מצוות הקהל

מחבר: יונה עמנואל

דעות, גיליון י"א, 1960

תוכן המאמר:
1. טעמי המצווה
2. מעמד המוני או כנוס לימודי
3. זמנה של המצווה
א.איזו שנה
ב. איזה יום של סוכות
ג.ביום או בלילה
4. שאלת חיוב הילדים
5. זכר להקהל

ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר  תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך  למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם  ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוהיכם  כל הימים אשר אתם חיים על האדמה  אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה. (דברים לא, י-יג).

1. טעמי המצווה

לא רק בעמדו לפני הר סיני כרת עם ישראל ברית על קיום התורה, אלא גם בערבות מואב.  וכאן - ע"י הדור השני ליוצאי מצרים: אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרת את בני  ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב. (דברים כח, סט). גם שם הקהיל משה

את כל העם למעמד גדול כעין מעמד האבות בהר סיני; כל העם, אנשים, נשים, ילדים וגרים, וכולם באו להשיג במעמד זה את הדבר המתאים להם. וכך דרש רבי אלעזר בן עזריה ואמר:   

אתם ניצבים היום כולכם... טפכם, נשיכם: אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות. טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהם" (מסכת סופרים פרק יח: ו).    

אבל בכל דור ודור יש צורך להזכיר ע"י מעמד המוני את מעמד הר סיני והברית שנכרתה שם בין השם ובין האבות. וכך כותב הרמב"ם: גרים שאינם מכירין חייבים להכין לבם ולהקשיב  אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים  שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכווין  לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה  ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל (הלכות חגיגה פרק ג הלכה ו).

כעין זה כתב רבנו בחיי: וסוד "הקהל" כי כל הנמצאים כולם יהיו נקהלים ונקראים לפני  המלך ה', ולכך היתה מצוותה במלך שהמלך היה קורא בתורה.

אבל לא כל מפרשי טעמי המצוות רואים במצוות הקהל זכר וכעין מעמד הר סיני. ה"חינוך" מדגיש את החשיבות של התקהלות כל העם למען התורה    

"להיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים, נשים וטף לומר: מה הקיבוץ הזה שנתקבצנו יחד כולנו? - ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה..." (מצווה תרי"ב).     

רבי מאיר שמחה מדוינסק מסביר את מצות הקבל בקשר לזמן של מצווה זו אחרי שנת השמיטה:    

"אחרי שהחרישה הקצירה נאסרו להם שנה תמימה, הלא בכליון עיניים יביטו על זמן

ההיתר לצאת איש אל כרמו ואל שדהו; אז מצווה להם להקהל ולשמוע דבר ד'

בירושלים בעזרה למען ידעון דרך ד' בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהיטבעם במצולות

החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ד'" (משך חכמה, פרשת וילך).

לפני שבעים שנה - בשנת תרמ"ט - כתב הרב אליה' דוד רבינוביץ-תאומים, ידוע בשם האדר"ת, קונטרס "זכר למקדש" על מצווה הקהל, היות שכמעט לא נשאר לנו זכר למצווה זו. ואלה כדבריו: "אי לזאת קנאתי קנאה גדולה למצווה זו, וכדברי החסיד בספר חסידים  שיחזור (האדם) אחר מצווה שדומה למת מצווה". האדר"ת הוציא את הספר בעילום שם  והקדיש את ההכנסות ל"אחינו ששבתו בשביעית באה"ק תבב"א מוקטר ומוגש וליושבים לפני  ה' לתורתו ולעבודתו ית"ש".

אכן, בזכות האדר"ת נתרבתה ההתעניינות בזכר מצות הקהל בקרב העם ונתרבו כמו בן שומרי  שמיטה ובני תורה בארצנו. בשנים האחרונות הופיעו כמה חוברות, קונטרסים ומאמרים עם  ברורים והסברים על כללי ופרטי מצות הקהל.

(ראה ב"הקהל - קבוץ -למצות הקהל", פרק הקהל ב"לאור ההלכה" וב"שנת השבע" ופרק כט-  ל ב"זמנים"; גם הופיעו כמה מאמרים עממיים).

2. מעמד המוני או כנוס לימודי

לכאורה אין מקום לשאלה על היקפה ומטרתה של מצות הקהל; הרמב"ם כותב  בפירוש שהמצווה חלה גם על "הגרים שאינם מכירין" וגם על "מי שאינו יכול לשמוע" (כגון שעומד במקום רחוק). אבל לאחד מגדולי האחרונים הדבר בכלל לא כ"כ פשוט  וכתב בדיוק ההפך:

"ותמה על עצמך, מי שהוא לועז ואינו מבין לשון הקודש וודאי דפטור מהקהל, דהקהל אינו נאמר אלא בלשון הקודש כדתנן ריש פ"ז דסוטא, והאי אינו בלימוד ע"י ביאה זו,  אפילו לעצמו. ואפילו ב"ישמעו" נמי ליתא, דישמעו לשון הבנה הוא כמו 'ולא ידעו כי  שומע יוסף' וכן אמר 'גוי אשר לא תשמע לשונו' שהוא לשון הבנה".

דעה זו של ה"טורי אבן" (טורי אבן, חגיגה ב) נתנה מקום לרבי שמואל שטרשון - לרש"ש - להשגה בהוספות במהדורה השניה של ה"טורי אבן". אבל בנו של ה"טורי אבן" שהוציא  הוספות והערות אלו, השמיט מדברי הרש"ש שדעת ה"טורי אבן" עומד בניגוד לדברי הרמב"ם  (רש"ש חגיגה ב, וראה ב"שפת אמת" שם, שכתב על דברי ה"טורי אבן" ש"אין דבריו נכונים  בכלל").

אף אם מחולקים הרמב"ם וה"טורי אבן" בחיוב המצווה לגבי אלה שאינם מבינים את קריאת  התורה בלה"ק, בדבר אחד אין להם שום ספק; שקוראים אך ורק בלה"ק ובלי שום פרוש. אך  הנצי"ב לא סובר כך. לפי דעתו יש חיוב לתרגם ולפרש את הקריאה: "שיתרגמו ויבינו מה  ששומעים... ובמה שהמלך מפרש בשעת הקריאה ולמוד הדינים הנלמד מדיוק המקרא, ילמדו  גם המה לדקדק ולבאר את כל דברי התורה" (העמק דבר על דברים לא: יב-יג; כעין זה  בדרשה א' בדרשות מהר"י מינץ, וראה שו"ת מהרי"ץ חיות סי' ב).

3. זמנה של המצווה

התורה מגדירה את הזמן של הקהל "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות", אולם ישנם כאן שלושה ספקות:

א. איזו שנה;

ב. איזו יום של סוכות;

ג. איזה חלק של היום: ביום או בלילה.

א. איזו שנה

מפשטות דברי הפסוק משמע שהמצווה חלה בחג הסוכות בשנת השמיטה עצמה, וכך כותבים  האבן עזרא והאברבנאל בפרושם על הפסוק הזה. הרמב"ן (על דברים טו, א) מתקשה מאוד  להבין את המסורת של התורה שבעל פה שמדובר כאן במוצאי שנת השמיטה:

"היה נראה כי פי' הכתוב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותה השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמיטה".

אולם הרמב"ן הוסיף מיד:

"אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, היא השנה שאחר השמיטה".

כידוע הראו מלכי ישראל בסוף בית שני בכמה הזדמנויות את התנגדותם למסורת של תורה שבעל פה, אבל כנראה היתה המסורת על שנת ההקהל כל כך קבועה וידועה בעם, שגם  הצדוקים השלימו עם המסורת הזאת. ואפילו יותר מזה: בכמה מדרשי הלכה של התנאים  הסתמכו על המסורת הקבועה הזאת כדי להוכיח, שגם מצות שמיטת כספים - שגם שאם  נאמר "מקץ שבע שנים" - מתחילה בסוף שנת השמיטה.

ההסברים הנ"ל כמובן לא פותרים את הסתירה שקימת לכאורה בין פשטות הכתוב ובין  המסורת. כמה מפרשים דנו בבעיה זו, ומהם שרק דרך אגב נותנים פרוש חדש על הפסוק, שמקרב אותנו להבנת הכתוב וההלכה גם יחד.

הגאון מוילנא סובר ש"שנה שמינית היא עיקר השמיטה, דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת  השמיטה בחג הסוכות" (שנות אליהו, פרק י' משנה ח). פרוש זה לכאורה תמוה, והופך כאן את  הבעיה להוכחה, אבל לאמיתו של הדבר יש בפרוש זה נקודה נפלאה, שמובנת לנו על פי דברי  הנצי"ב "שיותר ניכר שביתת הארץ בסוכות של שמינית, שלא היה קציר ואסיף לפניו, מסוכות  של שנה שביעית עצמה, שהגרנות מלאים בר" (העמק דבר, וילך שם). לפי דברי הגר"א והנצי"ב  ברור הדבר, שבמצווה מיוחדת לחג הסוכות בשנת השמיטה, הכוונה לסוכות שמרגישים את  שנת השמיטה בכל חומרתה והוא בסוכות בשנה השמינית.

ה"טורי אבן" (ר"ה יב, ב) מפרש שמלת "מקץ" לא רק מוסבה על המלים "שבע שנים", אלא גם  על המלים הבאות "במועד שנת השמיטה" ז.א. מקץ שבע שנים ומקץ שנת השמיטה. מעניין  הדבר, שה"טורי אבן" לא התכוון כאן לישר איזו סתירה ורק רצה להסביר למה חז"ל למדו  מהפסוק הזה עוד דין מיוחד בעניין תוספת שמיטה, אולם אנו רואים כאן דרך אגב פרוש חדש  בפסוק שמיישב את הסתירה.

הרב צבי מקלנבורג מציע בפרושו "הכתב והקבלה" פרוש חדש ב"למועד" שנת השמיטה  ופירושו כמו "מעדה בגד" (משלי כה) וכעניין "למועדי רגל" (איוב יב) שענינו העברה והסרה  "ולפי זה יהיה טעם במועד שנת השמיטה - בסור שנת השמיטה". פרוש זה נועז, אך מפתיע  במקוריותו ואפשר להוסיף שהמלים מועד, מועדים, למועד וכו' מופיעות תמיד (חוץ מפעם אחת כאשר המלה קשורה עם "מקף" למלה אחרת) (מנחת שי, ויקרא כג: מד). בכל התורה  בכתיב המלא עם וא"ו, אבל כאן במצות הקהל כתוב "למעד" בלי וא"ו. יש כאן חיזוק להנחה  שמדובר במלה ששורשה "מעד" ולא "ועד" או "יעד". תמוה הדבר שבכל המאמרים על יסודי  ופרטי הלכות הקהל שנכתבו בשנים האחרונות, ושבהם גם דנים על פרטי דינים, המוזכרים  באבן עזרא ואברבנאל, התעלמו לחלוטין משאלת שנת ההקהל, שבה התלבטו גדולי  הראשונים, מהם מגדולי הפוסקים, כגון הרמב"ן ורבי אליה' מזרחי (בראשית מא: א) ועוד.

ב. איזה יום של סוכות

במשנה ובבבלי (סוטה מא א) אנו לומדים שהמצווה מתקיימת במוצאי יום טוב הראשון של  החג, ז"א יום ראשון לחול המועד, וכך נפסק להלכה ברמב"ם, בספר החינוך, בסמ"ג, בספר  יראים ועוד. גרסת התלמוד הירושלמי היא "מוצאי יום טוב האחרון" וכך כותב האברבנאל, ומסביר בכך כמה מנהגי שמחת תורה שהם זכר למצות הקהל. ישנה דעה שגרסת הירושלמי  אינה אלא טעות סופר וכך סוברים המפרשים של הירושלמי. ד"ר ב' לוין מביא דעה, שיש כאן  מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, אבל לפי הרב ש"י זוין "הדברים דחוקים מאוד" שהרי "אם  נקיים גרסא זו, מובנו: מוצאי עצרת ולא מוצאי חול המועד... והכתוב אומר בפרוש "במועד" ו"בחג הסוכות".

אבל דומני שאי אפשר לדחות את גרסת ירושלמי כטעות סופר גרידא, אף אם ההלכה לא  כגרסא זו. אנו מוצאים את הגרסא "יום טוב האחרון" לא רק בירושלמי אלא גם באברבנאל, במדרש לקח טוב, במשנה כ"י קמברידג', ברש"י (מגילה ה) ובפרוש המשנה לרבי נתן מא"י, שחי בתקופת הגאונים. אולם, אולי גם לדעה זו ביום טוב האחרון הכוונה ליום האחרון של  חול המועד (מרומי שדה להנצי"ב על סוטה מא).

ג. ביום או בלילה

לכאורה אין מקום לשאלה: המשנה אומרת "מוצאי יו"ט", ז.א. בלילה. כך הבינו כמה  אחרונים (המבי"ט, תפארת ישראל) וכן משמע מדברי התוספות (סוטא מא א) וכך סובר  הגרי"א הרצוג זכר צדיק לברכה, בקונטרסו "זכר להקהל". אבל ישנה גם דעה אחרת. הרש"ש  והאדר"ת כתבו בפרוש, שהמצווה היא ביום. מהמלה "מוצאי יו"ט" אין להוכיח ההפך, שהרי  בספרות התלמודית מופיע המושג "מוצאי שבת" והכוונה ליום ראשון. (ראה תענית כט. שהבית נחרב במוצאי שבת כאשר הלוים אמרו שירה ועמדו על הדוכן ושם פרש"י "מוצאי  שבת - יום ראשון"). על חיוב המצווה "ביום שני" כותבים גם הסמ"ג (מ"ע רל) והחינוך (תריב) וכנראה כך גם כוונת המאירי בפרוש המשנה: "מוצאי יום הא' של החג, ר"ל יום שני של  סוכות שהוא ראשון לחול המועד".

התוספתא מוסרת על תקיעות בחצוצרות כדי להקהיל את העם לבית המקדש למצות הקהל  ושם מובא על "אותו יום כהנים עומדים וחצוצרות של זהב בידם... בו ביום ראה רבי טרפון  חיגר עומד ומתריע וכו'".

4. שאלת חיוב הילדים

התורה מקפידה על השתתפות הילדים בהקהל: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף...  ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה'..." (לפי המהרש"א (חגיגה ג.) הכוונה כאן  לילדים יותר מבוגרים: "ובניהם", וגם לילדים קטנים: "הטף", שעליהם אמר ר"א בן עזריה  שאע"פ שאלו אינם מבינים בכלל את מצות הקהל, ההורים מחויבים להביאם: "טף למה  באין? כדי ליתן שכר למביאיהם". המהר"ל מפראג סובר שגם ב"טף" הכוונה לילדים שמבינים  את קריאת התורה ואף הגמרא לא רוצה לחייב את הבאתם של ילדים קטנים. אבל רוב  המפרשים הבינו שמדובר בילדים קטנים וישנה אפילו דעה שהכוונה לתינוקות, שאינם יכולים  ללכת, ואף עוללים ויונקים שיצאו מכלל נפל. לפי רש"י בהבאת התינוקות הסיבה לדחוי יום  ההקהל שחל להיות בשבת, שהרי אסור לטלטל אותם לרשות הרבים.

בעיית הילדים תופסת מקום נכבד בבירורים על מצות הקהל, אבל לא ידועה כ"כ הוכחתו של  רבי יעקב עמדן נגד החיוב להבאת תינוקות למצות הקהל; מעניין שהוא מצא הוכחה מהתנ"ך, מספר שמואל (א, א; 22). רבי יעקב עמדן מקדים להדגיש כי

"לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל (קל להבין). את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי חלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק,  מה שאינו מהצורך לבאר".

אחר כך הוא מוכיח שכאשר שמואל היה כבן שנה חלה שנת השמיטה ומהפסוק משמע שחנה לא העלתה את הילד למקום המקדש בשילה עד ששמואל היה בן שנתיים. רבי יעקב עמדן  מצטט את הגמרא (חגיגה ח.) ששם שואלים מהפסוק הזה על שיטת בית שמאי שמחיבת  הבאת ילדים למצות ראיה (עולה לרגל) אם אבותיהם יכולים להביאם על כתפיהם מהעיר  למקום המקדש. היות שהגמרא לא שואלת על ביטול מצות הקהל אצל שמואל, מוכח שגיל  החיוב להקהל אינו שונה מגיל החיוב במצות ראיה, ולפי בית הלל חיוב ראיה וגם חיוב הקהל  מתחיל בגיל יותר גבוה (לחם שמים להרב יעקב עמדן, מגילה פרק א משנה ג).

בספרי דרוש מאריכים גדולי ההלכה בחשיבות החינוכית של השתתפות הנוער בגיל צעיר  במצות הקהל. הדבר הזה בא ללמדנו - לפי החתם סופר - שראשית הלימודים הם לימודי  הקודש ורק אחרי שהילד התחיל בגיל צעיר בלמוד התורה יש ללמוד אח"כ לימודי חול  וחכמות חיצוניות. החתם סופר מוסיף ששיטה זו לא רק נכונה בחוץ לארץ, אלא גם בארץ  ישראל אי אפשר לסמוך על טהרת אווירת ארץ ישראל שתגן מהשפעה שלילית בהקדמת "שאר  החכמות" ללימודי קודש. מעניין, שלא היה לחתם סופר שום "הוא אמינא" שיהיה איזה צד  של איסור בלמוד של לימודי חול בארץ ישראל, אלא רק מדגיש שגם שם עלינו להקפיד על  השיטה הנכונה (תורת משה לרבי משה סופר, פרשת וילך).

רבי יעקב עטלינגר - בעל ה"ערוך לנר" - הדגיש סדר הפסוק "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו" ורק אחרי כן "ולמדו", להראות לנו את סדר הנכון בחינוך. החינוך לא מתחיל עם הלימוד אלא  קודם כל עם השמיעה על המצוות, שחובתה מוטלת על האמהות ורק אחר כך ילמדו מאביהם  תורה וקיום כל המצוות (מנחת עני לרבי יעקב עטלינגר, פרשת האזינו). אנו רואים כבר כאן  אחד מהיסודות החינוכיים של רב ש"ר הירש, תלמידו של רב יעקב עטלינגר.

5. זכר להקהל

אחרי חורבן בית מקדשנו נשארו לנו רק זיכרונות קלושים למצווה זו; יש שרואים בקריאת  קהלת בסוכות, בלמוד ספר הדברים וקריאתו בליל הושענא רבא ובסיום התורה בשמחת תורה  זכר למצות הקהל.

האדר"ת זצ"ל הציע בהיותו עוד רב בפוניבז בליטא לעשות זכר להקהל בכל עיר בכל מוצאי  שמיטה: "ואשרי הדור שהגדולים יהיו נשמעים לקטן שבקטנים כמוני וידרוש כל רב בעדתו  ביום שבת קודש חוה"מ סוכות הבאה עלינו לטובה איה"ש" (הכוונה לסוכות תר"נ). אחרי  עלותו על כסא הרבנות בירושלים חזר בחוברת קטנה "דבר בעתו" על הצעתו. האדר"ת לא  הציע לעשות איזה זכר מיוחד בירושלים אלא בכל תפוצות ישראל. ישנם כמה דינים זכר  למקדש כגון לולב כל שבעת ימי החג, אפיקומן וכול' וחיובם בכל מקום, לקיים דברי הנביא  "הציבי לך ציונים" שכאשר אתם חוזרים לא יהיו לכם כחדשים (ספרי, דברים יא: יח ע"פ  ירמיהו לא:כ; על החיוב המיוחד לעשות זכר למקדש עיין בסוכה מא). לכן הציע האדר"ת לעשות זכר למצות הקהל בכל עיר ועיר, בכל קהילה וקהילה; אולם לדאבוננו, למעשה לא  נתקבלה הצעתו היפה.

בשנת תש"ה הציע המרכז לתרבות של הפועל המזרחי לעשות מעמד "זכר להקהל" מרכזי  בירושלים. ה"חזון איש" כתב ש"אסור לעשות כן" (אגרות חזון איש סי' רי) אבל הרב הרצוג  זצ"ל הסכים עם ההצעה עם התנאי ש"אך הכל ייעשה ע"י הרבנים, גדולי התורה המובהקים" (קובץ הקהל עמ' סט). וכך התקיים מעמד זכר להקהל בחוה"מ סוכות בירושלים. אחרי  אמירת פרקי תהילים ודרשות בביה"כ "ישורון" הלכו לכותל המערבי וקראו את הפרשיות שבספר הדברים, שהמלך היה קורא, מתוך החומש.

נראה לי שטוב וראוי הדבר לחזור להצעתו של האדר"ת, חותנו של הרב קוק, להחדיר בכל  תפוצות ישראל - בארץ ישראל ובגולה - את הזכר למצות הקהל ע"י דרשות וכנוסים בכל עיר  ועיר, בכל בתי הכנסיות ובכל ארגוני הנוער הדתיים יש לערוך שעורים, שיחות ודרשות על  הרעיונות, על יסודות ההלכה ופרטי דינים שבמצווה זו, שמהוה לפי ה"חינוך" "עמוד חזק  וכבוד גדול בדת". אך ודאי, שאין לבצע זאת באותה צורה תיאטרלית וחסרת טעם כפי שהדבר  נעשה לפני שבע שנים בירושלים.