בהתאבקות על תפיסת-עולם

מחבר: פרופ' יוסף קלוזנר

התקופה, גיליון כ"ו-כ"ז, 1935

תוכן המאמר:
ציוני אני
הציונות היא שנוי-מרכז
כדי להגיע למדינה צריך כוח לאומי
נגד מגני הלאומיות
על אנשי "ברית שלום"
צריך להשיג אחדות של לשון ושל תרבות
לקלוט את תרבותו של הזר, אך לא להסתגל אליו
אני כופר במוסריות של בובר, כהן, ברגמן וחבריהם
על ההזדהות עם האויב
מה לעשות נגד כל זה?

תקציר: המחבר מציג את תפיסת עולמו הציונית האקטיבית, נגד גישות שרווחו ביישוב ואשר דגלו בסלחנות, הכרה בצדקת הפורעים והתנגדות לכל שימוש בכח.

מילות מפתח: ברית שלום, פרעות תרפ"ט, ציונות אקטיבית.

 ידיד הוגה-דעות פונה אלי במכתב-תרעומת:

- פסקתי מהבין אותך. אתה, שכל ימיך עסקת במוסר הנבואי וברעיון המשיחי; אתה, שהרבית כל כך לעסוק ב"ישו הנוצרי" וב"כתבי אפלטון", ולא רק את ספרך, אלא אף את ביתך קראת בשם "יהדות ואנושיות", - אתה נעשית מתנגד גמור לכל המסכימים לעשות הנחות ולוותר וותורים לערביים ולבקש שלום מהם. ולא עוד, אלא שבכלל אתה דורש "יד חזקה" ו"פוליטיקה תקיפה" בירושלים ובלונדון וצועק חמס על ה"חולשה הוותרנית" של ההנהגה הציונית כרביזיוניסטן ממש. והלאומיות העברית שלך קנאית היא ובלתי-מתפשרת. מתנגד אתה ל"אידיש", מתנגד להפצת הלשון האנגלית והערבית בין היהודים, מתנגד לעבודה תרבותית משותפת עם הרשות האנגלית, מתנגד להתקרבות יתרה אל הגויים. מתנגד לקומוניזם בצורתו של עכשיו - ובכל אלה אתה נלחם בחמה שפוכה. היכן היא היהדות שלך ומוסרה הנבואי ותקון-עולם במלכות-שדי שבה, והיכן היא האנושיות שלך והוקרת ישו ואפלטון וכל ההומניות העולמית שבה? - אכן, פסקתי מהבין אותך. ואני מבקשך מאד: הסבירה נא לי, מה הפשר של הסתירות העמוקות הללו?

תשובתי על מכתב זה ארכה יותר מן הראוי למכתב ונעשתה - למאמר הנוכחי.

אלמלא לא הייתי ציוני, היתה התרעומת מוצדקת. אפשר, שבאמת אין המוסר הנבואי והרעיון המשיחי של אחוות האנושיות, כפי שהובנו בגלות, מתאימים יפה עם "יד חזקה" כלפי הערביים ו"פוליטיקה תקיפה" כלפי אנגליה. באמת, אדם חי על היהדות הענוותנית והחסידותית מימי הלל הזקן ועד ישראל בעש"ט, חלילה לו להיות קנאי ללשון אחת ולהתנגד לדברים הרבה, שאחרים מחזיקים בהם. וותרן וענוותן הוא צריך להיות ולדון את הכל לכף זכות; ולהשלים עם הכל הוא צריך, ולא להיות איש-מלחמה ואיש-מדון לכל. כך נאה וכך יאה ליהודי חי בגלות ומצפה להתקיימותה של תעודת ישראל בגלות על ידי הפזור בין האומות.

ציוני אני

ואולם הרי ציוני אני. וציוניות - פרושה קודם כל: שנוי-ערכים ושנוי-מרכז. ציוני גלותי הרי זו אש מימית או מים שורפים. ושנוי-ערכים דורש הוא כשלעצמו תגבורת-הרצון במדה מרובה כל כך, עד שהענוותנות והוותרנות נעשות בלתי-אפשריות ממילא. כל רצון תקיף אינו וותרן; שהרי כל רצון תקיף יש לו נקודה מרכזית, שאליה הוא מכוון את כל המרץ הרצוני שלו - וממילא נדחות מלפניה כל שאר הנקודות, או-משמשות הן לצרכיה של הנקודה המרכזית. ובמובן זה כל שנוי-ערכים יש בו מן הקנאות והתקיפות ולא מן הוותרנות וההתפשרות.

אבל לא זה העיקר.

הציונות היא שנוי-מרכז

הציונות אינה שנוי-ערכים בלבד, אלא גם שנוי-מרכז. מאירופה הולכים הציונים לאסיה, מארץ תרבותית ונושבת לארץ חצי-תרבותית וחצי-מיושבת. הציוני הוא בן-אדם, שהחליט וגמר בנפשו לילך ולישב בין חצי-פראים ולשנות את כל סדרי-החיים של הארץ האסיתית, לעבד את הקרקעות העזובים והשוממים, להפיץ תרבות, להחיות לשון חצי-מתה, ועוד, ועוד. זוהי עבודה חלוצית ממדרגה ראשונה, שיכולה לעמוד כמעט בשורה אחת עם עבודת-החלוצים של האירופיים באמריקה, באוסטרליה ובאמריקה הדרומית.

מובן מאליו: אין ברצוני להעמיד את הערביים ואת ההודים אדומי-העור בשורה אחת- אפילו אחר הנוראות של חברון וצפת. ואין ברצוני כלל וכלל, שהיהודים-אף אם היה זה בכוחם - יתנהגו עם הערביים כמו שהתנהגו הכובשים הספרדים עם תושבי פרו, ואף לא כמו שמתנהגים כיום הלבנים עם הכושים באמריקה. אבל הדבר ברור: אירופיים, שבאו לדור בין חצי-פראים, אינם יכולים להשלות את נפשם, שיעבדו עבודה תרבותית תמה ושלוה, בלא הפרעה כל-שהיא.

אי-אפשר היה לשער, שאומה, שעזבה את ארצה לזרים - אמנם, אך מאונס - במשך אלף שנה (מימי מסעי-הצלב ואילך), תשוב לקנות לה את ארצה מחדש בכסף ובשטר (הכרזת בלפור) בלבד. הדבר אינו אפשרי בלא מלחמה ארוכה וממושכת. אמנם, רק מלחמת-מגן ולא מלחמת-תגרה, אולם מלחמה.

ואולם איזו מלחמה אפשרית היא לאומה, שרצון-הקיום שלה נתרכרך עד כדי וותורים בלא סוף? - במקום שיש בקשת-שלום רק מצד אחד - ומן הצד החלש דוקא! - הרי נהפכת בקשת-שלום זו להתחננות ולהתרפסות. וכל התרפסות מצמחת בעל כרחה בצד השני, שהוא החזק בפועל או אפילו רק בדמיון, הרגשה של תקיפות יתרה. ואם זהו עם חצי-פראי כעם הערבי בתשעים למאה מבניו כיום, הרי תקיפות זו מתבטאת בהתגאות ויחסנות מחוצפות, שהן מביאות לידי תביעות מופרזות ובלתי-מוצדקות; וכשתביעות ממין זה אינן מתמלאות - הרי יש פגיונים וסכינים ואקדחים ורובים, וביחוד כשהרצח שכרו בצדו - שוד של כלים נאים ויקרים, שהם מצויים אצל האירופיים והם יקרים בהערכתו של הפראי-למחצה שבעתים משווים האמתי, מפני שאצלו אין הם מצויים.

במצב כזה יש שתי דרכים. הדרך הראשונה היא - להסתלק מן הציוניות: מרוב יהודי בארץ, מעשייתה של ארץ-ישראל למולדת יהודית במקום לעשותה לארץ-הגלות הכ"ג, הנוספת על כ"ב ארצות הגלות, שבהן מתגוררים היהודים כיום הזה. - ואולם מי שמאמין, שאין זה מן היושר ומן הצדק, שתהא מולדת לכל אומה קטנה ודלה ורק לא לעם-ישראל הגדול, העתיק וגדל-היצירה, - לכל מי שמאמין בכך אין אלא הדרך השניה - להטיף השכם והטף:

- יהודים, היו חזקים! אך לא וויתורים והנחות!

חלוצים בארץ של חצי-פראים אינם יכולים להיות לא וותרנים ולא ענוותנים. פוליטיקה ערומה זו של האנגלים, שעל ידי וותורים חלקיים אפשר לאט לאט להשיג את העיקר, טובה היא מאד בשביל אומה חזקה, שאינה רוצה לבזבז כוחות הרבה על כבושים מפני שיש לה רב, או - שהיא חזקה כל כך, עד ששום תוצאות מפוליטיקה של וותורים מדומים ושל ענוותנות מעושה שוב אין מסוכנות לה. לנו, היהודים, שאנו חלשים בפועל, ושארץ-ישראל היא כבשת-הרש היחידה שלנו, מאמצנו האחרון ותקותנו האחרונה כאחד, אי-אפשר ללכת בדרכיה של אנגליה, בלא עמידה תקיפה על זכויותינו, שתבוא מתוך תגבורת כללית של הרצון הלאומי, בלא תביעות גדולות וצודקות כאחת, תצעידנו החולשה הרגילה שלנו לכיליון חרוץ. רק תגבורת-הרצון, שתבוא על ידי התביעות התקיפות, תנצח את החולשה, פריים של הגלות והשעבוד הארוכים, ותקרא לעלות למעלה לכל אותם הכוחות החיוניים, האנושיים-הכלליים והלאומיים-המיוחדים, שהם חבויים וצפונים באומה עוד מימי חרותה ומלחמותיה הגדולות על ארצה ודתה ושכמעט הגיעו לידי אטרופיה באין צורך להשתמש בהם, - והם הם שיעשו את האומה בכללותה כוח אדיר בארץ ויביאוה סוף סוף לידי נצחון אחר הרבה מכשולים ומלחמות ומפלות.

ורק משנעשה כוח תהא לנו רשות וגם חובה לוותר: החזק המוותר מוסרי ומכובד הוא; החלש המוותר, יש יסוד לחשוד, שאך מתוך חולשתו הוא מוותר ולא מתוך מוסריות שבו, ולפיכך אפשר לתבוע ממנו, שיוותר על הכל - אף על זכות קיומו...

אין אני מחשיב את הכוח כשהוא לעצמו; אין אני חושב: "נהיה ככל הגויים, בית ישראל" - לכרוע ברך לפני כוח האגרוף, ולפני החרב ולפני הצבאיות המכודנת. התכלית האחרונה שלנו היא באמת להקים מדינה של צדק ויושר ואחווה לכל העמים, וקודם כל - לערביים הדרים בארצנו ובכל סביבותיה. בלא אידיאל רם זה כל המאמצים שלמעלה מן הטבע, שאנו מתאמצים לשוב לארץ הנביאים דוקא, אינם כדאים. בלא אידיאל רם זה לא תמצא בתוכנו ההתלהבות הדרושה כדי להחיות עם חצי-מת ולישב ארץ חצי-שוממה. בלא אידיאל רם זה לא נקנה לנו את הסימפתיה של חסידי אומות העולם, שזולתה לא נצליח במלחמתנו הקשה והממושכת בעד חרות ומולדת.

כדי להגיע למדינה צריך כוח לאומי

ואולם, כדי שנגיע בזמן מן הזמנים למדינה שכזו, שתהא בבואה של בבואה מ"מלכות-שדי", שאנו מתפללים עליה ומצפים לה, צריך, שלא יחלשו גופנו ורוחנו כאחד: שלא נבוז לכוח ושלא נעשה נזירים וסגפנים, נצרנים מושיטים את הלחי השמאלית וטולסטוינים בלתי-מתנגדים לרע. אם כך נעשה - אבוד נאבד, גם אנו, גם ארצנו, ולא יהא מי שיגשם את האידיאל של הצדק והיושר והאחווה! - לשם אידיאל זה רוצים וצריכים אנו להתקיים; וכדי שנוכל להתקיים בין חצי-פראים מוכרחים אנו, שלא ברצוננו ושלא בטובתנו, לטפח בתוכנו אותם הגלויים של הכוח הלאומי, שלא יתנו לנו להעשות בעיניהם של הערביים "יהודים מסכנים" ולהעשות על ידי האנגליים - אזרחים ממדרגה שניה. שהרי אם גלויים כאלה של כוח לאומי לא יהיו, אף ההגנה העצמית שלנו תחלש; ומה היא תקנתנו בלא הגנה עצמית - הראה לנו הטבח בחברון ובצפת באב תרפ"ט - -

נגד מגני הלאומיות

ולפיכך, כשאני רואה "פילוספים" ציוניים, כביכול, מגנים את ה"שוביניסמוס הלאומי" שלנו (שאני מחפש אותו בנרות ואיני מוצאו אלא אצל בעלי ה"תעודה העל-לאומית" הללו דוקא...) וסופרים ציוניים, כביכול, מטיפים לנו את המוסר של "חובות-הלבבות" ושל "צוואת ר' יהודה החסיד" - אני רואה אותם שהם עושים בלתי-אפשרית את הגשמתה של הציוניות, שהם חותרים חתירה תחת כל הקיום הלאומי שלנו; ולא עוד, אלא שהם, כשלכאורה הם באים בשם אידיאלים מוסריים ומשיחיים (במובן היהודי), אינם אלא השונאים היותר נוראים-ודאי, שלא מדעתם ושלא ברצונם-של תקון-עולם במלכות-שדי. כי בלא תגבורת הכוח בעם-ישראל, שרצון-הקיום לו נחלש במשך אלפי שנות-גלותו, אין תקוה כל-שהיא לא רק למדינה יהודית שואפת לצדק ויושר מוחלטים, אלא אף לקבוץ יהודי הגון שיהא למופת בצדקתו ובסבלנותו ביחס לעמים אחרים, וקודם כל - לערביים שחיו בארצו ומסביב לה.

ולפיכך אני מחליט בלא היסוס כל-שהוא, שאין שונאים למוסר הנבואי ולרעיון המשיחי היהודי כפשרנים והוותרנים שלנו, מבעלי "ברית-שלום" ועד כל שאר המוותרים על התביעות המדיניות והתרבותיות היסודיות שלנו לשם "בנין" ו"ישוב". לא יהא "בנין" מוצק, ולא יהא "ישוב" ראוי לשם זה, כל עוד לא תגלה האומה סימני-כוח אמתיים בתביעותיה ובעמידתה על דעתה, וכל עוד שנטיף כל היום "שלום, שלום!" מצדנו, בעוד שהצד השני אינו רוצה בשלום זה ורואה בבקשת-שלום זו סימני חולשה ואפיסת-כוחות של המבקש.

תאמרו: ומה נעשה? הרי הכוח באמת על צדם של הערביים!

על זה איני יכול אלא להשיב:

- אם הדבר כך הוא באמת, לא נשאר לנו אלא להסתלק מן הציונות. אלא שלדעתי אין הדבר כך: הכוח על צדם מפני שאנו אין אנו יודעים להשתמש בכל הכוחות שלנו בכל מלא-תפיסתם. הרי לא רק בעבודה ישובית ותרבותית גלינו כוחות, שהפליאו את העולם: אף בהגנה הראינו נפלאות. ולפיכך, אילו היינו עומדים על דעתנו, היינו יכולים להשיג מן האנגלים הכרה וסיוע, שעל ידיהם יהיה מצבנו בטוח בארץ מכל צד. אנגלי פקח אחד אמר לי: "אם אין צועקים - סימן הוא, שאינו כואב. וההנהגה שלכם בלונדון ובירושלים אינה צועקת, אלא מתחננת ומתפשרת"..

ויודע אני, ש"אפשר להלחם ברמחים, אולם לא לשבת על רמחים". ואולם אין שום אדם חושב, שתמיד נהא נשענים על רמחיהם של האנגלים. ההגנה העצמית שלנו בימי אב תרפ"ט הוכיחה, שבמדה מרובה יכולים אנו כבר כיום לעמוד בפני רוצחים ושודדים חצי-פראים; וכלום יש לך ארץ בעולם, שבה נותנים לשני עמים יושבים בתוכה, שהאחד יעשה לחברו מה שעולה על דעתו?

על אנשי "ברית שלום"

ומעניין הדבר: רוב החברים של "ברית-שלום", שהם אוחזים ב"מדת-חסידות" ביחס לערביים ומטיפים למוסר הנשגב: "מוטב שיהרגו (היהודים) ואל יהרגו (ערביים)", - יש להם סימפתיה מרובה לקומוניסטים, שכל האידיאולוגיה וכל השלטון שלהם קשורים ברציחות ובמעשי-אלימות כשלהבת בגחלת. והרבה מהם משתתפים ב"עזרה אדומה" (כמה נאה המלה "אדומה" בקשורה עם "עזרה"!) בלא שיראו נגוד כל-שהוא בין שתי השקפות-העולם הללו; - כשם שהפועלים אינם רואים שום נגוד בדבר, שמצד אחד הם מטיפים ל"ארגון משותף" של יהודים וערביים, ומצד שני הם דורשים עבודה עברית טהורה, בת מאה אחוזים...

ואף בנוגע ל"וותרנות תרבותית", אם אפשר לומר כך, יש לי אותה התשובה על מכתב-התרעומת.

צריך להשיג אחדות של לשון ושל תרבות

באנו לארץ-ישראל נחלשים לא רק בגוף, אלא אף ברוח. הדת נחלשת על ידי המלחמה, שנלחמה בה ההשכלה; והציוניות היא בתה ואויבתה של ההשכלה כאחת. ולארץ באו יהודים מעשרים ושתים ארצות שונות, מושפעים מתרבויות לעשרות ומדברים בשבע-עשרה לשונות (כך קבעה סטטיסטיקה של הלשונות, שבהן מדברים אבותיהם של חניכי בתי הספר שבירושלים). זו אינה אומה, אלא פירורי-אומה, שמאחדים אותם במקצת הדת, במקצת - המוצא המשותף ובמקצת - הזכרונות ההיסטוריים המשותפים. בכל שאר הדברים הם מפורדים ומבודלים. ולהם צריך לברוא לשון אחת ותרבות אחת - באמת, לברוא אומה משברי -אומה, מפרורי-אומה, מחומר בשביל אומה. והיהודים הם עם של תגרנים ואנשי-אויר, שזולת האמונה באלוהים, שאף היא הולכת ונחלשת בקרבם, אין להם אלא שאיפה אחת בחיים - "פרנסה ברווח". והיהודים הם עם מזרחי חמום-דת וקל-דעת ברובו (עם כל העמקות של יחידים ממנו), שהוא להוט אחר החיקוי. ומפני שהיה מדוכא ונרדף כל הימים, הוא כורע ברך לפני השלטון, וממילא - לפני לשונו ותרבותו; ומפני שהיה במשך אלפים שנה תלוי בדעתם של עמים אחרים, הוא כרוך בכל מקום אחר העם העיקרי, תושב-הארץ ובעל-הקרקע, מחקה אותו ולומד לעשות כמקולקלים שבו.

ועם כזה צריך להשיג אחדות של לשון ושל תרבות. ולפניו בארץ - לשון-השלטון, שהיא שלטת בתוך חצי-מיליארד של בני-אדם והיא אחת מן הלשונות היותר עשירות שבעולם; ולפניו בארץ - לשונו של עם-הארץ, שהיהודי זקוק לו לקניה ולמכירה כמעט בכל דבר. ובארץ יש לשון "יהודית", שהיא מתווכת בין הרוב הגדול של היהודים המדברים בשבעה-עשרה לשונות, ולשון זו נעשתה להמון היהודי כמעט קדושה, והאידיאולוגיה האידישיסטית-הבולשביסטית הכתירה אותה בכתר של לשון לאומית, וממשלה אדירה מגינה עליה ונותנת לה זכויות ממלכתיות הרבה יותר משהממשלה האנגלית נותנת ללשון העברית.

ובמצב כזה - בבקשה, תנו מהלכים ללשון העברית, ועל ידה - לתרבות העברית העתיקה-החדשה, בלא קנאות וקיצוניות!

אף בתגבורת-הרצון היותר עצומה, אף במאמצי-הכוחות היותר כבירים השגנו עד היום אך מעט מן המעט ממה שנצרך כדי לאחד את היהודים על ידי לשון אחת רשמית, לכל הפחות, בחיים המדיניים והצבוריים; ובדבר אחודה של התרבות השגנו עוד פחות מכן. ומה היה, אפוא, אילו היינו נותנים לחיים לזרום באין מעצור, בלא שהיינו נלחמים בהופעות המזיקות לאחדות לשונית ותרבותית עברית מלחמת-תנופה ובלא שהיינו מסייעים להופעות המועילות לאחדות זו על ידי כל המרץ המאומץ שלנו?

מובן, אותם ה"דודים המתוקים", שסומכים על הנס - "הכל יסודר לאט לאט מאליו!" - או שלא איכפת להם, אם בארץ-ישראל תהיינה הלשון העברית והתרבות העברית שליטות, ותהא בה אומה מאוחדת, או ישמשו בה בערבוביה ז'רגון ואנגלית וערבית ורוסית וגרמנית וצרפתית, עם כל הופעות-התרבות הקשורות בכל אחת מן הלשונות הללו, - "דודים מתוקים" כאלה יכולים להיות וותרנים וסבלנים ובלתי-קנאים. אבל התוצאה האחת של "סבלנות" זו תהא - שלא תהיה אומה ישראלית, אלא ישארו שברי-אומה ופרורי-אומה. ובשביל שברים ופרורים אין צורך בציוניות, כלומר, אין צורך במדינה יהודית; ופרורי-אומה אף לא יבואו לעולם לידי תקון-עולם במלכות-שדי. ובכן - מוטב שנוסיף ללכת בדרך הישנה - דרך הגלות עם כל "סבלנותה" ופשרותיה, ונתיאש מרעיון המדינה היהודית ומן הרעיון המשיחי היהודי כאחד.

צריך לחשוב כל מחשבה עד סופה - אז באים לידי מסקנה ברורה. לאחוז את החבל בשני ראשיו אי אפשר אלא כשנשארים באמצע המחשבה ואין דולים אותה עד תומה.

רוצה אני בכל לבי ונפשי, שהיהודים יקלטו את היוונות של אפלטון, שיחזירו לעצמם את המרגליות הישראליות שבפתגמיו המוסריים של ישו, שיכירו את תפיסות-העולם המופלאות של לוק ויום, של קנט ושופנהויאר; ואהא מאושר, אם ירבו בתוכנו יודעי התרבות האנגלית והערבית לשם הרחבת אפקיה של היהדות האנושית. ואולם, כשאני מרגיש, שעל ידי היוונות והנצרות רוצים לטשטש את המקורי ואת ה"סגולתי" שביהדות; כשאני רואה, שלומדים אנגלית וערבית, מפני שהגויים בעלי הלשונות הלו הם השליטים או התקיפים, וצריך להסתגל אליהם; כשאני מכיר, שמתקרבים לעמים הזרים לא מתוך רחשי-כבוד לתרבותם ומתוך התעניינות בפסיכיקה הלאומית המיוחדת שלהם, אלא מתוך עבדות, שנעשתה לנו הרגל - להשתעבד לכל זר ולבטל כל עצמי, - אז אני שואל את עצמי: אם כן, מה בין ארץ-ישראל לגלות? הרי אף בגלות נהגנו כך. אלא ששם "התקרבנו" לעם אחד, שליט ועיקרי כאחד, ולמדנו לשון אחת זרה שלטת, וכאן אנו "מתקרבים" לשני עמים זרים, האחד עיקרי והשני שליט, ולומדים שתי לשונות זרות שליטות - ובינתיים "כרמי שלי לא נטרתי". ובכן, מה ציוניות יש כאן ומה ארץ-ישראל היא זו?

לקלוט את תרבותו של הזר, אך לא להסתגל אליו

לקלוט את תרבותו של הזר עד כדי לעכל אותה ולהפכה לבשרנו ודמנו הלאומיים-האנושיים - זהו האידיאל שלי, שנלחמתי עליו מיטב-שנותי ולא אזוז ממנו עד נשימתי האחרונה. ואולם להסתגל אל הזר עד כדי לטשטש את העצמי - דבר זה לא רק שהוא מזיק לקיום האומה כבעלת תרבות מיוחדת, אלא אף בלתי-מוסרי הוא, ככל חקוי מלאכותי וככל מעשה, שנעשה לא מתוך תביעתם של הכוחות הנפשיים העצמיים. שהרי זו היא היא ההתבוללות בעצם, שהציוניות קמה להלחם בה מלחמת-תנופה עד רדתה, מפני שחשבה אותה - ובצדק - לא רק למזקת לאומה הישראלית, אלא גם לבלתי-מוסרית בעצם. עכשיו קמה התבוללות זו מעם המתים - ובארץ ישראל - והיא מתחפשת במסווה של "אנושיות כללית", כביכול, בעוד שבפועל אינה אלא "גרמניות" או "אנגליות" מהולות ב"מים שאובים".

אני כופר במוסריות של בובר, כהן, ברגמן וחבריהם

עד כאן - על הצד המדיני-התרבותי המעשי שבשאלה, שנתעוררה על ידי מכתב-התרעומת.

ואולם יש בה גם צד פרינציפיוני-עיוני.

אני כופר בעיקר-המוסריות מיסודם של מרטין בובר, הנס כהן, הוגו ברגמן וחבריהם. חושב אני, שאין כאן מוסריות ממש, אלא פרי הריאקציה, שבאה בעקבות כשלונן של גרמניה ואוסטריה במלחמה; והראיה - כל מוסריות קיצונית זו מוטפת ביחוד על ידי יהודים גרמניים ואוסטריים, שנלוו אליהם קצת יהודים רוסיים ואנגליים, והללו - לא מטעם של יהודי גרמניה ואוסטריה (גליציה, צ'יחוסלובקיה), אלא מתוך פוליטיקה אנגלית או מתוך טולסטוינות וחצי-בולשביות רוסיות.

אך, יהא מוצאה של מוסריות זו איזה שיהיה - דבר אחד ברור הוא לי כשמש: אין זה מוסר-היהדות, אלא מין נצרות מהולה בבודהיסמוס שופנהויאריני. לכל היותר, זוהי - "חסידות" יהודית-נצרנית; הרי אף החסידות ממש, עם כל מעלותיה הלבביות, יש להבחין בה, כמו באמה-יולדתה הקבלה, השפעות קתוליות בולטות ונכרות (ה"צדיק" - פרקליט בין האדם ואלהיו, מין אפיפיור, חסידות אינדיבידואלית במקום המוסר החברתי של האומה, אמוניות רגשנית במקום דתיות מושכלת, ועוד). לא לחנם מעריצים בובר וחבריו מ"ברית שלום" את הקבלה והחסידות מעל לכל מדה וגבול.

היהדות (שאני מבדיל אותה מן ה"היהודיות" - האומה הישראלית) היא לא דת בלבד ולא לאומיות בלבד, אלא תפיסת עולם לאומית על מצע דתי. היא צמחה מתוך חייה המדיניים, הכלכליים והרוחניים של האומה, ועל כן היא תורת-חיים ולא שיטה דתית עיונית ומופשטת בלבד. ולפיכך לא הגיעה מעולם לידי תביעות מוסריות קיצוניות, שלא נתן למלאותן אלא למלאכי-השרת, כהנצרות והבודהיסמוס, שביסודם הונחה תורתה של אישיות אחת ידועה, שהיתה יכולה להמצא גם "מעבר לחיים". היהדות אינה יוונות-רומיות עם פולחן-האגרוף שלהן, אולם אינה גם נצרות-בודהיסמוס עם "אי-ההתנגדות לרע" שלהם. אין מהן צורך להוכיח, שהיהדות לא היתה מעולם תורה מערצת את כוח-האגרוף - ואני מקווה, שלא תעשה ניצשינות לעולם; אבל גם טולסטוינות לא היתה ולא תהיה. שהרי אם ירצה מישהו ל"נקותה" מכל מה שאינו מוסרי גמור מתוך נקודת המבט של "אהבת-השונא" ושל "הושטת הלחי השניה" ושל ה"אנארכיות הרוחנית", יצטרך למחוק מחצה מן התנ"ך, שלשה רבעים מן התלמוד והמדרש ושני שלישים מן הספרות שאחר התלמוד, ולהשאיר בשלמותם כמעט רק ספרי-חסידות קיצוניים, שיש בהם השפעה זרה, כ"חובות-הלבבות", "צוואת ר' יהודה החסיד", וכיוצא בהם. - ואין זה פרט דתי, שאפשר להפרידו מעל הכלל הדתי: הרי יכול יהודי להאמין בביאת משיח בלא משיח אישי מבית דוד, אלא ה' עצמו הוא הגואל, כמו שיש בהרבה מספרי התנ"ך ומן ה"גנוזים"; או להאמין בגאולת האומה ובהתכנסותה לארצה בלא להאמין בקבוץ-גלויות שלם ובהחזרת הקרבנות. אלה הם פרטים דתיים, שמי שאינו מאמין בהם הוא חוטא בעיניהם של החרדים - ולא יותר. ואולם מי שירצה לעשות את היהדות טולסטוינות עם "אי-ההתנגדות לרע" ועם ה"אהבה הנוצרית" והוותרנות והסלחנות והענוותנות במקום היושר והצדק והמשפט, הריהו עוקר את היהדות בתור תפיסת עולם מיוחדת מעיקרה. הוא מוכרח לערער על שהיהודים עדיין מחזיקים בתנ"ך, שבו נאמר: "לא תחיה כל נשמה", "ובערת הרע מקרבך", "מי זה בא מאדום", "א-ל נקמות ה'", ולערער על שהיהודים עדיין מחזיקים בתלמוד עם "בא להרגך השכם להרגו", ו"חייך קודמים לחיי חברך", ועוד, ועוד. כלומר: הוא מסתלק מן היהדות בתור תפיסת-עולם מיוחדת ועובר לנצרות, לבודהיסמוס, לטולסטוינות, ל"תרבות מוסרית". בכל אופן, מחזיק ביהדות במובן העיוני כבר אינו. הוא נשאר יהודי, מפני שמוצאו מישראל ומפני שלא יצא מכלל ישראל, ואין רשות למישהו להוציאו מכלל זה, אבל שוב אינו מחזיק בתורת ישראל.

אחת משתי אלו: אם יש יהדות כתפיסת-עולם מיוחדת - אז בעל כרחה שונה היא ומשונה מן הנצרות, מן הבודהיסמוס ומן הטולסטוינות, שהיא תערובת של שניהם (באמצעותה של תורת שופנהויאר); ואם אין יהדות שכזו - למה אנו עמלים ולוקים ביסורים בארץ-ישראל? - בשביל ה"פשטנים" שבלאומים ובציוניים העבריים אין שאלה זו במציאות: אנו חיים ושואפים למדינה יהודית, כמו שכל עם חי שואף למדינה ולשחרור. ואולם הרי חבורה זו של "מוסריים" ו"הומניסטים", שעליה אנו דנים כאן, אינה "פשטנית" כלל והיא מצגת "תעודות מוסריות" לאומה הישראלית. ואם נאמר, שאין יהדות כתפיסת-עולם שונה מזו של "אי-התנגדות לרע" ו"הושטת הלחי השמאלית", הרי אין מה להציל מן האומה הישראלית זולת בני-אדם בעלי מוצא וגזע משותפים; ואולם מה יתן ומה יוסיף לאנושיות עוד עם אחד קטן בעל-מדינה או מחוסר-מדינה? מה איכפת למישהו, אם עם זה יתבולל בתוך עמי-התרבות הגדולים, שבעצם אין תפיסת-עולמו שונה משלהם בשום דבר עיקרי? - הרי זולת המוסר וההומניות האנושיים-הכלליים אין ה"נאו-מתבוללים" מחשיבים שום דבר לאומי מקורי!

על ההזדהות עם האויב

ולפיכך, כשאני קורא באחד מן הגליונות הראשונים של "מאזנים", שאחד מאנשי "ברית-שלום" מתפאר במה שלא נתן למסור לדין את רוצחו של ברנר, יש לי ההרגשה, שאני עומד בפני התנצרות שלא מדעת. וחשש גדול יש לי: בני-אדם בעלי השקפות כאלו, השקפות אנארכיסטיות-רוחניות, הורסות עד היסוד את מושגי המדינה - כלום מסוגלים הם ומיועדים הם לבנות בית לאומי באיזו צורה שהיא? ולמה להם המדינה היהודית, ובשביל מה הוא הבית הלאומי, כשכבר אנו עומדים מעבר לגבולותיהן של היהדות ושל החברה המדינית כאחת - כשכבר עומדות רגלינו בשעריו של טולסטוי, שהוא שולל כל לאומיות וכל סדר מדיני שהוא?

וכשאני קורא בגליונות הראשונים של עתוני ארץ-ישראל, שהורשו לצאת שמונה ימים אחר הטבח האיום בחברון - בצדה של ההרצאה הנוראה מכל נורא על מה שנעשה ליהודים הגורג'ים בירושלים וליהודים בחברון, במוצא ובצפת - ספורים מלאים "דבקות" של חסידים על ערביים אחדים, שהצילו ארבעה יהודים, ועל ערביה פלונית, שהצילה משפחה יהודית, ועל הרופא הקדוש באמת ד"ר חיים ישראלי, שחבש את פצעיו של פורע, שנפצע בשעת הפרעות, ואחר כך נהרג אותו רופא עצמו על ידי הפורעים בני-חברתו של אותו פורע פצוע, - ודאי, חלילה לי לקפח שכרם של מעשים מוסריים נאים אלה, ויודע אני להעריך ואת הכוונה הטובה שבספורים הללו: ראו, לא כל הערבים הם נגדנו. - ואף על פי כן קשה לי להמנע משאול את עצמי שתי שאלות אלו:

ראשית, אם יהדות היא זו - להרבות בשבחם של בני-אומתם של הרוצחים בו ברגע, שעדיין חללי-חברון והרוגי-צפת מוטלים לפנינו, ולרפא פצוע, שבא להרוג את בני אומתו של הרופא? ושנית, אם אומה, שברגעים נוראים כאלה מוכשרת היא לחשוב לא על הנוראות שבטבח, אלא על הכרת-תודה לערביים, שכל שבחם הוא - שלא נהפכו לחיות טורפות, מוכשרת היא עדיין להגן ולהציל, להלחם בחיות הרעות בדמות בני-אדם ולהציל משניהן מה שנצרך בשביל הקמת בית לאומי לעם נרדף ובזוז, שנחלש בגוף וברוח?

ואולם כלום יש מידה וגבול ל"צדקות" שלנו? - הרי כבר היה בין אנשי "ברית שלום" החסודים "מורה-צדק", שדן "דין-אמת" זה: אף כשקונים מן הערביים קרקע של בצות וטרשים בכסף מלא, מנשלים אותם מעל אדמתם, שברבות הימים, אפשר, היו מטייבים אותה, ובכן - אף זה חטא ופשע.

והרי נמצא בין אנשי "ברית שלום" החסודים עוד "מורה-צדק" אחד, שהיה עקבי בהחלט ומחה נגד עבודה עברית טהורה, שקרא לה בשם "בויקוט על הערביים".

והרי נמצא בין אנשי "ברית-שלום" החסודים "מורה-צדק" שלישי, שהגיע ב"צדקותו" עד כדי כך, שדן לכף חובה את הנציב העליון צ'נסלור על המניפסט הראשון שלו, שבו דבר קשות על החיות הרעות שבחברון.

קראו את מאמריהם וספריהם של בני חבורה זו ושל הקרובים להם ברוח ותראו, שדעתם אינה נוחה לא רק מן ה"בריונים", אלא אף מן החשמונאים, שנטלו מן האדומים השומרונים והיוונים מה שהיה של ישראל במשך כל ימי בית ראשון, ושהצילו את היהדות מכליה על ידי מה שעשו מיהודה הקטנה ארץ-ישראל: אלמלא הם, הייתה כברת-הארץ הקטנה מחברון עד בית-אל, שעד ימיהם הייתה זו כל מדינת-היהודים כולה, מתמעכת בין העמים הזרים - והיהדות כולה הייתה עוברת ובטלה מן העולם.

ואני שואל: לאן אנו הולכים? - הרי בדרך זו של ה"נאו-חסידים" וה"נאו-מתבוללים" שלנו מוכרחים אנו לבוא לידי אנטי-ציוניות מוחלטת. שהרי "מדת-חסידות" זו בעל כרחה תאמר היום או מחר: הערביים ישובים בארץ-ישראל 1300 שנה, וזכותם של היהודים ב"פלשתינה" אינה מרובה מזו של הערביים מספרד, שמשלו בה כמה מאות שנה ויצרו בה תרבות מפוארת. ל"צדיקים" ו"חסידים" כמרטין בובר והנס כהן והוגו ברגמן אין מסקנה אחרונה אלא זו - של האפנדים הערביים ו"וחבריהם" הקומוניסטים-ה"מופסים".

מובן, שאין ה"נאו-חסידים" המתבוללים שלנו מודים בדבר. הם מרבים לדבר רמות ונשגבות על ה"יהדות ההיסטורית" ועל ה"ציוניות הרוחנית" (אחד-העם, ודאי, מזדעזע בקרבו למשמע דבריהם של "תלמידיו" אלה...). ואולם כלום יהדות היא זו? כלום בעלי השקפות אלו לא אבדו עדיין את הקשר האחרון עם היהדות כתפיסת-עולם לאומית? - ואם אין היהדות תפיסת-עולם כזו, הרי בטל ההבדל בין יהדות ולא-יהדות - ועל מה אנו עמלים, ולשם מה אנו נשחטים ונשדדים?

וכלום ציוניות היא זו? כלום בהשקפות מרופפות ותשושות כאלו בונים עם וארץ בתוך ים של ערבים חצי-פראיים, מצד אחד, ובתוך אנגליים דתיים שונאי יהדות ושונאי יהודים ממזרח-אירופה, מצד שני? כלום אין "מוסריות" מופרזת ושלא במקומה זו סימן מובהק, שהאינסטינקט של שמירת הקיום הלאומי העצמי הולך ובטל בקרב יהודים חכמים וסופרים אלה? - הם קוראים "יהדות, יהדות!" כל הימים, אבל, אם אין הדאגה לקיום האומה בעלת היהדות הזו חיה בלבותיהם, מה כל "יהדות" נזירית זו, אם לא "דרוש וקבל שכר"?

מה לעשות נגד כל זה?

לדעתי, רק אחת: להלחם ברפיפות הרוחנית של ה"נאו-מתבוללים" שלנו. שאנו, היהודים, לא נעשה לעולם שוביניסטים, מיליטריסטים ואימפריאליסטים, לאומיים צמאים לדם, כובשי עמים זרים ולוחציהם, - לכך דאגו ההיסטוריה והתרבות שלנו, מצד אחד, ומצבנו המיוחד בקרב עמים זרים בכל מקום, ואף בארץ-ישראל המוקפת ערביים, מצד שני. מה שצריך לדאוג לו הוא ההפך מזה: שלא נבוא לידי קיצוניות שניה ולא נעשה נזירים וסגפנים, ענוותנים וותרנים וסלחנים ובלתי-מתנגדים לרע. צריך להגביר את כוח-הרצון בעמנו, ללמדו, שיכבד את כוח-הגוף (לא את כוח-האגרוף!); צריך להשתדל, שהיהודים יהיו לא אנסים וגסי-רוח, אבל גם לא "כבשות תמות" ו"צאן לטבח יובל". צריך, שיהיו היהודים זקופי-קומה ועומדים על דעתם, יהודים גאים, שאינם סולחים על השפלת כבודה של האומה ועל קפוח זכויותיה, ובמקום שזה הכרחי - ידעו להגן ולהציל ולתבוע זכויות ומעמד הוגנים לנו אף ביד חזקה, אם אי-אפשר אחרת. אכן, כוח כזה, כשהוא מתגלה באומה, אם אינו גס ואינו משמש לרעה, מוסרי הוא בהחלט, מוסרי הרבה יותר מוותרנות ופשרנות מתוך חולשה ורפיפות.

ודאי, היו ה"וותרנים" שבימיו של יהודה המכבי טוענים אף הם: איך נקום בפני ים של יוונים ובפני מלכות אדירה כזו של אנטיוכוס אפיפנס? צריך לוותר ולבקש שלום ולהתקרב אל העמים שמסביבותינו. ואולם כיום יודעים אנו, שהמוסרי בעצם היה יהודה המכבי ה"קיצוני" ולא רודפי השלום מתנגדיו.

יש לנו לבקש שלום, אך לא לרדוף שלום בכל מחיר. יש לדרוש צדק ומשפט לכל, אבל לא לוותר על זכותנו היסודית, זכות-המדינה, שיש לכל העמים שבעולם. וחלילה לנו להשפיל את עצמנו כדי לפייס על ידי וותורים, שאין בהם מן היושר ומן הצדק ולא כלום, מרובים וחזקים מאתנו. זוהי ראשית הקץ של היהדות בכלל, לא רק של הציוניות, שהיא יהדות מדינית בעצם.

יש לנו ללמוד מן הגויים, לבוא עמהם בדברים כדי להשפיע עליהם ולהיות מושפעים מהם, כדרך כל העמים ביחסם זה לזה; אבל חלילה לנו לבקש קרבתם עד כדי טשטוש עצמותנו הלאומית.

בקצור, חייבים אנו להיות יהודים בני-אדם, שהיו להם נביאים ואנשי מוסר עליון בארץ קטנה-גדולה זו, אבל היו להם כאן גם חשמונאים וחברי-הגנה.

ואם אחר כל האמור ימצא מישהו סתירה בין "יהדות ואנושיות" ו"הרעיון המשיחי" ובין תפיסת-העולם, שנתבטאה כאן, אהא יכול רק להוסיף:

- חייה של האומה קודמים לכל תעודה מוסרית, שהציגה לה בחייה. שהרי אם לא תהיה - לא תקום גם התעודה. והדרכים, שבהן מוליכים אותה ה"נאו-חסידים" שלנו, שעל צד האמת אינם אלא "נאו-מתבוללים", הן דרכי-מות ולא דרכי-חיים. והגיעה השעה, שנלחם אנו בהם מתוך שאיפת ההגשמה של האידיאלים הנבואיים ושל הרעיון המשיחי היהודי דוקא, כמו שנלחם סמולנסקין בשעתו, - שאף לו היו הנביאים יקרים מכל יקר, וישראל היה לו "עם-הרוח", אבל היהדות היתה לו "תורת-חיים", - במתבוללים של זמנו, שקמו עכשיו לתחיה בצורה חדשה ומסוכנת ביותר. שהרי אם אנו לא נמית אותם, ימיתו הם את האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי בתוך האומה, ועל ידי כך יעשו גם את הגשמתם של האידיאלים שלהם בטלה ומבוטלת.

תל אביב, ז' - י"ז תשרי תר"ץ