נביא בישראל ומשורר ביוון

תקציר: המאמר משווה בין נביא בישראל לבין משורר יווני בצורת שירתם, תכניהם ועוד.

מילות מפתח: ביא; נבואה; משורר; הומירוס; אליהו הנביא;

בשעה שכל אנשי הרוח בארץ ישראל נעים ברוחו ולוהטים באשו של אליהו הנביא, עומדים איי יוון בסימנו של משורר פלאי בשם הומירוס אשר שר שירים ארוכים ומושכי לב על ראשית בני יוון, מלחמותיהם, חייהם, גיבוריהם ואמונותיהם. לפני שבועות מספר אף הגיע אחד המשוררים היווניים הנודדים לעזה אשר בידי פלשתים ושר בשער העיר משיריו של משורר זה, שהוא בן זמננו ונודד בין ערי יוון ואייה. על כן פנינו אל אחד המשוררים הלוויים ידותון, שעבר באיי הים כדי ללמוד כלי שיר שונים ואף האזין למשוררים היווניים הנודדים האלה, והוא המעביר לפנינו בזאת את ההשוואה בין גדול משוררי יוון וגדול נביאי ישראל.

לא קל יהיה לאיש מישראל לתפוש את טיבה ולטעום טעמה של שירת יוון בכלל ושירת הומירוס בפרט.

מאז הושלך אבינו אברהם לתוך כבשן האש על אמונתו עומדים אנו בסימן האש, הלהט: מאז סיני דבקה האש בנפש כולנו ואין מנוחה לנפשנו בגעגועינו אל אלוהים ואל דברו וקולו. ועל כן נמשכים אנו אל הנביא גם אם דבריו צורבים את בשרנו באש, ואולי דווקא משום זה: גם אם הוא מוכיח אותנו בשוט פיו, ואולי דווקא משום זה – כי אכן יש בנו חטא והרגשת חטא ויש בנו צורך להיטהר מן החטא. אנו צמאים לאלוהים והנביא מביא לנו את דבר אלוהים. הנביא הוא שליחו הלוהט. הנביא הוא איש קנא ולוחם.

אין המלחמה אמונתנו, אף כי לוחמים אנו ביום קרב, אולם רק אם יש טעם קדוש למלחמתנו. אם יעמדו שנים בשער העיר בישראל האחד יספר גבורות מלחמה והשני ישא דבר ה', אל מי ינהרו העם? אל הנושא דבר ה'.

אוהב שירה עמנו. אך לא שירה לשמה שבאה לענג את הנפש מבלי לרומם אותה. גם קצב השיר טוב וערב לאוזננו אולם אך ורק אם הוא צועד לקראת איזו מטרה, אם הוא מפעם את האמונה, את אהבת אלוהים ויראת אלוהים בלבבנו. כזאת היא שירת הים של משה, כזאת שירת דבורה הנביאה.

אנו שואלים: מה דבר ה', מה בפי הנביא, לפני שנשאל איך דברו, הערב הוא לאוזן?

וההפך מזה במשורר בארצות יוון. אכן ישנם אלים ואלות לרוב גם בשירי הומירוס, אלא שלנו נראה שאין הם באים אלא מעין קישוטים. אם הנביא מעלה אותנו באש-פיו אל אלוהים, מוריד משורר יוון את אליו במתק שפתיים אל האדם. יש אהבה וקנאה בין ישראל ואלוהיו. אין כאן בין אלי יוון ועם יוון. שם ישנה ידידות, חברות, חיבה, מעין "עזרה הדדית", והכל מתון, מתון.

ואף תיאורי המלחמה בשובה ונחת הם, לאט לאט, פרט לפרט. אליהו הנביא שומע את קול אלוהים אפילו מתוך הדממה. הומירוס המשורר משכך ומשקיט אף את סערת הדמים שבמלחמה במנגינת הקצב של השיר.

הנביא – מלבה אש.

המשורר – מכבה אש.

הנביא – חוצב להבות בסערה.

המשורר –קוצב אותם בקצב שירי.

הומירוס אוהב את מלאכת הסיפור והשיר לכשעצמה. נביא ישראל אינו מנבא אלא לשם תוכן הנבואה.

הומירוס שר במאות מאות חרוזים את תיאור מאכלו של גיבורו או נשקו ואת כל תוכן שיריו אתה יכול לכלול בקיצור נמרץ. עתה שערו בנפשכם כמה אלפי אלפים של יריעות חייב היה למלא משורר בישראל אילו בא כך לפרט את מה שעבר עלינו מאז אברהם אבינו והאבות עד ימינו. אף לעצם מעשה יוסף ואחיו היה "הומירוס" כזה צריך לשיר כל ימי חייו כדי לספר את הכל בפרטי פרטים, בעוד שהמספר העברי, ואין צריך לומר הנביא העברי, אינו מספר אלא את העיקר, את תמצית העניין ותמצית הרעיון.

על כן השירה היוונית משביעה אותך, והנבואה הישראלית מגבירה את מתח הנפש, את כיסופיה, תמיהותיה.

הומירוס אינו מתכוון לשום דבר פרט לעצם הסיפור, להנחיל הנאה לשומעיו. הנביא בא בשם ה' ולשם חינוכו והדרכתו של העם בדרך הטובה. על כן לוחם הוא ויש מטרה למלחמתו. אין תורת צדק ומוסר בכל שירי הומירוס.

הן זכור נזכור את אליהו על הכרמל: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" הנביא בא להכריע, יש טוב ויש רע ועליך לבחור. את הרע יש להשמיד. והוא משמיד במו ידו מאות כוהני בעל ונביאי שקר, הוא טובח אותם ומגיר את דמם לקישון. זאת היא קנאות לדבר אמת וצדק. והנביא מופיע ומשמיע את דברו בפני מלכים ושרים כדי להוכיחם על מעשיהם. לשווא נחפש מעין זה אצל גדול אנשי הרוח של יוון, אצל הומירוס זה. אין הוא לוחם לשום דבר ומי יודע גם אם מאמין הוא במשהו פרט ביופיו של השיר עצמו.

אכן, לא לשווא זומנו שני אלה, נביא האש של הר כרמל והר חורב שבמדבר ומשורר איי המים הרבים הנרחבים של יוון, בדור אחד. הומירוס ואליהו שני עולמות הם. אש ומים. אש משמים ומים מן התהום. עוצמה בוערת מכאן ורחבות-ים גלית מכאן.

אנו – עם אליהו, הנבואה היא אהבת אלוהים, ורשפיה רשפי אש. ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, את האש הזאת.