החסידות כמו שהיא / ד"ר ש. א. הורודצקי
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

החסידות כמו שהיא

מחבר: ד"ר ש. א. הורודצקי

התקופה, 1920

תוכן המאמר:
א. ר' משה קורדובירו ור' יצחק לוריא
איחוד שני הזרמים הקבליים
מה נתנה החסידות לישראל?
כחה הגדול והחזק של החסידות בצורתה
ב. ר' ישראל בעל-שם-טוב
תולדותיו
התגלותו
ייחס הרבנות
איש החיים
פשוט, ישר וצנוע הלך הבעש"ט
ג. התפתחות החסידות
רבי שנאור זלמן מלאדי
ההיסטוריונים על החסידות


תקציר: המאמר עוסק בסקירת השורשים הקבליים של החסידות ומתן דיוקן של הבעל שם טוב מייסד החסידות.

מילות מפתח: קורדובירו, יצחק לוריא, האר"י, בעש"ט, שנאור זלמן מלאדי, התגלות החסידות.

החסידות כמו שהיא

 א.   ר' משה קורדובירו ור' יצחק לוריא

בתחילת המאה הרביעית לאלף הששי אנו מוצאים בצפת, מרכז למסתורין העברי בזמן ההוא,את שני המקובלים היותר טפוסיים והיותר משונים זה מזה: ר' משה קורדובירו ור' יצחק לוריא (אר"י).

 

הראשון היה ההמשך והסוף של הקבלה הספרדית, והשני ההמשך והסוף של הקבלה האשכנזית. בראשון נתגלמו כל אותם הרעיונות הנאצלים והנשגבים על-אודות אלהים והבריאה, הנפש והאדם, שהעסיקו את הקבלה הספרדית העיונית, ובשני נתגלמו כל הרעיונות על מעשה אנוש ותחבולותיו, על התענית והסגוף ועל המתת רגש-החיים, שהקבלה האשכנזית המעשית מלאה מהם. הראשון נשא בחובו את השאלה הנשגבה של הקבלה הספרדית: אלהים ויחסו ליצירה, אלהים וכל השאלות הקשורות בו היה המרכז לרעיונותיו, ולשני היה האדם ויחוסו לאלהים יסוד ושרש לעיונו. הראשון התעמק ביחוד בעולמות העליונים, משכנות המלאכים והשרפים "רבוא רבבות אלפין", והשני הגה ב"קץ", במשיח, בגאולת ישראל. לראשון היתה המחשבה העיקר, והשני - המעשה.

 

ושני המקובלים האלה למדו והורו במקום ובזמן אחד; למדו והורו והקימו תלמידים ומעריצים הרבה, אשר הפיצו את דעותיהם במקומות שונים ובארצות שונות, עד שהגיעו לאיטליה ולפולין, וביחוד בפולין, שהישוב היהודי היה שם גדול מאוד וצרות העם הלכו הלך וגדל מיום ליום וימצא לו נחם ותקוה במסתורין. שני הזרמים הקבליים יחד מצאו מקום בקרב יהודי פולין, שניהם מצאו אזנים קשובות והרבה מן העם הלכו אחריהם, אלה התעמקו בקבלה העיונית ואלה צמו סגפו את גופם ועשו "תשובה" על-פי קבלת ה"אר"י", כדי לקרב את ה"קץ".

 

איחוד שני הזרמים הקבליים

ושני הזרמים הקבליים חכו לאיש, שיבוא ויחברם יחד. האיש הזה בא והוא היה יהודי פולני, שנתגדל וחי ברוח שני הזרמים, - ר' ישעיה הלוי איש הורויץ. מקובל זה, שהכיר את השפעת שתי הקבלות, העיונית והמעשית, בקרב יהודי פולין, היה המסוגל ביחוד למעשה זה.

 

ובאותה ארץ, ארץ ישראל, שבה נתפתחו ונתגדלו שני הזרמים הקבליים על-ידי קורדובירו והאר"י, וממנה נפוצו לארצות שונות, באותה ארץ עצמה, כחמישים שנה אחר-כן, חבר ר' ישעיה הורויץ את ספרו "שני לוחות הברית" ("של"ה הקדוש"), שבו עשה סינתיזה מן הקבלה הספרדית מיסודו של קורדובירו ומן הקבלה האשכנזית מיסודו של האר"י, כמו שנסה בעל "הקנה" כארבע מאות שנה קודם לו לעשות זאת ולחבר את הקבלה הספרדית והאשכנזית בשעתו לאחת. כשמדבר ר' ישעיה על אודות אלהים והבריאה, ישראל והתורה וכדומה על עניינים מופשטים, הוא משתמש ביחוד בקבלה הספרדית הקורדובירית ומעתיק מספריו של בעל "הקנה" פרקים שלמים; וכשהוא עוסק בעניינים מעשיים, כעבודת אלהים וכונתה, הוא משתמש ביחוד בקבלה האשכנזית הלורינית, והוא יודע תמיד לשלב ולחבר את שתי השיטות האלה לאחת, באפן שהן נראות כדבר שלם אחד, משוכלל ומתוקן כל-צורכו.

 

אבל כל הזרמים האלה וכל הנסיונות האלה לא השפיעו על העם באופן חזק כל-כך ובאופן מתמיד ומקיף כל-כך, שיכולים היו להשפיע באמת על-פי תכנם ומהותם ועל-פי מהות הרוח של עם ישראל. כי עם ישראל בעיקרו, ברוחו, הוא עם של מסתורין וגעגועים לאלהים ורק מחמת גלותו ונדודיו הרבים והנוראים קבלה דתו על-כרחה אותה הצורה, שיש לה עתה: צורה חוקית, מעשית, רציונלית. אבל כפעם-בפעם מתפרץ רוח ישראל האמיתי, המסתורי, ומתקומם נגד אותה הצורה המאובנת, הממיתה את החיים שבדת. - הסיבה למעוט השפעתה של הקבלה לא היתה אפוא בעם, כי אם במקובלים עצמם, כי כל אותם המקובלים היו אנשי הספר. הם היו אנשים קדושים, טהורים, אצילים, אבל לא היו מורים, לא אישים חזקים, שיבואו אל העם וישפיעו ישראל על העם. הם ישבו בחדרם הסגור וכתבו וכתבו ועשו ספרים. ואת כל אותן הדעות הרמות והנשגבות שבקבלה זרעו והטמינו בקרב העלים הרבים שבספריהם. העם ברובו לא יכול להבינם. הם דרשו מן העם סגופים, התרחקות מן החיים, מן הטבע, מן שחוק והעונג, דברים שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהם. המקובלים האלה חיכו, שהעם יעלה ויבוא אליהם, אבל העם ברובו לא יכול לטפס ולעלות, הוא חיכה, שאנשי הרוח ירדו ויבואו אליו: חיכה לגואלים, לקדושים, שיבואו וידברו אליו בלשונו ובסגנונו הוא. ובאשר לא מצא את-כל-אלה היה זמן רב נבוך ותוהה, עד שבאה החסידות ונתנה לו את אשר חפץ ואת אשר דרש.

 

מה נתנה החסידות לישראל?

מה נתנה החסידות לישראל? איזה חידוש חידשה על כל אותם הזרמים הדתיים בקרב ישראל הקודמים לה, שעל-ידי-כך יכלה להשפיע השפעה רבה כל-כך על הרבה אלפים מישראל, שילכו אחריה וילחמו לה ויחזקו בה, למרות המכשולים הגדולים והעצומים, זה מאות בשנים עד היום הזה?

 

החסידות לא חידשה כלום. טועים ומתעים הם אלה, שאמרו ואומרים, שהחסידות היא תנועה חדשה ומקורית בישראל; טועים ומתעים הם אלה, שכתבו וחוזרים וכותבים, שרעיונותיה של החסידות חדשים הם, שהחסידות העשירה את היהדות בערכים חדשים. החסידות אינה מקורית, החסידות אינה חדשה. כל הרעיונות שהביעה כבר היו לפניה והם כתובים בספרים שונים, שקדמו לה וסמוכים לה. קרא בשל"ה הקדוש, פרדס רמונים ופרי עץ חיים, בספרי הפליאה והקנה ובזוהר ותקוני זוהר, בחובת הלבבות ובספר חסידים, באגדות התלמוד ובמדרשים, התבונן אל חיי האיסיים והתעמק בספרים החיצונים ובספרי הנביאים והכתובים - בכולם תמצא את שורשי החסידות, את רעיוני החסידות. אותו הסוד של הטבילה, ה"מקוה", שבחסידות תמצא בכתבי-הקודש בטבילה היהודית, אצל האיסיים, אצל יוחנן המטביל, בתלמוד ובקבלה; אותו הסוד של "אכילה קדושה" שבחסידות תמצא בתנ"ך, אצל האיסיים,בתלמוד ובקבלה. אותו הטיפוס של "האדם העליון", הצדיק, שבחסידות, תמצא בתנ"ך באגדה ובקבלה. כל הרעיונות, שהביעה החסידות על אלהים והבריאה, על האדם ונפש האדם, על החומר והרוח, על העולמות העליונים והתחתונים, על הנשמות והרוחות המרחפות בחללו של עולם; כל הדרישות, שהיא דורשת מן האדם, כדי להתקשר על-ידן אל אלהים, אל העולמות העליונים; כל מה שהיא אומרת על הכוונה, המחשבה, ההידבקות, ההתלהבות, העבודה, שמחת החיים וכיוצא בהן, - כל אלה אינם חדשים ונמצאים הם ביהדות המסתורית והמוסרית הקודמת לה והסמוכה לה.

"החסידות - הנני מרשה לי לציין מה שכתבתי במקום אחר - אינה מעיקרה תנועה חדשה בישראל. היא רק חוליה אחת בשלשלת הגדולה של היצירות השונות, שנתגלם בהן הרוח הישראלי ושמוצאן מן הרגש והאמונה שבלב".

 

כחה הגדול והחזק של החסידות בצורתה

ומה הוא סוד נצחונה וקיומה של החסידות? במה אפוא גדול כחה כל-כך, שהקיפה את חיי רבבות ישראל? - כחה הגדול והחזק אינו מונח בתוכנה, כי אם בצורתה. גם היא, החסידות, הבינה לחבר את שני הזרמים שקבלה, הספרדית-הקורדובירית והאשכנזית-הלורינית, עם שינויים אחדים, לאחד. אבל היא לא סינתיזה ספרותית עשתה מהם, כי אם סינתיזה חיונית. היא הגשימה אותה בחיים. היא לא חיכתה עד שיבוא העם אליה, כי אם הלכה אל העם. היא לא דרשה מן העם סגופים ותעניות, כי אם חיים ושמחה "על טהרת הקודש". לב העם הלך אחר המורה, הצדיק, וידבק בו להאמין בו אמונה חזקה ותמימה. יען כי הצדיק לא היה כמקובל, שהיה יושב כלוא בחדרו, שקוע בספרים ובכתבים, וכל מה שעשה וכל מה שדבר עשה ודבר על סמך הכתוב או האמור פה או שם.

 

הצדיק הוא בעל אישיות חזקה, חופשית, עומדת ברשות-עצמה, קשור ומחובר עם אלהים ועם קהל חסידיו. הוא הנקודה המרכזית בין אלהים ובין חסידיו, בלי שום אמצעי אחר ביניהם. אלהים והצדיק. אין ספר, אין כתב, יהיה איזה שיהיה, נחשב בעיניהם. הכל כלול בו, בצדיק. אין קושיות ואין סתירות בצדיק, כשם שאין קושיות וסתירות באלהים. הוא, הצדיק, דואג בשבילם בחמריות וברוחניות ועליו הם נשענים באמונה פשוטה ותמימה, בלי שום התחכמות.

 

זה הוא חידושה של החסידות וזהו סוד נצחונה וקיומה. לא הרעיונות שבה חדשים הם, כי אם הצורה. "ואף-על-פי שהיא דרך ישנה מאד - נדבר בסגנונו של ר' נחמן מברצלב - אף-על-פי-כן היא דרך חדשה לגמרי". אבל באמת "דרך חדשה לגמרי" אינה, כי דרך כעין זו כבר כבשו הנביאים וגם המשיחים למן שריני עד שבתי-צבי. ואם זכתה החסידות להמשיך את השפעתה עד היום הזה, בשעה שהמשיחים לא זכו לכך, יען כי היתה מטרה קרובה לעבודתה: הגאולה, וכשלא באה גאולה פקעה האמונה בהם ונפסקה השפעתם, - הרי זה משום שהחסידות היא רק תנועה דתית-מסתורית בלי שום מטרות וחשבונות. לכן יש בה אותו הכח שישנו בנביאים.

 

ואותו האיש, שיסד את התנועה הזאת והניח את יסודותיה החזקים ושהיה באמת הסמל של התנועה ובו נתגלתה ונתגלמה בכל תוקפה וגבורתה, היה ר' ישראל בעל-שם-טוב.

 

ב. ר' ישראל בעל-שם-טוב

תולדותיו

בהיותו ילד קטן, נשאר ישראל יתום בלא אב ואם, וכשרחמו עליו אנשי העיר וימסרוהו לחדר, "ברח מבית-הספר, ויחפשו אחריו וימצאו אותו יושב לבדו ביער". הילד ה"פרא" הזה הרגיז על-ידי הנהגתו את "מיטיביו" ויעזבוהו לנפשו. "ויגדל הילד שלא כדרך הארץ".

 

אז נעשה לעוזר-המלמד. עבודתו היתה "להוליך ולהביא תינוקות של בית-רבן אל בית-התלמוד ולהוליכם לבית-הכנסת לאמר: אמן יהא שמיה רבה וקדושה ואמן בקול נעים". בעת הלכו עם התנוקות לבית-הכנסת "היה מזמר עמהם בקול נעים ובחשק רב וישמע למרחוק".

 

ולנגד עיני תמונה כזו: נער קטן מבני דלת העם עובר בחוצות העיר בראש קהל גדול של ילדים ובהתלהבות ילדותית הוא הולך ומזמר: "יהא שמיה רבה מברך" וכל הילדים עונים אחריו בקול. ואנשי העיר עומדים ורואים, עומדים ומשתוממים, עומדים ומתעוררים ומהרהרים הרהורי תשובה וחרטה...

 

הנה יסודי החסידות. הם הקוים הדקים של מי שעתיד להיות הבעש"ט.

 

ואמנם, מספרת האגדה, קול הילד התמים הזה הלך ועלה ובקע שמים והעיר שם, במרום, עונג מיוחד, "כמו מהשיר שהיו הלוים אומרים בבית-המקדש".

 

בהיות ישראל כבן י"ג נעשה לשומר בבית-המדרש. פה בין כתלי בית-המדרש, בתוך אטמוספירה למדנית, רבנית, יכול היה במשך הזמן לראות ולשמוע את הנעשה בקרב אותה היהדות הלמדנית. הוא שמע את ה"פלפולים" וה"חלוקים", יסודותיה של יהדות זו, והוא ראה את משאם-ומתנם של ה"למדנים", נושאי יהדות זו, וכבר אז - מספרת האגדה - הרגיש, שלא זו הדרך, לא זו היהדות הנאמנה, התמימה, היוצאת מלב תמים.

 

שנים רבות עברו עליו בעבודות שונות במקומות שונים, ובכל פנה שפנה ובכל מקום שבא לא מצא מנוח לרוחו ולנפשו.

 

אז עזב את העיר ואת האנשים. רחוק מכתלי בית-המדרש הקודרים, רחוק מהמית הרבנות ושאון הלמדנים, הלך ישראל ותעה בשדה וביער, בהרים ובקעות.

 

ופה, תחת תכלת השמים, בתוך מרחביה של הבריאה, נתגלה לו אלהים, אלהי העולם כולו, אלהי הנביאים והמקובלים, אלהי ישראל.

 

כה עברו עליו שבע שנים של התבודדות, של התבוננות והתעמקות, עד שהגיע זמנו להתגלות. שלמו שלשים ושש השנים, שצריך היה להיות טמיר ונעלם, וקול קורא לו מן השמים: קום ושוב אל אחיך בני-עמך להיות להם למורה-דרך העולה בית-אל. כבר הגיעה השעה.

 

והוא שמע לקול הקורא והלך ושב אל בני-עמו.

 

והוא בא ומצא את בני-עמו טועים ותוהים; מצא את הרבנים "בודים שקר מלבם בהקדמות שקרים"; מצא את כתלי בית-המדרש עמומים מזוקן...

 

התגלותו

אז קרא את הקריאה הגדולה:

"אוי ואבוי: העולם מלא מאורעות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים ומעכבת על ראות האורות הגדולים".

 

והוא התחיל להורות דעת אלהים. התחיל לפקוח את עיני העברים העוורים.

 

עזבו רבים את ספסלי בית-המדרש, סגרו את ה"גמרות", חדלו לשבר את מוחם בפלפולים וחלוקים ונהרו ובאו לשמוע תורה מפיו. וגם רבנים מפורסמים, שעוד אתמול עמדה כל יהדותם על הלמוד ועל סגופים, נדרים וחוקים, נעשו למקורביו ולתלמידיו ויהיו לאחרים.

 

אז עזבו גם הרבה "מקובלים ואנשי-מעשה" את חדריהם, את ספריהם ואת כתביהם הבלים ונהרו ובאו לקחת תורה מפיו.

 

ותורה זו אמנם אינה חדשה בעיקרה. תורה ישנה היא שנתחדשה על ידו, היא תורת הנביאים, האגדה והקבלה, תורת האמונה הפשוטה והתמימה באלהים בלי שום התחכמות, פילוסופית או רבנית, תורת הלב, הרגש והמסתורין.

 

ותורה זו אינה תורה שבכתב, כי אם תורה שבעל-פה. הבעש"ט שנא את הכתב, את האותיות המתות, את הספר. הוא בחר ברעיונות הנעלים, שהיו קבורים בספרים, שהיו נחנקים ומאובנים בתוך ערמות האותיות, ולהלביש אותם בשר וגידים והחיה אותם חיים חזקים ואמיצים, והוא בעצמו הביא אותם לעם, לתוך השדרות הרחבות שבעם.

 

הוא הלך ודבר, הלך והטיף בכפרים ובערים, בשוקים וברחובות. את כל אותם הרעיונות הנעלים והדברים הקדושים של המקובלים, שרק "יחידי-סגולה" היו עד עתה נזקקים להם, הציע הוא, הבעש"ט, בשפת העם ועל-פי רוח העם והלביש אותם משל ומליצה ותבלם בספורים הלקוחים מחיי העם ועסקי העם.

 

הנה הוא בא לשוק ומוצא הרבה יהודים עוסקים וטרודים במסחרם. הם שכחו את אלהים, הם שכחו את יהדותם. הוא פוגש יהודי אחד או שניים ומתחיל לדבר אתם על אלהים ונפלאותיו, על האדם ומדותיו ועל הקשר הרוחני שבין אלהים ובין האדם. והסיפור הוא קל והתוכן הוא נעלה וטהור ומובן לכל אלה האנשים הטרודים בפרנסותיהם. ותכף מתקבצים יהודים שונים מסביב לו: "הנה הוא הבעל-שם". והוא עומד בתווך ומטיף ומדבר וחוזר ושונה ונותן להם משל מן הדברים הקרובים להם, מן הסוס והעגל, מן התבואה ומן כל מיני סחורות שבעולם, ואומר: "בכל דבר יש עולמות, נשמות, אלהות", והוא מנחמם ואומר: "השי"ת רוצה, שיעבדו אותו בכל אופנים", ואפשר להתיחד עם אלהים בכל דיבור, "בין בדיבור תורה ותפילה ובין בדיבור עם חברו בשוק". ואנשי השוק האלה שבים הביתה שמחים. הם, העזובים, "יושבי-הקרנות", אינם נאבדים, כך הורה להם הבעש"ט. הלא העיקר הוא הלב, המחשבה הטהורה, האמונה הפשוטה והתמימה.

 

והעם האמין בבעש"ט ובדבריו. הוא הביט עליו כעל קדוש, "אדם עילאה": הצדיק.

 

ככה היה למרכז לאלפי איש. כולם עלו בו, כל מחשבותיהם והגיוניהם היה הוא.

 

ואגדות שונות ונפלאות החלו לספר על-אודותיו. והאב ספר לבנו והאם לבתה את האגדות ותגענה גם לאוזני רחוקים ותרעשנה את הלבבות. ותעבור הרינה בעם: קם גואל חדש ליהדות.

 

ייחס הרבנות

ותתחלחל הרבנות. היא הרגישה, כי אויב מסוכן קם לה והוא חותר חתירה תחת כסאה, ותצא להלחם נגדו בחרופים וגדופים, במלשינות וחרמות. אבל תורת הבעש"ט היא תורת חיים, תורת העם המאמין הפשוט והתמים באלהים, המבקש את אלהים ומתגעגע עליו.

 

אמנם, גם בתורת הבעש"ט יש דברים הסותרים זה את זה. אבל אצל מי מגדולי הדת לא נמצא כאלה? גם אצל הנביאים יש סתירות, וגם אצל אלהים, כביכול.

 

בתורת הבעש"ט אין שיטה ואין סדר. הדתיים הגדולים אינם חקרנים, אינם הגיוניים. "את אשר ישים אלהים בפיהם אותו ידברו". רעיונותיהם הם קרני-אור מפוזרות, רשפי-אש שלהבת-יה. דבריהם הם קטעים קטעים, "כנוח עליהם הרוח". הבעש"ט לא כתב את דבריו בספר. הוא לא אהב לסמוך על כתפי אחרים. הוא דבר מדיליה, הוא הרגיש מדיליה, לא "כמו שכתוב". הוא לא חפש את אלהים בספר, במסור, הוא בעצמו חפשהו ומצאו בטבע, בחיים, בקרב האנשים ה"עבריינים", בשוק, בדיבור-החול ובנגון-החול. "גם בנגון של גוים יש ניצוצי-אלוה". אלהים הוא אצלו הכרה ישרה, פנימית. הוא רואה את אלהים בכל, בכל החיים, לפיכך אם אתה מונע את עצמך מן החיים, אתה מונע את עצמך מן האלהים. אתה מתקרב אליו, אתה מתיחד עמו על ידי החיים דוקא, על ידי אכילה ושתיה, שמחה ועונג. כי הכל הוא אלהים חי, ואתה ממית כביכול את אלהים, אם אתה ממית את החיים שבך, את התשוקה והגעגועים, שגם הם חלק אלהים, לחיים אשר סביבך. לא כנבזה ושפל, כעבד לפני אדוניו, צריך אתה לחיות פה בקרב הבריאה, בתוך האלוהות, כי אם לצעוד בקומה זקופה ו"להיות תמיד בשמחה" זאת תורת האדם. ואפילו כש"נכשל בעברה לא ירבה בעצבות", ומטעם זה "אל ירבה בדקדוקים יתרים בכל דבר שעושה, שזו כונת היצר לעשות לאדם מורא: שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות".

 

איש החיים

הבעש"ט היה איש החיים, בניגוד גמור לאלה שקדמו לו מיסודו של האר"י וחבריו, שהמיתו את החיים. לא רק אפשר לחיות, אלא מחוייב אתה לחיות. לא רק הכרחיות החיים, כי אם השתוקקות, געגועים לחיים. ואותם החיים ואותם הגעגועים צריכים להיות על טהרת הקודש. "שיעשה המעשה הגשמי בכוח המחשבה ליחד קוב"ה ושכינתיה". "בשר הקודש" - בשר וקודש יחד, חומר ורוח כרוכים יחד. "הבה לי אשתי", אמר הבעש"ט, טרם נתגלה, לגיסו הרבני-הלוריני רק גרשון מקיטוב. האחרון התרגז לשמוע דברים גסים כאלה והביט עליו כעל בור וגס. אבל הבעש"ט היה אז מה שהיה אחר-כך. הסתכלות בחיים והנאה מן החיים כמו שנתנו מיד אלהים, החיים כמו שהם, התאוה כמו שהיא, השחוק והשמחה והתענוג כמו שהם, התאוה כמו שהיא, השחוק והשמחה והתענוג כמו שהם, לבלתי החלישם או להקטינם. כי בכל יש אלהים. גם בחטא יש אלהים "גם ביחוד של שקר, השכינה כביכול מתלבשת שם"; "גם המקום, החטא והתענוג של החטא נמשך מתענוג עליון".

 

במדה ידועה דומה הוא, הבעש"ט, ללוטר, זה האיש המלא חיים ורגש עם אינסטינקטים בריאים, ויחד עם זה דתי ובעל מסתורין גדול ועמוק. הוא מצוה, כן-מצוה, להנות מן החיים כמו שהם, אבל יחד עם-זה הוא יודע להאמין אמונה חזקה ותמימה באלהים. הוא אינו סובל, הוא שונא תכלית שנאה את ה"חרדים" ואת ה"נזירים", הפורשים את עצמם מן החיים לשם אלהים. במכתבו למלנכטון החרד הוא כותב: "היה חוטא וחטא הרבה, ובטח בגואל ושמח בו, הוא שעומד למעלה מן החטא, המות והעולם: מוכרחים אנחנו לחטוא כל זמן שאנחנו פה". גם הבעש"ט כתב מכתב כעין זה לתלמידו החרד ר' יעקב יוסף, שהיה רגיל בסגופים ותעניות עוד מזמן שהיה לוריני:

"הנה עי"ה קבלתי וראיתי ראיה אחת בשתי שורות העליונות ושם נאמר, שרומע"ל אומר כאלו מוכרח להתענות, ותרגז בטני מקול הקורא, והנני מוסיף בגזירות עירין קדישין ובצרוף קוב"ה ושכינתיה, לבל יכנוס א"ע בסכנה כזו, כי זה מעשה מרה שחורה ועצבות, ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות, רק מתוך שמחה של מצוה... ומבשרך אל תתעלם".

 

הבעש"ט, היהודי המלא חיים, שלמרות הסביבה של נזירות ופרישות, של סגפנות והמעטת החיים, הטיף השכם והטף לחיים בריאים וטבעיים, התרגז לשמוע, שתלמידו החביב עדיין לא יכול לעמוד על סוף דעתו ועדיין הוא שקוע בתעניות וסגופים, והרי הוא מיעץ אותו לשוב מדרך זו ולחיות, לחיות ו"להמתיק את הרע", אבל לא "לעקור את הרע", כי אין רע בהחלט: ה"רע הוא כסא לטוב", גם "בתוך שקר יש אמת". "עתיד האדם לתת דין וחשבון לפני הקב"ה על שלא נהנה מן העולם הזה", אומר תנא ירושלמי אחד. כן, להנות, אבל על טהרת הקודש, להנות, אבל יחד עם-זה להתדבק באלהים "ויהיה לבו שמח בד'".

 

פשוט, ישר וצנוע הלך הבעש"ט

פשוט, ישר וצנוע הלך הבעש"ט דרכו, דרך-הקודש. הוא שנא את ההתחכמות, את ההתאמצות לעלות ולהתגדל בהשגות אלהיות. בימיו היה אחד, שהרבה לעשות סגופים ולטבול במקוה, כדי להשיג רוח-הקודש, ואמר עליו הבעש"ט: "בעולם התמורות משחקים עליו". הצנע לכת, ענוה - זהו עיקר אצל הבעש"ט. והענוה שלו אינה זחילה על ארבע, אינה כפיפת הראש והגב, ענוה שבחוץ ונגד דרישת החיים הפשוטים והבריאים, כי אם ענוה שבלב, מבפנים. הבעש"ט המשיל לזה משל: מלך אחד חפץ להתנהג בענוה. מה עשה? צוה, שהמרכבה תסע לפניו והוא ילך אחריה רגלי. בא לו מסכן אחד ואמר לו: "לא זו הדרך, אלא שב במרכבה ותתנהג בענוה. והיא ענוה שבלב".

 

ככה הגה וככה למד הבעש"ט את העם, אותו העם שהיה רגיל לשמוע, שמחויב הוא "למעט דבורו ולשתוק כל מה שיכול, כדי שלא להוציא שיחה בטלה"; אותו העם, שדרשו ממנו "להנזר מבשר ויין כל ימי השבוע"; אותו העם, שאיימו עליו וספרו לו דברים נוראים על מיני העונש הצפוי לאיש, שאינו מדקדק כל-כך בדקדוקי המצוות; אותו העם, שספרו לו בשם האר"י, ש"ראה איש אחד מכמה שנים שמת, שהיו מענישים אותו, כשרצו להעלותו למחיצתו, על שלא נזהר פעם אחת בשבת, שנכנס מעט אפר בתוך מנעליו בלתי כונה ולא נזהר ויצא בו ברשות הרבים, ונענש על זה" - לעם הזה נתן הבעש"ט אלהים חיים והטיף לו שמחת החיים והתקשרות האדם עם אלהיו לא על ידי צומות וסגופים , כי אם על ידי החיים דוקא, החיים עם המסתורין הדתי שבהם.

 

 ג. התפתחות החסידות

רבי שנאור זלמן מלאדי

זוהי החסידות וזהו מיסדה. אם באו אחר-כך והוסיפו או גרעו, אם באו וראו בחסידות ובמיסדה מה שחפצו לראות, לא בבעש"ט ובחסידות האשם. ר' שניאור זלמן מלאדי עשה את חסידות הבעש"טית הפשוטה והתמימה להתפלספות קבלית, לפרשנות רבנית. הוא לקח את חסידות העממית ועשה אותה ללמדנות חדה, שרק "מבינים" יכולים לעמוד על מהותה. החסידות הבעש"טית אין בה לא שיטה ולא סדר, כאמור, כי אם התלהבות דתית היא, ניצוצי שלהבת-יה יוצאת מן הלב הבוער באש-קודש, וזוהי גדולתה, זוהי הקרן-הקימת שבה. והוא, ר' שניאור זלמן, עשה אותה לשיטה (חב"ד) קבועה ומסדרה, ילידת השכל הקר. הוא ישב בחדרו, חשב והגה, כתב ומחק, ושוב כתב ועשה ספר חסידי. החסידות הבעש"טית היא התפרצות הר-געש בוער, והחב"דית היא הר-שלג קר. החסידות הבעש"טית היא רגש-הלב, והחב"דית - הגיון-הראש. החסידות הבעש"טית היא דבור, והחב"דית - ספר.

 

והנה אם מיסד החב"ד שינה את החסידות ונתן לה פנים אחרים משהיא באמת, הנה עשה מה שעשה על יסוד היהדות עצמה, יהדות הקבלה והמוסר, הקודמת לחסידות. לא כן אלה "החסידים החדשים" של עכשו, ששנו את צורת החסידות ותכנה ונתנו בפיה דברים המתנגדים באמת לכל מהלך מחשבתה והתפתחותה. ה"נלהבים" האלה עשו בחסידות כאדם העושה בתוך שלו על יסוד רעיונות זרים הבאים מעולם זר ואחר לגמרי, מן החוץ. וקרה לחסידות מה שקרה ליהדות בימי היוונות: חכמי ישראל באלכסנדריה, שעמדו כולם תחת השפעת היוונות, השתדלו לשפר את היהדות ולהתאימה לרוח היוונית. מצד אחד חפצו בזה "להראות לעמים ושרים את יפיה", ומצד שני חפצו להשפיע בזה גם על הדור הצעיר היהודי, שהתרבות היוונית משכה את לבו יותר ויותר והרחיקה אותו מעמו. וזה היה היסוד לפילוסופיה היהודית בימי-הביניים וגם בימינו אלה. פילון חפץ לראות בתורה: בגבוריה, מצוותיה, חוקיה ומוסרה, לא תורת ישראל, כי אם תורה אפלטונית, וראה מה שראה. הרמב"ם חפץ למצוא בתורה את אריסטו ומצא את אשר מצא, בזמננו חפצים למצוא בתורה את קנט, את שופנהויר וכדומה, ומוצאים גם את זה. וכן עושים גם לחסידות. חפצים למצוא בה הכל, כל הזרמים השונים שבמסתורין. אמנם, יש קרבת-רוח בין הזרמים המסתוריים שאצל עם ועם. הרבה נימים דקות מקשרות ומחברות את הזרמים המסתוריים של העמים השונים לאחד, אבל אסור לגדש את הסאה. כל אוהבי החסידות ומעריציה צריכים ומחויבים לדעת, שהחסידות היא מסתורין-יהודי, שראשו וסופו נעוצים ביהדות המסתורית העתיקה, זו שראשיתה בתנ"ך והיא הולכת ועוברת דרך הספרים החיצונים, האגדה והקבלה, ומגיעה עד החסידות.

 

ההיסטוריונים על החסידות

גם ההיסטוריונים שלנו, וביחוד המערביים ובראשם גרץ, חטאו בזדון או בשגגה לחסידות. הם, שהביטו על היהדות מתוך נקודת ההשקפה הרציונליסטית, לא יכלו לסבול תנועה דתית כזו, שיסודה ותכנה הוא המסתורין: הם הביטו עליה כעל אבר מדולדל בגוף היהדות. הם, שבטלו את המסתורין בעברי בכלל ואמרו, שמוצאו לא ממקור היהדות, כי אם זמורת-זר הוא, לא יכלו, כמובן, להאיר פנים לחסידות, גם לא יכלו, מטעם זה עצמו, להתעמק בה ולהוציא עליה משפט אוביקטיבי. שלמה מימון, שידע את החסידות ושהכיר אותה עוד בתחילת התפתחותה ובעצמו נמשך אחריה זמן ידוע, השתדל בספר תולדות חייו לעמוד על סודה ושרשה, מוצאה והשתלשלותה. הוא היה הראשון, שחקר אותה, אבל אור וחשך משמשים אצלו בערבוביה ואי-אפשר למצוא בין דבריו משפט ישר, אוביקטיבי, שלא כן בדברו על חזיונות אחרים. בזמן מאוחר התעסק הסופר העברי אליעזר צבי צויפל בחזיון החסידות ורצה לעמוד על אפיה ומהותה. אבל גם הוא לא יכול לתת לנו תמונה שלמה ובהירה מן החסידות.

 

רק על-ידי יסודי החסידות, שהם יסודי המסתורין העברי בכלל, אפשר להגיע אל יסודי הנבואה הישראלית, שהיא הבסיס של היהדות האמתית: היהדות של הרגש והמסתורין.