עם קדוש או עם חופשי?

מחבר: יעקב יהושע רוס

דעות, גיליון ל"ו

תוכן המאמר:
א. בין לאומיות ללאומנות
ב. תפיסתו של ריה"ל ביחס לעם ישראל
ג. הלאומנות החדישה
ד. אפשר להבחין בין אומה לאומה על פי תכונות ספציפיות
ה. הגדרה עצמית מביאה את האומה לחירות ולשלימות.
ו. שלטון עצמי של האומה
ז. בין תפיסת ריה"ל את העם לבין הלאומנות
ח. אין ריה"ל לאומני אלא תיאורטיקן של הדת

תקציר: המאמר משווה את שיטתו של רבי יהודה הלוי ללאומיות לשיטות חדשות המגדירות את הלאומיות, ומראה כי רבי יהודה הלוי אינו לאומני אלא תיאורטיקן דתי.

מילות מפתח: ריה"ל, לאום, לאומיות, עם קדוש.

 א. בין לאומיות ללאומנות

נקדים כמה הערות מבוא:

1. ניתן להבחין בין לאומיות לבין לאומנות בכמה דרכים. ואולי הדרך הקלה ביותר היא  זאת הרואה את הלאומיות כענין שברגש ואת הלאומנות כתורה המתימרת לבסס ולהצדיק  את הרגש הזה. אין הבחנה זאת יכולה להתקבל כאמת לאמיתה. תיתכן זיקה לאומית  אינטלקטואלית אפילו מבלי שהיא תתבסס על תורה שלמה. ומאידך, אין לדבר על זיקה  רגשית לאומה מבלי קנה מידה שיאפשר לנו להגדיר מהי "אומה". מכל מקום אפשר ללמוד  מאבחנה זאת, על אף חוסר שלמותה, שהלאומנות הינה תורה מדינית, ושיתכן רגש לאומי חי  ורענן גם אצל מי שאינו מקבל את הלאומנות כתורת אמת.

2. כאשר מדובר כיום על הלאומנות הכוונה לאותה התנועה בהגות המדינית, שזכתה  להשפעה כה רבה במאה ה- 19 20.  והביאה לכמה מההתפתחויות החשובות ביותר במאה ה- חוקרי התנועה הזאת חלוקים ביחס לתאריך לידתה, הגורמים החברתיים שהביאו להתהוותה  והשפעתה, וביחס לאופיה הכללי. רוב החוקרים קובעים את תאריך לידתה במהפכה  הצרפתית; אבל אחרים רואים בה תוצר של אמצע המאה ה- 19. יש המיחסים את התהוותה  לעליית המעמד הבורגני באירופה, בשעה שאחרים רואים את שורש השפעתה במאבק בין  הדור הישן והדור החדש, בעקבות התפוררותה של החברה המסורתית באירופה. חוקרים  מסוימים רואים בלאומנות תחליף לדת ואויבת של הדת ההיסטורית, ואחרים רואים בה דת  חדשה. אין בדעתי להתיחס לחילוקי דעות אלה, אלא רק לציין אותן כרקע לדיון הבא.

3. תפיסת המשורר והחוקר הדגול ר' יהודה הלוי ביחס למהות עם ישראל וזיקת העם לארץ  זוכה, ובצדק, לתשומת לב רבה אצלנו. עקרי תורתו ידועים היטב לרוב התלמידים שחונכו  בבתי ספרנו. מאידך, מעטים הם התלמידים אשר מגיעים להבנה ולהערכה כל שהן של תופעת  הלאומנות אצלנו או אצל שכננו. ומכיוון שכך עלול הצעיר לצאת לעולם משוכנע, שריה"ל  מייצג לאומנות קיצונית ולקבלו או לדחותו מתוך ההנחה הזאת.

יש, אפוא, מקום לערוך השוואה בין תפיסתו של ריה"ל ביחס לעם ולארץ לבין כמה מתכונות  היסוד של הלאומנות, כדי להיווכח שאע"פ שישנם כמה קווי דמיון מענינים, אין לראות  בריה"ל בשום פנים נציג של הלאומנות. במידה שניתן לומר על התנועה הציונית שיש בה  צדדים מסויימים של הלאומנות, תוסק המסקנה, שר' יהודה הלוי אינו ציוני. לפחות חלק  מתלמידינו רגיל כיום לחשוב אחרת. ותהיה אולי בדברי משום תרומה חינוכית צנועה במסירת  דברים כהוויתם.

ב. תפיסתו של ריה"ל ביחס לעם ישראל

אפשר לסכם את עיקרי תפיסתו של ריה"ל ביחס לעם ישראל ותורתו ב- 4 נקודות:  

א. הדת בעולם אינה אלא תוצאה של שפע אלוקי מסויים, הנקרא בתרגום העברי בשמות  "מאמר אלוקי" או "עניין אלוקי". שפע זה יוצר צורת הוויה חדשה בעולם, כך שבמקום ארבע  צורות ההווייה המקובלות - דומם, צומח, חי, מדבר - נוצרת מדרגה נוספת, שהיא הדרגה האלוקית, או "המלאכית". כל בן אדם הזוכה לתפיסה כל שהיא של אותו השפע האלוקי, ושכתוצאה מכך יש לכנותו כמאמין בה', זוכה לזיק של אותו העניין, אשר בשלמותו אינו אלא  הנבואה. ההשגה של קיום ה' על יסוד העיון השכלי הינה עמומה ובלתי מספקת. לא ייקרא  מאמין אלא זה שנפקחה בו עין רוחנית, כביכול, המאפשרת לו לקלוט את העניין האלוקי.

ב. מאמינים בני-מאמינים הם עם ישראל, באשר להם ניתנה ירושה זאת של יכולת הנבואה, אשר בראשונה זכו לה רק יחידים מבין אבות העולם: אדם הראשון, נח, שם וכו'. זאת סגולתו  של העם היהודי.

ג. ארץ ישראל היא ארץ הנבואה ובה יש אפשרות שהיכולת הזאת, שהופקדה בידי העם  היהודי, תגיע לידי פריחתה וגידולה.

ד. התורה והמצוות ניתנו לעם ישראל באשר הוא לב האנושות בזכות היותו בעל יכולת זאת. התורה מפתחת את היכולת הזאת ומעלה את האדם למדרגת הנבואה ולתפיסה רוחנית  מושלמת, המקרבת אותו לקרבת ה'.

סיכום זה מבליט את החלק הדתי בתפיסת ריה"ל. ננסה מיד לנתח תפיסה זאת מהאספקט  הלאומי. אבל לפני כן עלינו לומר משהו על הלאומנות.

ג. הלאומנות החדישה

הלאומנות החדישה היא תורה מדינית שלמה, אשר מתיימרת לספק קני מדה לקביעת יחידת  האוכלוסיה הראויה ליהנות משלטון עצמי, לניצול הלגיטימי של סמכות במדינה ולארגון  הנכון של חברה מדינית. דוקטרינה זו קובעת, שהאנושות מחולקת באופן טבעי ל"אומות" המובחנות ע"פ תכונות מסויימות שאפשר לגלות אותן. הצורה הלגיטימית היחידה של שלטון  היא שלטון עצמי לאומי. נצחון הדוקטרינה הזאת נראה בכך, שקביעות אלה מקובלות מאוד  ונחשבות כיום כמובנות מאליהן. בכשרון רב מראה פרופ' אלי כדורי, אחד מהחוקרים  האחרונים שכתבו על הנושא הזה, כמה רחוקות הן, לאמיתו של דבר, מלהיות מובנות או  פשוטות. ראשית הוא מראה שתפיסה זאת בנויה על ההנחה, שאנשים יכולים להגיע לחירות  ושלמות רק ע"י טפוח הזהות הספציפית של האומה אליה הם שייכים, ובטול ישותם  האינדיוידואלית בתוך ישות האומה. הוא מתאר את התהוותה ההסטורית של הדוקטרינה  מתוך שרשיה האידיאולוגיים של המהפכה הצרפתית, אשר, בהצהירה על זכות האומה לחולל  מהפכה נגד שליטיה המסורתיים, העבירה את הסוברניות מהשליט ל"אומה" כולה. "האומה" הובנה לראשונה כסתם צבור אנשים המתחברים יחד לצורך שלטון. אבל נפוליון הפיץ את  הרעיון הזה על ידי צירוף הקריאה לבעלי מסורות היווניות, ההונגריות והאיטלקיות  להתקומם נגד השליטים שלהם. ואע"פ שהמהפכה ונפוליון עצמו נכשלו - אותם הרעיונות  שהם באו להגשים נשארו. ההוגים הגרמניים קנט, פיכטה והרדר תרמו להתהוות הדוקטרינה  הלאומנית על יסוד הרעיונות המהפכניים שנשארו.

לאור התאור הזה אפשר למצות את רעיונות היסוד של הלאומנות ב- 5 הנקודות הבאות:

1. חלוקת האנושות לאומות;

2. הבחנת האומות על ידי תכונות ספציפיות;

3. הרעיון שאומה כזאת ראויה לשלטון עצמי מכיון ש

4. הגדרת והבטלת עצמיותה מביאה אותה לחירות ושלמות;

5. חיוב היחיד לבטל את ישותו ולהזדהות כולו עם האומה.

נשתדל לעקוב אחרי התפתחות הרעיונות האלה בהגות המדינית ונחפש הקבלות להם בתפיסתו של ריה"ל.

ד. אפשר להבחין בין אומה לאומה על פי תכונות ספציפיות

נתחיל ברעיון אשר לפיו אפשר להבחין בין אומה לאומה על פי תכונות ספציפיות השייכות לכל  אומה. בהגות המודרנית היה קנט מראשוני המעצבים של רעיון זה, בתארו את ההיסטוריה  כמאבק תמידי עד אין סוף. כשלעצמו היה האדם רוצה אולי לשבת בשלווה, אבל הטבע רוצה  אחרת. טובת המין האנושי דורשת, שהמלחמה תהיה גורלו כי רק ע"י מאבק ישיג האדם את  חיי השכל. הטבע אינו מאפשר מלכות אוניברסלית: שני אמצעים מפרידים בין האומות ואינם  נותנים להן להתערב זו בזה - השפה והדת. אמצעים אלה מולידים נטיה לשנאה הדדית  וחיפוש אמתלאות למלחמה. אבל התקדמות התרבות האנושית וההתקרבות האנושית  האיטית להרמוניה יותר גדולה בעקרונותיה, מובילות לבסוף להסכמה לשלום. שלום זה אינו  מחייב החלשת כל הכוחות השונים; להיפך, הוא נוצר על ידי שווי משקל בין הכוחות  המתחרים. הרדר הוסיף כאן את הרעיון, שמתוך התיאור יוצא כי הפירוד הוא התכונה  המאפיינת ביסודו של דבר את היקום. הפירוד ולא האיחוד הוא הנושא את חותם הבורא. רעיון זה יובהר בזכרנו, שה' פיזר את האנושות בכל העולם, והביא אנשים לסביבות  ולאקלימים שונים. בוודאי רמוז בכך רצונו, שכל סוגי הבריאה השונים יוכלו להתהוות  ולהגשים את עצמם בצורה האינדיוידואלית המסויימת שלהם. לדברי שילר, בעבודתו של  האמן האלקי, נחשב הערך היחודי של כל חלק וכבודו ית' מתגלה בכל זיק כוחו ביצור הנמוך  ביותר לא פחות מאשר בהרמוניה הכוללת. הוסקה מכאן המסקנה שמוטלת עלינו החובה  לטפח את תכונותינו היחודיות ולא לתת להן להתערב או להיטמע בתכונות אחרות .הוגה כמו  שליירמכר היה יכול להצהיר, שכל אומה עתידה לייצג צד אחד של הצורה האלקית ע"י  ארגונה הייחודי ומקומה בעולם. כי ה' הוא הקובע במישרין לכל אומה את תפקידה המוגדר  בעולם ומפיח בה רוח ספציפית למען הראות את כבודו בצורה ספציפית בכל אחת ואחת. לפי  זה קבע הרדר בצדק, שכל מה שהאומה טהורה יותר ונקיה מאלמנטים זרים - היא תוכל  לטפח בצורה מוצלחת יותר את האורגינליות הייחודית שלה. דין זה חל על טהרת האומה  מבחינה לשונית, מנהגית, דתית, וגזעית.

מה אומר ריה"ל בקשר לכל הדברים האלה?

התכונה הייחודית של עם ישראל הובלטה באופן ברור על ידי ריה"ל, אשר בוודאי היה גם  מסכים, שטפוח הייחודיות הזאת ושמירת טהרת העם הינן חובות ברורות, אשר השכל  והתורה מחייבים אותן. העם היהודי הוא בלבד או בעיקר אשר נושא את התכונה האלקית. תכונה כזאת עוברת בצורה ביולוגית מדור לדור, ולכן הגר, אע"פ שהוא יכול ע"י הצטרפותו  אלינו להגיע למדרגה רוחנית מסויימת, לא יוכל להגיע למדרגת נבואה ממש. כמו כן ברור, שהדת היהודית היא המייחדת את העם היהודי. לשון עבר - לשון הקודש "היא בעצמה  החשובה שבלשונות, מקבלה וסברא: הקבלה, שהוא הלשון אשר דיבר בה ה' ית' עם אדם  וחווה וכו', ומעלתה מדרך הסברא לפי העם המשתמשים בה...". והייחוד של ארץ ישראל  והיותה ארץ הנבואה יוצרים קשר הדוק בין העם לבין הארץ, קשר מקביל לשייכות  הטופוגרפית אשר הובלטה בכמה תורות הלאומניות, הרואות קשר בין העם ואדמתו באשר  הסביבה והאקלים יוצרים תכונות אנושיות מסויימות. דבר זה נובע בבהירות אצל ריה"ל  במשל המפורסם של הכרם. "הרכס הזה שאתם אומרים שמצליח בו הכרם, אילו לא היו  נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת  הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב, כאשר זכרתי. ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות  התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם. אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלקי  בלעדי המקום הזה, מאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה".

ואע"פ כן מתברר אחרי העיון, שציון ייחודה של האומה ע"י התכונות של גזע, דת, לשון וארץ  אינו מקביל אלא באופן חלקי לנסיון הלאומנות להציג גורמים אלה כיסודות העיקרים  בהבחנת הייחוד של אומה ואומה. כי אין לריה"ל תורת גזע מפותחת. אמנם לדעתו העם  היהודי בעל תכונה אלקית העוברת בירושה. אבל הסבר ביולוגי-מדעי זה אינו אלא אמצעי  אשר בעזרתו מנסה ריה"ל לפרש את טיב האמונה הדתית ומהותה. הצד התורשתי הינו משני - כפי שרואים מהעובדה, שלדעתו לפני יעקב אבינו עבר הענין האלקי מדור לדור רק ליחידים  במשפחה. הקשר המשפחתי אינו אלא מכניזם טבעי, אפוא, אשר בו הקב"ה משתמש לשמירת  הענין האלקי באנושות.

כמו כן אין הדת היהודית נתפסת כתכונה המאפיינת את העם (כמו בתורת הלאומנות) אלא  להיפך, כעצם קיומו. "אין האומה אומה אלא בתורתה" יכול להיאמר על תפיסת ריה"ל לא  פחות מאשר מעל תפיסת רס"ג - אך, כמובן, במשמעות אחרת. הדת אינה בטוי לגניוס הרוחני  של העם (וכאן המחלוקת עם הפירוש הלאומני של דת ישראל, מיסוד אחד העם ואחרים) אלא  זיהה אתו. לולא ה'ענין האלקי', הנמצא בכוח אצל כל יהודי, לא היתה כל משמעות לייחוד  העם היהודי.

אין ריה"ל סובר כמו פיכטה, שהלשון מבטאת את אופי האומה. אמנם העובדה שעם ישראל  משתמש בלשון הקודש, המסוגלת, אפוא, במיוחד לנבואה, מהווה גורם בקביעת חשיבותה. אבל לפי ריה"ל גם ארמית היתה שפת האומה הישראלית לצרכי חולין. אין יסוד, אפוא, לטענה כמו זאת של פיכטה, שהאופי הלאומי מסתלף ע"י השמוש בלשון זר. ספק גדול אם  ריה"ל היה מקבל את התפיסה המודרנית, שבהחיאת הלשון העברית הוחייתה גם האומה  העברית.

רק ביחס לקשר הקיים בין העם לבין הארץ נראית הקבלה אמיתית בין תפיסת ריה"ל לבין  התורה הלאומנית.

ה. הגדרה עצמית מביאה את האומה לחירות ולשלימות.

נעבור עכשיו לרעיון לאומני אחר, אשר לפיו הגדרה עצמית מביאה את האומה (ואת הפרט)  לחירות ולשלימות. רעיון זה מבוסס ביסודו על מושג המוסר של קנט, אשר לפיו המוסריות  אפשרית רק ע"י שחרור מחוקי הפינומינה. היא מתבטאת בציות לצו האוניברסאלי, אשר  אנחנו מוצאים בתוך עצמנו. השחרור מחוקי עולם הפינומינה הוא הנקרא חירות. שלמות  האדם מושגת, לפיכך על ידי הגדרת עצמו כיצור חופשי. במשור הפוליטי אין האומה מגיעה  לידי שלמותה אלא ע"י הגדרה עצמית - כלומר בזה שהיא משחררת את עצמה מהשפעות  חיצוניות ומשתיתה את חיי החברה שלה על הצו המוסרי, מבטא את רצונה האוטונומי.

שעבוד מלכיות הינו אמנם מושג מסורתי, המאפיין את מצב הגלות של עם ישראל. בכל זאת  אין לראות בשחרור מעול גויים בלבד את השגת השלמות של עם ישראל. בקטע מעניין  כתשובה לכוזרי, הטוען שבעלותו לארץ ישראל ישעבד את עצמו ליותר מצוות וימעט בחירותו, מסביר ריה"ל, שלדעתו עבודת ה' היא החירות האמיתית. בעלותו לארץ רוצה הוא לשחרר את  עצמו מעבדות הרבים, כלומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם. לפי פרשנים מסויימים מבוססת  שאלת הכוזרי על ההנחה, שהחבר רוצה לעלות לא"י מפני שהוא מרגיש יותר מאחיו את עול  הגויים. תשובת החכם מתבססת על הרעיון, שהחירות שהוא דורש מתבטאת בספוק צרכיו  הרוחניים. בזה שונה הרעיון של הסרת עול הגויים מהרעיון של הגדרה עצמית המביאה כביכול  שלמות. הלאומנים מחפשים שלטון עצמי. ריה"ל מחפש בארץ ישראל לא שלטון עצמי אלא  אפשרות מוגברת לעבוד את ה'. וזהו אולי ההבדל בין "להיות עם חפשי" לבין "להיות עם  קדוש", כפי שיש מהדרים לשיר בהימנון הלאומי.

ו. שלטון עצמי של האומה

באשר לרעיון השלטון העצמי של האומה יש לציין, שריה"ל רחוק מהרעיונות המהפכניים  המקנים את הסוברניות לאומה. אין לריה"ל תפיסה ספציפית של המדינה. הוא אינו שואף  למדינה בארץ ישראל אלא ליישובה של ארץ ישראל על ידי העם היהודי. צורת השלטון מובנת  כפרט בתפיסה המסורתית השואפת לחזרת המלכות לעם היהודי בבוא המשיח. אין רהי"ל  מייחס ערך חיובי ייחודי להתארגנות חברתית כשלעצמה. להיפך, משתמעת מתוך דבריו  תפיסה תועלתנית גרידא של הסדר החברתי. אין ההתארגנות החברתית אלא הכרח מעשי. המוסר החברתי היסודי אינו אלא הסכם ג'נטלמני, שמבלעדיו לא תיתכן חברה אנושית בכלל  - "עד שקהל ליסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם". תחומה של דת ההתגלות הוא  התחום של הרוחני הטהור, למעלה מן הטבע ולמעלה מן הסדר החברתי הטבעי. התורה אינה מתכוונת בעיקר להציע חוקה למדינה מושלמת אלא לקבוע צורת חיים, אשר תשקף ותגשים  את החיפוש אחרי מטרות רוחניות טהורות ותטפח את ה"ענין האלקי", הנמצא באופן ייחודי  בעם היהודי. לאור זה השלטון העצמי - המדינה - הוא בעל חשיבות משנית. העיקר הוא  הקשר עם אדמת הקודש, המעניק אפשרויות להשיג דרגה רוחנית יותר גבוהה.  

ז. בין תפיסת ריה"ל את העם לבין הלאומנות

אבל דווקא ביחס לרעיון הלאומני הראשון, שהזכרנו למעלה, מצאנו את ההבדל הגדול ביותר  בין תפיסת ריה"ל את העם לבין הלאומנות. כי בשעה שכל עצמה של הלאומנות המודרנית היא  ברעיון, שאפשר לחלק את האנושות לאומות שונות (לפי קנה המידה של לשון, גזע, מסורת, דת  ומקום), אשר כל אחת צריכה להיות תחת שלטון עצמה - ספק אם יש למצוא אצל ריה"ל  רעיון מקביל. נכון שהוא מדבר על הייחוד של העם היהודי במושגים הדומים למושגי  הלאומנים בדברם על האומה. אך אין הוא מדבר בצורה כזאת אלא על עם ישראל בלבד. שאר  האומות אינן מובדלות אצלו בייחודיותן זו מזו כלל. אמנם בהשקפה ראשונה נראה, שגם משל  הכרם וגם התאור של ישראל כ"לב" האנושות מרמזים, שיש לאומות אחרות מקומות אחרים  המתאימים דווקא להן, או תפקיד ספציפי המקביל לאבר אחר של הגוף. אך למעשה אין  ריה"ל ממלא אחרי רמזים אלה. ומכיוון שייחוד עם ישראל נקבע לפי קנה מידה היוצר בינו  לבין שאר האומות הבדל איכותי (כלומר - שיש לעם ישראל תכונה "אלהית" או "מלאכית") והעם היהודי נחשב כדרגה נוספת בהוויה כולה, אין ללמוד כלל וכלל ממה שנאמר על ייחוד  עם ישראל לגבי ייחוד שאר האומות. הבדלי אקלים, סביבה ולשון הקיימים בשאר האנושות  אינם יכולים להוות בסיס לחלוקה החלטית, כמו זאת המבדילה בין ישראל לבין העמים. מתחזק הרושם שריה"ל רואה את כל שאר האנושות כגוש אחד, אשר פירודו לאומות ולשונות  אינו קבוע אלא ארעי ומכל מקום אינו בעל חשיבות גדולה. ובזה תיפרד תפיסתו ביסודה  מדוקטרינת הלאומנות. אין הוא מתיימר לתת קנה מידה שלפיו תתחלק האנושות ליחידות  פוליטיות. ומכאן שאין הוא רואה בישראל יחידה, שניתן להגדירה כ"לאום" לפי תורת  הלאומנות.   

ח. אין ריה"ל לאומני אלא תיאורטיקן של הדת

 ובכן אין ריה"ל לאומני בכלל אלא ביסודו תיאורטיקן של הדת. ואם נכון שהוא מדגיש את  חשיבות האומה ההיסטורית והאורגנית לצורך תורתו בצורה שאין למצוא כמעט דוגמתה אצל  שאר הוגי דעות היהודים של ימה"ב, עד שהוא נחשב כלאומי וכפטריוטי ביותר בין המשוררים  היהודים, אין זאת אומרת עדיין שהוא לאומני. חייבים אנחנו לעמוד על המשמר ולא לתת  להוגי הדעות הקלאסיים שלנו להתפרש בצורה אנאכרוניסטית ומסולפת. מובן מאליו, שהמחנך יצליח ככל שישווה לחומר הנלמד אקטואליות מעשית; אבל יש להיזהר מאוד מאוד   מפרוש מגמתי המסלף את הכוונה המקורית.