חייל יהודי בצבא גרמניה במפגש עם יהודי פולין

"היה זה בליל שבת האחרון, קבלתי שבת מלכתא - ביער, המנגינות הידועות מהבית החזירו אותי לבית הכנסת בעירנו, ובמצב רוח מרומם גמרתי את התפילה... חזרתי לבונקר, וזחלתי פנימה.. כמה מאושר הייתי יכול להיות, לו היה מקדם פני יהודי ומושיט לי יד, ברכת "שלום עליכם" אבל במקום אור השבת, שהתאים לרגשותיי הפנימיים, מצאתי את כולם ישנים - בחושך. חלק מחברי ישבו שפופים על יד התנור וטגנו תפוחי אדמה".

דיכאון השתלט עלי, כל מחשבותיי נסבו עליכם, יקירי שגם אתם בודאי חושבים עלי פה. כולם מצפים, אתם ואני לליל שבת העתיד, שיקרין לביתנו וללבנו את אור השבת וישרה עלינו את אווירת השבת ויאסוף את כולנו בריאים ושלמים - מסביבך, אימא יקרה. כמה יפה אני מתאר לי את כל זה. כמה הייתי מודה לקב"ה להיכנס שוב לבית הכנסת, כמה יהיו כולם שמחים להגיד לכל אלה  ש ל ח מ ו   ל מ ע ן  ש ל ו ם   ה מ ו ל ד ת "שלום עליכם". כמה יקרין בית ההורים בערב חגיגי זה.

..אחרי כמה דקות עמדתי בין המתפללים שנרגעו כשהודיעו להם - חייל יהודי בא...כאשר גמרו את תפילת שמונה עשרה, כל הנוכחים ברכו אותי ב"שלום עליכם" לבבי... בסוף התפילה ממש התקוטטו בגללי, כל אחד רצה אותי כאורח לשבת...

נכנעתי להחלטת הפרנס והלכתי עם יהודי זה, שחזר השבוע מן החזית הרוסית. בשבת הקודמת הוא היה רחוק ממשפחתו מעבר לוורשה, אבל למזלו - שוחרר שוב. הוא נדר לארח בביתו שלושה חיילים בליל שבת הבאה, אם רק אפשר. ככה באתי לו, כאילו מן השמים. באתי לביתו. הוא היה מאושר שיכול היה לקיים את נדרו, ואני - שמחתי לראות בבית קטן ששון ושמחה על חזרתו הבלתי צפויה (אף כי היה זה חייל שלחם בצבא נגדו - הערת העורכת). הוא ברך את ששת ילדיו, וברך אותי עם אשתו ביחד "שלום עליכם". על אף שהדירה הייתה קטנה, הכל היה בשפע - לכולם , "קידוש" וה"מוציא" הובא בשביל שנינו.

בזמן הסעודה החלפנו רשמים, הוא סיפר על הגיוס של הרוסים, רבים מחייבי הגיוס, לא ידעו בדיוק את מקום התייצבותם, או שלא הופיעו ברשימות משרד הגיוס... כך אבד להם הרבה זמן. בינתיים באנו אנו הגרמנים למדינה, והרבה מהם כבר לא יכלו להתגייס, כי אנחנו לא נתנו להם לעבור את הקווים...

אחרי הסעודה באו השכנים, הם רצו לברך את החוזר מן הגיוס ואותי. מאוד הייתי רוצה להישאר, אבל, החובה  קראה לי בחזרה. הוא נתן לי צידה בשפע. כל כך מאושר היה יהודי זה שיכול היה לקיים את נדרו כ"כ מהר. זו הייתה השבת היפה ביותר במשך המלחמה".

 "הלכתי למשרד קצין העיר. הרס"ר קיבל אותי בחביבות עם קוניאק, ביצים ולחמניות, ונתן לי פתק להתאכסן במשרד הדואר הצבאי. שם שכבתי עם העגלונים של הדואר הצבא שהיו חברותיים מאוד. היו להם שמיכות ופרוות בשפע... ישנתי במקום הנוח, על הרבה קש - היטב. אינני מכיר כבר בכלל מה זה לישון במיטה ...אם אני תחת גג חם, אני כבר מאושר.

"בדרך חזרה עברתי על יד שורה ארוכה של פצועים, שמעתי מהם שגם הגדוד שלי השתתף בקרב, כמעט הרגשתי שלא מילאתי את חובתי, שביליתי פה ימים נעימים בזמן שחברי היו בברד הכדורים ... אמרו לי להשאיר בינתיים את הדואר פה. השלם בא לקראתי ... כאשר ראה את כמות הדואר הגדולה, כמעט חיבק אותי משמחה.

בהשגחתי התחילו בחלוקת הדואר לפי מחלקות ...ברדת הלילה יצאנו למחלקה... היא הגיעה עם הפלוגה למרחק 400 מטר מן העמדות הרוסיות, כשהרוסים הרגישו בהם, ירו לעברם אש חזקה זמן קצר אחרי שהתחפרו ... אחד מן המחלקה שלנו - נהרג ושלושה נפצעו.

פגשתי אותם בחפירות, בהם שהינו 14 יום וגרמתי להם שמחה עצומה".

"בבוקר השכמתי קום וחיפשתי את הדרך לבית הכנסת. אבל שם היה חשוך, כי התפללו בבית המדרש, במבטים סקרניים, כמעט מפוחדים הסתכלו עלי, רק כאשר הוצאתי את התפילין, נרגעו כולם ושמחו".

"דבר אחד מאוד הפריע לי: כמעט כולם טיילו סביב לבמה וגרמו אי שקט גדול בתפילה. על שאלתי אם זה והעישון שהיה גם פה ושם - נהוג בבית הכנסת, ענו - שזה מותר רק בבית המדרש ולא בבית הכנסת".

"כמה הרגשתי את עצמי קרוב ליהודים עניים אלה, שעברו זמנים קשים וסכנות רבות בגלל דתם. קראו לי לעלות לתורה, הרי יום ב' היום, ויכולתי להודות לקב"ה שהביא אותי ברחמיו עד הלום, ונתן לי ע"י תורתו בטחון ותקווה. אחרי התפילה ברכו אותי עוד כמה מתפללים ..."

"...כשהלכתי לאחר התפילה בכיכר השוק הסתדרה בשורה מחלקה שלמה. אבל לא של חיילים. אלה על פי רוב יהודים זקנים וצעירים וכולם מצוידים באתים, מכושים וכלים דומים. התעניינתי מיד לסיבת ההתקהלות ונודע לי שכל בוקר צריך להתייצב גבר אחד מכל בית לתיקון הדרכים. ביום ד', כשהגעתי רק לבית הכנסת, שמעתי לחישות בין השורות, משהו על הוראת קצין העיר. אחרי התפילה עלה הרב המכובד על הבמה והודיע: רבים מכם השתמטו מעבודת תיקון הדרכים, על ידי ששהו עד הצוהריים בבית המדרש לתפילה. ואמרו שבגלל זה, אינם יכולים לבוא לתיקון הדרכים. אי לכך מצווה קצין העיר, שהתפילה צריכה להיגמר עד השעה 8.00 בבוקר. תפילת מעריב לא תתחיל לפני השעה 6.00 פרט לערב שבת בשעה 4.00. עכשיו אין כבר אפשרות להשתמטות, כי מן העיר יכולים לצאת רק עם רשיון חתום".

"כל בית יהודי נעשה בית תה, שבו מוזגים תה, תה טוב בעשר פרוטות לכוס. נשים וילדים עומדים לפני הדלת ומזמינים בחביבות להיכנס. כך נעניתי להזמנה של נערה נחמדה ומצאתי בבית זה ערב מעניין מאוד. התעניינתי לשמוע מאביה על מצב היהודים וגם הצלחתי לקבל ידיעות שונות... בפולין כל המסחר בידי היהודים, זה פסק בשנה האחרונה, בעזרת כסף של חברות פולניות - מתחילים הפולנים לעמוד על רגליהם ... וכך העוני הולך וגדל. פה בפולין הארץ ההרוסה, האיכר נעשה עני יותר, החייל מקבל משכורת מינימאלית שלא נשאר לו ממנה כלום. רבים מנסים לתקן את המחסור על ידי מכירה של תה ועוגות, לחמניות וסיגרים".

"החינוך היהודי הוא בכי רע, רוב הילדים הולכים לחדר ולומדים מה ששייך להשכלה יהודית. למרבה הצער, הרב הוא איש זקן וחולה שאינו מסוגל להשתתף בחינוך הנוער. ידיעות סותרות שמעתי על היתר ביקור בבית ספר תיכוני, הרבה כנראה, לא נעשה בשטח זה. כנראה הדרישה לחינוך תיכוני וגבוה - אינה גדולה מדי".

שאלתי למשל: הרוב הולך עם ציציות בולטות מתחת למקטורן, למה הם הולכים במעיל ארוך וכובע יהודי טיפוסי? האם נאלצים לעשות כך? ענו לי: האבא הלך כך וגם הסבא, אז גם אנו נשארים בזה!

"בארוחת הצוהריים פגשתי בחורה צעירה, על שאתי מי החתן שלה,

השיבה בגאווה : בחור ישיבה.

וממה תתפרנסו?

כן, יש עוד עסק (חנות) טוב.

תשובה זו שמחה אותי עוד יותר.

כל עוד יש לעם הזה אנשים צעירים שבצד הפרנסה שלהם, אינם מזניחים את לימוד התורה. כל עוד הבנות מתגאות - בצעירים אלה, יישאר לעם גרעין חדרי טוב וחזק אפילו שהוא מכוסה בסיגים שונים.

יהי רצון שיבוא במהרה יום הישועה לעם המסכן הזה".