חובת הלב ברגלים

מחבר: יונה קריגר

מכלול, גיליון י', 1995

שמות כג, יז.

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'".

 שמות לד, כג.

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל".

 דברים טז, טז.

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר" וגו'.

נבחין תחילה בהבדלים בסגנון הפסוקים:

 א. שמות כג - אל פני וגו'.

שמות לד - את פני וגו'.

דברים טז - את פני וגו'.

ב. שמות כג - פני האדון ה'.

שמות לד - פני האדון ה' אלקי ישראל.

דברים טז - פני ה' אלקיך וגו'.

מדוע נקטה התורה לשון ראייה - "יראה כל" וגו', ולא לשון ביאה - יבוא כל וכו', או לשון עלייה – יעלה כל וכו'. (אמנם במצוות ראייה תקרא התורה כן בגלל הקרבן - עולת ראייה, אבל זה עצמו גם דורש הסבר, ובפרט לשיטות המבדילות בין חיוב הקרבן לראיית הפנים).

המלה 'אל' מורה על כיוון ומטרה; "אל הארץ אשר אראך", "אל המנוחה ואל הנחלה", "כי אם אל המקום... לשכנו תדרשו ובאת שמה", ועוד.

המילה 'את', מורה על חיבור ודבקות: "יוסף... היה רועה את אחיו בצאן", "את השמים ואת הארץ". ופירש בעל אור החיים: "דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם וכו' ורבו מלספור אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הם הב' ריבויים שריבה באומרו את השמים ואת הארץ". כלומר, שייכות והתכללות בכלל.

אברנבאל על עליה לרגל

רבי יצחק אברבנאל כותב בפירושו לתורה (פרשת ראה, עמ' סט):

והנה נשאר אלי לדעת בזה ב' ידיעות, א. למה היו הרגלים שלושה וכו'. ואומר בסיבת זה שקיבלו ישראל מהשי"ת ג' חסדים גדולים. והם יציאת מצרים ומתן תורה וירושת הארץ, ולכן ציוה שיעלו לביתו ג' פעמים בשנה. בחג המצות להודות לה' על שהוציאם ממצרים, בחג השבועות להודות לפניו על שנתן להם את התורה, ובחג הסוכותלהודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה.

והידיעה הב'. מה התועלות המגיעות מעליית הרגל, שבעבורם הזהירה התורה כל כך על העליה לראות את פני ה' שלוש פעמים בשנה.

ואומר שהיו בזה חמש תועלות. א. להודות לה' על כל הטובות אשר עשה עמהם ביציאתם ממצרים ובמתן תורה ובהבאתם אל הארץ הנבחרת.

ב. בעלייתם לרגל יתקיימו בידם עיקרי התורה ויאמינו ביכולת ה', יזכרו מעשי ה' אשר

עשה עם אבותיהם ויגידו נפלאותיו.

ג. שיראו הניסים הנעשים בבית הבחירה, ויראו עבודת הכהנים והלויים ותיכנס בליבם אהבת הבית וקדושתו וקדושת המשרתים, ומעלת השכינה שם.

ד. שתהיה אהבה והכרה ביניהם, ויהיו חפצים להשלים אלו עם אלו, ויתרבה השלום ביניהם. וירבעם כאשר רצה להטיל שנאה ביניהם עשה שלא יעלו ישראל לרגל.

ה. לימוד התורה והבנת הספיקות, אשר בבואו למקדש ישאל את הסנהדרין, ואז ישחרו פני החכמים ונמצאו מתלמדים ומשתלמים בדרכי התורה והמצוות. עכ"ל.

מסתמנות כאן שלוש מגמות עיקריות בעליה לרגל, א. האדם עוזב את ביתו ואת שדותיו ורכושו, משליך יהבו על הקב"ה, ומפנה עצמו לרוחניות. ב. התאחדות והתקשרות של כלל ישראל, המתאספים כולם יחדיו בחצרות ה'. ג. העליה לירושלים ולמקדש, ההתעלות בלימוד התורה, בקיום המצוות ובאמונה, וההתקרבות והדבקות בקב"ה.

כל אחד ואחד מהרגלים כולל את הכל בתוכו, ועם זאת כל אחד מהרגלים מהווה ביטוי חזק ונמרץ יותר לאחת מן המגמות הנ"ל, וכפי שכתב האברבנאל בראשית דבריו, פסח - ליציאת מצרים, שבועות - למתן תורה וסוכות - לארץ ישראל.

בספר שם-משמואל פרשת בלק (עמ' שלב, ד"ה כי) מוסברות תכונותיו של עם ישראל – זרע אברהם, הבאות לידי ביטוי ברגלים, כנגד מידותיהם של תלמידיו של בלעם הרשע.

המועדים משפיעים עליהם מידות טובות, היפך ממידותיו של בלעם הרשע. וכשנשבץ כל אחד במקומו, יקבלו הדברים משמעות זו:

 חג המצות -

 עניינו ביעור החמץ והקניינים, המקביל ליציאת מצרים, וכדברי שם-משמואל (פרשת בלק, עה"פ כי היכיתני זה שלש רגלים, עמ' שכט) - מצות העליה לרגל מורה על מאיסה ברכושנות, שכל אחד מפקיר את הונו ורכושו ועולה לירושלים לראות פני שכינה, ולכן מי שאין לו קרקע אינו עולה (בשם אביו - אבני-נזר). והמצווה נעשית בשמחה, להורות שאין אנו עושים כדרך אומות העולם שעושים על מנת להיפטר, אלא מתוך רצון ותשוקה ואהבה פנימית. וכותב בספר שפת-אמת (בלק, תרנ"א ד"ה איתא במשנה) פסח בחינת נפש שפילה - לחם עוני, כי עיקר החירות בנפש שלא להיות קשור ואסור לתאוות בהמיות, זו מעלתו של העני ביחס לעשיר, העשיר תלוי בממונו ובמקומו, ואילו העני אינו תלוי בכלום, (מהר"ל גבורות ה', בהגדה של פסח עמ' נג). וזה היפך המידה שמצאנו בתלמידיו של בלעם הרשע - נפש רחבה שהיא רדיפת הכבוד, ומביאה את האדם לידי עבודה זרה. ולעומתם בישראל נפש שפלה וקבלת עול מלכות שמים, "לכתך אחרי במדבר" וגו' - יציאת מצרים.

 חג השבועות -

 חג מתן תורה, הצטרפות אל הקדושה, והתקרבות אל הקב"ה. העולה לירושלים זוכה להסתופף בחצרות ה', להתקדש ולהיטהר. בתלמידיו של בלעם הרשע נאמר שהיו בעלי רוח גבוהה שהיא התאווה המביאה לגילוי עריות. ואילו ישראל זוכים בחג השבועות להשפעה הפוכה מזו, רוח נמוכה, ומטרתם לקבל ולדעת, להיכנע לפני הקב"ה והכהנים משרתי עליון. לשאוב משם יראת אלקים וקדושה, טהרה והתרוממות הנפש, כנאמר: "ויגבה ליבו בדרכי ה'".

 חג הסוכות -

 בחג זה חלה מצות הקהל, התלכדות עם ישראל כולו לחטיבה אחת. השמחה המיוחדת שהייתה בשמחת בית השואבה, והשמחה בשרות עליהם ברכת ה' - חג האסיף. מידת העין הטובה אשר זכו לה, שכל אחד מלא ברכת ה' ושמח בחלקו ועם זולתו. ההיפך מתלמידי בלעם הרשע - עין רעה,  המביאה לידי קנאה ושפיכות דמים. בחינת ארץ ישראל המלכדת את עם ישראל ועושה אותו לחטיבה אחת ולעם אחד, הראוי לברכת ה' ולטובו.

 משמעות הפסוקים

 "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'".

 כאן נוצרת המגמה המורה על הכיוון והמטרה, עזיבת הבית והנחלה ושימת פעמיו אל הדרך,

הבטחון והאמונה בקב"ה, וההתנתקות מן הארציות והחומר. השאיפה לעלות ולהעפיל אל הקודש, והסרת המגביל והמונע. בתפילת עלינו-לשבח נאמר: "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה וכו' ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" וכו', גויי הארצות - משמעותו אותם הקשורים אך ורק לארציות ולאדמה, וממנה יונקים ושואבים הם את חיותם, לעומתם היהודי יושב על אדמתו אבל אינו שואב את חיותו ממנה ואינו תלוי בארץ, חיותו היא בשמי שמים. ועל כן בהגיע השעה מתפנה הוא מכל עסקיו והתקשרויותיו, ופונה אל המקום אשר שם שמים וארץ נושקים יחדיו - אל בית המקדש.

כך כותב הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק דבר" שמות לד, כג:

"את פני, ושם (שמות כג) כתיב אל פני, דשם מיירי בשש שני עבודה והמון ישראל רחוקין ממנו ית' ובאים ברגל אל ה', אבל בשביעית גם בלי רגל כל איש ישראל אינו רחוק במחשבתו מעבודתו באשר הוא פנוי וכו', מש"ה כתיב את פני, שהאדם עומד אתו".

 והוסיף הנצי"ב בשמות כג;

"האדון ה', לא נזכר כינוי על הקב"ה בשם אדון זולת כאן ובפרשת תשא וכו' והוא משום שהזהיר הכתוב לילך ליראות בעזרה, וא"כ ההכרח לעזוב את ביתו וכל אשר לו ולילך ליראות, והוא דבר קשה ומופלג, ע"כ אמרה רחמנא שההכרח הוא לכך, שהרי הקב"ה אדון לכל הארץ", ע"כ.

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל".

 בפסוק זה הקב"ה מייחד שמו על עם ישראל - אלקי ישראל. האברבנאל מסביר בפירושו למלכים א, יב, בפרשת ירבעם, שירבעם עשה את העגלים כסמל למלכותו, מלכות שבט יוסף שנאמר בו "בכור שורו הדר לו" וגו', ולא לשם עבודה זרה. והעבודה הייתה במזבחות ובבמות אשר בנה ולא לעגלים. וכוונתו של ירבעם הייתה למנוע את העם מלעלות לרגל לירושלים ולחזור ולהתלכד סביב מלכות בית דוד. וטען לפני העם: אל תחשבו שהקב"ה יושב דווקא בירושלים כי הוא אינו מוגבל למקום מיוחד, ובכל המקומות ממשלתו והשגחתו וכו'.

וכאשר חל הפירוד בין בני ישראל, גם הקב"ה נפרד ונבדל מהם. בהר סיני זכו למתן תורה ולהשראת שכינה ביניהם כיוון שחנו כאיש אחד בלב אחד, אור-החיים (שמות יט, ב) מונה את אחדות ישראל כאחד התנאים ועיקרי ההכנה לקבלת התורה: "בהתחברותם בלב שלם ותמים וכו' וכנגד זה אמר ויחן ישראל לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והם עתה ראויים לקבלת תורה".  פירוד הנובע מתוך מגמות אישיות, מתוך קנאה וצרות עין, סופו שגורם לשפיכות דמים, למיעוט צלם אלקים, ולהסתלקות השכינה. האחדות הנובעת מעין טובה, מראיית המשותף וליכוד השורות למען המטרה היהודית והאלקית, יוצרת השראת שכינה בישראל, ואז הקב"ה מייחד שמו עליהם.

נאמר במכילתא (פ' רכ"ה):

"ומה ת"ל אלקי ישראל, אלא על ישראל ייחד שמו ביותר".

 וביאר משך-חכמה (משפטים עמ' קל, ד"ה מכילתא):

"מפני שהשי"ת דבוק אל נפשות האומה הישראלית והמה כחלק מן הכלל, וזה: חלקי ה' אמרה נפשי. ומפני שאין בכוח האדם להיות דבוק תמיד להשי"ת וכו', לכן אמרה תורה שיעלו לרגל לראות פנים ויתדבקו אל הכל וכו' ויתקדשו בקדושת יושב הכרובים להיותם ראויים שיקרא אלקי ישראל." ע"כ.

 כשיתחברו כולם יחדיו ויקבלו את אדנותו של הקב"ה, וירחיקו מתוכם את הפירוד והמחלוקת, יבטחו בקב"ה הנותן לכל אחד ואחד כפי צרכו וזן ומפרנס את כל העולם כולו, יזכו לעין טובה ולב רחב ותרבה האחווה והריעות בתוכם, יזכו לכך שהקב"ה ישרה שכינתו ביניהם. ובלשון התורה - "כל זכורך את פני האדון", כשכולם מתלכדים יחד לכלל אחד, אז - "אלקי ישראל", ייחד הקב"ה שמו על עם ישראל.

 שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום" וגו'.

 הפסוק מתאר את המשך התהליך - "את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר" וגו', הקב"ה דבק בעם ישראל ושורה בתוכם, וישראל זוכים למעלה רוחנית עליונה, שמים וארץ נושקים יחדיו, והבאים בשערי ירושלים של מטה זוכים להיכנס לירושלים של מעלה. המציאות הפנימית אשר בתוך קודש הקודשים פורצת אל מחוץ לתחומה. וישראל עומדים בעזרה צפופים ומשתחוים רווחים כשארבע אמות מפרידות בין זה לזה.

המציאות אשר בתוך קודש הקודשים: "מקום ארון אינו מן המידה", (מגילה י: - א"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המידה, תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות, ארון עצמו היכן היה עומד? אלא למדים מכך - בנס היה עומד.)

אלשיך כותב (ראה יב, ד):

"שם שורשי נשמות עם בני ישראל, כי הוא מכוון אל שער השמים אשר שם חופפת השכינה שתחת כנפיה שורשי כל נפשות ישראל. נמצאו ישראל בלכתם שמה כבאים ולא כהולכים כי הלא המה מתקרבים אל עצמה ואל שורשם - "ובאת שמה" וכו'. וזה מאמר הכתוב "ירושלים הבנויה" וגו', לומר הנה יש שתי ירושלים: אחת בנויה, ואחת רוחנית מחוברת ומכוונת אל של מטה וכו', והם כאילו הם יחד וכאילו של מעלה גם היא בשל מטה ממש באופן ששם עלו שבטים, שלא בלבד עלו שבטים בירושלים של מטה כי אם גם שם בעיר שחוברה לה שהיא ירושלים של מעלה הנזכר עלו שבטים, נמצאו היו בב' עולמות כאחת של מעלה ובשל מטה", ע"כ.

 מושגי המקום והזמן בטלים, המציאות משתנה, והכל מקבל מימד רוחני - אלוקי. וכמו שנאמר "כימי השמים על הארץ" - ימים שמימיים על פני האדמה.

ישראל עושים את המוטל עליהם, והקב"ה משרה שכינתו עליהם. הם מתקדשים ומטהרים את עצמם ומכוונים לבם לשמים, ואף הקב"ה מתכוין לעומתם. ומתרגם רבי יונתן בן עוזיאל את דברי הפסוק (ויקרא, ט, ו) "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" - ואמר משה דין פתגמא דתעבדון אעברו ית יצרא בישא מן לבכון ומן יד יתגלי לכון איקר שכינתא דה', (העבירו את היצר הרע מליבכם ומיד תתגלה שכינתו של הקב"ה עליכם). הדרך בה פסע עם ישראל בעלותו לרגל, היא היוצרת את התקרבותו של הקב"ה אליו, ואת השראת השכינה.

חז"ל דרשו על הפסוק "יראה" וגו', כדרך שבא ליראות כך בא לראות (חגיגה ב.), באותה מידה שבה האדם מראה את עצמו לפני הקב"ה - זך ונקי, טהור ומקודש, כך זוכה הוא לראות את הקב"ה ולדבוק בו. "בא ליראות", כדרך שאומרים דרכו של פלוני נראית לי, והכוונה שדרך טובה היא ונכוחה, דרכו של האדם נראית לקב"ה והיא טובה וישרה בעיניו. בהתאם לכך זוכה האדם להשגה ולרוח הקודש, וכדברי חז"ל בירושלמי סוכה: מדוע נקרא שמה שמחת בית השואבה, שמשם היו שואבין רוח הקודש.

ובספר כלי יקר (בראשית יג, יז, ד"ה קום התהלך בארץ) כותב:

"כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני שכינה, ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו ית' מעין עולם הבא וכו', ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ובית אל", ע"כ.

 אפשר להבין מכאן גם מדוע נקטה התורה לשון ראייה. כי הרי לא מדובר כאן על מעשהו של האדם בלבד, שהוא עולה לרגל ובא לירושלים, אלא על כך שהוא מראה עצמו לפני הקב"ה עם כל מעשיו ודרכיו, ועל כך שהקב"ה מתגלה ונראה לו לאדם, ראייה כפולה.

 סיכום

הדרך העולה בית ה' בנויה מאותן מעלות אשר ישראל מסגלים לעצמם, והיא באה לידי ביטוי בשני הפסוקים הראשונים. האחד עוסק בבניין הפרט, בשלימותו, באמונתו ובבטחונו בקב"ה, בשאיפתו ורצונו להתעלות - אל פני האדון וגו'.

השני מדבר בבניין הכלל, באחדות ישראל, באהבה השרויה ביניהם, באחווה ובענווה, במידת עין טובה, ואז הקב"ה קורא שמו עליהם -

 "את פני האדון ה' אלקי ישראל".

 בפסוק השלישי, הקב"ה משרה שכינתו על עם קדשו, וזוכים הם באור פני מלך –

"את פני ה' אלקיך".