פולחן האביב במגידו

אלפים משתתפים בחגיגה השנתית לכבוד עשתורת ואלים אחרים

מאת סופרנו במגידו

 בחמשה עשר בניסן, חודש האביב, חגגו תושבי כנען את חג האביב, לכבוד עשתורת וכל האלים האחרים. עיקר מסורתו של חג זה הוא להבטיח (עד כמה שדבר זה ניתן להיעשות)

שהשנה הבאה תהיה שנת ברכה ופריון ליושבי הארץ, גם לשדותיהם, גם למקניהם, וגם לנשיהם.

הטכס הגדול והמפואר ביותר היה בעיר מגידו, בצפון הארץ, ששם עומד המקדש הראשי לעשתורת.

חצר המקדש הייתה מלאה עד אפס מקום, ואלה שאחרו לבוא נאלצו לחזות בפולחן מבחוץ. משערים שמספר המשתתפים בחגיגה הגיע לעשרת אלפים.

הפולחן פתח בריקוד הכוהנות סביב למזבח, שהיה מקושט פסלים של יונים ונחשים, סמלי הפריון. כשנגמר הריקוד, יצאה מפתח המקדש קבוצת ילדים נושאי לחם ויין. את הדברים האלה שמו על המזבח, כשהכהן הגדול קרא לאלים שיבואו לאכול אתו לחם ולשתות אתו יין.

ברכת השדה: טכס הגפנים

כעבור כמה דקות הופיעה קבוצה של כוהנים לבושים בגדי פועלים. בידי כל אחד מהם סל מלא עפר שבו ניטע גפן. הכוהנים העמידו -את סליהם לפני המזבח והחלו בכמה מלאכות המסמלות את הטיפול בנטע זה.

כישלונו של האל מות (כהן לבוש כולו שחור) במאמציו להזיק לגפנים. סמל הוא לתקוות העם שלא יעלה בידי האל הרע הזה לקלקל את תבואתם השנה.

חלק זה של הפולחן נסתיים בתפילה שירית שכל הקהל, כנראה ידע אותה בעל פה.

ברכת המקנה, בישול גדי בחלב אמו

ה"פועלים" הסתלקו ובמקומם בא "רועה" כשבזרועותיו גדי. בחבל שהיה בידו האחת הוליך הרועה עז - אמו של הגדי, כפי שהתברר.

הרועה התיישב, חלב את העז, ושפך את החלב לתוך קלחת נחושת שהועמדה בינתיים על תנור עשוי חמר. הודלקה אש - והכהן החל במילוי תפקידו.

הוא שחט את הגדי והכין אותו לבישול, חיכה עוד רגע, עד שהתחיל החלב שבקלחת לרתוח, ושם את הגדי הנשחט בפנים.

ריח ניחוח עלה מן הקורבן, והכוהנים השמיעו שיר שבו בקשו מהאלים לברך גם את תבואת השדה וגם את הצאן ואת הבקר.

ברכת הנשים: מחול הכוהנות

לבסוף חזרה מקהלת הנשים, כשכל אחת מהן לבושה שמלה לבנה, ושרו:

"אל ירחם... הוא ירים את מטהו... וצפור ישים על הגחלים..."

הכהן ששחק את תפקידו של אל הופיע, וציפור בידו. אחד מעוזריו ניגש, לקח ממנו את הציפור, מרט אותה, והניח אותה על הגחלים הבוערות.

"הציפור מתחממת על האש" שרו הכוהנות, "הציפור מתבשלת על הגחלים..."

ו"אל" עבר ביניהן ונגע בכל אחת מהן במטהו כשהן המשיכו לרקוד ולשיר - על אל ועל נשים, על שפתיים ("מתוקות כרימונים") ועל אהבה.

שלש פעמים חזרו על הפזמון הזה כשמבטיהן מופנות לעבר האנשים שבקהל. כשגמרו את הסיבוב השלישי פנו עורף לקהל ונכנסו למקדש - וכמה מנכבדי העיר אחריהן.

מאכילים יונים להביא מזל

עוד זמן רב לפני התחלת הפולחן הייתה מורגשת בסביבת בית המקדש, פעילות רבה בתוך הקהל.

מספר אנשים, למשל, התעסקו בהאכלת היונים שמעונם תחת גג המקדש. יונים אלה קדושים הם לעשתורת, והמאכיל אותם מביא על עצמו ברכה.