ברכת המינים

מחבר: הרב ד"ר אלכסנדר קרליבך

שנה בשנה, 1981

תקציר: המחבר בוחן את נוסחיה השונים של "ברכת המינים" ומנסה להסביר את השינויים שחלו בה במהלך ההיסטוריה.

מילות מפתח: מינים; ברכת המינים; תפילה; נוסח תפילה; רב עמרם גאון; רב סעדיה גאון.

 לזכר נשמת ידידי וקרובי הפרופ' יוסף היינמן ז"ל

- מגדולי חוקרי התפילה והמדרש בדורנו.

הפרופ' משה יצחק אלבוגן מייחד בספר המופת שלו, "התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית", שיצא ראשונה בגרמניה בשנת תרע"ג, קטע לברכת המינים - ואני מביאו כאן לפי המהדורה העברית, שערך והשלים המנוח יוסף היינמן ז"ל, ושיצאה ע"י הוצאת "דביר" בתשל"ב (ע' 40):

אין לך ברכה שחלו בנוסחה חילופין מרובים כל כך כמו שחלו בברכה זו... ספק רב ביותר אם יעלה בידנו אי פעם לשוב ולמצוא את הגירסה הקדמונה שלה...

ניתן לראות במלים אלה מושם גוזמה, וברצוני להראות שכדאי לשחזר את הברכה הזו השתים-עשרה בסדר שמונה עשרה, שהן למעשה היום תשע עשרה ברכות, גופה של תפילת עם ישראל. אם לא אשיג מטרה זו במלואה, הרי לפחות אני מקווה להצליח במידה סבירה ומשביעת רצון. אין לנו לשכוח, שבתלמודים כמעט שלא נזכרו נוסחי י"ח הברכות זולת חתימותיהן, ועלינו לסמוך על הסידורים למיניהם, בפרט על הוותיק שבהם, הוא סדר רב עמרם, הגאון הבבלי מן המאה התשיעית למניינם, שחיבר את סדרו-סידורו המפורסם, על נוסחי התפילות והלכותיהן, על פי בקשת יהודי ספרד. אמנם כתבי היד של סדר רב עמרם הנמצאים ידינו מאוחרים כ- 500 שנה מזמן חיבורו, וגם ביניהם לבין עצמם יש שינויים ניכרים. הוא נמצא היום בידינו במהדורה למופת מעשה ידי ר' דניאל גולדשמידט ז"ל (מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב) אבל אין להניח, בלי להביא הוכחה, שבמשך מאות השנים הללו נפלו שינויים מהותיים בנוסח, כשם שאין להניח שנוסחו המקורי של רב עמרם גאון לא היה מבוסס על מסורת עתיקת יומין. בעולם עתיק ושמרני ההוא לא בקלות נגעו במטבע שטבעו קדמונים, בעיקר בבבל ובארצות האיסלאם, שבו נעדרו הנסיבות הדתיות, שהשפיעו על נוסח התפילות בארצות הנוצריות בימי הביניים המאוחרים.

לפיכך נוסח ברכת המינים שבסדר רב עמרם ראוי שיתקבל כמקורי ולגיטימי, ונראה בעליל, שנוסח זה כמעט שלא השתנה שינוי ממשי ועקרוני עד ימינו, וזה לשונו:

למשומדים (למלשינים) אל תהי תקוה

והמינים כרגע יאבדו

וכל אויבי עמך מהרה יכרתו

ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותכניע במהרה בימינו

ברוך אתה ה' שובר רשעים (אויבים) ומכניע זדים.

עד שלא אדון בפרוטרוט בתוכנה ובניסוחה של הברכה, עלינו לעיין בתלמודים ולראות מה נאמר בהם עליה. וזה לשון הגמרא בבבלי ברכות כח ע"ב - כט ע"א:

תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלוש שעות - ולא העלוהו...

מכאן אנו למדים, שבניגוד לשמעון הפקולי שהסדיר ברכות שהיו קיימות, בא שמואל הקטן והתנדב לנסח ברכה-קללה חדשה נגד המינים, ולהלן נראה מי ומה היו אלה, אמנם בגמרא נאמר, ששמואל הקטן ניסח את הברכה, אבל מוסיף, שלאחר זמן שכח אותה, ועל אף מאמץ של שעות לא הצליח לשוב ולהעלות אותה על זכרונו. ואם הוא, ה"מתקן" והמייסד, שכח אותה - מי יזכרנה? נשכחה אפוא ברכת המינים של שמואל הקטן, ותכניתו של רבן גמליאל לכלול ברכה מיוחדת נגד המינים נכשלה. ואם כן, מה קרה? על שאלה זו משיבה ברייתא בירושלמי (ברכות ד, ג; תענית ב, ב): "והתני: כולל של מינים ושל פושעים (רשעים - ברכות ב, ד) במכניע זדים". הוי אומר, שעוד לפני זמנו של רבן גמליאל נמצאה בין ברכות הי"ח אחת שהייתה חתימתה "מכניע זדים", שהיא גם היום חתימתה (במקצת) של הברכה הי"ב שהייתה מפונית נגד הזדים ומלכותם. ברכה זו מתאימה גם לתקופת הרדיפות שקדמה למרד החשמונאים, תקופת המתייוונים, שפרקו עול תורה ומצוות בזדון, ולכן נקראו "זדים", ושפרשו מדרכי הציבור, ולכן נקראו גם "פרושין". ומאחוריהם עמד מלך יון הסלווקית, ואפשר שגם אז השתמשו בשם הגנאי "מלכות (או ממשלת) זדון", שבמאוחר נעשה לשם נרדף לממשל הרומאי.

על כל פנים ברכה כזו הייתה קיימת, והוסיפו בה לא רק את המינים אלא גם פושעים ורשעים, וניתן לראות בשני ביטויים אלה שמות נרדפים. ויש הבדל דק, כמובן - בין רשעים ופושעים מצד אחד ובין זדים מאידך: זדון חמור יותר מרשע ומפשע. ויש גם קשר הגיוני בין הברכה הקודמת ("השיבה שופטינו") לברכה זו: אף על פי שבנוסח המצוי של הברכה אין רמז נגד מי היא מכוונת, הרי באה תמציתה לידי ביטוי בברכה "אחת מעין שמונה עשרה" (ברכות כט ע"א): "והתועים על דעתך ישפטו": היא יכולה להתפרש כמכוונת נגד ה"תועים" בקיום התורה והמצוות, כלומר אלו שעוברים על חוקי התורה בשגגה. וגם במגילה יז ע"ב, בברייתא שבה התנא מפרש את המבנה ההגיוני של הברכות שבי"ח נאמר על ברכת "השיבה שופטינו" - הוא עשיית דין ברשעים - "וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו פושעים; וכולל זדים עמהם". לשון הברכה כנגד אלו מתונה היא מן הביטוי החריף שבברכה שלאחריה. זו קבלה לאחר מכן את השם "ברכת המינים" (הנזכר בגמרא), אף על פי שהמינים לא היו הנושא היחיד והראשון שלה - הם נכללו רק במקום השני.

לעניין "הכללת" עניין חדש בתוך ברכה קיימת כדאי להעיר, שעד היום המבנה של כמה ברכות בתפילה הוא של שלוש חוליות לפני החתימה (למשל בברכות אתה קדוש, אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, ועוד), וניתן להניח, שבמקורן כל הברכות היו בנות ג' חוליות, ובכלל זה גם ברכת המינים שלנו, שהיא היום בת ארבע חוליות, והחוליה שנכללה בה היא החוליה השנייה "וכל המינים כרגע יאבדו". וייאמר דרך אגב, שגם מן העובדה, שהמינים באים בה רק במקום השני, יש ראיה שהברכה אינה מיוחדת למינים, כפי שהייתה ברכתו של שמואל הקטן.

יש לטעון, שלפי הירושלמי לא המינים בלבד נכללו, אלא גם הפושעים (או הרשעים). בנוסח שלנו (לפני החתימה) אין זכר לא לפושעים ולא לרשעים. בנוסח התוספתא (ברכות ג, כה, מהדורת ליברמן, עמ' 18) מדובר על הכללת המינים בלבד, ואפשר שזהו הנוסח המקורי והנכון. בנוסח החתימה אנו מוצאים את ה"רשעים" (במקום "אויבים") אצל רב עמרם גאון (לא בכל כתבי היד), רב סעדיה גאון, ובנוסח התפילה של הרמב"ם (גם שם לא בכל כתבי היד). אם הגירסה של "רשעים" בחתימה היא אמיתית, אפשר לומר, שהכללתם בירושלמי נעשתה בתוך החתימה, אשר במקורה כללה רק "מכניע זדים" - ועד לכך הוא הנוסח שבכל המובאות מן הירושלמי (ברכות ב ה"ד; ד ה"ג; ה ה"ג; תענית ב ה"ב).

מי היו המינים הללו? על השאלה הזו התפתחה ספרות שלמה בין אנשי חכמת ישראל ומדעי היהדות. בלי ספק נכללות בשם זה הרבה כיתות מכיתות שונות, שדגלו באמונות ודעות המתנגדות ליהדות המסורתית, ושנדחו ע"י חכמי ישראל. כיתות כאלה פרו ורבו בעולם העתיק למן התקופה ההלניסטית, ודעותיהן היו תערובת של אמונות פגניות, בעיקר ממקור פרסי ויווני עם אמונות ודעות יהודיות. גם הנצרות בהתפתחותה צמחה על רקע של מיזוג יסודות אלו. במאמרו של ר' יוחנן בירושלמי (סנהדרין י, ו) אנו מוצאים תיאור המצב בזמן חורבן הבית: "לא נגלו ישראל עד שנעשו כ"ד כתות של מינים". כל עוד אין לנו אטימולוגיה טובה ומדויקת יותר של המלה, מותר להניח, שהשתמשו בה במובנה הרגיל של "סוג" עם נימת זלזול, כלומר סוג של בני אדם משונים. בנוגע לנוצרים יש גם אפשרות ש"מינים" הוא קצור של "[מא]מינים" במשיחיותו של ישו. השם "נוצרים" הודבק להם רק בזמן מאוחר, שבו כבר לא היה השם "מינים" ברור כל צרכו. לכן אנו מוצאים בכתב יד אוקספורד של סידור רב עמרם גאון ובנוסח הא"י (מן הגניזה) את שני השמות "מינים" ו"נוצרים" גם יחד.

כששאל רבן גמליאל (דיבנה), אם יש מישהו שיתקן ברכה נגד המינים, קרוב לוודאי שהייתה כוונתו בעיקר ליהודים-נוצרים, שראו את עצמם כחלק של כנסת ישראל המסורתית. התקופה שבה חי ופעל רבן גמליאל - סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה למניינם - היא היא תקופת חיבורם של הספרים הראשונים שלהם שבהם מתבטא הוויכוח החריף והשנאה העמוקה של דוברי הכת החדשה לעם היהודי בכלל ולחז"ל (ה"פרושים") בפרט. העמדות הללו מעידות על הקרע המתרחב בין כנסיית "הגויים" המתבססת ובין העם היהודי, אמונתו ומסורתו. מצד אחר נשארו חוגים של נוצרים-יהודים, שהיה להם קשה להיפרד מכלל ישראל, ושרצו לשמור על קשריהם עם עמם-מולדתם. ודווקא כלפי אלו הייתה מכוונת ברכת המינים - אם זו ש"תיקן" שמואל הקטן או האחרת, הישנה, שנכללו בה המינים. הללו באו להתפלל בציבור, אם בתום לבם או כדי לעשות נפשות לאמונתם ב"משיח" הצלוב. "ברכה" זו, שבאמירתה - אם כשליח ציבור או כאחד מציבור המתפללים, ואפילו על ידי אמירת אמן בלבד - היה המין מקלל את עצמו ואת חבריו לאמונה, הייתה מגמתה להרחיק כת או כיתות אלו מן התפילה בציבור ולהוציאם מכלל ישראל. לכן היו "מעבירין" כל מי שטעה או גמגם בברכה זו, ועשויים היו להעביר גם את שמואל הקטן, אילולא היו בטוחים בנאמנותו ובצדקותו.

מאחר שנכללו המינים רק בברכה קיימת מכבר, טבעי הדבר, שאינה פותחת דווקא בהם. המלה הראשונה בנוסח הרווח היא "למלשינים" או "למשומדים", וקשה לקבוע במוחלט את מקורם של שני הלשונות, ואיזה מהם קדם. יש חושבים ש"למשומדים" הוא נוסח ספרדי ו"למלשינים" אשכנזי, אבל דווקא בכתב יד הספרדי של סידור רב עמרם נמצא "למלשינים" (וכן בנוסח האיטלקי העתיק ובנוסח התימני הקדום). בסידור רב סעדיה גאון ובנוסח הא"י (מן הגניזה) אנו מוצאים "למשומדים". ה"מלשינים", שבמקומות אחרים מכונים "מסורות", הם תופעה מכאיבה של כל משטר עוין זר, ושהעם היהודי סבל ממנה מאז ומתמיד. רובם של המלשינים היו, מאידך, "משומדים", פורקי העול ומפירי הברית, שהשתמשו בידיעותיהם שצברו כיהודים לרעת אחיהם, אחרי שבגדו בהם ובאלוקי ישראל. "משומד" ו"מלשין" הם אפוא כמעט שמות נרדפים. גם כדאי להעיר על המלים "אל תהי תקווה" נמצאו בכל הנוסחים. איזו תקווה? הביטוי הוא תנ"כי בעיקרו, אבל אם נניח, שבברכה מדובר בנוצרים הקדומים, אפשר שהכוונה היא נגד תקוותם ל"ביאתו השנייה" של ישו - בלי ציפייה זו לא היה שום יסוד לטענות המשיחיות של הכת החדשה. עד היום תקווה זו היא עיקרון חשוב של כל הכנסיות הנוצריות.

התפילה נגד "אויבי עמך" (או ביטויים דומים) נראית כהמאוחרת שבמרכיבי הברכה. השינוי ל"אויביך" נעשה בוודאי מתוך חישובים אפילוגטיים, כדי שלא להרגיז את הגויים. בזה נכללים כל שונאי ישראל, בנוסף על אלו שהם מפורטים בברכה, אם לא שנאמר, שהכוונה היא נגד אויבי ישראל הנכרים, הלא יהודים, שאז הברכה מתחלקת לשניים: שני המרכיבים הראשונים - "למלשינים" (או: למשומדים") ו"המינים" (או: "הנוצרים") מופנה כלפי האויב הפנימי; ושניים האחרונים - "אויבי עמך" ו"מלכות זדון" נגד האויב החיצוני. "מלכות זדון" היא למעשה החלק הבלתי-משתנה שבחלקי הברכה, ונמצא לא רק אצל רב עמרם גאון, אלא גם אצל רב סעדיה גאון והנוסח הא"י. גם פה השינוי ל"והזדים" הוא אפולוגטי - מאימת הצנזורה. "מלכות זדון" זו (או "מלכות הרשעה" בלשון חז"ל או "ממשלת זדון" שבמלכויות של ראש השנה) מכוונת, כמו שנאמר לעיל, נגד השלטון הרומאי, ואפשר עוד קודם לכך נגד אנטיוכוס אפיפנס ומשטרו האכזרי.

החתימה "מכניע זדים" (בתוספתא ברכות ג, כה: פרושים) כבר הוזכרה למעלה, וסביר להניח, שהיא מופנית בעיקר נגד מה שקראתי "האויב הפנימי", היינו אלו שפרקו את עול התורה והמסורה בזדון. על חתימה פשוטה ומקורית זו הוסיפו את המלים "שובר אויבים" (פושעים, רשעים) כפי שמוזכר בירושלמי הנ"ל. אין להניח ש"שובר אויבים" (או רשעים, פושעים) היה תחליף ל"מכניע זדים" שבנוסח הבבלי (כמו שסבור אלבוגן על פי מדרש תהלים כט, ב). אנו מוצאים "שובר אויבים (או רשעים) ומכניע זדים" גם אצל רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון, ובנוסח ארץ ישראל רק "מכניע זדים".

לסיכום: ברכת "למלשינים", כמו שהיא נמצאת בידנו מאז סידור רב עמרם גאון היא ברכה עתיקה מאוד, שמרכיביה המקוריים לא נשתנו הרבה במשך הזמן ובחילופי הנוסחים של העדות השונות. השינויים שנפלו בנוסח הברכה נגרמו בעיקר מחמת תלונות הנוצרים. כבר במאה השנייה והשלישית למניינם תקפו אבות הכנסייה הנוצרית את היהודים על שהם מקללים אותם שלוש פעמים בכל יום. בימי הביניים שימשה ברכת המינים ("למשומדים") כאחת הטענות העיקריות נגד היהודים והיהדות, שהם אויבי הנוצרים והנצרות, ואין פלא שהצנזורה - מבחוץ ומבפנים - שלחה בה את ידיה. בתקופת הרפורמה ירו "המתקנים" את חציהם גם לעבר ברכת המינים. לדעתם הרוח המרחפת על ברכה-קללה זו לא הלמה בכלל את עידן התבונה והסובלנות, וגם לא את תורת החסד של היהדות הצרופה והאידיאלית. ואיך ייתכן לקלל בתפילה את "אויבי עמך" ואת "מלכות זדון", שעה שהעמים וממשלותיהם עומדים להעניק ליהודים וליהדות שוויון משפטי ואזרחי. התחילו אפוא להשמיט את הברכה מן הסידורים שלהם או להחליפה בטקסט אחר.

אלבוגן עצמו, היסטוריון של תפילות ישראל, כותב (ע' 40):

"בסידורי תפילה חדשים נעשו שינויים משינויים שונים בטקסט, אולם השינוי הסביר ביותר הוא מחיקת כל הברכה כולה, כפי שנעשתה בסידור התפילה הברליני".

כך כתב בשנת 1913 - וכעשרים שנה אחר כך קמה "מלכות זדון" של היטלר ימח שמו, וגם על אלבוגן עצמו נפל הגורל המר של פליט יהודי, עד שהיגר לארצות הברית.

חבל שבסידורים שבידי הציבור קיימת ערבוביה גדולה, וכמעט שאין שני סידורים שמודפס בהם אותו נוסח של ברכת מינים. ר' וולף היידנהיים, שטרח להוציא לאור מהדורות מתוקנות של הסידור והמחזור, לא עסק בתיקון נוסחאות, ודאג בעיקר להדפיס טקסט מטוהר משגיאות בניקוד ובדקדוק, ועל כן לא נגע בנוסח של ברכה זו והדפיס אותה בצורה המקובלת בזמנו. הראשון שטיפל בבעיה ברצינות, היה ר' יצחק זליגמן בער בסידורו "עבודת ישראל" (תרכ"ח) ובדרכו הלכו כמה מדפיסי סידורים עד היום. בביאורו הוא מנתח את הנוסח של ברכת המינים על פי המקורות הידועים לו ומביא את נוסח רב עמרם גאון במלואו. אף הוא מעמיד בצד הנוסח הרווח נוסח שני, שהוא קורא אותו "הנוסחא הישנה", שבה הוא מחזיר את "המינים" למקומם הנכון, אבל מקיים "אויביך" במקום "אויבי עמך" ו"הזדון" במקום "מלכות זדון", כלומר עשה את מלאכתו לחצאין. הסידורים שהוצאו באנגליה על ידי זינגר והרץ מחזירים רק עטרת "מלכות זדון" ליושנה, ודברי ישראל אברהמס בהערותיו לסידורו של זינגר אין להם שחר. בסידור (לשבת ויו"ט) שהוציא הרב דוד דה-סולה-פול ז"ל מטעם הסתדרות הרבנים באמריקה (1960) לא נעשה שום מאמץ לתקן את הנוסח המקובל. גם בסידורו של ד"ר דניאל גולדשמידט ז"ל ("תפלת ישראל", הוצאת מסדה) הפרוץ מרובה על העומד. גם בסידור "רינת ישראל" שערך וסדר שלמה טל ושיצא בתשל"ד (מהדורה שנייה מתוקנת) נשארה ברכת המינים במתכונתה הישנה - על אף שנאמר (עמ' 7) על "עמלה רבה... בדיוקו של הנוסח...". רצוי שתוחזר עטרת ברכת המינים ליושנה ולמתכונתה הנכונה, כמו שהיא מסודרת בסדר רב עמרם גאון, שהיא מקור הברכות לספרדים ולאשכנזים גם יחד מדורי דורות. כך נשמור על החומר ההיסטורי החשוב שגנוז בברכה-קללה זו.