אחרי מיטתו של הרה"ג שלמה מן ההר / הלל כהן-בר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אחרי מיטתו של הרה"ג שלמה מן ההר

הרהורים וזיכרונות הלל כהן-בר

מחבר: הלל כהן-בר

שנה בשנה, 2002

מילות מפתח: הרב מן ההר, שלמה מן ההר

אחרי מיטתו של הרה"ג שלמה מן ההר

ארבעה ימים לפני ראש השנה תשס"א הלך לעולמו רב וגדול בישראל, הרב שלמה מן-ההר. הרב שליווה את שנות ילדותי ונערותי. הרב של שכונת בית וגן. לבטח עברו 15 שנה מאז שמעתי לאחרונה שיעור מפיו. ידידה שלי, קרובת משפחה רחוקה שלו, מתקשרת ומספרת לי. אחר כך מתקשר גם אבי. ההלוויה באחת וחצי בצהרים.

 

זיכרונות

מה היה הרב מן-ההר בשבילי, אז, כילד בן 10, 12, 14, שהייתי בא לשמוע את שיעוריו "בין מנחה למעריב"? שיעורים של 20 דקות, לפעמים חצי שעה, בהם למדנו כסדר שוב ושוב את ששת סדרי משנה. הרב קורא ומבאר, ומדי פעם אחד המשתתפים שואל או מעיר דבר מה. משנה אחר משנה, מסכת אחרי מסכת, סדר אחרי סדר. עניינים הרחוקים מדעתו של ילד קטן כרחוק משחק כדורסל מביצה שנולדה ביום טוב. ואני הייתי עוזב משחק באמצע ומגיע, חוזר מטיול ומגיע, מזיע, במכנסיים קצרים, ומתיישב בקצה השולחן לשמוע שיעור. מתעלם מהעיניים המשועשעות שתלו בי המבוגרים עד שהסכינו לנוכחותי. מסכת יבמות: 'ארבע אחים שנשאו שתי אחיות'. מסכת מנחות: 'תקוע אלפא לשמן, אבא שאול אומר, שניה לה רגב בעבר הירדן'. מסכת בכורות: 'הכל נאמנין על מומי מעשר' (המשנה הקצרה ביותר!). וכן הלאה וכן הלאה. קיץ וחורף וקיץ וחורף וקיץ...

 

"לפני שלושה ארבע דורות, שהייתה התורה חביבה על ישראל, וכל תפארתו של אדם היא התורה, זכתה עירנו להימנות עם הערים המצוינות שבמדינה על ידי תלמידי חכמים שבה, שמשכו עליה חוט של חסד על ידי תורה שלמדו. אין צריך לומר זקני בית מדרשנו הישן, שהתורה מצאה בו אכסניא נאה, אלא אף שאר בתי מדרשות שנבנו זה אחר זה הגדילו תושיה".

 

כך מספר עגנון על עירו, וכך היה גם בשכונתנו. ואין צריך לומר הזקנים שבה, אלא אף אנו הילדים לא הייתה תפארתנו אלא בתורה. רצים היינו משיעור אל שיעור. מבית הכנסת של יוצאי ארם-צובא לבית כנסת 'המגדל', לביתו של צבי טל, וחוזר חלילה. ולא בשביל סוכריות הטופי שהיינו מקבלים היינו רצים, אלא בשביל תורה.

היו מקומות שבחבורה היינו הולכים אליהם. לבית הכנסת הישן של חסידי סוכטשוב הלכתי בעקבות אבי. בית כנסת קטן, לא תואר ולא הדר לו. קומה שנייה של מבנה ישן, טיח מתקלף משנות הארבעים. לפני קום המדינה טמון היה במרתפו מחסן הנשק של ההגנה במערב ירושלים. הל"ה הצטיינו בנשקם ממחסן נשק זה, לפני צאתם לדרכם הגורלית. מרפסת צרה וחדר תפילה. במרכז - בימת ספר התורה. בקדמת החדר ארון הקודש, ושישה-שבעה שולחנות מאורכים סמוך לקירות ומאחרי הבמה. והמתפללים - אנשים עובדים, ענווי ארץ. קמים למניין של שש וחצי בבוקר, או שבע וחצי, הולכים לעבודת יומם, וחוזרים בערב לבית הכנסת. זה בית הכנסת אותו איווה הרב מן-ההר למשכן לו. רב השכונה, שלמעלה מתריסר בתי כנסת בה, גדול בתורה, בהלכה ובאגדה - בצנוע שבבתי הכנסת היה מתפלל, ובזכותו היה מזהיר באור יקרות. והיה נזהר בטרחת הציבור. אל מול ארון הקודש היה מתפלל את תפילת העמידה, אך הנהיג שלא ימתינו לו לפתוח בחזרת הש"ץ.

 

ובסיום התפילה, בשעת הדמדומים של בין הערביים - השיעור. קומץ אנשים היו מתיישבים לאורך השולחן. אולי מניין משתתפים קבועים, ועוד בודדים שמדי פעם מצטרפים. כולם מתאמצים להחזיק מעמד ולהקשיב, אבל אט אט היו עיניים נעצמות, ונפקחות שוב במאמץ רב. והרב - עיניו מאירות, קולו רך ונעים, קורא ומסביר. משנה עם פירוש ברטנורא. ועוד אחת, ועוד אחת. ("ועוד אחת", מתחנן הילד בלבו כשרואה שהוא מתכוון לסגור את הספר). וכל כמה שבועות גומרים מסכת, וכל כמה חודשים גומרים סדר, וכל כמה שנים גומרים את ששת הסדרים כולם - ומתחילים מחדש. "הדרן עלך ששה סדרי משנה והדרך עלן, דעתן עלך ששה סדרי משנה ודעתך עלן, לא נתנשי מנך ששה סדרי משנה ולא תתנשי מנן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי". נחזור אליכם ששה סדרי משנה ותחזרו אלינו, דעתנו עליכם ששה סדרי משנה ודעתכם עלינו, לא נשכח אתכם ששה סדרי משנה ולא תישכחו מאתנו, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

 

18 דקות אחרי השקיעה אפשר להתפלל ערבית על פי מנהג אשכנז, ואז, בדרך כלל, היה השיעור מסתיים. אבל לעיתים היה הרב נסחף. בעיקר בזמן לימוד המסכתות הנוגעות בבית המקדש ועבודת הקודש. מסכת מידות ומסכת תמיד. לנגד עיניו של הרב עמד בית המקדש בבניינו. עזרת נשים הרבועה וארבע הלשכות שבצידיה, ועזרת ישראל המלבנית, וקודש הקודשים על ארון הברית שבו (במקדש ראשון!), וחמש עשרה המעלות עליהן היו הלוויים עומדים בשיר. והמזבח. המזבח שהיה ל"ב אמה על ל"ב אמה, והכבש עליו היו רצים הכוהנים בבוקר בבוקר ומתחרים מי יגיע ראשון לעשות בעבודת הקודש, אחרי שאמר להם הצופה: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" (ולא נזכרה חברון כל שחר ושחר אלא כדי להזכיר זכות ישני חברון!). עד שבלהט התחרות שלף פעם אחד הכוהנים סכין ודקר את רעהו, ומאז נקבעו המקריבים התורנים על סמך הגרלה.

כוהנים, כוהנים. פינה גדולה וחמה הייתה בלבו של הרב לכוהנים. ואני, שכהן אני, זכיתי מפעם לפעם בחיוכו. אחרי הבר-מצווה התחלתי לעלות לדוכן לברך ברכת כוהנים. אלא שבקיץ הייתי לובש מכנסים קצרים והולך בסנדלים ללא גרביים, והיו שראו בעין רעה שכהן יעלה כך לדוכן. וניגשו לרב, ואף אני ניגשתי. והרב אמר: גם בבית המקדש היו הכוהנים עובדים יחפים, ובמכנסים עד לברכיהם, והתיר לי. שכן איש הלכה היה הרב.

 

איש הלכה במלוא מובן המילה, אבל כשהיה מדבר באגדה שרפים ואראלים היו עומדים ממעופם מעל לחלל בית הכנסת ומקשיבים, וכן כשהיה מספר מילה או שניים מזיכרונותיו: על שנותיו בעיר העתיקה לפני תש"ח, ועל השבי הירדני אליו יצא ממנה עם היוצאים (מספרים שבמסגרת ההסכם עם מפקד ירושלים הירדני עבדאללה תל, נקבע שרבנים לא ילכו בשבי. אולם כששאל אותו הקצין הירדני אם רב הוא, אמר בפשטות 'לא'). וזיכרונותיו אף הם הלכה: האם מותר לקחת תפילין לשבי אם נכנסה כבר השבת? וגם לאומיות יהודית הייתה בהם: על שפרץ בבכי שמחה כאשר חזר מן השבי, וראה לראשונה חייל צה"ל במדים.

 

אולי כך הגיע לעסוק ב"דיני צבא ומלחמה", כשם ספרו אותו כתב עם יהודה איזנברג ויששכר גואלמן. ספר שהפך לספר חובה לחיילים שומרי מצוות, שנים ארוכות לפני שהוקמו המכינות התורניות. ושם אסר "להשלים ציוד", וכתב איך ניתן להסתדר בשטח בשבת ועוד ועוד. ועוד כתב על חוסר האפשרות להתווכח עם חילונים, בשל הפער הגדול בנקודת המוצא בין הצדדים.

 

אבל עיקר עניינו היה בהלכה. הוא פסק שאין לצרף למניין מי שאינו שומר שבת, כפי שנהוג בצבא. עדיפה תפילה ללא מניין, גרס, על פני תפילה במניין הכולל אנשים שאינם מאמינים. אחר כך שמעתי אותו מהרהר בקול, ומציג את העמדה ההפוכה: שמא כך ניתן לקרב אנשים לדת, ואולי המצטרפים מהרהרים תשובה בזמן התפילה, ואם כך בוודאי מותר ורצוי לצרפם, אך אינני יודע אם שינה את דעתו או הציג את דעתם של מתנגדיו. שהרי באשר לו: הלכה זו הלכה, ואין לו עניין בכיפוף ההלכה לשם מה שמכנים אחדות ישראל. מאליו יובן שגם את הזרמים המחדשים, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים, לא ראה בעין יפה, אם לנקוט לשון עדינה.

 

איני יודע בוודאות מה הייתה עמדתו באשר לגיוס בנות לצה"ל, אותו פולמוס שחצה את הציבור הדתי לפני שנים. למיטב זכרוני התנגד, ואף ב'שירות לאומי' ראה צדדים לכאן ולכאן (זכורני שסיפר פעם לאחר אחד מאשפוזיו בבית חולים, עד כמה קשה היה לו שאחות תטפל בו, ולא אח ממין זכר). אולם כאשר נערכה בבית וגן מסיבת גיוס למחזור מתגייסים חדש (מטעם בני-עקיבא, כמדומני), וגם בנות גרעין נח"ל ביניהם, הגיע הרב לברכם, ונתן להם את ספרו. התושבים "החרדים" בשכונה זעקו זעקת שבר, והחלו להתנכל לרב. מכוניות חברא-קדישא ואמבולנסים נשלחו לביתו ועוד תעלולים על מנת לפגוע בו, והדבר פגע בו עמוקות. זה היה אולי בשנת 1975.

 

עשור מאוחר יותר התגלע בשכונה מאבק חדש בין "החרדים" לבין "הציונים" שאני הייתי קשור אליו. זה היה בשנת 1987 אם זכרוני אינו מטעני, ולפרנסתי התחלתי למכור עיתונים. ביום שישי הראשון בו עמדתי עם העיתונים התקהלו במקום עשרות "חרדים" למנוע את המכירה. מולם נעמדו עשרות חבר'ה מבני עקיבא ודומיהם, שבאו להבטיח את המשכיותה. תוך דקות המקום הפך לשדה קרב: אגרופים, סטירות, מריטות זקנים. שבוע לאחר מכן חזרה התמונה על עצמה. לאחר יומיים בא הרב לביתי. היו בשכונה שידעו שאת אשר יאמר אלי אעשה. הוא ביקש ממני להפסיק את המכירה. הוא לא גרס, אני סבור, שההלכה מחייבת אותי לכך. אולי רצה לפייס את "החרדים" שבשכונה, או להביא להפסקת ההתכתשויות. מנגד פנו אלי בני החבורה שסייעו לי בימי המאבק, וראו בו סיכוי אחרון למנוע השתלטות חרדית על השכונה. הם הפצירו בי להמשיך.

 

לא יכולתי לסרב לבקשת הרב, והודעתי שאני מפסיק למכור עיתונים. אז כבר לא גרתי בבית וגן אלא בנחלאות, ולא היה לי עניין מיוחד בשכונה ומריבותיה. אבל הרגשתי אכזבה מסוימת מהעמדה שנקט הרב.

 

לשיעוריו כבר לא באתי יותר. התרחקתי מהשכונה, ובתי כנסת הפסקתי לפקוד. אבל לא פעם כשהייתי קורא בתנ"ך הייתי נזכר בדבריו. וכי ניתן לקרוא בתנ"ך בלי להיזכר ברב? וכי ניתן להזכיר את הרב מן-ההר בלי להיזכר בשיעורי התנ"ך שלו? בתיאורים החיים של דוד ושאול, דואג ואחיתופל, יואב ואבנר? ושמואל, שמואל הנביא? ובנבואות הנחמה של ישעיהו?

 

את חזון הנביאים - ואת התגשמותו - ראה בשיבת ציון שבימינו. זה גם היה הטיעון העיקרי שלו בזכות האמונה. פעם הרהר בקול: לו הייתי סיני, האם הייתי מאמין באלוהי הסינים? האם ניתן לטעון נגד הסינים מדוע אינם מאמינים באלוהי ישראל? ותשובתו הייתה: ניתן לטעון כנגדם, שהרי כל אומות העולם רואות עין בעין בשוב ה' ציון. מכאן שמשה אמת ותורתו אמת ודברי הנביאים מפי הגבורה נאמרו. כך גם שח לי כשבאתי אליו עם הרהורי אמונה. משפט אחד ולא יסף.

 

מלכויות

גדול באמונה, גדול בתורה. אבל לוייתו צנועה הייתה, אך מאות בודדות ליווהו. אני משוכנע הייתי שרחובות השכונה ימלאו אדם מאין מקום להכיל. שישיבות ישבתו מלימודם ותלמידים של בית רבן יבואו ללוות את הרב למנוחתו האחרונה. וכי מרובים אנשי מעלה בדורנו? וכי פחותה מצוות לויית המת בעיני אנשי עירנו? זכרתי את שיעורו על קבורתה של איזבל, שנהרגה במצוות זמרי, עליה נאמר:

 

וילכו לקברה, ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים. וישובו ויגידו לו ויאמר: דבר ה' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר: בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל". (מלכים ב', פרק ט' פס' לד-לו).

 

מדוע זכו דווקא רגליה להינצל משיני הכלבים ולהיקבר? אומרת הגמרא במסכת סנהדרין, שכאשר הייתה רואה הלוויה של אדם מישראל, הייתה יוצאת מביתה ונעמדת על רגליה לכבודו, ולפיכך לא נאכלו. כך לימדנו רבנו. אבל המצווה (היחידה כמעט) שהחזיקה בה איזבל, נשמטה מראשי ותלמידי הישיבות בירושלים, למעט בודדים. להלוויה לא באו, ואת המחלוקות המשיכו עד ליומו האחרון ועד בכלל.

 

אומר אני, מפני מה לא זכו תלמידי החכמים שבעירנו שיתקיים בהם מקרא שכתוב, 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול'? מפני מה המחלוקת ביניהם, והמה כושלים ומכשילים. אלא שדקדק הכתוב ואמר 'שלום רב לאוהבי תורתך. 'תורתך' נאמר כאן ולא תורתם. מי שזוכרים שתורת אל חי היא, ולא תורתם הפרטית - אזי שלום להם ואזי 'אין למו מכשול'. אבל מי שרואה עצמו כאילו התורה רק לו ניתנה - אין הוא בכלל 'אוהבי תורתך', וממילא לא שלום בידו אלא מחלוקת, נכשל ומכשיל את הרבים. וכך, אף את הרב שברח מהמחלוקת, רדפה המחלוקת עד לקברו. שכן ציוני היה, בדרכו, ופוסק חריף ובקי.

 

שלהי חודש אלול תש"ס. שמש הצהרים מעל ראשי המלווים. מסע הלוויה עובר ברחובות בית-וגן. בשכונה אחרת מזו שעזבתי פסענו. בית וגן הפכה לשכונה "חרדית" לכל דבר ועניין, ומתושבי השכונה הוותיקים נותר אך קומץ. יחד חלפו ליד בית הכנסת של חסידי סוכטשוב ואמרו קדיש ראשון. עלו לבית כנסת המגדל ואמרו קדיש והספידו את המת. ותיקי השיעור ההוא (שיעורים רבים אחרים נתן) בודדים היו אז, והיום על יד אחת ניתן למנות את שנותרו בחיים, והם פוסעים מסוגרים ודמומים. פנה מסע ההלוויה ויצא מבית וגן לעבר הר הזיתים. פנה הודה של שכונת בית וגן, פנה זיווה, פנה הדרה.

 

רבי המובהק, שמעט תורה שבידי ממנו היא - ומהורי שאף הם משומעי תורתו היו - רבי המובהק הלך לעולמו ואני הולך אחר ארונו. לא יוסיף עוד הרב ללמוד וללמד תורה בעולם החומר. ואף אני בן 12 לא אהיה עוד ואת קולו לא אשמע. מה לי ומה לאותו הילד בן ה12- אלא התורה. אצל מורים הרבה למדתי מאז, מהם שלמדוני חכמה ומהם שלמדוני תורה. וכל מי שלימדני פסוק אחד או אפילו אות אחת, רבי אלופי ומיודעי הוא. אבל אין בהם אחד דומה למי שאחז בידי בעת שהכנסתי את קצות אצבעות רגלי לים התלמוד העמוק והרחב, לבאר מים חיים היא התורה, ועודני ילד.

 

 

זכות גדולה היא למי שזכה ללמוד מפיו. מי אני ומה חיי, לולי שתיתי בצמא דברי אלוהים חיים ממעיין פיהו. וכי מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו ומה גבורתנו? הווי אומר, שאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. יש שמשכימים לבתי כנסיות ומדברים דברים בטלים. יש מי שמעריבים בבתי מדרשות ועוסקים במחלוקת. אשרי מי שזכה להיכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בוקר וערב, ללמוד תורה מפי קדוש ישראל. אשרי מי שזכה ללמד מאות ואלפים מישראל את דבר הקודש והמקדש. מי ייתן ויזכו ילדינו למורים נאמנים, לרועים נאמנים.