חושך שבטו שונא בנו?

הערות:

1. ע"פ 4596/98 - פלונית נ' מדינת ישראל [4.2.99, 25.1.00], במסגרת ערעור על פסק דינה של השופטת ס' רוטלוי, ת.פ. 511/95, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. עיקרו של פסק הדין נכתב על ידי השופטת ד' בייניש, אליה הצטרף בהסכמה הנשיא א' ברק, ואף השופט י' אנגלרד שחלק, לא עשה זאת אלא ביחס לשולי פסק הדין - הגדרת 'התעללות' - לא לעיקרו הנוגע לענייננו.
בערכאה הראשונה נקבע כי "על בית המשפט הקובע נורמות שיפוטיות וערכיות, להוקיע אלימות של הורים כלפי ילדיהם, הגם שהן עטופות במחלצות של 'פילוסופיית חינוך' ולשרש תופעות אלו אחת ולתמיד". הכרעת הבג"ץ הסכימה עם קביעה זו ואף הוסיפה כי "ענישה גופנית כלפי ילדים... כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח... גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו... אשר על כן נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים... כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום" [שם, פיסקה 29]. ושמא "יטען הטוען כי בקביעתנו זו, גוזרים אנו על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה, שהרי בקרבנו מצויים הורים לא מעטים העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם (כגון - מכה קלה בישבן או על כף היד) כדי לחנכם ולתת בהם משמעת, האם נאמר כי הורים אלה עבריינים הם? התשובה הראויה היא כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים... אמת המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת" [שם, פיסקה 30].
כאמור, זו הייתה דעת בג"ץ והכרעתו, ברם לצד זה חשובה לציון הסקירה הממצה שנערכה שם [פיסקה 21] על יחסן של מדינות שונות, נאורות לא פחות, לאותה סוגיה, ומתברר כי הן חלוקות ונבדלות בהנהגותיהן ובחוקיהם, והן מבטאות מגוון גישות הנובעות משוני בתפיסות ערכיות, חברתיות, חינוכיות ומוסריות. אין דין החוק והמשפט האנגלי, המקנה להורה - להבדיל ממורה! - הגנה מפני אחריות פלילית כל עוד העניש את ילדו עונש גופני 'סביר' ולא מופרז, וכמותו גם המשפט האמריקאי - בשינויים מסוימים בין מדינה למדינה - ואף הפסיקה הקנדית, כדין החקיקה בפינלנד, דנמרק, נורבגיה ואוסטריה אשר אסרו או הגבילו מאוד את סמכות ההורים להענשת ילדיהם בענישה גופנית. מכאן שגם בין המדינות הנאורות, וגם בעידן הנוכחי, יש שאינן שוללות על הסף ענישה גופנית 'סבירה', ודבר זה לא הפקיעם מן החברה התרבותית המודרנית; וראה להלן הערה 2. זאת ועוד, אף בין שופטי מדינת ישראל יש המערערים על פסיקה - תקדימית ומחייבת - זו והשופט אמנון סטרשנוב אף הביע מפורשות את בקורתו, בספרו: ילדים ונוער בראי המשפט.
2. במקרה זה, כמו במקרים נוספים, נכנסת החברה לא פעם לפרשנות שטחית, ולפיה העולם נחלק לשני עברי מתרס: 'הנאורים' הליברלים שוללים הכאה, ו'החשוכים' הדתיים מצדדים בהכאה. שלא במפתיע, אף הורה שר החינוך לשלוח את פסק הדין לכל בתי הספר בארץ, ואף הורה שכל המורים ילמדו את פסק הדין וינהגו על פיו. וראה לעיל סוף הערה 1, על הנוהג במגוון מדינות 'נאורות' לא פחות; ובעיקר ראה להלן הערה 56, על המקבילה של המהפך ההלכתי עם המהפך הפסיקתי, וממילא דחייתו של הסטריאוטיפ התיוגי, שאינו מבוסס, אינו מעוגן ובודאי אינו מהוגן.
3. שלא במפתיע גם כאן הוצע 'עוקף בג"ץ', ואחד מחברי הכנסת הדתיים - א' רביץ - הניח על שולחנה של הכנסת הצעת חוק המתירה להורה להכות את ילדיו לצורכי חינוך. לפי אותה הצעה, "אם במסגרת חינוכו נדרש להעניש את הילד ענישה הגובלת במכה שאינה מזיקה ולכן אינה בגדר 'אלימות', הרי שהדבר לא ייחשב לפגיעה בחסר ישע, ויוכלו הורים להשתמש באמצעי זה מתוך מחשבה חינוכית ובמידה".
4. המקבילה כנראה מלמדת שגם הביטוי 'מוסר' שבסופו של הפסוק - "ואהבו שחרו מוסר", צריך להתפרש בדרך דומה. ולא רק המקבילה, גם ההשוואה מלמדת על כך, כדברי שלמה עצמו, שם כב, טו: "אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו"; ושם כג, יג: "אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות" - 'מוסר' הבא עם 'שבט'.
5. על מנת לחדד את הדברים, ולצד ביטויים שכאלה שנרשמו עלי-דפוס [וראה להלן - מהרב דסלר], אוסיף ואצטט דוא"ל שנשלח אלי בהקשר זה, ב-כח אדר א' תשס [5 במרץ 00']:

הדברים, כך נדמה, מדברים בחומרתם בעד עצמם.
6. דוגמא לדבר, מאמר שמחברו מצא לנכון לפרסמו גם בעיתונות - הצופה י"ב באדר א' תש"ס (18.2.00) עמ' 5, ושוב בביטאונם המקצועי של מורים - קשר עין גיליון 99 [אייר-סיון תש"ס], עמ' 10, ובו הוא מעייל פילא בקופא דמחטא ועושה 'שמיניות באוויר' על מנת להפקיע מקרא ממה שאמר. הוא מדייק מרש"י אשר "אינו מתייחס לביטוי 'שוט' או לנושא ההכאה הפיזית", או מהמצודות הכותב שמדובר באדם "המונע מבנו שוט מוסר", כמו גם מהמלבי"ם המדבר על "מי שהוא חושך שבטו מגעגועיו על בנו", מכל אלה הוא מסיק כי "יתכן ש'שוט' אין הכוונה למקל פיזי אלא לדבר רוחני, וורבלי, אפשר שהכוונה מניעת הנאה מהילד, או שלילת זכות כלשהיא, אשר תמחיש לו היטב שהדבר בא כעונש על מעשה". עד כמה שהדבר מדהים, נטען שם כי בפרשנות זו מתקיים 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' [!], ורק "משני פרשנים בלבד, הגר"א ורלב"ג, ניתן אולי להסיק ששוט הכוונה למקל". [וראה גם שיטפא דלישנא של המשך חכמה (דברים ח, ה): "...כי שבט לחינוך הנער מועיל כמו חרישה להאדמה, ולזה חושך שבטו שונא בנו"]. נעלמה ממנו כנראה העובדה שכל יתר הפרשנים כלל לא נצרכו לכך, שכן הדברים היו כה פשוטים וברורים בעיניהם עד שראו כמיותר להזכירם [וראה גם בליקוט שבספר הנהגות החינוך, ירושלים תשמ"א, פרק כב].
דומה שגישה דומה הייתה גם מנת חלקו של הרב י' לוי, אשר יצא - בתחומין יז (תשנ"ז), עמ' 157 ואילך - במתקפת-מגננה נגד מאמר הרב שרמן - שם טז (תשנ"ו) עמ' 160 ואילך - ועל אף שעיקרי דבריו של ר"י לוי שם נכוחים, עם זאת התייחסותו לפסוק עצמו מתמיהה. בגישתו האפולוגטית הוא טוען "ראשית, יש לזכור שספר משלי הנו ספר משלים, אשר בשונה מספר הלכתי, בא ללמד הנהגות ומוסר ולא הלכות. שנית, משמעות המילה 'שבט' אינה דווקא מקל, יכולה היא להיות גם ביטוי להטלת מרות. לדוגמא: 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו' (בראשית מט, י). מכאן שפירוש המלצתו של ספר משלי הוא: החושך את הטלת מרותו על בנו - גם אם אין מדובר בדרך של הלקאה - עלול להיחשד כמי ששונא את בנו... מהדירוג שניתן לשני סוגי המחנכים משמע שההמלצה היא דווקא לזה שנמנע מהכאה". דברים אלה, לא רק שהם מיותרים, הם גם מתמיהים: וכי מה בכך שמדובר בספר משלי, הרי לא רק ממנו הדברים נלמדים אלא בראש וראשונה מיישומם של הפוסקים את המסר העולה ממנו! ומה עניינו של עיוות הכתובים, והסטת ה'שבט' מהמקל ל'מרות' - וכי באלגוריה עסקינן?!
7. וראה גם שם כב, טו.
8. דוגמא נוספת לאיזון דומה, משתמע מסוגיית גטין לו, א שם סופר על "ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים, דהוה פשע בינוקי, ואהדריה רבינא, דלא אישתכח דדייק כוותיה". גם שם נוצר פער בין שתי מטרות: הוראה תורנית איכותית מזה, ואישיותו הבעייתית של המלמד ופשיעתו בתינוקות מזה, וגם שם הועדפה לבסוף הוראה איכותית אפילו על חשבון פשיעה.
9. ההכאה כתופעה רווחת, מקובלת ואף שגרתית, מוצאת ביטוי ריאלי באיורי כתבי יד קדומים, משלהי תקופת ה'ראשונים' - ראה בספרו של ש' גליק: החינוך בראי החוק וההלכה, חלק שני, ירושלים תש"ס, עמ' 511; וראה שם בהפניות שבהערות שם, חילוקי דעות מחקריים בשאלה אם האיורים מבטאים אמצעי הרתעה בלבד או אמצעי ענישה ממשי.
10. רש"י: "רב שמואל בר שילת - מלמד תינוקות היה".
11. רש"י: "ואספי ליה - האכילהו והשקהו תורה בעל כורחו כשור שנותנין עליו עול על צווארו", וכן בפירושו לכתובות נ, א; וראה בפירוש המיוחס לרבנו גרשום וכן תוס' רי"ד לסוגיית בבא בתרא שם, שיטמ"ק לכתובות שם - מרש"י ומתלמידי רבנו יונה, וכן תשב"ץ - ב, סה; אך השווה למהרש"א שם: "... היינו בנחת... ולא יכנו וירדנו בכוח ללמוד"; ועיין ב'קונטרס ההכאה', אשר בסוף שו"ת אבן חן, לרב אברהם הלוי, ירושלים תשנ"א, אות כג, עמ' רסו-רסח.
12. ראה בן יהוידע, כאן: "ערקתא דמסאנא - פירוש חתיכת עור רחבה שמשמיעה קול גדול כשיכה בה ואינה מזקת לגוף ולא כאיב ליה כל כך... ומאן דלא קרי להוי זה הילד המוכה בערקתא דמסאנא צוותא לחבריה, כי השומע קול גדול בהכאה זו, חושב שרבו מכה הכאות גדולות, ומפחד ממנו, ונותן לב ללמוד"; ותמה עליו ב'קונטרס ההכאה' הנ"ל, אות כד, עמ' רסח-רסט, הן על 'רחבות' הרצועה והן על ההכאה למאן דלא קרי.
13. למעשה גם זה אינו קבוע, וכפי שציין ר' יוסף יוזפא האן נויבלינגן בספרו יוסף אומץ - מנהגי פרנקפורט ע"נ מאיין, ירושלים תשכ"ה, פרק גידול בנים, עמ' 279: "... צריך דעת ותבונה יתירה איככה ינהג בהם, וישפוט כל אדם בעצמו טבע ילדיו מהו ועל אופן טבעם יתנהג... אפילו אופן המוסר הראוי להם אל יהיה בתמידות... ועניין זה שייך אפילו במוסריו לגדולים..."; וראה גם בספר אוהב מוסר, פרק טו - הובא בספר הנהגות החינוך הנ"ל, עמ' קמא-קמב.
14. תשובות רב נטרונאי גאון, ניו-יורק 1909, סימן רנו, עמ' 392.
15. דייק הרב מ' פיינשטיין זצ"ל, באגרות משה, יו"ד - ד' סימן ל: "פשוט שבמקל ובכל דבר שאפשר שיחלה התינוק כשמכין בו מכה גדולה בכוח, אסור להמלמד להכות התלמידים בו אפילו רק הכאה קלה, ואף לא להפחידם בעלמא שיכה אותם בזה. שלכן אסור להמלמד להחזיק מקל ביד, אלא צריך שיהיה מוכן אצלו רק הרצועה קטנה שהתירו להאב ומלמד להכות את התלמידים כשיפשעו ולא ילמדו כראוי. ונכון הוא מה שהביא כתר"ה שהגאון ר' ראובן גראזאווסקי ז"ל כתב בשם הגרש"ז שהמכה במקל עובר בלאו דחובל בחברו, שהכוונה נראה שהוא אף שיכה בהמקל מכה קלה, דהא מאחר שאסור לו להכותו להתינוק במקל הוא כמו שמכה סתם לישראל שעובר בהלאו אף במכה קלה שלא הזיקו כלל. וגם מש"כ החיי אדם שהביא כתר"ה שיכנו רק בשבט וברצועה, וגם פשוט שמכות אכזריות אסור להכות אף בשבט וברצועה". וראה כאמור אצל גליק, הנ"ל הערה 9.
16. ראה בשו"ע רש"ז, הל' נזקי גוף ונפש, סעיף ד': "...וכן מותר להכות בניו הקטנים אפילו שלא בשביל חינוך תורה ומצות אלא כדי להדריכם בדרך ארץ, הואיל ומתכוון לטובתם וטובתם מוטלת עליו, שהם ברשותו...". [יצוין כי לדידו, בנסיבות מסוימות, רשאי להכותם אפילו לטובת עצמו! כלשונו: "אם אין בניו שומעים בקולו מותר להכותם אפי' לטובת עצמו ולא לטובתם כי יכול הוא לכופם שישמעו בקולו כמצווה עליהם, אבל אם שומעים בקולו אסור להכותם שלא לטובתם כמו שאסור להכות את אחרים..."]. וראה רס"ג, משלי ג, יא: "כדי ללמדו הספר והחשבון והמקצועות ודרכי הכלכלה על ידי מכות וכפייה"; וראה 'קונטרס ההכאה', הנ"ל, אות כא, עמ' רס-רסג, ושם אות כו, עמ' רע-רעג; וראה להלן הערה 19 - הבחנה בין אב לרב.
17. מחלוקת שצוינה 'על הדף' בשו"ע, על ידי הפתחי תשובה יו"ד רמה, ד; ושם חו"מ תכד, ד.
18. שו"ת שבות יעקב, חלק ג - חו"מ - סימן קמ.
19. ביחס לנסיבות המתירות הכאה, בשו"ת אגרות משה, חלק יו"ד - ד' סימן ל, עורך הבחנה וחלוקה בין אב לרב. הוא מורה כי "המלמד אינו רשאי להכותו אלא בעניין הלימוד ומפריעי הלימוד", ולעומת זאת "האב רשאי להכותו גם על ענייני המידות וכדומה, וגם לפעמים על דבר קטן... אע"פ שגמיר איכא מצווה, וכמובן שהוא דווקא כשיש לו קצת טענה עליו אף שאין כדאי בשביל זה להכות, שהאב מותר והמלמד יהיה אסור בזה". דברים קרובים כתב גם רח"ד הלוי זצ"ל, בשו"ת עשה לך רב - א, סימן עו: "ההיתר להכות התלמידים מכה קלה הוא אם מתעצלים בלימודם... אבל תלמיד שמפריע בתעלוליו למורה ולכיתה, נראה לי שאין כל מקור בהלכה להתיר למורה להכותו... וחובת חינוכו בעניין זה מוטל על הוריו, שלהם הזכות להכותו...", וראה לו גם תוספת הבהרה, שם - ה, סימן כח: "לא הותר למורה להכות תלמידו אלא כאשר מתעצל הוא בתלמודו בלבד... אבל אם רב יכה תלמידו ויחבלנו לא בשביל תלמודו אלא בשביל התנהגותו - זו מצווה שאינה מוטלת עליו"; וראה שם על אפשרות עשייתם של הורים את המלמד 'שלוחם' [וכל זאת שלא כאמור בשמעתין - גיליון 87, אלול-חשוון תשמ"ז, עמ' 58, כביכול אב ומורה שווים בעניינה של הענישה, וכאמור - לא היא]; וראה להלן הערה 24.
20. חלק א - שו"ת - סימן ריח.
21. שו"ע חו"מ תכא, יג.
22. ים של שלמה ב"ק ג, ט.
23. שו"ת קריית חנה, סימן כב.
24. אגב כך הוא מדייק בלשון אותה סוגיית מכות: "יש לדקדק דנקיט האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ולא נקיט בקיצור האב המכה את בנו והרב את תלמידו, ולמה שינה התנא בלשונו ודייק בלישנא הרודה". ומכאן חידש "דבאב שייך לשון מכה, אף הכאה גדולה נאמנים פצעי אוהב ואהבתו כאב על בנו, משא"כ ברבו שייך לשון רדיה שהוא ברצועה' בעלמא לרדות בו... ברצועה קטנה...", ובכך צומצם היקף הכאה על ידי רב ביחס להכאה על ידי אב, גישה הדומה לאמור לעיל הערה 19, מהרבנים פיינשטיין והלוי.
25. במקור: ולמקלות.
26. סיוע לגישתו ולמסקנתו, ראה פלא יועץ - ערך 'הכאה', הכותב במהלך דבריו כי "אפי' הרב לתלמידיו כתב בתשו' הלק"ט [הכוונה כנראה לחלק א, סימן קכה] שהיה ראוי להושיב ב"ד להכותם במידה ובמשורה, אלא שלא נהגו... וכן איתא בתשו' מהרשד"ם שאם א' הכה לקטן ותבעו לדין נזקקין לו וקוצבין לו קנס". כלומר, מלכתחילה לא היה ראוי שהמלמד עצמו יהיה גם העד, גם הדיין וגם השוטר, ותביעת הקטן עשויה לחייבו לפחות בקנס. אכן ראה השגה עליו, בחזון יחזקאל, לתוספתא בבא קמא ט, ג; ועיין בערוך השולחן חו"מ תכד, יז.
27. וראה להלן מפסיקת בית הדין.
28. וראה אצל צ"א בלום: הנהגות החינוך, ירושלים תשמ"א, פרק כב; א' שטאל: משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ"ג, פרק מ; וכן מאמרו של ר' מאמו: ענישה גופנית חינוכית במשפט העברי, שמעתין - גיליון 87, אלול-חשוון תשמ"ז, עמ' 56 ואילך.
29. מסכת שמחות פרק ב: "ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת." וראה גם יוסף אומץ, הנ"ל, עמ' 280; ובספר אוהב מוסר - הובא בספר הנהגות החינוך, הנ"ל, עמ' קנב; כן ראה שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד' סימן ל, שהדברים אמורים הן לאב והן לרב, הן לקטנים והן לגדולים, הן עונש קל והן עונש חמור, הן עונש גופני והן הרחקה - "אסור לאיים עליהם לעונשם לאחר זמן אלא יענישם תכף... שיש לאסור בכל אופן, שלא יתרגלו לאיים בעונשין". עם זאת, מותר להודיע מלכתחילה מה תהיה סנקציה משמעתית על עבירות עתידיות, "שהוא רק ידיעת חומר האיסור", ובכל מקרה "כדאי לומר להתלמיד כשעבר פעם ראשון שאם יבטיח להרב שלא יעשה יותר, הוא מוחל לו". וראה גם קיצור שולחן ערוך, סימן קסה: "לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד, או שישתוק לגמרי".
30. מועד קטן יז, א: "אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול [רש"י: דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו], דתניא: ולפני עור לא תתן מכשול - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר", וכן פסק הרמב"ם בהלכות ממרים ו, ט: "והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול". אכן נחלקו ראשונים בשאלת הגדרת 'גדול' לעניין זה, והרמ"א - יו"ד רמ, כ - הכריע שהכוונה "רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה", וב'קונטרס ההכאה' הנ"ל, האריך בליבון שיטות הראשונים והפוסקים בעניין זה [כמו גם בעניינים נוספים המסתעפים ממנו, כדוגמת השאלה בדבר שייכות ההגבלה בהכאת בתו, אשר סביר שלא תיכשל בעבירת הכאת ההורה אך עלולה להיכשל בביזיונם; כדוגמת דין האם בהכאת הבנים, ועוד]; וראה בשו"ת עשה לך רב - א, עו הסובר שמשתנים אישיים, כמו גם חברתיים ותקופתיים, הם שבמכוון הביאו את חז"ל להימנע מנקיטה מפורשת של הגיל האוסר הכאה.
אכן תצוין שיטת הריטב"א, מו"ק שם, אשר הרחיב את המסגרת וביאר כי "נראים דברים דלא גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו, כי אפי' לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הא נקט גדול". גישה דומה משתקפת כנראה גם מפסקי התוספות שם: "אחד הכה לבנו (קטן) [גדול] יותר מדאי ונדוהו". חילופי הגרסאות נובעים כנראה מתמיהת העורך על ציון נידוי במכה בנו קטן, ואולם לאור דברי הריטב"א ברור שלא הגיל לבדו הוא המשמעותי והוא לבדו הקובע, אלא סבירות התגובה, מה ששייך לעיתים גם בקטן. מעצמו - כנראה - הורה כך מפורשות גם ר' אליעזר פאפו, הנ"ל, הכותב: "אמרו רז"ל המכה בנו הגדול חייב נידוי, ולפום טעמא אף אנו נלמוד דלאו דוקא מכה בנו גדול שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו ויהא מקלה אביו ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, הנה כי כן לא גדול גדול ממש אלא אפילו קטן כל שיודע בו שאינו מקבל מרות" [והשווה תוס' ר"י הזקן לקדושין ל, א]. וראה שדי חמד - מערכת ו, כלל כו, אות יד; לשון חסידים, על ספר חסידים, תקסו; וראה גם אצל הרב ג"א רבינוביץ, במאמרו תקנת בנים המוכים ע"י הוריהם, בקובץ הלכה ורפואה (רגנשבורג) - א', ירושלים תש"ם, עמ' שם.
31. שו"ת אגרות משה, יו"ד - ב, סימן קג.
32. ראה איכה רבה - בובר, א, עמ' 64; רוקח, סימן שט; שו"ע או"ח תקנא, יח.
33. ספר חסידים, מהדורת הרב ר' מרגליות, סימן תתקיט. וראה גם בסוף ספר סדר היום, לרבי משה ן' מכיר, ירושלים תשל"ח - פירוש משנת בן חמש שנים, עמ' רמה: "בן חמש למקרא - באלו החמש שנים אין לצער לתינוק בשום דרך, כי אין לו שכל כלל וכל מה שיקח מצדו ומתבונתו יקח, אבל אין להכותו כלל על שום דבר ועניין והמכה בו חוטא... וכל מה שישאל יפיק לו רצונו הן מאכל הן משתה הן מכל דבר כדי שלא יבוא לידי חולי, שעיקר הבניין הוא היסוד, ולכן צריך שאלו השנים הראשונים צריך לנהוג גופו בכל עידונין ולהברותו ולחזקו בכל מיני חיזוקין...". והשווה של"ה, שער האותיות, דרך ארץ, ד"ה עיקר; וראה ב'קונטרס ההכאה' הנ"ל, אות יט, עמ' רנב-רנד.
34. דוגמא נאה להפעלה הלכתית של 'מדד האפקטיביות', אף היא בזיקה חינוכית, ניתן לראות בסוגיית הנזיפה ואפילו ההכלמה והלבנת הפנים של התלמיד. אף בכך מצינו להם לחז"ל ביטויים קשים ביותר, בוטים ומלביני פנים, וזאת למרות הוראתם הכללית ש'לא הקפדן מלמד'. אף כאן לא היתה הנזיפה מטרה אלא אמצעי, ואף כאו האפקטיביות היא היא אמת הבוחן - ראה על כך, בהרחבה, בשו"ת חוות יאיר סי' קנב [וראה עוד מאמרי שבקובץ 'עוז' - א, שעלבים תשנ"ד, עמ' 125 ואילך]. דוגמא נוספת וידועה יותר, גם אם לא בזיקה חינוכית, מהווה ביטול תקיפותם של 'מי סוטה' לכשפגה יעילותם - ראה משנה סוטה ט, ט וגמרא שם מז, ב; וכן דומה לכך גידרה של מצות תוכחה - ראה במאמר הרב ג"א רבינוביץ הנ"ל, עמ' שמא-ב, ועוד.
35. על דינה של 'תוספת', ראה במאמרו של הרב ג"א רבינוביץ: תקנת בנים המוכים ע"י הוריהם, הנ"ל, עמ' שלח-שמ, ומסקנתו שם: "אם האב מכה את בנו יותר מן הצורך, יש לנו לומר... דהוי שוגג הקרוב למזיד... לא די שאין בזה שום מצווה אלא אף עבירה איכא". וראה אצל ש' אסף, הנ"ל, חלק ד, עמ' פה: 'תעריפי' ענישה לסוגים שונים של עבירות.
36. ראה גם תשובות רב נטרונאי גאון סימן רנו, הנ"ל: "אם מרבה על הקטנים ועל הכחושים אכזרי הוא ומתרינן ביה זימנא ותרין ותלתה, אם מקביל מוטב ואם לאו מיתחלף"; וראה פסקי תוס' לסוגיית מו"ק הנ"ל; וברמב"ן בבא מציעא קט, א; וראה גם לשונו של הלבוש יו"ד רמה, י הכותב כי הכאה שאינה נחוצה אסורה, "דבזה מסתתם שכלם ומבלבל דעתם".
37. ספר המצוות לרמב"ם - לא תעשה, ש: "אזהרה מהכות כל איש מישראל... וכבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה... כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע..."; וכן כתב בהלכות חובל ומזיק ה, א: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה...". מכוחה זה של הגדרת הלאו 'דרך נציון' דווקא, נבע הפטור במקרה של הכאה חינוכית או לאפרושי מאיסורא, כלשון האגרו"מ חו"מ - א סימן ג: "... ועיין ברמב"ם... משמע דאם אינו דרך נציון לא הוי בכלל הלאו כלל... שלכן אין להחשיב זה שמכין לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו לחנכו להותר מכללו שהרי אינם דרך נציון...".
38. ראה גם אגרות משה, יו"ד - ד סימן ל: "... ונכון הוא מה שהביא כתר"ה שהגאון ר' ראובן גראזאווסקי ז"ל כתב בשם הגרש"ז שהמכה במקל עובר בלאו דחובל בחברו, שהכוונה נראה שהוא אף שיכה בהמקל מכה קלה, דהא מאחר שאסור לו להכותו להתינוק במקל הוא כמו שמכה סתם לישראל שעובר בהלאו אף במכה קלה שלא הזיקו כלל". כל שלא הותר, אינו רשות אלא איסור. יתירה מזו, במקרה קיצוני של הכאת ילדים מחמת מחלה נפשית ["נערוון" - עצבים], אף התיר באגרו"מ, אה"ע - ד, סימן סח, לקיחת אמצעי מניעה, לתקופה מסוימת, ובלבד שלא יוכו ילדים על ידי הוריהם שלא כדין.
39. שו"ע רש"ז, הלכות תלמוד תורה א, יג: החובט יותר מדי עובר בלא תעשה, "כי מאחר שמכה שלא ברשות הרי זה כמכה אחד משאר ישראל"; וכן הוא באגרו"מ, אה"ע - ד, סימן סח הנ"ל. הלאו אותו ציינו: 'לא תוסיף'; 'לא יחבול'; 'לפני עור' - וראה ב'קונטרס ההכאה' הנ"ל, עמ' רעד-רעה.
40. הרב א' שרמן, תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 160 ואילך; וראה תגובה בתחומין יז (תשנ"ז), עמ' 157 ואילך.
41. דוגמא בולטת לכך, תשובתו של רבי יהודה בן הרא"ש, אשר נשאל, לאור הוראת אביו - שו"ת הרא"ש כלל פז סימן א - שדרך כלל "אין בית דין נזקקין לקטן שיש לו אב, אלא כל מה שיעשה האב בנכסי בניו, הוא עשוי, ואין בית דין מדקדקין אחריו", ובכן מה ייאמר כאשר "יראה לדיין אם האב הולך בדרך ישר אם לאו, לי אירע בכאן שני מעשים - אנא גבירי הורנו הדרך אשר נלך בה ". השיב רבי יהודה, בשו"ת זיכרון יהודה סימן לה: "נ"ל שאם האב אינו הולך בדרך ישר שחייבין ב"ד להשתדל לתועלת הקטן". וראה מאמרו הנ"ל של הרב ג"א רבינוביץ: תקנת בנים המוכים ע"י ההורים, עמ' שלו ואילך, ולדידו - "לא מיבעי אם ההכאות הן מרובות וקשות כל כך עד שבא לידי חשש סכנה, בודאי אין זה צריך לפנים דאסור להחזירו לביתו ולהוריו, שהרי אסור להכניסו למקום סכנה, ואדרבה חובה יש על כל אחד ואחד להצילו... אביו רודף הוא... ניתן להצילו בנפשו... אין שום היתר למוסרו שוב תחת יד אביו, אלא נראה דאפי' אם המצב אינו חמור כל כך שבא לידי חשש סכנה ממש, אלא דמתוך ריבוי המכות וקושיין סובל הבן גופנית ונפשית, ויש חשש מבוסס שיבוא לידי הפרעות נפשיות רציניות ומתוך כך עלול להתגדל כפושע ובעל עבירה וכיו"ב, בודאי מצוה על כאו"א שיש בידו להשתדל להבריח את הילד מבית אביו ולהביאו לבית מבטחים, מקום בו יקבל חינוך ראוי והוגן ויחס אהבה וחמלה כדי שיתגדל ככל ישראל הכשרים... ואין לאב שום טצדקי בעולם להסתתר מאחרי מסווה צדקות שעושה כן לייסרו ולהדריכו בדרך ישרה... בהתנהגותו הפראית והבלתי-אחראית של האב הרי איבד את זכותו לחנך את בנו, ובודאי יש חובה להוציאו מתחת פיקוחו של האב אל תחת פיקוח ראוי והוגן. ואין לטעון איך נוכל להפקיע זכות ההורים על ילדיהם... שהרי אין מדובר כאן בזכות ההורים אלא בזכות הילדים וטובתם... חובה להוציאו מתחת פיקוחו של אביו ולמוסרו תחת יד המוסדות הממונים לפיקוח על ילדים כאלו, ובפרט הרופאים בבית החולים יש להם חובה יתירה לעשות הכל למען הצלת הילד הזה... אסור להם להוציא את הילד מתחת פיקוחם ולגרום לכך שיבוא שוב לרשותו של אביו... ובכח סמכותם להפעיל מוסדות הממשלה לעשות כל מאי דבעי למען טובת הילד".
וראה גם פסקי דין רבניים - יא, עמ' קנג, על ההסתייעות בתסקירי עובדים סוציאליים ופסיכולוגים להחלטה על 'טובת הילד' - "וזו אינה צריכה לפנים, כי בית הדין אף על פי שהוא הפוסק האחרון בזה, מכל מקום צריך להודות כי אין הוא מומחה להחליט על טובת הילד בעצמו בלי בירורים קודמים ע"י מומחים לדבר"; וראה שו"ע חו"מ רצ, ב; ובחוברת נתיבי מרחבים - ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' 103 ואילך.
42. ראה מה שכתב הרב ש' אבינר - עיטורי כהנים, גיליון 185 (ניסן תש"ס), עמ' 28-27: "הורים שמתעללים בילדים שלהם, מכים אותם... - מותר לבן להתגונן מפני ההתעללות של הוריו ולהודיע על כך לרשויות המוסמכות... מותרים הילדים להפליל הוריהם בפני בית דין אם אין דרך אחרת להצלתם... במקרה של התעללות בודאי שמותר לו לתבוע אותו בבית דין רבני, במקרה שפניה כזו חסרת תועלת אפשר אף לפנות למשטרה... מותר לילד להעיד נגדם... כעדות נסיבתית... בזה שהוא פונה למשטרה ולבית המשפט, הוא עושה טובה לא רק לעצמו אלא גם להוריו, בזה שמציל אותם ממעשים נוראים עליהם יצטרכו לתת את הדין". וראה גם ציץ אליעזר, חלק יט, סימן נב - דיון בשאלה, באילו מקרים מוטלת על גורמים טיפוליים חובת דיווח לרשות משטרתית ומשפטית, גם כאשר קיים חשש שהילד יימסר למוסד או לאומנה שאינם דתיים, ושם ערך הבחנה בהתאם לסיווג חומרת ההכאה.
[אגב כך, מן הראוי לומר דברים דומים ביחס להתעללות בנשים. בספר 'מצוות הנשים', ירושלים תשנ"ה, סימן מ סעיף יג, עמ' 266 נכתבו בעניין זה הדברים החמורים הבאים: "אישה אשר נפל בגורלה איש רע ובליעל מכה ומקלל, תקבל עליה דין שמים, ותסבול ולא תבול לכפר על נפשה, כי טוב שכרה לעולם הבא. ואשת חיל משכלת לא תגלה חרפת בעלה ורוע מזגו וטבעו לבריות וקולה לא ישמע... כי אז יעשן אפו וחמתו בערה בו ויוסיף להכותה על אלה מכה רבה, אלא תוכיח אותו בעת רצון בנועם שיח בחן וחסד... וגם תשפוך נפשה לפני ה' מידי יום ביומו...". על דברים אלה, כמות שהם כתובים ונדפסים כיום הזה (תשנ"ה), אין אלא לומר שהם מנוגדים להלכה, ובעיקר למעשה. ראה שו"ע אהע"ז קנד, ג בהגה - על פי מהר"ם מרוטנבורג: "איש המכה אשתו עבירה היא בידו... ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה... כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה עובד כוכבים הוא"; וראה באר הגולה ובאור הגר"א, שם, ולמעשה בכמה וכמה פסקי בתי דין רבניים (א, עז; ג, שמו; ו, רכא; ז, סה; ח, קד, רטז, שג; ט, ב; י, ג; יא, שכז). וראה בספר תוכחת חיים, לרבי חיים פלאג'י, בני ברק תשנ"ט, חלק ג, סדר אמור, סוף פרק לא: "בזמן הזה לא הותר, כי אחסור דרי"; וראה לו גם בספרו כף החיים, ירושלים תשנ"ו, סימן א אות יא, עמ' ח-ט; ובספרו חיים ושלום, ירושלים תש"ם, חלק ב סימן לו; וראה בשדי חמד - מערכת ה, אותיות ד-ה; וב'קונטרס ההכאה' הנ"ל, אות כב, עמ' רסד-רסו. כן ראה במאמר הרב ש' אבינר - הצופה, כד אדר ב' תש"ס, על הסיבה ל'השמטת' העניין בגמרא וברמב"ם; על דחיית 'תירוצי' הבעל; ועל הלגיטימציה של האישה גם להתגוננות אקטיבית, ודאי לפנייה למשטרה ולרשויות מוסמכות. באשר להתבססות ב"מצות הנשים" הנ"ל על הפלא יועץ, ערך אהבת איש ואישה, אין אלא לומר את שיבוא להלן, לקראת החיתום ובהערה 58, ביחס לגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, כאשר אמירה אינה נבחנת על רקע המקור, ההקשר, ההנמקה, הבסיס והתשתית. לציטוטים גרידא אין כל משמעות, כפי שהבאנו שם, הערה 59, מלשונו של רח"ד הלוי!].
43. שו"ת שרידי אש חלק ג סימן צה.
44. דברים קרובים, כתב האדמו"ר מסלאנים - הובא בתחומין יז (תשנ"ז) עמ' 158: "על פי דעת תורה, אין ספק שזה [מכות] מן הדברים שמיעוטם יפה, וכל המוסיף גורע, וזה מוליד רעות אם מרבים ומפריזים על המידה. ובמיוחד רע הדבר כשהמחנך מכה מתוך כעס..." [וראה להלן הערה 65]. נראה שגם הוא הגיע למסקנה שדורות אחרונים אינם כראשונים, ובזמן הזה "כל המוסיף גורע".
45. מכתב מאליהו - ג, בני ברק תשכ"ד, עמ' 362-360: חינוך הבנים - בעניין הכאת הבנים ["נכתב בבני ברק שנת תש"ט"].
46. טענה דומה עלתה כבר אצל ר"מ אלשיך, אלא שהוא נתן לה מענה שונה - ראה בפירושו למשלי כט, טו: "שבט ותוכחת יתן חכמה - שאם ימנע איש מלהכות את בנו באומרו שאם אכנו בשבט הוא יתלמד אל ההכאות ויעשה אצלו טבע ותחת קניין דעת יטפש עוד יותר, ואם אוכיחנו בדברים אולי לא יקבלם, לכן אניחהו בבחירתו, ולהיותו עתה נער הלא כאשר יגדל יקנה לב וישוב אל ה' וישתלם מעצמו, לכן אמר שהמע"ה איעצך ואחוז בזה ובזה ושניהן כאחד טובים, דהיינו מעט שבט ומעט תוכחה יחדיו יתנו חכמה ותעלה ארוכה".
47. עורכי הספר - הרבנים א' כרמל וח' פרידלנדר - מציינים בהערה, כסיוע וכמקור: "כעין זה עי' בגמ' מכות (ח: על האב המכה את בנו: "אף על גב דגמיר (שהבן לומד) מצוה קעביד". סברו כנראה העורכים שלפי סוגיית הש"ס שם, יש מצווה בהכאתו של הלומד, ברם כבר תמה עליהם בעל החידושי בתרא [הרב ח"ד אלטוסקי], ירושלים תשל"ט, עמ' צח אות קכ, על אותה סוגיית מכות, שכן מן הסוגיא עולה בדיוק להפך, ובכל שהוא מכה על לימוד שאינו נצרך, כלל אין בהכאה משום חינוך, אין בה שום מצווה, וגולה. ואדרבה "מכאן מוכח דהכאה מצוה היא רק כשהיא הכשר ללימודי תורה או לחכמה או לאומנות לעזור שיקלטו הידיעות הנחוצות במוח הבן, אבל מצד עצמה אין כאן מצווה (ולהפך לעבירה נחשבת שמביא הבן לשנאה)... ודברי המכתב מאליהו צ"ע". ועל כך יש להוסיף, כי גם אם נכון הוא שבפירוש הגר"א למשלי יג, כד מציין הגר"א לאותה אמרה שבסוגיית מכות, ואולם בחינה דקדקנית של דברי הגר"א שם מעלה שאף הוא לא דיבר אלא במי "שראוי להכותו בשבט... אם עשה נדנוד קל של איסור ומייסר אותו על זה...", ולא בחינם ו"בעלילה" חלילה.
48. דברים דומים, וכנראה מסיבות דומות, כתב רבי משה חאגיז, בספר צרור החיים, ירושלים תשט"ו, עמ' 16: "גם יש מנהג רע ומר כשמוליכין התינוק לבית הספר, מלווין ומתרין במלמד בפני התינוק שלא יכה אותו, וכשהתינוק שומע שאין לו רשות לרבו להכות אותו אז אינו משגיח בלימודו ומוסיף זדון על זדונו, ומנהג הראשונים לא כן היה, אלא כשהתינוק היה בא לבכות לפני אביו ואמו שהמלמד הכה אותו היו נותנים מתנה לתינוק כדי שהוא בעצמו יוליך אותה למלמד ויאמרו לו מצד עצמם יישר כוחו וכן יקבל מתנה הוגנת כל פעם שהנער יתרעם על המכות, ולא עם המלמד בלבד היו נוהגים כך אלא אפילו עם איש זר שהיה מוכיח ברחוב... כשהדבר היה מגיע לאביו היה מחזיק לו טובה על כך ומורה אותו שכן יתמיד לעשות. ובימים האלו אם המלמד הוא המוכיח ומכה לנער האב יקרא למלמד מתוך ביתו ויכה אותו ויסיר ממנו את בנו ואם איש זר הוא מכ"ש שיריב עמו ויאמר לו מי שמך איש שר ושופט על בני" [אם כי צריך להדגיש שעיקר גישתו דווקא מצמצמת הכאה - "מעט שבט מוסר... דעל הרוב במתק לשון יכול האב להטיל מורא על בניו"]; וראה גם אצל ש' אסף, מקורות לתולדות החינוך - ד, עמ' צו: תקנות תלמוד תורה ספרדי בהמבורג, משנת תי"ב, שלא יבואו הורים וקרובים בטענות על עונשים שמוטלים על הילדים; וכן ציון מחבר הספר שירי יהודה לקושיים של מלמדים התלויים לפרנסתם בחסדי ההורים, להטיל עונשים. אך השווה חולין קז, א: "אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל דקא בכי, אמר ליה אמאי קא בכית, דמחיין רבאי, אמאי, דאמר לי... א"ל לא מסתייה דלא גמיר [רש"י: לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה] מימחא נמי מחי?!".
49. וכאמור, כבר תמה עליהם בספר חידושי בתרא, הנ"ל, וראה גם ב'קונטרס ההכאה' הנ"ל, פיסקאות טו-טז, עמ' רמד-רמו, וסיכומו כי "... להכותו ללא שום צורך אין בזה שום מצווה ושום חינוך... בודאי שאם הבן שלם במעשיו, והאב לא מצא שום טעם להכותו, אין לו להכותו".
50. וראה לו גם בספרו יעלזו חסידים, ירושלים תשמ"ט, עמ' סו: "אפילו על בנו ותלמידו אסור לעוות עליו את הדין ולהכותו יותר מן הראוי" [וראה רבנו יונה למשלי יט, יט].
51. ראה גם שיטפא דלישנא של הרב ג"א רבינוביץ, במאמרו הנ"ל, עמ' שלז-מ: "... בהכה את בנו שלא לשום תועלת ורק מתוך שיחו וכעסו, אז הוי ההכאה מעשה עבירה... נראה פשוט דאב המכה את בנו הכאה סתמית, אי משום רוב שיחו וכעסו או מטעם אחר, הוי הכאה זו הכאה דעבירה... אב המכה את בנו שלא לצורך חינוך בודאי לא הוי הכאה דמצווה וגם עבירה יש בהכאה זו, וכמו כן באב המכה את בנו לצורך חינוך אבל מכהו יותר מן הצורך ג"כ יש בזה עבירה".
52. ראה גם בספרי השתנות הטבעים בהלכה, ירושלים תשנ"ה/תשנ"ח, בעיקר בפרק יב.
53. פלא יועץ, ערך 'הכאה'.
54. היבט עקרוני זה הובלט הרבה, לדוגמא, על ידי הרב א"י קוק זצ"ל, אשר הבהיר עד כמה הכרחי לעשות מהפך ביחס האמוני והחינוכי לדור העכשווי, השונה מדורות שלפניו - ראה מאמר 'הדור' שבאדר היקר, עמ' קז-קטז; אורות, אורות התחיה - ט, עמ' סג-סד; שם - מ, עמ' פג; שם, אורות ישראל - ג, עמ' קמו [ב]; אורות התשובה, פרק יז; ערפלי טוהר, עמ' יב; אגרות הראי"ה, א, עמ' קיב, קמג-קמד, שמא; שם, ב, עמ' לד-לה, צ, קנג, רלב, שם ג, עמ' לז-לח; מאמרי הראי"ה, א, עמ' 78; ועוד הרבה. וראה י"ב בארי, אוהב ישראל בקדושה, ב, תל אביב תשמ"ט, עמ' 45 ואילך; שם, ה, עמ' 187; אוצרות הראי"ה, א, עמ' 61 ואילך, עמ' 116-117, עמ' 148-150, עמ' 543; [וראה 'השלמות', בשלהי 'מאמר הדור' במהדורה הניסויית, בית אל תשנ"א, עמ' 49]. ישירות לענייננו, ראה באר מגד ירחים, בית אל תשנ"ה, עמ' קלד ואילך: תיקון הדור בדרכי נועם של ארץ ישראל - דור דור ונבוכיו, דור דור ומדריכיו.
55. עוד על תיעוד 'הנורמה', ראה אצל גליק, הנ"ל הערה 9, עמ' 514-505.
56. יש מקום לציין, כמקבילה, את שקרה במשפט הכללי, שכן מבחינה לא מבוטלת ניתן לראות במשפט 'האנושי' בבואה של תקופה, חברה ותרבות. ביחס לנדון דנן מתברר שגם בו, די היה בפרק זמן קצר של לא יותר מחמישים שנה, להביא למהפך ניכר ומשמעותי.
שלא כבג"ץ שצוין לעיל, הערה 1, הרי בניגוד גמור לכך, בשנת תשי"ג פסק בית המשפט העליון [ע"פ 7/53 ראסי נ' היועה"מ לממשלה פ"ד ז 790 ואילך] פסיקה הפוכה בתכלית. היה זה כאשר "נזירה יוונית-קתולית, כיהנה כמפקחת ומשגיחה בבית היתומות... באמצע שנת 1952 נתבעה המערערת לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה... הורשעה... שני פרטי תקיפה... גרימת חבלה... נדונה לתשלום קנס בסך כולל של 150 ל"י... קנס נוסף בסכום של 11 ל"י...". על מה נגזר פסק דין מאוד לא מחמיר זה בבית המשפט המחוזי? על המעשים הבאים: "... ילדה - ברחה מהמוסד ואח"כ חזרה אליו, הנאשמת הענישה אותה על ידי כך שסטרה על לחייה, בעטה בה בגבה, משכה בשערותיה... לאחר שחשדה ב... שזו קרעה שמלתה... דחפה ראשה לקיר... הכתה אותה במקל... ילדה... העידה שבהיותה פעם בכיתה שיחקה בקנה סוף והוציאה דרכו קול. כשהנאשמת שמעה זאת סטרה לה פעמיים על לחייה ואח"כ לקחה מחט מאחת הילדות ודקרה אותה בה בשפתה התחתונה מספר דקירות שכתוצאה מהן נזל דם משפתה ושפתה התנפחה". על מעשים אלה של הנזירה [סטירה על הלחי, בעיטה בגב, משיכה בשערות, דחיפת הראש לקיר, הכאה במקל, דקירות במחט בשפה התחתונה!] גזר כאמור בית המשפט המחוזי קנס כספי ותו לא. על הערעור על ההכרעה כתב שופט בית המשפט העליון ש"ז חשין: "... אין אני סבור כמובן כי יש להחמיר בדינה של המערערת ולהטיל עליה גם מאסר. נהפוך הדבר נראה לי כי על העבירות אשר עברה תוך עבודתה עם היתומות, ולמען היתומות, יש להסתפק במתן ערבות... אב ומחנך זכאים להטיל על בניהם עונשי גוף כדי לחנכם בדרך ישרה וללמדם משמעת...". אחריו החרה בהסכמה גם השופט אסף, תוך שהוא מסייעו "מן המקורות שלנו" [וראה הערה על גישתו, במאמרו של פ' דיקן: עונשי חינוך, הפרקליט - י, עמ' 5-4]. סוף דבר, בשעתו החליט בית המשפט העליון, שהמעשים המתוארים לעיל אינם מצדיקים אפילו את הקנס האמור, והורה: "הקנס בסך 150 ל"י - מבוטל"!
עברו קרוב לחמישים שנה, ובג"ץ הנ"ל [ע"פ 4596/98] התייחס בפרוטרוט לפסק דין קודם זה [שם, פיסקה 24], ואמר עליו בין השאר כי הדברים ביטאו בשעתם "השקפת עולם המעוגנת בתרבות שעל רקעה צמח", ואולם טיבן של השקפות חברתיות-ערכיות כאלה שהן נתונות לשינויים בהתאם להתפתחויות תרבותיות, והתפיסה הקדומה הנ"ל שוב אינה משקפת את עמדתו של המשפט הישראלי הפלילי כיום, כמו גם את תפיסתה של החברה הישראלית כיום. "מה שנראה טוב ונכון בעבר יכול שלא להיראות כך בהווה". לעניין זה הובאו תימוכין מפסיקות נוספות, קודמות בכעשור, של בית המשפט עצמו, ביחס למורים, וכאן ועתה הן הוסבו גם להורים [שם, פסקאות 26-25]. תימוכין נוספים הובאו ממחקרים ומממצאים פסיכולוגיים וחינוכיים, המורים כי ענישה מכאיבה ומשפילה של הורים לילדם לא רק שאינה רצויה, היא אף עלולה להזיק [שם, פיסקה 27].
אם כן גם במשפט הכללי, הפסיקה 'האנושית' עקבה אחר נורמות משתנות של חברה ותרבות, וההכרעה התהפכה והותאמה [אם כי היא אינה מוסכמת, וכאמור, הדבר בא לידי ביטוי בהיר בספרו של השופט אמנון סטרשנוב: ילדים ונוער בראי המשפט; וראה גם הכרעתו של השופט ח' נחמיאס, אשקלון, ת"פ 1760/94, ובהפנייתו למאמר אביו, ש' נחמיאס: ענישה גופנית במוסדות החינוך ובמבחן משפטי, הפרקליט - לז, עמ' 234 ואילך].
אין להתפלא אפוא אם גם ההלכה, זו שמעולם לא ראתה בהכאה מצווה דתית ומטרה לעצמה אלא רק אמצעי, אף היא המירה אמצעי אחד באמצעי אחר, בהתאם לנורמות חברתיות.
57. באשר למטרה עצמה, זו כמובן חוזרת לתביעת היסוד הקבועה: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו", כלשון רמח"ל בפתח המסילת ישרים, ומ"חובתם בעולמם" - של האב והרב מזה ושל הבן והתלמיד מזה - נגזרת הנהגתם.
58. על גידרו של המושג 'גילוי פנים בתורה שלא כהלכה', בהקשר נדון דנן, כמוסב על אותו שדווקא כן נסמך - כביכול - על אמרה הלכתית, אלא שהוא מוציא אותה מהקשרה, מעוותה או מפרשה לא נכונה, ראה ספרי במדבר, קיב; סנהדרין צט, ב; יומא פה, ב; ב"י יו"ד רמב [ד] ד"ה גרסינן; ובלשון שו"ת מהרי"ק סימן קעא: "אוי לו שהוא מזייף דברי הפוסקים כדי לגלות פנים בתורה שלא כהלכה וגדול עונו מנשוא"; וראה לשונו של האגרו"מ או"ח - א, סו"ס קנז ואהע"ז - א, לו; ועוד.
59. על כגון זה התבטא בשעתו רח"ד הלוי בחריפות באומרו כי "כל הצמוד להלכה הכתובה ע"י פוסקי הדורות שקדמו, הרי הוא בבחינת 'קראי' של ההלכה, הנצמד לאות הכתובה ובוחל בתורה שבעל פה"! ראה תחומין - ח, עמ' 367 הערה 5, וראה לו גם בשו"ת עשה לך רב - ז, סימן נד. [גם בענייננו גופו הוא מסכם, שם - א סימן עו: "הכל תלוי באופי החינוכי של האדם, המקום, תנאי הסביבה וכדומה, ולא תמיד החינוך במכות, אף שמותר בהלכה, משיג את המטרה"].
60. ראה נשמת אברהם - א, או"ח עמ' רכ; לווית חן, עמ' קנח: "שדין זה היה בזמנים הראשונים...".
61. לעניין זה, ראה מאמרי: הילכת 'הגינות התלמיד' באספקלריית הדורות ובמבחן הפסיקה, בספר היובל למכללת הרצוג (טרם פורסם).
62. תמצית: ראה אצל א"ג אלינסון , בין האישה ליוצרה [האישה והמצוות - א], ירושלים תשמ"ב, פרק יג - בעיקר 'הוראות רבותינו בזמן החדש, שלב ראשון ושלב שני', בהדגשותיהם של הרב הירש, החפץ חיים, מאזנים למשפט, הרב פירר, מקווה מים וציץ אליעזר; קובץ האישה וחינוכה, כפר סבא תשמ"ב - מאמרי הרב קאפח, הרב שפירא והרב ליכטנשטיין; וכן אצל י' לוי, שערי תלמוד תורה, ירושלים תשמ"ז, עמ' צג-צו, ועוד הרבה.
63. ראה מאמרי: על היצירה התורנית הכתובה - מאיסור, להיתר ולמצווה, דגל ירושלים - ב, ירושלים תשנ"ד, עמ' יח ואילך.
64. לכל זה, ראה במאמרי: מ'חינוך מסורתי' - ל'מסורת חינוכית', זמנים בחינוך - 1, תל אביב תשנ"ו, עמ' 61-54.
65. בספר תולדותיו של הרב יעקב קמינצקי זצ"ל - ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, מסופר ששאלו אותו האם יש מקום לסטור לילד. הוא השיב בסיפור מעשה עם הרב ברוך בער לייבוביץ - ראש ישיבת 'כנסת בית יצחק' בסלובודקה שלפני מלחמת העולם הראשונה ותלמידו המובהק של הגר"ח מבריסק, שנכדו הדליק את אור החשמל במוצאי שבת לפני שאמר 'המבדיל'. לאחר התפילה קרא לו הסבא, ובקול רגוע לגמרי אמר לו: אתה יקר מאוד ללבי, ואני מברך אותך בחיים ארוכים וטובים, אולם כרגע עברת על איסור דרבנן ולפיכך מגיע לך 'פאטש'. חתם הרב קמינצקי ואמר: אם אתה מסוגל לסטור לילדך מתוך אהבה ושלוות הנפש של ר' ברוך בער, אזי מותר הדבר.
66. הראי"ה קוק, מגד ירחים - וראה לו לרב ע' קלכהיים, באר מגד ירחים, בית אל תשנ"ה, עמ' קלד ואילך.