איך היה בן איכר מעפרה למושיע ישראל
"ה' עמך גיבור החייל"
אין מלך בישראל ואין בני מלכים העומדים בראש העם בזכות אבותיהם. אין אתה יודע מאין יופיע לפתע האיש אשר רוח אלוהים בו, אשר אותו שלח ה' להיות נביא או מושיע לישראל. ה' בוחר בו באחד מבני ישראל ועושה אותו שליח לעם. לא בכוח קסמים כקוסמי כנען ובבל, לא בכוח ידיעות אין-קץ כחרטומי מצריים, כי אם בכוח אותה רוח ה' אשר יורדת לפתע על אדם כמתנת חסד משמים.
כן היה גם גדעון-ירובעל לשליחו של ה' להושיע את ישראל.
הצעיר בבית אביו יואש, כמוהו לכאורה רבים במשפחת אבי-העזרי לשבט מנשה. והוא מסייע בידי אביו האיכר בימים חמורים אלה לכל עובד אדמה בישראל. קטנה נחלתו של יואש ורבים בניו, אולם טובה האדמה ואפשר היה לכלכל את הנפשות בבית אלמלא אותו ארבה-מדיין אשר פושט על השדות ואוכל בכל פה.
הכפר עפרה ככל הכפרים במנשה גבעות רכות וטובות סביב, סביב, מגד שמים ממעל ומעיינות מתחת. והנה לפתע ירדה אימה זו של מדיינים.
גדעון גדל בבית אביו נער בין נערים. שמע סיפורים מפי לוויים נודדים על משה ויהושע ואהוד ודבורה. אף בשילה היה פעם עם אביו להעלות קרבן. ובכל זאת, וגם זה כדרכי כל בני מנשה ואפרים - גם בביתו של יואש יש מזבח לבעל מתחת לעץ אשרה קדוש, ואין יואש רואה בכך כל רע. האם לא אלוהים הוא בעל?
מעת לעת מופיע איזה "נביא" משונה, לבוש אדרת שער ומגודל שער. עובר כסערה בכפר, זועק מרה על הבגידה אשר בגד העם באלוהיו ועל העונש שה' יעניש את עמו. יש מי הנותן לו פת לחם, כי על כן נביא הוא ורוח אלוהים עליו על כן יתנבא, ומזה לחמו. אבל לא עלה בדעת אדם כי יש לעשות מעשה בעקבות הופעה זו.
כשנפוצו הידיעות על מעשי השחיתות של חופני ופנחס חדל גם יואש לעלות לשילה והיה זובח זבח רק על מזבחו.
בינתיים ירדו מדיינים על הארץ. האדמה והאנשים לבשי קדרות. רעב וחורב בכל. זעקת העם עולה מסביב. עת לעשות. אך מה לעשות ומי יעשה ? היכן דבורה ? היכן נביא ? עלי הכהן הגדול הוכה בשיתוק ועמו כאילו שותק דבר אלוהים בשילה.
לילה אחד בחורש זיו וגדעון חובט חטים בגת בחשכה, כדי שלא ירגישו מדיינים. הוא הקדים לקצור והוא דש בבור אפל זה.
ופתאום עלה אי-משם קול בכיו של ילד. אולי רעב הילד? ראה גדעון את עצמו בלילה אפל חובט את שבליו, שבלים שלו, של בית אביו, לא גנובים, לא גזולים, בזיעת אפיהם באו להם, למה על כן חייב הוא לדושם כגנבים בלילה?
פתאום הבהיק איזה אור מלמעלה.
מה זאת?
לפיד.
גדעון עומד דרוך. שמא התנפלות מדיינים. . . הוא יחבוט בהם, הוא יחבוט בהם במורג אשר בידו!
"הלנו אתה אם לצרינו?"
"ה' עמך גיבור החיל !" עונה לו הקול מלמעלה. ואין הוא גדעון רואה את הדמות כי אם פנים בוערים! לאור הלפיד, פנים כפני מלאך אלוהים.
גדעון אינו נבהל. כל אשר בלבו היה לפני שעה קלה משתפך במרי שיחו כגחלי אש :
"ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור: הלא ממצרים העלנו ה'. עתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין!"
רגע אחד דומיה עמוקה. לילה, לפיד ופני נביא בוערים כפני מלאך.
אלוהים. ואחר הדממה קול, קול רך ועז כאחד:
"לך בכוחך זה והושעת את ישראל!"
בכוחך זה? באיזה כוח? בכוח אהבת ישראל זו? בכוח התביעה הגדולה? וכי מי הוא ומה הוא? הדל באלפי מנשה. הישמע לו העם? וכי לא יהיה לשחוק? לא. הוא רוצה אות מאלוהים.
ואז באו האותות. הוא לא הרפה משליח אלוהים עד אשר הראהו אות. האש פרצה ואכלה את הבשר אשר שם על המזבח.
והוא עושה מעשה ראשון. בטרם יניף את ידו על אויבי ישראל מבחוץ יגדע את המארה מבפנים.
הבעל הזה, הבעל הזה שעל המזבח בבית אבא.
הוא בוחר בעשרה אנשים הנאמנים עליו ביותר ובלילה הוא נותץ את האליל ואת המזבח.
ובבוקר מהומה בעפרה נתקבצו באו על הבית כל אנשי הכפר. חרדה תקפה אותם. עוד מעט וישסעוהו לגזרים. אך גדעון עומד חולם ואומר:
"האתם תריבון לבעל? אם אתם תושיעון אותו? אשר יריב לו יומת אם אלוהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו".
וחיכו האנשים, חיכו לזעמו של בעל שיטיל את רעמו על ראש מגדע מזבחו. עד הבוקר חיכו וחיכה גדעון. נדם הבעל, נתפורר לרסיסים ונדם.
ואז הקים גדעון מזבח לה' בעפרה וקרא לו "ה' שלום".
ובני עפרה קראו לו ירובעל על כי רב את הבעל ויכול לו.
ורק אחר זה, אחר שטיהר את ביתו מן עבודת נכר קם להושיע את ישראל. ואכן היה ה' עמו כי הוכיח שגיבור חיל הוא. לא יחת מפני איש, לא מבית ולא מחוץ.
ה' עמו ועל כן הניצחון.