו אנו מצווים: "...וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם..." "...זכירת ה' קיימת בתודעתו של המאמין על אחד משני המישורים: בחינת "שמע" - האמונה "לשמה" - ה' הוא האלקים; בחינת "והיה אם שמוע" - האמונה "שלא לשמה"... אולם, גם האדם הזוכר את ה' על המישור של "שמע", וגם הזוכרו על המישור של "והיה אם שמוע", שניהם כאחד חייבים בעשיית המצוות".

רעיון זה, של שילוב בין שני המישורים, והמכנה המשותף לשניהם גם יחד, קרי, חובת המצוות, משתקפת היטב, כבר בגן הילדים.

בתקופה זו לומד הילד אידיאות, דברי תורה, דברי חכמים - "לשמם", בכפיפה אחת  עם מצוות ומעשים טובים אותם עושה הילד, על מנת "לקבל פרס". תפיסתו של הילד  הרך מוגבלת. הילדים הרכים אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונלי על האיסורים, והטעמים לקיום המצוות, ולכן כבר בגן, מקנים את החינוך לאמונה ולמצוות, לא רק בדרכים רציונליות. החשיבות, נעוצה אם כן, בהתאמת גילו של הילד, ושלב התפתחותו, לתכנים הנלמדים.

העיסוק בחינוך ובהוראה, משמעו, טיפוח, בכל דרך אפשרית של כושרו של הילד, לחשוב בדרך עצמאית וביקורתית. גם כאשר מדובר בלימוד טענות ודאיות, הגננת מציגה ראיות וטעמים רלוונטיים. בדרך זו, מובילה הגננת את הילד להבנת החשיבות הרבה שבקיום המצוות, כדרך לאהבת ה' יתברך, וכביטוי ישיר לאמונה בו.

יחד עם זאת, חשוב לראות את הילד כאינדיבידואליסט. על הגננת להכיר בעובדה זו, כדי לשרת את המטרות הנורמטיביות של החינוך הדתי בגיל הרך.

מהותו של החינוך הדתי, כפי שמגדירו ר' חיים צבי אנוך, במאמרו: "חינוך יהודי דתי", הוא "עשיית נפשות", ותפקידה של הגננת כבר בגיל הרך, להכניס את אותם תינוקות  של בית רבן "תחת כנפי השכינה", בשילוב שתי הדרכים גם יחד: "לשמה" ו"מתוך שלא  לשמה בא לשמה".

ביבליוגרפיה:

אנוך, ח.צ. (תשמ"א, 1981) עיונים בחינוך ובהוראה. ירושלים: הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית.

ליבוביץ, י. (תשמ"א, 1981) אמונה, הסטוריה וערכים. ירושלים, בהוצאת "משרד החינוך והתרבות".

ליבוביץ, י.  (1995) חמישה ספרי אמונה. עמ' 45-62 ; 89-95.

מדרש ספרי לספר דברים, פרשת עקב, מ"א.

פאיאנס-גליק, ש. (1968) החינוך בגיל הרך. תל - אביב : "יבנה".

רמב"ם. הקדמה לפרק חלק. עמ' קי"ג.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ק"ה ע'ב. ירושלים "אל המקורות".

תלמוד בבלי, מסכת תענית, ז' ע'א. ירושלים: "אל המקורות".