ימיו האחרונים

 רק עתה לאחר שהוצגה גופתו החנוטה של יוסף המשביר לראווה היה דבר מותו גם לעובדה רשמית – כנהוג מצרים. על כן החלו רק עתה מארמונו למסור על מותו ועל ימי חייו האחרונים.

ככל אדם גדול, אשר מגע לו עם כוחות אלוהים, הרגיש גם יוסף כי ימיו ספורים. גדולי הרופאים טיפלו בו. הוא סרב להרשות לקוסמים לערוך השבעות ליד מיטתו, אך אסנת אשתו לא נרתעה אף מאמצעים אלה, אלא שמעשי הקסם לא נעשו ליד מטת החולה, ואכן אסנת סבורה שאפשר היה לעצור בעד המוות עוד לזמן מה, אילו ניתן להם לקוסמיה לגרש במו ידיהם את הרוחות הרעים מגוף בעלה.

כל אותו זמן לא זז מעל החולה אחיו הצעיר בן אמו, בנימין. שלשה ימים לפני המוות באו מגושן גם שני האחים הישישים לוי ויהודה.

כשאלה ישבו לפניו היה יוסף מוציא מעל פניו את כל משרתיו המצרים ואף מזכירו הנאמן שכתב כל מלה מפיו לא הורשה להשתתף בסוד משפחה עברית זו.

לדברי אפרים, בנו הצעיר של המנוח, היו מועצות אלה מוקדשות לזיכרונות העבר. לוי היה מקריא ממגילות עבריות עתיקות פרשיות פרשיות מחיי אבות השבט אברהם, יצחק ויעקב. סיפורים נפלאים אלה היו מרגיעים את החולה ומשכחים את כאביו. ברגעי הקלה היה לוי אף מקריא באזני אחיו מזיכרונותיו מאז נמכר על ידי אחיו למצרים. ברגעים כאלה היה יהודה מוריד את עיניו בבושה ומזיל דמעות.

כמו כן מתבקש לוי מזמן לזמן להקריא בקול זמרה את הפסוקים המצויירים בקיר מעל ראשו של החולה. פסוקים אלה כללו את ברכתו של יעקב ליוסף. ברכה הפותחת במלים:

בן פורת יוסף

בן פורת על עין.

בשעה שאסנת בת כהן-און ציוותה לערוך תפילות במקדשי מוף, לא ערכו אחיו ובניו אלא תפילות בעל פה לאל העברים, כי גם מצבה אין הם נוהגים להציב אלא בארץ כנען, אשר הובטחה להם מפי אלוהיהם.

בידיו של לוי הפקיד יוסף צוואה, אשר תוכנה לא נודע לפי שעה.

גופתו החנוטה של יוסף מוצגת באולם הגדול שבארמונו.

המקוננות מבכות אותו. מנשה בכורו מקטיר קטורת