גדעון התיז ראשיהם של זבח וצלמונע
תבור. (מאת שליחנו המיוחד)
אל מרגלות הר תבור, מקום בו נהרגו כמה עשרות איש משבט מנשה ובתוכם אחיו של גדעון, הביא גדעון המושיע לישראל וגואל הדם את זבח וצלמונע ראשי מדיין אשר נשבו ליד קרקור.
"דם אחי ובני עמי זועקים מן האדמה. לא ידום דמם עד אשר דמכם יישפך. תבור היה לכם מקום זבח לבני ישראל הזועקים ואין עונה. פה תהא קבורתכם".
כה אמר גדעון באזני זבח וצלמונע שעמדו כפותים לפניו ומסביבם אלפי בני מנשה ונפתלי ויששכר אשר באו לראות במות מדכאיהם. אלמלא פחד גדעון היו קורעים אותם לגזרים.
צלמונע וזבח מבקשים על נפשם
"עבדים נהיה לך כי פני מלך לך, גבורת מלך לך ולך גאה המלוכה על הארץ".
גדעון ענה :
"לא תעלה חנופתכם לפני. חי ה' לי החייתם את בני אמי ואת אלופי מנשה אשר הרגתם בהר הזה, לא הרגתי אתכם כיום. אך דם ישראל בראשכם, על כן יפלו ראשיכם ביום הזה לעיני ה' ולעיני העם הזה".
בן גדעון מהסס
גדעון ציווה לבנו בכורו יתר, והוא בן שלש עשרה בלבד, להתיז את ראשי המדיינים.
מסתבר שגדעון בחר בבנו כדי להרגילו לשנאת אויבים ולהריגתם וגם כדי לזכותו כמצוות גאולת דם אחי אביו.
אולם הנער הסס ולא שלף את חרבו.
כנראה שהיסוסים אלה לא נעלמו מעיני זבח. או שחשש מידו הרפה של הנער שלא תפגע פגיעת מוות וייגרמו להם עינויים, או שרצה ליפול מידי מנהיג גיבור ולא מידי נער - בין כה וכה ובין כה אמר לגדעון:
"קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו"
גדעון העיף עין רעה בבנו המהסס, אולם לא אמר עוד דבר. הוא שלף את חרבו והתיז בזה אחר זה ובמחי יד אחת את ראשיהם.
"כן יאבדו כל אויביך ה'" הריע העם.