סרגון מגרש 150,000 ישראלים משומרון

ישעיהו מנבא על שובם של הגולים. תולדות מלכות אפרים. הנביא הושע בן בארי המלוכה בשפל - הנבואה בשיאה. חורבן שומרון ומלוכת אחז מזה - וישעיהו ומיכה מזה.

ביסוסה של מלכות דוד ושלמה נתאפשר על-ידי שניים: על-ידי ההכנה הרוחנית- אמונתית העצומה שנעשתה על ידי שמואל הנביא ועל ידי הקוניונקטורה הבינלאומית הנוחה ברדת מצרים מגדולתה האימפריאלית ולפני התהוות המעצמות החדשות במזרח. ארם היא באופן יחסי הכוח החזק באזור, אולם ישראל באיחודה חזקה מארם ואלמלא הקרע במלוכה ודאי הייתה גם משתלטת עליה כליל ומקיימת את הגבול הצפוני של הפרת בידיה.

בינתיים נתרופפו שני היסודות שעליהם קמה מלכות דוד ושלמה. השפע הכלכלי והסטייה מעקרונות האמונה והתורה הביאו לנוון מוסרי מבית, ומבחוץ עלה כוכבה של אשור כמעצמה עולמית. אילו נשמע העם לאזהרות הנביא: בסס את עצמו מבית מבחינה מוסרית וחברתית ונמנע מלהתערב במלחמות בינלאומיות, ודאי היה מונע מעצמו את החורבן. אולם הנביאים הם האופוזיציה. השלטון מחולק בין אנשי האוריינטציה המצרית בשומרון ואנשי הכניעה והחנופה לאשור בירושלים. אלה ואלה נטשו את דרך אמונת ישראל. תרבות צור ואשור ומצרים משמשות בערבוביה, מקלקלות את המידות ומחלישות את כוח ההתנגדות הלאומית.

זהו הרקע לראשית האסון, הפותח בחורבן שומרון, אחותה הגדולה של ירושלים. שיטת ההגליה - שיטה חדשה במדיניות הבינלאומית - מוסברת בגיליון כחידושה של אשור.

למרות "חטאת שומרון" מתגעגע עליה אף הנביא ישעיהו ומנבא על שובם של בני אפרים.

בגיליון מובאת סקירה על תולדות מלכות שומרון והשוואה בין יהודה וישראל.

עם גדולתה של אשור מסתמנת באופק עליונותה של בבל החדשה. לפי שעה בבל אינה אלא "פרובינציה" אשורית, אך מרודך בלאדן המורד, מבשר חידושי כוחות בבליים. צור עדיין מחזיקה מעמד ואין בידי אשור לכבוש אותה, ואף על פי כן ניכרות כבר הנטיות להרחיק מערבה. מושבות פיניקיות קמות לאורך חופי הים התיכון. צור-האם עודנה בחיים, אך לאט לאט שוקעת שמשה, ובאופק: קרת-חדשה. ברטרוספקציה מוארת דמותו של הנביא הושע. בסיפור חייו של נביא זה נשתלבה כידוע הטרגדיה האישית שלו שרבו הפירושים לה בימינו. הרציונאליסטים שבימינו נוטים כמובן לפרש את דבר נישואיו - אם לא כמעשה דמיון בכלל - הן לפחות כעובדה שקדמה לנבואה, בעוד שהספר אשר בידינו עושה את נישואיו המוזרים כעניין של צו אלוהים.

אנו מאשרים בעיתוננו עמדתה של נוסחת המקרא: אנו בימינו רחוקים מעוצמת החוויה הנבואית, על כן אנו מחפשים פירושים רציונאליסטיים. מסתבר - על פי הגיון הימים הם - שאכן הרגיש הנביא בנפשו את הצו לשאת זונה, אולי בסתר לבו מתוך תקווה לשבור את רעת אורחותיה, מכל מקום מתוך הרגשות גורליותם של הימים בשביל מלכות שומרון.