יעקב כממשיכו של יצחק

בחירה אלוקית או התערבות אנושית?

מחבר: אורי וינברג

מכלול, גיליון ט"ז

הקדמה

בפרשת תולדות התורה מגוללת בפנינו שתי פרשות מרתקות:

א. פרק כ"ה - פרשת מכירת הבכורה.

ב. פרק כ"ז - פרשת לקיחת הברכות.

כל המעיין בקטעים אלו ייווכח שמסתוריות אופפת את מערכת היחסים המרובעת: יצחק-רבקה-יעקב-עשו. הכתוב מגלה טפח ומכסה טפחיים, והקורא אמור להשלים את המשבצות הריקות כתשבץ מופלא.

במרוצת הדורות נאמרו פרשנויות מגוונות עד מאוד לקטעים אלה, הן במישור הדרשני והן במישור הפשטני. בניתוח המהלכים הפרשניים השונים, ניווכח לדעת שבכל מהלך קיים קושי כלשהו. לעתים הקושי נובע מתוך הטקסט ולעתים הקושי נובע מתפיסה שקשה לקבלה.

בעקבות זאת, ניסיתי להתוות מהלך חדש. מהלך זה מתבסס על דברי הראשונים והאחרונים, ויחד עם זאת מהווה תיאוריה חדשה מבחינת הצגת הדברים הכוללת.

פרק 1 - פרשת מכירת הבכורה.

פרשת מכירת הבכורה מופיעה בבראשית פרק כ"ה פסוקים כ"ט-ל"ד.

להלן השאלות המרכזיות שעולות מתוך הקטע:

א. מהם זכויות הבכור שבגללם יעקב מעוניין כל כך לקבל את זכות הבכורה?

ב. כיצד יעקב, בחיר האבות, מאלץ את עשו למכור לו את בכורתו ברגע של חולשה?

האם מעשה זה תואם לתיאור אופיו של יעקב המופיע בפסוקים שלפני-כן: "ויעקב איש תם יושב אהלים"?⁽¹⁾

ג. מחיר הבכורה הוא נזיד עדשים. עובדה זו הנה תמוהה, שכן אם הבחין עשו שיעקב כל-כך משתדל לזכות בבכורה, מדוע לא העלה את מחיר הבכורה והסכים לקבל נזיד? מתוך הפסוקים עולה שעשו לא היה תמים כלל: "איש יודע ציד איש שדה" ולפי חז"ל היה צד את יצחק בפיו. כיצד אם-כן התפתה עשו לעסקה כה מפוקפקת?

ד. האם בסופו של דבר הועילה ליעקב קנית זכות הבכורה? במילים אחרות: האם קיים קשר נסיבתי בין קניית הבכורה ללקיחת הברכות בפרק כ"ז?⁽²⁾

על-מנת לענות על שאלות אלו יש להבין תחילה את משמעות הבכורה. רוב הפרשנים נוקטים בשתי גישות עיקריות בפתרון שאלה זו:

1. משמעות הבכורה היא המשכת דרכו הרוחנית של יצחק וכן ירושת ארץ ישראל שהובטחה ליצחק ע"י הקב"ה. זו גישתם המסורתית של חז"ל במדרש הנתמכת על ידי רש"י, ספורנו, חזקוני, אברבנאל ועוד.⁽³⁾

2. השיטה השנייה גורסת כי משמעות הבכורה היא זכויות גשמיות-חומריות כגון זכויות יתר בנחלה או כבוד הניתן לבכור מצד שאר אחיו. בגישה זו נוקטים רמב"ן, רשב"ם, ראב"ע.⁽⁴⁾

הדעה הראשונה בעייתית משתי סיבות. ראשית, זכויות רוחניות אינן בהכרח עוברות לבכור אלא עוברות בירושה לבן הראוי ליורשן. וזה לשון אברבנאל:

"ואם הייתה הבכורה לעניין הטובות הנפשיות, אין חפץ לה' במרמות אלה ואין מעצור בידו להיטיב למי שירצה, בכור או פשוט, הלא ברך על אפרים והוא הצעיר על מנשה הבכור, ואת דוד על אחיו הגדולים ממנו, ומה צורך בבכורת עשו?" (דף רצ"ד).⁽⁵⁾

וזה לשון מלבי"ם:

"ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זו אין בכוח האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו , וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם רק המוכן לה יתברך בזה מה'" (פרק כ"ז פסוק א).⁽⁶⁾

לחיזוק טענה זו יש להוסיף שקין ויפת לא ירשו את הברכות האלוקיות למרות שהיו בכורים. המסר האלוקי הועבר לאנושות כולה דרך האנשים שהיו ראויים לכך ולא היו בכורים, דהיינו שת (בנו של אדם הראשון) ושם בן נח.

שנית, אפילו אם נאמר שהקב"ה החליט מסיבה כלשהי לבחור דווקא את עשו כממשיכו הרוחני של יצחק, האם ניתן לשנות במכירה את העובדה שעשו הוא בכור?! ואם המכירה היא העברת זכויות רוחניות מעשו ליעקב, כיצד ייתכן שמכירה זו "תחייב" את בחירתו של הקב"ה ועקב כך הקב"ה לא יבחר את הבכור?!

בנוסף לכך, קשה לקבל שמעלות רוחניות ניתנות למסחר בין בני אדם, שהרי הן נובעות מסגולות עצמיות. האם כהן יכול למכור כהונתו לישראל? אמנם חז"ל במדרש הסבירו שעשו מכר ליעקב את עבודת בית המקדש אולם דברי חז"ל אינם כפשוטם.

אנו חייבים להסביר, שזכות הבכורה היא לעניין זכויות גשמיות, כגון תוספת נחלה או כבוד. אלא שלפי זה המניע של יעקב אינו מובן: האם יעקב, הרוחני שבבנים, חפץ בזכויות גשמיות ובכבוד? קשה לומר זאת.

סברה זאת כותב בעל "הכתב והקבלה":

"אין ספק שלא השתדל יעקב בקניית הבכורה לתועלות הזמניות, לירש פי שניים או להתנהג בשררה וכבוד, כי מי זה שיעיד שקודם מתן תורה היה נהוג פי שניים... ובלעדי כל אלה, ליעקב בחיר האבות איש תם תועליות זמניות כולם, הכל הבל ורעות רוח... אמנם תכלית תאוותו בבכורה אינה רק (=אלא) לתועלות הנפשיות, כפי שכתבו המפרשים".

העולה מדבריו הוא שזהו נימוק המפרשים שנקטו בשיטה הראשונה ולא רצו לפרש כשיטה השנייה.

אם כן חוזרים אנו לנקודת המוצא: מדוע השתוקק יעקב לקנות הבכורה?

ניתן להבין את שאיפתו של יעקב על פי דברי אברבנאל. (עמוד ש'), המסביר ששאיפתו של יעקב לקנות את זכות הבכורה הייתה משום ירושת הברכות האלוקיות, אלא שלעשו, יעקב נימק זאת בצורה אחרת:

"ואמנם הביאור השני הוא שיעקב אמר לעשו, הנה הבן הבכור הוא עומד במקום אביו, ועליו מוטלת הנהגת הבית במקום אביו בהיות האב חלוש וזקן ולא יוכל להנהיגו, שאז הבן הגדול הוא אשר ימלא את מקומו בתיתו טרף לביתו וחוק לאחיו הקטנים... ואתה עשו אינך עושה כן, שאתה תלך תמיד בשדה ואינך חושש בדבר מהבית... ואני נער קטן וכואב ואצטרך לעבוד את אבי בחוליו... לכן בחר לך: אם תרצה להיות בכור, עשה הנהגת הבית וצרכה... ואם לא תרצה לקחתו, הנח לי את הבכורה ואני אעשה את הכל, ואתן לך את לאכול כמו שיתן הבכור לצעיר... כן יהיה תמיד וכו'".

לדעת אברבנאל תפקיד הבכור היה לדאוג לפרנסת בני הבית, ועשו מעל בתפקידו. יעקב שרצה לרשת את הברכות האלוקיות, השתמש בטיעון זה כתואנה לקנות הבכורה, והציע לעשו שמעתה הוא יתפקד כבכור.

יש לקבל את דברי אברבנאל בחלקם. יעקב אכן רצה לתפקד כבכור ולזון את משפחתו, אולם לא היה זה תירוץ בלבד, אלא הסיבה האמיתית. לפני מכירת הבכורה, עשו סיפק למשפחתו את מזונותיהם, וכתוצאה מכך קנה את לבו של אביו. יעקב השתוקק לתפקד כבכור - לא בגלל הזכויות אלא בגלל החובות, שכן על ידי כך ירכוש את אהבתו של יצחק.

ההזדמנות נקרתה ליעקב כאשר באחד הימים הגיע עשו מצידו. ככל הנראה, באותו היום נכשל עשו בצייד, ולא היה בידו לספק מזון למשפחתו. עשו, בהיותו עייף, ביקש מיעקב את הנזיד שהכין, ויעקב התרצה להגיש את הנזיד מיד. תוך כדי כך, הציע יעקב לעשו עסקה: מעתה יעקב יזון את יצחק, ובתמורה התחייב יעקב לזון גם את עשו. בכך הבטיח עשו מזון לעצמו (אם לא יצליח לצוד) ובתמורה נתן עשו ליעקב את הזכות לזון את יצחק. שני הצדדים היו מרוצים מהעסקה: יעקב השיג את מבוקשו לזון את יצחק, ועשו השיג את הבטחת מזונותיו. לעשו הייתה סיבה נוספת להיות מרוצה; יעקב לא דרש מעשו את זכויות הבכורה כגון יתרון כספי בירושה או כבוד.

לאחר ההסכם שעשה יעקב עם עשו, היה יעקב זה שדאג למזונות יצחק מידי יום ביומו (אין כוונת הדברים שיעקב הפך להיות איש ציד אלא כנראה האכילו גדיים מן הצאן). אישוש לרעיון זה נמצא בדברי יצחק לעשו בפרק כ"ז:

"ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה".

מדוע כתוב בזמן עבר ולא בזמן הווה: כאשר אני אוהב?? נראה שיצחק מבקש מעשו שיעשה לו מטעמים כפי שהיה נוהג לעשות בעבר, טרם מכירת הבכורה.⁽⁷⁾

דברים אלה עונים על השאלה הראשונה שהועלתה בראש הפרק. יעקב מעונין בזכות להאכיל את יצחק כדי לרכוש את אהבתו. לפי זה מובן הקשר בין הפסוקים. המעיין ייווכח שקיים מעבר חד בין פסוק כ"ח לפסוק כ"ט. עד פסוק כ"ט מובא סיפור לידתם של יעקב ועשו, תהליך גדילתם ומערכת היחסים בין ההורים לילדים. קטע זה בבסיסו הינו קטע כללי. מן הראוי היה שפסוק כ"ט הפותח בסיפור מעשה שאינו קשור לקטע הקודם, יפתח במילות פתיחה, לדוגמא: "ויהי היום". הפרשנים הרגישו בתמיהה זו והשלימו את החסר לביאור הטקסט. רד"ק לדוגמא כתב: "יום אחד היה זה שבישל יעקב תבשיל וכו'". ועדיין יש לשאול אם קיים קשר בין שני הפסוקים.

לפי דברינו מוסבר הקשר בין הפסוק: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" ומיד אחר-כך "ויזד יעקב נזיד..." . הכתוב אינו מספר לנו סיפור דברים בעלמא, אלא מתאר למה השתדל יעקב לשנות את המצב ולנתב את אהבתו של יצחק אליו.

לפי הסבר זה, ניתן ליישב שתי קושיות אחרות בפסוק ל"ד. שם כתוב: "ויעקב נתן לעשו". צורת הפועל היותר מתאימה היא "ויתן יעקב לעשו" כפי ששאר הפעלים בפסוק מופיעים בצורה זו: "ויאכל", "וישת" וכו'. כמו כן יש להבין מהיכן "צץ" הלחם, והרי דרישתו של עשו הייתה נזיד בלבד!

לפי ההסבר שנתנו, מתיישבים הדברים: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים..." כוונת הכתוב לומר שמאותו היום ואילך סיפק יעקב לעשו את מזונו באופן קבוע. לפיכך לא נכתב "ויתן יעקב" אלא "ויעקב נתן" כדי לומר לנו שלא הייתה זאת נתינה חד-פעמית אלא נתינה מתמשכת.⁽⁸⁾ באותו היום נתן יעקב לעשו נזיד עדשים בלבד. אולם לאחר מכן סיפק יעקב לעשו באופן קבוע נזיד עדשים בתוספת לחם.

הדברים מתבררים יפה לעניין השאלה המוסרית שנשאלה לעיל. יעקב לא התנה את נתינת הנזיד במכירת הבכורה, והיה מוכן לתת לעשו את הנזיד מיד, באופן חד פעמי. אלא שבנוסף לכך הציע עסקת חליפין, ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנה. עסקת חליפין זו תהיה רלוונטית לעתיד - לעניין לקיחת הברכות, כפי שיבואר בפרק הבא.

פרק 2 - פרשת לקיחת הברכות

פרשת הברכות מופיעה בבראשית פרק כ"ז פסוקים א-מ"א. להלן השאלות המרכזיות שעולות מתוך הקטע:

א. מהי מהות הברכות? האם הברכות הינן גשמיות בלבד, או שמא משמעותן המשכת דרכו הרוחנית של יצחק?

ב. בהנחה שמשמעות הברכות הינה המשך דרכו הרוחנית של יצחק, מדוע לא העמיד הקב"ה את יצחק על טעותו ולא הודיעו שיעקב הוא הראוי לרשת את הברכות הרוחניות, כפי שאמר לאברהם שממשיכו הרוחני הוא יצחק? מדוע הקב"ה סיבב את הדברים באופן כזה שהוצרך יעקב לרמות את יצחק?

ג. מדוע ברך יצחק דווקא את עשו, הבן הסורר, ולא את יעקב הבן הצדיק?

ד. מדוע פעלה רבקה בעורמה על מנת שיקבל יעקב את הברכות, ולא דברה על כך עם יצחק?

כדי להבין את רצף האירועים יש לברר מהן הברכות שהתכוון יצחק לברך את עשו. יש מהפרשנים הראשונים אשר הבינו שברכות אלו הן רוחניות, המנחילות לעשו את המשך דרכו הרוחנית של יצחק, כולל ירושת ארץ ישראל. עם מצדדי עמדה זו נמנים רמב"ן, רשב"ם, אברבנאל, חזקוני ועוד. הנימוק העיקרי לסברה זו, כפי שכותב אברבנאל, שהברכה בסתם היא ברכת אברהם.⁽⁹⁾

אלא שפירושם קשה: הברכות שברך יצחק את יעקב הן ברכות שלטון וחוסן כלכלי. אם כן, מהו הבסיס להסביר שהיו אלו ברכות רוחניות? לפיכך הסבירו שברכת אברהם רמוזה במילת "ויברכהו" הכתובה בפסוק כ"ז. לאחר מכן ברך יצחק את יעקב ברכות גשמיות, ובזה מוסברת לשון הפתיחה "ויתן לך", ב-ו' החיבור. לגישה זו, אכן טעה יצחק בחושבו שעשו הוא ממשיכו. אברבנאל אינו מנסה להתחמק מבעיה זו וכותב בצורה חריפה: "אהבה מקלקלת השורה".

נראה שיש לדחות גישה זו מכמה סיבות:

1. האמנם יצחק בעל הסמכות להכריע מי מבין בניו יהיה יורשו הרוחני? סביר שהחלטה זו היא בבחינת "מילי דשמיא", ורק הקב"ה הוא זה שמחשב חשבונו של עולם וקובע החלטות כאלה. קיימות דוגמאות רבות לכך: משה ממנה את יהושע, ואליהו ממנה את אלישע, על פי הקב"ה בלבד.

מלבי"ם מכריע בצורה ברורה בנושא זה:

"ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זו אין בכוח האדם להורישה לבניו... וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, רק המוכן לה יתברך בזה מה'"

2. גם אם יש ליצחק סמכות להכריע מי מבניו יהיה יורשו הרוחני, מדוע התעקש לברך דווקא את עשו, והרי כבר הזכרנו שהברכות האלוקיות אינן עוברות בהכרח לבכור אלא לראוי לרשת אותן, והיו לכך תקדימים היסטוריים. כמו כן יש לזכור שגם יצחק היה מודע לכך שאין עשו ראוי לברכות האלוקיות שכן התורה מעידה על כך שנשות עשו היו מורת רוח ליצחק ולרבקה (כ"ו,ל"ה). חז"ל אף אומרים שהיו נשותיו עובדות עבודה זרה. לפי זה, כיצד מעביר יצחק לעשו ירושה רוחנית כה נשגבה, בהיותו מודע לאופיין של נשותיו והשפעתן עליו?!

להלן דבריו של ספורנו בהקשר זה, בד"ה "ויקח ברכתך" (כ"ז, ל"ה):

"אותה הברכה שהייתה ראויה לחול עליך, שהייתה בענייני העולם הזה ובחוץ לארץ, כי ברכת אברהם אינה ראויה לך".

ומלבי"ם כתב (כ"ז, א'):

"...שעשו לקח נשים מבנות כנען ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו... הוא אשר יירש את ברכת אברהם".

3. קשה לומר שמילת "ויברכהו" טומנת בחובה את ברכת אברהם, מפני שהעיקר חסר מן הספר. להלן דברי מלבי"ם:

"וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש, ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלוקים וכו'".

"הכתב והקבלה" מציג את שיטת המפרשים הנ"ל ומקשה עליהם קושיה זו. אמנם בהמשך הדברים כתב שהברכה הרוחנית כתובה במילות יצחק: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", אבל מכל מקום עמדתו בנושא זה ברורה: קשה לפרש שמילת "ויברכהו" מתכוונת לברכות האלוקיות.

לפיכך נראה שיש לצדד בגישתם של ספורנו ומלבי"ם הגורסים שהיו אלו ברכות גשמיות, כפי שאכן נראה מפשט הפסוקים. בדרך זו נוכל לפתור את השאלות המתעוררות בפרשה זו.

יצחק מעולם לא התכוון להנחיל לעשו את המשך דרכו הרוחנית וירושת ארץ ישראל, שכן היה ברור לו שעשו אינו ראוי לכך. הסיבה שיצחק רצה לברך את עשו נעוצה בכך שהתכוון לגמול לו על אותם השנים שדאג למזונו, טרם מכירת הבכורה. לפיכך התכוון יצחק לברכו ברכות גשמיות, שמהותן תפילה לקב"ה שיעניק לעשו שפע גשמי, כשכר עמלו. ברם, למרות זכויותיו הקודמות של עשו לא היה ראוי כעת לברכה גשמית, מאחר וקלקל דרכיו. יצחק ידע טיבו של עשו, כפי שמעיד הכתוב, שעשו גרם ליצחק מורת רוח. לפיכך רצה יצחק לזכות את עשו במצווה שבעבורה יקבל הקב"ה את תפילתו של יצחק ויעניק לו שפע גשמי. לשם כך ציווה יצחק שיכין לו מטעמים כפי שהיה רגיל להאכילו טרם מכירת הבכורה; באמצעות פעולה זו ייזכרו זכויותיו הראשונות של עשו לפני הקב"ה, ויהיה זכאי לברכה גשמית.

דרכו של יצחק לזכות את עשו דומה לדרכו של הקב"ה לזכות את עם ישראל ביציאת מצרים. שמות רבה (וילנא) פרשה י"ז:

"וטבלתם בדם אשר בסף" - מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם? כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובב' דמים ניצולו ישראל ממצרים: בדם פסח ובדם מילה, שנא' (יחזקאל ט"ז) "ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" בדם פסח ובדם מילה. "והגעתם אל המשקוף" - בזכות אברהם. "ואל שתי המזוזות" - בזכות יצחק ויעקב, ובזכותם ראה את הדם ולא ייתן המשחית".

עם ישראל לא היה זכאי לגאולה בזכות עצמו. עם ישראל היה ראוי לגאולה בזכות מצות מילה שעשה אברהם. אלא שלא די במצווה שנעשתה לפני שנים רבות. יש צורך בכך שעם ישראל "יזכיר" לקב"ה את דם הברית, ולפיכך מצווה הקב"ה את ישראל שימשחו את המשקוף והמזוזות בדם פסח ובדם מילה שימולו עצמם.

על פי אותו עיקרון, מצווה יצחק את עשו שיאכילהו מטעמים בדיוק כפי שהאכילו לפני שנים רבות כדי שיהיה זכאי לברכה.

כעת נוכל לאמת את ההנחה שעשו לא האכיל את יצחק לאחר מכירת הבכורה. אם עשו המשיך לשרת את יצחק במשך כל השנים, מדוע מצווה יצחק את עשו לצוד עבורו ציד? אם עשו זכאי לברכות, מדוע יש צורך בציד, ואם אינו זכאי לברכות, מה תעזור לו זכות הצייד. לשיטתנו הדברים ברורים: מדובר כאן באירוע מיוחד וחד פעמי האמור להזכיר את זכויות עשו הראשונות⁽¹⁰⁾. כמו כן נוכל להבין מדוע בחר יצחק לזכות את עשו דווקא בפעולה זו ולא בפעולה אחרת.⁽¹¹⁾

רבקה השומעת את ציווי יצחק לעשו, הבינה שכוונת יצחק לברך את עשו ברכה גשמית, וסברה שהאמצעי לברכה זו פסול, מפני שהזכות לזון את יצחק שייכת ליעקב. זכות זו נמכרה ליעקב בשבועה, ולכן גם הברכות מגיעות ליעקב. יצחק, לעומת זאת, ידע שעשו ויתר על הזכות להאכילו, שהרי ראה שיעקב החל לזונו באופן קבוע. ברם, יצחק לא ידע שהיה זה הסכם בשבועה. אם יצחק היה יודע, לא היה גורם לעשו לעבור על שבועתו.

רבקה לא ידעה אם יצחק יודע על השבועה שנשבע עשו ליעקב. ייתכן שיצחק יודע על דבר השבועה, ובכל זאת החליט לבקש מעשו, באופן חד פעמי, לצוד לו ציד. במקרה כזה לא יכולה רבקה לדבר עם יצחק על זכות יעקב לבכורה, כי יצחק החליט להעביר את הבכורה באופן מודע לעשו. לכן החליטה רבקה "לקחת את החוק לידיים" וציוותה את יעקב להאכיל את יצחק כפי זכותו החוקית.

כאשר נעיין בתוכן ברכת יצחק נאלץ להתמודד עם קושי חמור. לפי גישתנו, שהיא גישת ספורנו ומלבי"ם, שהברכות הן ברכות גשמיות, כיצד עלה בדעת יצחק לשעבד את יעקב לעשו, באומרו "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", והרי יצחק הניח שעשו עומד לפניו?!

מלבי"ם אינו מתייחס לשאלה זו וכותב:

"וישתחוו לך בני אמך - הם בני יעקב מצד שאתה בכור".

ספורנו עוסק בשאלה וכותב:

"כי חשב (יצחק) שהיה טוב ליעקב שתספיק לו נחלת ארץ ישראל, ושיחיה בה עם איזה שעבוד, כדי שלא יטריד נפשו בענייני השררות והבלי הנפסדים... ושיהיה טוב לו שיהיה משועבד תחת אחיו, ממה שיהיה משועבד תחת האומות, כאומרם ז"ל: 'או בטולך או בטולא דבר עשו'."

הסבר זה תמוה. חירות מדינית מהווה אבן יסוד להתפתחות עם במישורים רבים. אכן יש להסכים עם ספורנו שאם כבר נגזר על עם ישראל להיות משועבד, עדיף שיהיו המשעבדים בני עשו (וזו כוונת חז"ל), אבל המצב האידיאלי הוא שתהיה האומה חופשית לגמרי!

לפיכך יש להסביר שברכת יצחק "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" אינה מתכוונת ליעקב כלל; יעקב הוא ממשיכו הרוחני של יצחק, ולא יעלה על הדעת שיהיה יעקב משועבד לעשו, הבן המורד. כוונת הברכה היא שיהיה עשו אדונם של בני פילגשי אברהם ("אחיך")⁽¹²⁾ וכן ישלוט עשו על בני רבקה שייוולדו לה לאחר מותו של יצחק ("בני אמך") ⁽¹³⁾. אילו התכוון יצחק לשעבד את יעקב לעשו היה יצחק צריך לומר "אחיך"-לשון יחיד.

לפי ההסבר שהברכות שיצחק התכוון לברך את עשו היו ברכות גשמיות, נצטרך להסביר עניין נוסף. אילו היינו מסבירים שהברכות הן ברכות אלוקיות, ברור שיצחק אינו יכול לחזור ולברך את עשו לאחר שברך בהן את יעקב, מפני שרק אחד יהיה ממשיכו של יצחק. אולם לשיטתנו שהברכות היו גשמיות, מדוע גילה יצחק התנגדות בהתחלה לברך את עשו לאחר שכבר ברך את יעקב? מדוע לא ייתכן ששניהם כאחד יבורכו בשפע גשמי?!

שאלה זו מחריפה כאשר בהמשך הפסוקים יצחק "מגלה" שיש באפשרותו לברך את עשו. לכאורה, עמדתו של יצחק אינה ברורה; מה סבר יצחק בהתחלה ומה סבר יצחק בסוף כאשר החליט לברך את עשו.

ספורנו אינו מתייחס לבעיה זו.

מלבי"ם מסביר שכל קנייני החומר בעולם הזה הינם רצויים רק כאשר הם משרתים את המטרה העליונה, כלומר השאיפה לרוחניות. בשעה שאין השפע החומרי משרת את עולם הרוח, שפע זה הוא קלוקל ומביא רעה לבעליו. לפי זה מסביר מלבי"ם את כוונתו של יצחק בברכת עשו. יצחק רצה שעשו ישרת את יעקב ויסייע לו מבחינה גשמית, ויעקב יהיה ממשיכו הרוחני של יצחק. לאחר שיעקב נטל את הברכות הגשמיות התבטל הצורך הראשוני שעשו יתמוך גשמית ביעקב. לפיכך מתנגד יצחק לברך את עשו, כיוון ששפע גשמי ללא תכלית רוחנית פסול מעיקרו.

ומה שינה את דעתו של יצחק לבסוף?

ממשיך מלבי"ם ומסביר, שעשו התחנן לפני יצחק שיברכו ברכה גשמית מצד היותו בנו, ולא לשם תמיכה גשמית ביעקב. יצחק ברוב רחמיו נעתר לעשו וברכו ברכה גשמית חרף התנגדותו ההתחלתית. זה לשון מלבי"ם:

"ברכני גם אני אבי - שאמצא עושר ומשרה בפני עצמי לטובת חיי העולם הזה, לא בשביל שאזכה עם יעקב לעולם הבא וכו'".

ובפסוק לאחר מכן:

"ויען יצחק אביו - זה אמר לו מצד שהוא אביו כרחם אב על בנים".

לענ"ד יש לדחות את הסבר מלבי"ם שכן חז"ל מלמדים אותנו שאישיותו של יצחק פועלת מתוך מידת הדין. לפיכך דחוק לומר שרגשותיו של יצחק גברו על שכלו.

לפיכך נראה להסביר את מהלך הדברים בצורה חדשה. בשעה שמגלה יצחק את התרמית הוא נתקף בחרדה גדולה. מדוע? סיבת החרדה נעוצה באמת הטרגית שהתגלתה לנגד עיניו של יצחק. יצחק מבין שהקב"ה רומז לו שבנו בכורו עשו אינו ראוי כלל לברכות גשמיות, אפילו בזכות השרות ששרת את יצחק טרם מכירת הבכורה; עד כדי כך מגיעה רשעותו של עשו שמונעת ממנו טוב גשמי.

לאחר שיצחק מבין זאת, הוא אינו מוכן לברך את עשו כלל, ומתחמק בטענות שונות: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך". האמנם אין באפשרותו של יצחק לברך את עשו לפחות בחלק מהברכות שברך את יעקב, לדוגמא: "אורריך ארור ומברכיך ברוך"? יצחק מסתתר מאחורי הטענה שיעקב לקח ברכתו של עשו. הסבר זה יש בו חידוש, שכן כל המפרשים כתבו שטענתו של יצחק יש בה ממש אולם לשיטתנו דבריו של יצחק הינם התחמקות גרידא.

עשו ברגע הראשון מקבל את טענתו של יצחק ומתלונן "והנה עתה לקח ברכתי" דהיינו עשו מבין שיעקב "לקח" ברכתו ולכן אין באפשרותו של יצחק לברכו. אולם אחר כך עשו מתפקח: "ויאמר: הלא אצלת לי ברכה?"- האם באמת לא נשארה שום ברכה שתוכל לברך גם אותי?

יצחק מתפתל וטוען שאין שום אפשרות לברך גם את עשו מאחר והברכה ניתנה כבר ליעקב. כראיה לדבריו הראשונים "ויקח ברכתך" מפרט יצחק את הברכות שברך בהם את יעקב:

"הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני?"

מדוע מפרט יצחק לעשו דווקא ברכות אלו ומסתיר ממנו את שאר הברכות?

לפי דברינו כוונת יצחק ברורה. לא לחינם מונה יצחק רק חלק מהברכות שברך את יעקב. ברכות אלו בלבד אינן יכולות להינתן לעשו מפני שכבר ניתנו ליעקב, לעומת שאר הברכות שיכולות להינתן לשניהם באותה מידה. הברכות נחלקות לשני חלקים.

החלק הראשון הוא הברכות שניתן לברך את עשו גם לאחר שבורך בהם יעקב:

א. "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ".

ב. "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים".

ג. "אורריך ארור ומברכיך ברוך".

יצחק מברך את יעקב מתוך נקודת הנחה שעומד לפניו עשו. בברכה הראשונה יצחק מברך את יעקב שארצו, הלא היא ארץ אדום, תתברך בגשמים ובאדמה פורייה לגידול. בכך שיעקב בורך בברכה זו אין משום פגיעה בברכתו של עשו, מפני שיעקב אינו עתיד לרשת את ארץ אדום. בברכה השנייה יצחק מברך את יעקב בעליונות על פני עמים אחרים, אולם אין הוא נוקב בשמם. לפיכך אין גם בברכה זו משום לקיחת ברכת עשו כיוון שגם עשו יוכל להתברך בברכה זהה. הברכה השלישית גם היא אינה ייחודית ליעקב בלבד.

החלק השני הוא הברכות שעשו אכן נושל מהן כתוצאה מכך שיעקב בורך בהם ולא עשו:

א. "רוב דגן ותירוש".

ב. "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך".

בברכה הראשונה משעבד יצחק את דגנה ותירושה של ארץ אדום ליעקב. ברכה זו התקיימה בתקופת המלכים - כפי שכותבים המפרשים. בברכה השניה נוקב יצחק באנשים המשועבדים ליעקב ובכך יש משום "העברת השעבוד" מעשו ליעקב.

על פי חלוקה זו נוכל להבין מדוע יצחק מגלה לעשו שיעקב התברך רק בחלק השני בלבד. כוונתו של יצחק לומר לעשו שאינו יכול לברכו, לאחר שכבר התברך יעקב, ומבחינה זו יצחק צודק. ברם, יצחק אינו חושף את החלק הראשון של הברכות, מחשש שעשו יבקש לברכו ברכות זהות, וזאת יכול יצחק לעשות.

להסבר זה קושי נוסף: לכאורה דברי יצחק "הן גביר שמתיו לך" אינם אמת, שהרי לפי דברנו יצחק לא שעבד ליעקב את עשו עצמו, אלא רק את שאר העמים, הלא הם בני ישמעאל, ובני רבקה שייוולדו לאחר מות יצחק.

ונראה שאין משמעות המילה "לך" - "עליך" אלא פירושה "שלך". לפי זה, יצחק אומר לעשו: הרי כבר שמתי את יעקב על מה ש"לך" כלומר על שלך, והעברתי לו את שעבוד אחיו. ראיה לשימוש המקרא במילת "לך" במשמעות "שלך" ניתן להוכיח מהפסוקים להלן:

1. בראשית ל"ג, ה': "מי אלה לך" ופירש רש"י: "מי אלה להיות שלך".

2. שמות י"ג,ז' : "ולא יראה לך שאור" ודרשו חז"ל במסכת פסחים דף ה,ב: "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".

3. במדבר כ"ב, כ' : "אם לקרא לך באו האנשים" ופירש רש"י: "אם הקריאה שלך וכו'"

היוצא מדברינו שיצחק מגלה לעשו בדיוק את אותן הברכות שבחלק ב':

"הווה גביר לאחיך" - "הן גביר שמתיו לך".

"וישתחוו לך בני אמך" - "ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים".

"ורב דגן ותירוש" - "ודגן ותירוש סמכתיו".

עשו ממשיך ללחוץ: "הברכה אחת היא לך אבי? ברכני גם אני אבי!". עשו חש את יצחק מתחמק ומבין שיצחק אינו רוצה לברכו. בשלב זה הדרמה מגיעה לשיאה: "וישא עשו קולו ויבך"; כעת עומד עשו אל מול המציאות, ומכיר בעובדה שהבן שהיה אהוב על אביו הפך לבן הדחוי. (הכרה זו תביא את עשו בעתיד להחלטה לשפר את דרכיו ולשאת אישה רצויה בעיני הוריו).

יצחק אינו יכול לשאת יותר את בכיו של עשו, ומנסה לרצות את עשו על ידי נתינת ברכה שאינה ברכה⁽¹⁴⁾. מהות הברכה שברך יצחק את עשו אינה תפילה לקב"ה אלא נבואה לעתיד. לפיכך יצחק אינו פותח באותם המילים שפתח בהם בברכת יעקב: "ויתן לך האלוקים", אלא פותח בלשון עתיד: "הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו'". אין כוונתו של יצחק לומר שישפיע הקב"ה שפע על עשו, אלא לגלות לו שעתיד הוא לזכות בנחלה טובה מדושנת בטל. עיון בהמשך הברכה מצביע על כך שאכן מדובר בנבואה ולא בברכה ממש. מבחינה זו יצחק הולך על חבל דק: מצד אחד הוא אינו נכנע לרגשותיו, ומצד שני הוא מנסה לרצות במעט את עשו. באופן זה מיושבת קושיה נוספת; מדוע לא אכל יצחק את צידו של עשו לפני שברך את עשו. והרי יצחק ציווה את עשו לצוד ציד עבורו ולהאכילו, כדי שיהיה זכאי לברכה, ויוכל יצחק להשפיע עליו את שפע הברכות. לשיטת פרשנים אחרת מטרת האכילה הייתה שתדבק נפשו של יצחק בעשו ובכך תחול הברכה. אם כן, לא ברור מדוע יצחק לא אכל מצידו של עשו כאשר החליט לברכו?! אם נסביר שיצחק היה שבע מאכילת מטעמיו של יעקב, עדיין תעמוד השאלה מדוע לא ביקש מעשו שיביא לו מטעמים בפעם אחרת כדי שיוכל לברכו אחר כך!! גם לבעיה זו אין המפרשים מתייחסים. לפי דברינו ההסבר פשוט: יצחק אינו זקוק לאכילה, כיוון שאין אלו ברכות במהותן, אלא נבואה לעתיד.

לפי הסבר זה מתבהרת תמיהה נוספת העולה מפסוק מ"א. שם כתוב: "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו" מדוע לא שנא עשו את יעקב על כך שלקח ברכתו, שהרי זו אמורה להיות עיקר תרעומתו של עשו, והגיוני לומר "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר נלקחה ממנו"!!

המפרשים התחבטו רבות בשאלה זו. אברבנאל הסביר שעשו שנא את יעקב עקב הברכה אשר ברכו אביו "על חרבך תחיה", כלומר ברכה זו נתנה לעשו את הביטחון שהוא יהיה עליון במאבקו עם יעקב. מלבי"ם מפרש שעשו שנא את יעקב על "הברכה" ששעבדו ליעקב באומרו לו "ואת אחיך תעבוד".

לפי דברינו התשובה ברורה. בניתוח הדברים, מבין עשו, שיעקב באמת לא לקח ממנו את הברכות כפי שאכן טען יצחק. טענה זאת הייתה "גרסת כיסוי" של יצחק, שכן כפי שכבר הוכחנו אין מניעה שיצחק יברך גם את עשו בברכות גשמיות. עשו שונא את יעקב מפני שגרם בעקיפין לכך שיצחק יבין שאין עשו ראוי לברכה גשמית. לפיכך אין עשו שונא את יעקב על כך שלקח ברכותיו, אלא על כך שבעטיו של יעקב מסר יצחק לעשו נבואה לעתיד ולא ברכה ממש, וזה פירוש הפסוק: "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו".

לסיום ברצוני להצביע על חידושו העיקרי של מאמר זה. הן קניין הבכורה והן ברכות יצחק אינן במישור הרוחני. אם לא נסבור כך, נאלץ להתמודד עם בעיות קשות, שפתרונן דחוק. נקודת המוצא היא שקניין הבכורה וברכות יצחק הינם במישור הגשמי, ומתוך השקפה זו יש לנסות ולהשלים את הפערים שאינם כתובים במפורש.

להלן טבלה המסכמת את הגישות המרכזיות בנושא זה:

	משמעות הבכורה	משמעות הברכות
אברבנאל, חזקוני	זכויות רוחניות	המשכת דרכו הרוחנית של יצחק
רמב"ן, רשב"ם	זכויות גשמיות	המשכת דרכו הרוחנית של יצחק
ספורנו, מלבי"ם	זכויות רוחניות	ברכות גשמיות
שיטתנו	חובות גשמיות	ברכות גשמיות

העולה מטבלה זו, שלדעת כל המפרשים, זכה יעקב להמשיך את דרכו של יצחק כתוצאה מהתערבותו האקטיבית; אלא שנחלקו המפרשים במידת ההתערבות: אברבנאל נוקט בגישה קיצונית שגם המכירה וגם הברכות היו לעניין זכויות רוחניות. להלן דבריו:

"והועילה לו הבכורה הזאת כי בעבורה זכה לברכת אביו כמו שהתבאר אחר זה ובעבורה היה שיעקב וזרעו זכו בירושת הארץ ובדבקות ההשגחה האלוקית".

לשיטת שאר המפרשים, הייתה התערבותו של יעקב (במישור הרוחני) או בקניית הבכורה או בלקיחת הברכות.

לשיטתנו נטען, שיעקב לא התערב במישור הרוחני כלל. לפיכך, יעקב הוא ממשיכו של יצחק מתוקף בחירה אלוקית ולא כתוצאה מהתערבות אנושית.

הערות:

1. להלן דבריו המאלפים של "הכתב והקבלה" בעניין זה: "לדעת המפרשים שמכירה זו היא מיקח וממכר ממש בנתינת כסף... לפי זה אתה מאשים את יעקב בדבר שהוא גנות גדולה גם לאיש ההמוני, שבבוא אחיו ויעף מן השדה ומבקש להשיב נפשו במאכל, לא ייתן לו מיד רק יתמהמה עמו עד שרעבון נפשו תאנסהו למכור דבר שלא מרצונו...וכי זו היא דרכה של תורתנו לדבר גנות הצדיקים ולהודיע לדורות שעשו מעשים אשר לא כן??"

2. עיין ברשב"ם פרק כ"ה פסוק ל"א ובפרק כ"ז פסוק ב. העולה מפירושו שאין שום קשר נסיבתי בין מכירת הבכורה ללקיחת הברכות. מכירת הבכורה הייתה העברת זכויות ממוניות ליעקב, ולא מעמד רוחני. מאידך, הברכות שנטל יעקב הינן ברכות רוחניות דהיינו ברכת אברהם וירושת ארץ ישראל. לפירוש זה יש לדון מהי ההצדקה המוסרית של יעקב ורבקה ליטול ברכות אלו- עיין ברמב"ן כ"ז,ד שדן בשאלה זו.

3. עיין רש"י פרק כ"ה פסוקים ל"א, ל"ב, ל"ד. המקור לתפיסתו של רש"י הוא גישת חז"ל המובאת בבראשית רבה ס"ג, י"ג. עיין ספורנו כ"ה, ל"א. חזקוני כ"ה, ל"א. אברבנאל לפרשת תולדות דף רצ"ט.

4. עיין במקורות המובאים בהערה 2. וכן בראב"ע כ"ה, ל"א.

5. בסופו של דבר כותב אברבנאל בדף ש' שהייתה הבכורה לעניין ברכת אברהם. אם כן, מדוע התאווה יעקב לקנות את הבכורה והרי הקב"ה יעביר את ברכת אברהם למי שיהיה ראוי לכך? על כך עונה אברבנאל שיעקב חשש שהקב"ה יעביר את הברכה גם מיעקב, שאינו בכור, וגם מעשו, שאינו ראוי, ויתן הברכות האלוקיות לבני ישמעאל. לפיכך התכוון יעקב בקניית הבכורה להשלים את עצמו שיהיה גם בכור וגם ראוי לברכות. יש להתפלא על אברבנאל כיצד כתב סברה זו והלא הבטיח הקב"ה לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע"!!

6. דברים אלו סותרים למה שכתב מלבי"ם עצמו בפרק כ"ה, כ"ט שסיבת השתדלותו של יעקב לקנות את זכות הבכורה הייתה הרצון לרשת את הברכות האלוקיות, עיין שם.

7. לא מצאתי התייחסות בפרשנים לצורת הפועל בעבר-עובדה זו תמוהה.

8. צורת הפועל "נתן" משמשת לתיאור פעולה מתמשכת שאירעה בעבר. דוגמא לכך עיין בספר שמות ל"ג, י"א ברש"י ד"ה "ושב אל המחנה". "הכתב והקבלה" טוען שיעקב לא התנה את נתינת הנזיד במכירת הבכורה אלא נתן לעשו את הנזיד מיד כשביקש. בדרך זו נפתרת השאלה המוסרית הקשה כיצד יעקב מפעיל אמצעי סחיטה על עשו. לפי זה מוסברת צורת הפועל "ויעקב נתן לעשו" בלשון עבר מוקדם; נתינת הנזיד הייתה קודם מכירת הבכורה המתוארת לפני כן (דוגמא לכך: "והאדם ידע את חווה אשתו"-בראשית ד,א עיין רש"י שם). להסבר זה יקשה מדוע נעקרו מילים אלו ממקומם. אמנם "הכתב והקבלה" מסביר זאת, אולם נראה שדבריו דחוקים במקצת, עיין שם.

9. עיין רמב"ן כ"ז, ד. רשב"ם כ"ז, ב. אברבנאל דף ש"ז. חזקוני כ"ז, ב.

10. הוכחה זו תקפה רק לדעת המפרשים הסוברים שמטרת האכילה הייתה לזכות את עשו במצות כיבוד אב כדי שיהיה ראוי לברכות. לדעת המפרשים שהסבירו שמטרת אכילת המטעמים הייתה כדי שתדבק נפש יצחק בעשו אין בכך משום הוכחה.

11. רוב הפרשנים לא התייחסו לבעיה זו.

12. כך מפרש ראב"ע כ"ז, כ"ט.

13. כך מפרש חזקוני כ"ז, כ"ט.

14. התרככותו של יצחק משתקפת מן הקטע כולו: פסוק ל"ה: "ויאמר: בא אחיך במרמה ויקח ברכתך"; בפסוק זה לא מוזכר כלל שמו של יצחק ותוארו. האמירה הסתמית מלמדת אותנו על הריחוק הגדול שביניהם. פסוק ל"ז: "ויען יצחק וכו'" שמו של יצחק מוזכר אולם ללא ציון תוארו. פסוק ל"ט: "ויען יצחק אביו ויאמר אליו וכו'" בפסוק זה מוזכר שם יצחק ותוארו. תוספת זו מלמדת אותנו על רחמיו של יצחק כלפי עשו.