ישיבות בבל והשפעתן על חיי עמנו

מחבר: הרב ד"ר ש. ק. מירסקי

שנה בשנה, 1964

תוכן המאמר:
סורא שלא חרבה
ישיבה ראשונה של גולה
תכונת הישיבה בסורא ותכניתה
ישיבת פומפדיתא
הישיבה והעם
קום וירדת אל בית היוצר
פיזור וריכוז

מילות מפתח: סורא, בבל, רב אשי

סורא שלא חרבה

דבר שאמר רב אשי על עצמו: "אנא עבידנא למתא מחסיא דלא חרבה" נתקיים בהרבה מובנים. במובן הפשוט והמקורי לפי הגמרא (שבת י"א, א) הרי בנה רב אשי מחדש את בנינה הישן של ישיבת סורא (השווה ב"ב ג, ב) שהעתיקה למתא מחסיא (שתי עיירות שהן אחת) והעלה את גג ביתה של הישיבה למעלה מכל גגות העיר, כדי להצילה מן החורבן המיועד לעיר שגגות בתיה הפרטיים גבוהים מעל גג בית הכנסת שלה. במובן מופשט ועמוק יותר ראה רב שרירא גאון את מאמרו זה של רב אשי באגרתו (מהדו' לוין עמ' 92).

רב אשי העלה את כוח השפעתה הרוחנית של הישיבה מעל לכוח השפעתו המדינית של ריש גלותא. הוא תיקן את האספה החגיגית השנתית שנערכה בשבת לך לך, בהשתתפות ראש הגולה וראש הישיבה השניה, ישיבת פומפדיתא. עד אז לא היו שתי ישיבות קבועות וקיימות זו בצד זו. כוח השפעתה של הישיבה היה תלוי בראשה. עיקרה היה בית לימוד לתלמידים. וכשבראשה עמד מי שכוחו היה גדול בתורה נמשכו אליו תלמידים, וכשמת בטלה ישיבתו לימים מרובים או מעטים והתלמידים נדדו לישיבה אחרת שנמצא שם מי שילמדו מפיו.

תיקון האספה החגיגית השנתית, שנודעה בשם "ריגלא דריש גלותא" על ידי רב אשי, במעמד ראש הגולה וראש הישיבה השניה לה שבבבל, הפך את הישיבה למקום שממנו יוצאת הוראה מוסמכת ומוסכמת על ידי ראש הגולה. מוסד זה שנתחדש על ידי רב אשי לא בטל עוד, כפי שכותב רב שרירא. זו לשונו:

"במאי דעבד רב אשי לא בטילא בתר כן, כי דבטילא בשני רב יהודה ורבא ורב יוסף ואביי ורבא אילא הויין תרתין מתיבאתא, והיינו דאמר רב אשי עבדי לה למתא מחסיה דלא חרבא" (נוסח צרפתי שם).

רב שרירא גאון סתם כאן ולא פירש. מהו ענין ה"ריגלא דריש גלותא", ומדוע בשבת לך לך? חוקרי ימינו ניסו לפרש ענין סתום זה (ר"ש קרויס בסה"י לר"ש פוזננסקי עמ' 134) ואין פירושם מניח את הדעת. דבר זה ניתן להתפרש, לפי דעתי, לפי הגמרא, עבודה זרה ט, א, על חלוקת תולדות ימי העולם לשלוש תקופות בנות אלפים שנה כל אחת: "שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". גבולות שחילקו מורי ההיסטוריה בימינו: התקופה העתיקה, ימי הבינים, והעת החדשה, אין להם על מה שיסמוכו. אין אדם יודע מתי מסתיימת תקופה אחת ומתחילה השניה, ואין בשמות אלה זכר וסימן למהותן של התקופות הללו. לא כן בחלוקה המסתורית-ההיסטורית של חכמינו ז"ל. הן העמיקו לשאול לנתיבות עולם וקראו בשמות הולמים את שלוש התקופות שתולדות התרבות האנושית שלנו מתחלקות.

את הראשונה, שרגילים לכנות בשם "פרי-היסטורית, הם כינו בשם "פרי-תורה", היינו תקופת תוהו ואת השניה כינו בשם תקופת התורה. אימתי מתחילה ומסתיימת תקופה שניה זו? דבר זה מתפרש בסוגיית הגמרא שם ובפירוש רש"י על פי "סדר עולם". זו התחילה בזמן שאברהם ושרה הכירו בבורא העולם והתחילו עושים נפשות, לרעיון זה, ככתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ונסתיימה קע"ב שנים אחר חורבן הבית השני. שוב לא נתפרש מה אירע בשנת קע"ב אחר החורבן? אבל צא וחשוב ותמצא שזה סמוך לזמן סידור המשנה בימי רבי וייסוד הישיבה בסורא שבבבל על ידי רב. והתקופה השלישית "ימות המשיח" היא בעצם המאבק שבין התוהו והתורה בעולם, וכשתגבר האחרונה יבוא קיצה.

חלוקה מעניינת זו, שנתפרשה יפה במסכת עבודה זרה, מקורה ב"תנא דבי אליהו" ונושאת עליה חותם ההשקפה המיוחדת ליהדות הבבלית על התורה שבכתב והתורה שבעל פה. היו שניסו להפריד בין השתים ולייחס לתורה שבכתב קדושה יתירה על מנת לכפור בתורה שבעל פה כל עיקר. אני אומר: "על מנת לכפור בתורה שבעל פה כל עיקר" שכן נראים הדברים לכל מי שבודק בדיקת פנים את גופי הוויכוחים שבין הצדוקים והפרושים לפי המקורות שבידינו. ההפרזה היתירה בקדושת התורה שבכתב כביכול, לא באה אצל אלה הראשונים אלא מתוך ששימשה להם עילה להיתלות בה כדי לבטל את דברי "דורשי התורה" על פי דרכי הקבלה והמסורה. רק לאור ההבחנה הזאת ניתן להבין את הביטוי "שני אלפים תורה" הכולל את האבות, שקיימו את התורה לפני שניתנה, עם כתיבת התורה על ידי משה ועד לרבי ור' נתן סוף משנה.

רב, שנולד בבבל ועלה ללמוד תורה מפי רבי ודודו ר' חייא, והשתתף כחבר מן המנין בבית הועד של רבי, חלם על ייסוד ישיבה בבבל. חלום זה מן החלומות המתקיימים היה, שכן חלם על כך גם חבירו ר' חנינא, שישב בראש אחר רבי (עי' ברכות נה, ב על החלומות המתקיימים והשוה הלשון באגרת רש"ג עמ' 80). עם סידור המשנה ויסוד הישיבה בסורא נגמרה תקופת "שני אלפים תורה".

מעתה נבין מדוע תיקן רב אשי את האספה החגיגית השנתית, "ריגלא דריש גלותא" בישיבת סורא-מתא מחסיא, בשבת לך לך, שקוראים בה: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". אף נבין מפני מה מיחס רב שרירא גאון חשיבות כל כך גדולה לתיקון זה, עד שהוא קורא על כך את מאמרו של רב אשי: "עבדי לה למתא מחסיא דלא חרבא". באספה חגיגית שנתית זו היה יושב ראש הגולה, כפי שמתאר רב נתן הבבלי בסיפורו הידוע, באמצע, כשראש הישיבה של סורא היה יושב לימינו (ומכאן הכינוי: "ראש ישיבה של ימין") וראש ישיבת פומפדיתא משמאלו.

אספה שנתית זו לא באה, כפי שרואים כמה מן החוקרים, כדי לחנך או כדי למלא את ידי ראש הגולה, שכן משרת ראש הגולה היתה עוברת בירושה ואינה זקוקה לחנוך ולמילואים מידי שנה בשנה, אלא כדי למלא את ידי ראשי שתי הישיבות לתת הוראות המחייבות את יהודי הגולה בכוחו המדיני וההיסטורי של ראש הגולה. סדר הישיבה מימינו ושמאלו של ראש הגולה באספות שנתיות אלו, היה קבוע ולא משתנה גם אם ראש ישיבת סורא היה צעיר בשנים ובחכמה מראש ישיבת פומפדיתא, כפי שמוסר רב נתן הבבלי. וזוהי הדגשת רב שרירא גאון, שמה שעשה רב אשי לא בטל אחרי כן, כמו שבטל כוחה של ישיבת סורא עם ייסוד ישיבת פומפדיתא בימיהם של ראשיה הגדולים. מוסד שתי הישיבות שבבבל היה מאז מוסד קבוע למרות השינויים שבאו ביחסיהן ההדדיים כפי שמפורש בקונטרס "אלה המעלות" ובמקורות אחרים. הדרשה על שתי הישיבות ובשבח התורה שבעל פה (תנחומא פ' נח, והשווה ראש ספר ה"ג ד"ב והמקבילות במדרש אגור הנקרא משנת ר"א בנו של ריה"ג) והשאילתא הראשונה בפ' לך לך, הן הן הדרשות שנדרשו בשבתא דריגלא זו.

ונוסיף שאף על פי שסורא-מתא מחסיא חרבו ואינן ולא יכירן עוד מקומן בשום מפה גיאוגרפית שבעולם, פרט למפה גיאוגראפית של תקופת התלמוד, כזו שעמל בה אוברמייאר בספרו על הנוף הבבלי בתקופת התלמוד- בכ"ז לא חרבו, והן חיות וקיימות בדפי התלמוד הבבלי, שעריכתו התחילה בשתי המהדורות של רב אשי (ב"ב קנז, ב). הרי שנתקיימו דברי רב אשי במובנם הפשוט והמושאל כאחד.

ישיבה ראשונה של גולה

ישיבת סורא נקראה בפי הגאונים, "ישיבה ראשונה של גולה" אמנם גולה סתם היא פומפדיתא. כששאלו על הביטוי במשנה הדנה על השאת משואות בראשי חודשים: "שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש", "מאי גולה?" "אמר רב יוסף זו פומפדיתא" (ר"ה כג, ב). והטעם, מפני שבסביבה ההיא היתה מרוכזת הגולה מראשיתה. וכך כותב רש"ג (עמ' 72):

"מעיקרא מן כד גלו ישראל גלות יכניה החרש והמסגר וכמה נביאים עמהם, אתינין לנהרדעא ובנו התם יכניה מלך יהודה וסייעתו כנישתא ויסדוה באבנים ועפר דאיתו בהדיהון מן בית מקדשא והוה קורין עלה כי רצו עבדיך את אבניה וכו' וקריוה: שף יתיב, כלומר שנסע ה' מקודש וישב כאן".

ופומפדיתא רחוקה כשמונה פרסאות מנהרדעא (אוברמאיר עמ' 253). וכשירד ר' עקיבא מא"י לבבל לעבר שם את השנה בימי הגזירות של אדרינוס, לנהרדעא ירד (משנה יבמות פט"ז, ז). וכשניסה ר' חנניה בן אחיו של ר' יהושע בן חנניה ליסד סנהדרין בבבל מתוך שחשב כי בא הקץ על הישוב בארץ, בפומפדיתא יסד, כמו שאמרו: "אחר רבי חנינא בן אחי ר' יהושע לגולה" (סנה' לב, ב, ובהגהה על הגיליון שם) וביאר רש"ג (עמ' 40) על יסוד הגמ' (ר"ה כג, ב) שהכוונה לפומפדיתא.

ישיבת נהרדעא ופומפדיתא היתה איפוא קדומה לזו של סורא, ברם ישיבת נהרדעא היתה מקום הרבצת תורה בלבד ולא ישיבה כמתכונתה של ישיבת סורא שנוסדה על ידי רב. כך מטעים וחוזר ומטעים רש"ג באגרתו:

"ורבנן דבבל קמי רבנו הקדוש הוה אית להון מתניאתא, דהא הות בהון תורה מרובה דהוו מרבצין בדוכאתא דמתיבתא" (עמ' 40)

"אבל ראשי מתיבאתא וסנהדרין לא הוה אית להון דהוו אמרין דהא מילתא אמר בה רחמנא למהוה במקום אשר יבחר ה'" (שם 74-73).

יש במלה "גולה" לא רק משמעות שלילית של עונש, וכמו כן של חטא, שהרי אין עונש בלי חטא, אלא גם משמעות חיובית של שכינה השרויה על הגולה. רמז ברור לזה ניתן בגמ' (מגילה כט, א) על ידי ר' שמעון בן יוחי שאמר:

"בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים, שכינה עמהן, שנאמר (שמואל-א ב, כז) 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים' וגו'. גלו לבבל, שכינה עמהן, שנאמר (ישעיה מג, יד) 'למענכם שלחתי בבלה'. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל, ג) 'ושב ה' אלהיך את שבותך', 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב' מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות" (מגילה כט, א)

ומיד שאלו שם:

"בבבל היכא?"

והשיב אביי, ראש ישיבת פומפדיתא:

"בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא".

מן הראוי שהמתווכחים בימינו על קיבוצי הגולה השונים, אם השם גולה או תפוצה הולם להם, יזכרו הגדרה זו של גולה, ועל פיה יבחנו את הקיבוץ היהודי שלהם אם ראוי הוא לתואר זה או לא.

בית הכנסת שנוסד לפי המסורת של יהודי בבל בנהרדעא על ידי הגולים הראשונים, היה בהשראת השכינה ששרתה בבית המקדש בראשון וגלתה ממנו בעשר מסעות וחניות, כפי שתואר על יסוד הכתוב ביחזקאל, בראש השנה לא, א. ואילו הישיבה שנוסדה על ידי רב בסורא היתה בהשפעת הסנהדרין שגלתה בעשרה מקומות ליבנה ולאושא ושוב ליבנה וכו' עד טבריה ומשם לבבל. שכינה לא היתה בבית המקדש השני, אבל סנהדרין ישבה בצדו, וזו נשתלשלה לישיבה שנוסדה ביבנה. ישיבה זו היתה בית היוצר לסידור התורה שבעל-פה: משנה, תוספתא ומדרשי התנאים. ורב, שהיה תלמידו של רבי, הביא עמו כל הספרים האלה בניסוחם הסופי בטבריה, וייסד את הישיבה הראשונה של גולה בסורא. כך כותב רש"ג עמ' (78):

"וביומיה דרבי נחית רב לבבל בשנת תק"ל למנין יון דרגילאנא ביה" (שנת שלשת אלפים ותתקע"ט ליצירה). אז נתעלה גם בית דינו של שמואל בהנרדעא למעלת הישיבה.

הרי בית הדין היה אם לישיבה גם בא"י, שכן אמר ר' יוסי: ובכל בית דין ובית דין היו שם שלש שורות של תלמידים. ונמצאו שני בתי דין גדולים שנעשו אם לשתי ישיבות בבל, כלשון רש"ג: "והוו שני בתי דינין גדולים בבבל, חד בנהרדעא דהוה כבר וחד בסורא דקבעיה רב" (עמ' 80) ומיד לאחר זה כותב שם רש"ג:"והויין להוון לרב ושמואל תרתין מתיאבאתא" (עמ' 81). סורא, שהיתה מורחקת ממרכזו של הישוב היהודי בבבל שהיה רווי תורה, נעשתה למקום הישיבה הראשונה של גולה וגרמה ליסוד הישיבה השניה בנהרדעא שהיתה תמיד מקום להרבצת תורה, אף כי לא בצורת ישיבה. רק על פי זה נוכל להבין כמה פיסקות באגרת רש"ג הניראות כסותרות זו את זו.

עם חורבן הבית הראשון נוצרו שתי גלויות כאחת, במצרים ובבבל. אבל לא הרי זו כהרי זו. הראשונה נוצרה מרצון והאחרונה מאונס, וכל דמותן עד אחריתן תלויה מראשיתן זו. וכבר השווה הנביא ירמיהו את שתי הגלויות הללו זו כנגד זו במראה על שני דודאי תאנים (ירמיה כ"ד). הראשונה שלא ראתה את עצמה כגולה כל עיקר, בנתה מזבחות והקימה מקדש לעצמה, ואילו האחרונה שראתה את עצמה כגולה לא בנתה אלא בית-כנסת שתשרה בו שכינה שבגולה ולא הקימה ישיבה כמתכונת סנהדרין אלא לאחר שהונח יסודה של זו בא"י בסידור המשנה. וכששאלו: איזהו "מקדש מעט" שדיבר עליו יחזקאל נביא הגולה שבבבל, אמר ר' אלעזר "זה בית רבנו שבבבל" (מגילה כט, א). והכוונה בודאי לישיבת סורא ביסודו של רב (ר"א אפטוביצר, תרביץ א, עמ' 32).

תכונת הישיבה בסורא ותכניתה

בודאי לא בבת אחת נשלמה צורת הישיבה בכל מלוא תכניתה. כשקנה רב את ה"גנתא דבי רב" מנכסי הגר (ב"ב נד, א) ונטע בה ערוגות ערוגות לצורך התלמידים לאכול ירק שבה (קידושין לט, א ורש"י שם) ואסף תלמידים וריבץ תורה שם וקבע ב"ד (אגרש"ג עמ' 80) הניח בכך את היסוד לישיבה. אבל מהלך היה רב כל ימיו כשהוא רדוף אימתו של הפסוק "ואבדתם בגוים" (מכות כג, ב). שאיפתו היתה ליסד ישיבה בבבל שתשפיע על העם כולו. ולשם כך היה צריך לעשות את הישיבה למרכז כל החיים הרוחניים בבבל. כיצד? נוסף על השיעורים, בבוקר ובערב, שינתנו לתלמידים הקבועים בישיבה, ינתנו שיעורים בשני ירחים בשנה, שנודעו במשך הימים בשם "ירחי כלה" לחכמים העסוקים איש איש במלאכתו בעירו ופנויים על פי הרוב באותם ירחים. כמו כן ייקבעו שיעורים בשבתות ובימים טובים, ובשבתות שלפני הרגל, לעם שבעיר ושבשדות. והרבה עצות ותחבולות שוקעו בבנין השיעורים האלה, כדי שימשכו את מי שנתכוונו אליהם ויגדילו את כבוד התורה בעם.

תיאור מלא ומדוייק של השיעורים בירחי הכלה בא אלינו מימי הגאונים, אבל לא נהיה בבחינת קוראים למפרע אם נניח שמיד עם נהיגתם בימי רב כבר היו טבועים בחותם המיוחד שנשתכלל במשך הזמן. הלא כך אמרו על הישיבה עוד בימי מיסדה והבא אחריו:

"כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב, הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא, הוו פיישי תמני מאה רבנן. רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה" (כתובות קו, א).

מה פירוש "כי הוו מיפטרי רבנן - - - הוו פיישי - - רבנן"? ודאי כשהיו נפטרים החכמים לאחר ירח הכלה ובשבתות וביו"ט, נשארו שם הקבועים. נמצאנו למדים שעוד בימי רב היו אלף ומאתים תלמידים קבועים בישיבת סורא חוץ מן הבאים להשתתף בשיעורים הפומביים המיוחדים. והשיעורים הפומביים האלה היו, כאמור, משני מינים. בשבתות ובימים טובים ובשבתות הרגל עסקו בהם בהלכות שיש בהן קשר וענין לפרשת השבוע וליום טוב, ולרגל, ובירחי דכלה עסקו בביאור מסכת מן המשנה על הסדר.

ההתרוצצות בבטן האומה, כאילו בין שני עמים: "עם הארץ" ו"עם הספר" היתה קיימת מעולם. כמו שני עמים שונים הם הללו ולא קרב זה אל זה, אלא אם נעשה מאמץ מיוחד לקרבם. אין אזנו של אדם העסוק בחיי שעה עשויה לנטות מרצון ללימוד התורה העוסקת בחיי עולם. וכבר הסיחו פעם את הדאגה זה לזה, אילפא ור' יוחנן, כשעמדו על פרשת דרכי חייהם והעמידו לפניהם את הבעיה באיזו מן הדרך לבחור (תענית כא, א). לפיכך הורה משה לישראל את הדרך בה ילכו לעשות את התורה ענין לעם, והוא לימוד דבר במועד, הלכות הפסח בפסח, הלכות חג בחג. ומה לעשות בשאר כל פרשיות התורה שאינן עוסקות במועדים ובדברים שזמנם קבוע? לשם כך התקין קריאת התורה המחלקת את כל התורה כולה בלא דילוגים לפרשיות השבוע ונמצאת כל פרשה בשעתה נעשית לענין היום לעם, דברי תורה בתוריהם. סוד על הדבר הזה עמד מיסד ישיבת סורא וקבע בבית הכנסת של הישיבה שיעורים בהלכה ובהגדה על ענין הפרשה.

ברם לאמיתו של דבר לא חידש בזה כלום, שהרי בית כנסת סמוך לישיבה נמצא גם בישיבה הארץ ישראלית בכל גלגוליה מיבנה ועד טבריה. הוא רק קבע "פרקים" אלה כחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים בישיבה. וכן במוסד הכלה. אמנם דבר זה חדש הוא לכאורה ולא היה כיוצא בו בארץ ישראל, אבל לכשנדייק נמצא שגם זה אינו חדש וכבר היה בישיבה הארץ ישראלית, כי כיצד נתחברה המשנה, אם לא בישיבות יום יום של חכמים (ולא של תלמידים הצריכים עוד לרבם) שנתכנסו לבירור ההלכות באותה מסכת ונמנו וגמרו עליהן.

דבר זה שהיה נוהג בישיבה הארץ ישראלית לא יכול להתקבל כמו שהוא בישיבות בבל, מפני שהישיבה הארץ ישראלית נשתלשלה מן הסנהדרין וכובדה היה גדול בעם. מפעם לפעם נשלחו שלוחים ממנה לגולה, לא רק כדי להודיע על קידוש החודש ועיבור השנה (דבר שיש בו משום צל מלכות) אלא גם כדי לעסוק במגביות חכמים לטובת הישיבה ולפיכך יכלה לקיים על ידה מושב חכמים המתכנסים אליה בכל יום. לא כן הישיבה בבבל. זו לא יכלה בימיה הראשונים לשלוח שלוחים ולאסוף כספים כדי לספק צרכיהם של חכמי הישיבה שיעשו תורתם אומנותם.

ועל אותם הימים ודאי צדקו דברי הרמב"ם:

"כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות, לא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לא' מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם" (פי' המשניות להרמב"ם, אבות מ"ד פ"ה).

ואף על פי שנחלקו, כידוע, על דעת הרמב"ם בזה (רמב"ם ה' ת"ת פ"ג ה"י, כ"מ שם: "רבנו ז"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דמסכת אבות", וע' תשב"ץ ח"א סי' קמ"ד ועוד) הרי זה משום שהרחיב וכלל בדבריו את כל הישיבות של התנאים והאמוראים, בעוד שבפירוש מדובר על שופר של צדקה בישיבת פומפדיתא (גיטין ס, ב ואגרש"ג עמ' 78-79) וכיוצא בזה.

מכל מקום לא יכלה ישיבה ראשונה של גולה בימיה הראשונים לכנס סביבה חכמים שיהיו בטלים בכל יום ממלאכתם ויעסקו בתורה כבישיבת החכמים בא"י, ולפיכך יסדו את ירחי הכלה, שינתנו בהם שיעורים יום יום על מסכת אחת של המשנה. מסכת זו נקראת בשם מסכת כלה, ולזו נתכוונו בהגדרתם של תלמיד:

"כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר, ואפילו במסכת דכלה",

כלשון רבנו חננאל שם:

"ואפי' במס' דכלה, שמתעסקין בה כל תלמיד חכם שרוצים לשנותה בכלה של אדר".

ואין לערב בשום פנים מאמר זה עם מאמרו של ר' יוחנן במסכת שבת, קיד, א, בהגדרת תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה. הוספת הגמ' לדברי ר' יוחנן (ברור לכל מעיין בסוגיא שם שזו הוספת הגמ'): "ואפי' במסכת כלה" מוכרחה להתפרש כרש"י שם: "דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה; מסכת כלה: ברייתא היא, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה". ולפי זה תתורץ מאליה קושיית התוס' שם ובמס' תענית.

בשעורי הכלה הונח היסוד לבנין התלמוד הבבלי שהוא בעיקרו פירוש המשנה. בהם נפגשו לפרקים רב ושמואל, כלשון רש"ג (עמ' 81): "ולפרקין הוו חאזו רב ושמואל הדאדי", ונתהוו "הוויות דרב ושמואל". ובהם כבדרשות בשבתות ובימים טובים, הונחו הצנורות הראשונים להשפעה ההדדית בין הישיבה והעם.

ישיבת פומפדיתא

עם חורבן נהרדעא על ידי פפא בר נצר מתדמור (פלמירא) שנחשב לגבי מלכים - לסטים, ולגבי לסטים - מלך (כתובות נא, ב) נתמלאו מחורבנה הערים הסמוכות לה, כמו שכנציב, שילהי, מחוזא (אגרש"ג, עמ' 82). וביחוד פומפדיתא שהיתה "עיקר גולה". אותה שעה נמצאת לרב יהודה בר יחזקאל (רב יהודה סתם) מוכשרה, ליסד ישיבה שניה לסורא (בראשה עמד אותה שעה רב הונא, תלמידו המובהק של רב), בפומפדיתא. רב יהודה, שהיה תלמידם של רב ושמואל (אחרי מות רב הלך ללמוד מפי שמואל בנהרדעא) וקיים בעצמו את העצה שנתן רב חסדא חברו של רב הונא וממלא מקומו אחריו בסורא לתלמידיו:

"כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם" (ע"ז יט, א)

ראה צורך בייסוד ישיבה שניה, לאחר חורבן נהרדעא. אמנם נאמר שם:

"הני מילי סברא, אבל גמרא מרב אחד עדיף, כי היכי דלא ליפליג לישני",

אבל הרי אמרו על רב יהודה שהיה מדייק ביותר בלשונות רבותיו ו"אפילו ספיקי דגברי גריס", ועיקר חידושה של ישיבת פומפדיתא היתה בסברא ובחריפות המוח.

זה שאמרו:

"בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה" (ברכות כ, א; תענית כד, ב; סנה' קו, ב ורש"י שם)

שכן אמר רבי ישמעאל:

"הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע" (משנה סוף ב"ב).

חריפות פומפדיתא נעשתה לפתגם בפי העם (ב"מ לח, ב) והיו מחכמיה שדבריהם הובאו בסתם "חריפי דפומפדיתא" (סנה' יז, ב). רב יהודה מיסד הישיבה נקרא ברגיל על ידי שמואל רבו: שיננא (בימי הגאונים שאלו על טיבו של שם זה, והשיבו שהוא מלשון שינים, אבל אינו יוצא גם מידי פשוטו). השנינות היתה טבועה בישיבה זו ממיסדה. אמנם הבקיאות הכרחית היתה באותם הימים בישיבות, כשכל הלימוד היה בעל פה. אבל לשם כך היו ה"תנאים" הממלאים מקום הספרים. ונראה שבישיבת פומפדיתא השתדלו שלא להרבות בכבודם של אלה כדי שלא ירצו התלמידים להסיק מזה חשיבות יתירה לבקיאות. לפיכך קרא רב נחמן בר יצחק, שהיה ראש לבני כלה בפומפדיתא (ב"ב כב, א) לתנא "צנא דמלי ספרא", תואר שיש בו שבח וגנאי כאחד (מגילה כח, ב ומועד קטן כד, ב).

עם פטירת ראש הישיבה, כשהוצרכו למנות אחר במקומו, היו דנים על המועמדים מבחינת כוחם בחריפות או בבקיאות והיו נמלכים, כדרך שעשו גם בהכרעות בהלכה, בא"י (הוריות יד, א; ברכות סד, א). ואף על פי שהכריעו להעדפת הבקיאות, עלה בגורלה של הישיבה בפומפדיתא להמשיך עוד לכמה שנים בראשותו של המחודד מחברו, רבה, וגם לאחר התקופה הקצרה של שנתים ומחצה שעמד בראש הישיבה רב יוסף, שכוחו היה רב בבקיאות, נתמנה אביי שכוחו היה גדול בחריפות.

הביטוי "ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא" (ברכות כ, א; תענית כד, ב; סנה' קו, ב; השווה רש"ג עמ' 69) הוא אחד הביטויים שקשה להולמם, אך בו נמצא, לפי עניות דעתי, פתח לסדריה הפנימיים של הישיבה, ומתוך כך גם להבנת המבנה של אחד מסוגי השיעורים של הסוגיא התלמודית. רש"י פירש בברכות כ, א:

"בתליסר מתיבתא, בי"ג פנים, יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים, ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים, כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל. והכי אמרינן במסכת נדרים (דף מא, א) רבי מתני הלכתא בי"ג פנים".

ובמסכת תענית כד, ב, פירש"י:

"תליסר מתיבתא, שלש עשרה ישיבות איכא בהך מתא דגמרי מסכת עוקצין".

אמנם הפירוש לתענית, המיוחס לרש"י, אינו לו (עי' הגהות רצ"ה חיות לדף ב, א) אבל גם בסנה' קו, ב, פירש"י:

"תליסר מתיבתא, י"ג ישיבות שהיו עוסקין כולן במסכת עוקצין ויודעין אותה יפה".

הרי סתר רש"י בפירושו לברכות את מה שהציע בפירושו לסנהדרין, ושני הפירושים דחוקים. ועי' דוה"ר חלק ג' עמ' 192 הובא ע"י רב"מ לוין במהדו' רש"ג עמ' 69: "שלשה עשר ישיבות, היו בדור אביי ורבא, לחכמים שונים במקומותיהם", ודבריו הם כפירש"י בסנה' ואינם מעלים ארוכה, ועי' הערוך ע' זת.

אבל ממקום אחר עולה אור לדעתי על השם הסתום מתיבתא והוא הסיפור על רב כהנא שעלה מבבל לא"י ובא פתאום לישיבת ר' יוחנן. שם אנו קוראים שמצא את ריש לקיש

"דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן, אמר להו: ריש לקיש היכא אמרו ליה, אמאי? אמר להו האי קושיא והאי קושיא והאי פירוקא והאי פירוקא, אמרו ליה לריש לקיש, אזל ריש לקיש א"ל לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל לעיין מר במתיבתא דלמחר" (ב"ק קיז, א).

מכאן נראה ברור ש"מתיבתא דיומא" וכן "מתיבתא דלמחר", הכוונה לשיעור היומי שראש הישיבה היה נותן לתלמידים. ועוד, שה"מתיבתא" היא סוג שיעור בחריפות, שהיה צורך למסייע לראש הישיבה, שישאר עם התלמידים כדי לברר להם את כל הטעון בירור ולעזור להם לעכל את השיעור לאחר שגמר ראש הישיבה את שיעורו והלך לו. כך מפרש רש"י שם אןת המלים "מסיים מתיבתא דיומא לרבנן":

"שהיה מחזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום לפי שר"ל חכם גדול היה ולאחר ששמעו כולן מפי הרב חוזר ומכוונה בידם".

ודאי שריש לקיש חכם גדול היה וכוחו בחריפות, שכן אמר עליו עולא, ראש רבנן דנחותי בעת שירד לישיבת פומפדיתא ותיאר לפני התלמידים את גודלו של ריש לקיש: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה" (סנה' כד, א) ומכאן היה כנראה רגיל בפי חכמי פומפדיתא הכינוי "עוקר הרים" לחריף. ברם תפקידו בישיבת ר' יוחנן היה בעיקר כמשנה לו ועוזרו כנגדו, כפי שאמר עליו ר' יוחנן בעצמו: "כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פירוקי וממילא רווחא שמעתא" (ב"מ פד, א). ולפיכך נשאר עם התלמידים לסיים ולברר לפניהם את השיעור היומי.

ועוד יעלה אור מזה על ביטוי אחר סתום בסוגיית הגמ' בב"ב כב, א. שם מסופר על אחד מחכמי ישיבת פומפדיתא החריפים, צורבא מרבנן, שמת בצעירותו וניסו ראשי ישיבת פומפדיתא ליחס כל אחד לעצמו את סיבת ענישתו (עי' תוס' שם, ד"ה אנא ענישתיה). אמר רב נחמן בר יצחק, ראש כלה בישיבת פומפדיתא, שהיה רגיל לעבור ברהיטות את השיעור עם אותו צורבא מרבנן, רב אדא בר אבא, לפני שנכנס לכלה, ויום אחד תפסוהו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע תלמידי רבא לרב אדא בר אבא, משום "דלא הוו בסיומא", ואמרו לו: "אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכי אמרינהו רבא? אמר להו: הכי אמר רבא והכי אמר רבא", ובינתים נתאחר רב נחמן בר יצחק לכלה והקפיד על רב אדא בר אבא שגרם לכך וששאלו אותו: למה תשב ולא תיכנס לכלה, אמר שהוא מחכה למיטתו של רב אדא בר אבא, ואמנם יצא הקול שמת באותה שעה, והסוגייא מסתיימת במלים: "ומסתברא דרב נחמן בר יצחק ענשיה".

ברם, צריך להבין באותו סיפור את הביטוי "דלא הוו בסיומא" הנאמר על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מהו? רש"י כותב שם: "יש אומרים שלא היו בעצה כשנעשה רב נחמן ריש כלה, ויש אומרים דלא הוו בסיומא דפירקא דרבא דדריש בשבת הרגל הלכות האמורות בפרק אחרון של בכורות, שמעתתא דמעשר בהמה, ורבא אמרינהו בסופא דפירקא". מסתבר לתפוס לשון אחרון, שהכוונה לסיומא שלא השתתפו בו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (עי' גם פי' רגמ"ה שם), אבל ראה לי לשער, שהמלה "בסיומא" האמורה כאן היא היא הסיומא שעליה מדובר בב"ק קיז, היינו הבירור הרגיל לבוא אחרי השיעור. ועדות לכך הביטוי הנמצא בב"ק קיז בתיאור המשא והמתן בסיומא זו: "היכא אמרו ליה, אמאי אמר להו האי קושיא והאי קושיא והאי פירוקא והאי פירוקא", וזה שנמצא בב"ב כב: "אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכא אמרינהו רבא, אמר להו הכי אמר רבא והכי אמר רבא". הסיום הוא איפוא הבירור שהיה רגיל לבוא תמיד אחרי המתיבתא דיומא.

נמצאנו עומדים על שמו וטיבו של השיעור היומי שניתן לתלמידים, כדי לפתח בהם את החריפות: מתיבתא דיומא. שיעור זה לא ניתן על מסכת של משנה כסדרה, כשיעור הכלה במסכתא דכלה, מסכת מסכת בעיתה, אלא על ענינים שונים. פתיחתו של השיעור מסוג זה יכלה להיות או משנה איזו שהיא בש"ס: תנן התם, או מימרא של האמוראים הראשונים כמו רב ושמואל, רב ולוי: איתמר, או בעיה באחת ההלכות הצריכות בירור. וזהו שאמרו בישיבת פומפדיתא בימי אביי ורבא: "ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא". "תליסר מתיבתא" אלה אינם פנים שונים של נוסחאות, ולא שלש עשרה ישיבות שהיו לחכמים שונים במקומותיהם כי אם שלשה עשר שיעורים (מתיבתא דיומא), שהיו נותנים על ענינים (כפי הערוך, ע' זת) ממסכת עוקצין, הידועה בחריפותה. ואמנם לא קשה למצוא בש"ס שיעורים אלה הפותחים ב"תנן התם" ממסכת עוקצין, או "הרי אמרו" (חולין קיח, א-קכ, א; שם קכח-קכט; מנחות נד, א-נה, א, ועוד).

הישיבה והעם

השינוי שבא בחייהם התרבותיים של יהודי בבל בעקבות הישיבות מצא לו ביטוי בהלכה, כמפורש בסוגיית הגמ' בגיטין י, א (עי' ברש"י ד"ה מתיבתא וד"ה מכי אתא רב לבבל ובתוס' שם ובב"ק פ, א). הואיל והמדובר שם על ימי רב ושמואל פירש רש"י: "מתיבתא, ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא והולכין תלמידים מזו לזו ומשאר עיירות להן ללמוד תורה". אבל עם חורבן נהרדעא היו שתי הישיבות הקבועות אחת בסורא ואחת בפומפדיתא, אלא שבפומפדיתא היתה קיימת "שורת נהרדעא", זכר לישיבת נהרדעא ששוקעה בה.

הדאגה להשפעת הישיבה על העם תפסה מקום בראש הישיבה שבבבל, ולפיכך יצרה כלים להרחבת גבול הישיבה בעם: הפירקא בשבתא ובשבתות הרגל. מתוך מאמרים מפוזרים בסוגיות הגמ', זעיר שם זעיר שם, אנו יכולים לצרף קו לקו תמונה שלימה מאותו מכשיר גדול שפיתחה ושיכללה הישיבה בבבל כדי לשמור שלא יווצר מעמד נפרד של חכמים לעצמם והמון עם שאין לו קשר עמהם, דבר העלול בסופו להביא לידי שנאה והתרחקות בין אלה לאלה.

בבית הכנסת של הישיבה הבבלית ניתנה מידי שבת בשבתו לפני תפילת המוסף, דרשה על נושא הלכתי שיש לו שייכות עם פרשת השבוע. החלק הפשוט שבה כלל הלכות מאלו שכבר דנו ודשו בהן במתיבות היומיות לתלמידים ובאו לידי גמר וסידור, בצורת שמועות חדות קלות וקולעות הניתנות להימסר לציבור, ומאלה פירושי המשנה שבאו לידי בירור ומנין וגמר בירחי הכלה במושב כל החכמים והתלמידים. חלק זה היה מכוון בעיקרו לבני העם הפשוט, להודיע להם חוקי האלקים ותורותיו בהקהל, כאשר נצטוינו מפי משה לפי המסורת המדרשית ב"אבכיר" המובא בילקוט שמעוני, ראש פ' ויקהל. והחלק השני שבה, שכלל ניסוח בעיה בצורת שאלה לחכמים ופשיטתה, היה מכוון בעיקרו לחכמי הישיבה שהיו נוכחים בפירקא. ובאמצע, בין בעיה לשפיטתה, דרשו בקוצר או באורך לפי הזמן ולפי טעמו של הדורש, מענין לענין באותו ענין. צורה משוכללת זו אנו מוצאים בספר השאילתות, אך לא נהיה קוראים למפרע אם נניח שכן היה סדר הדרשה בפירקא בימי האמוראים.

פירקא זו היתה ניתנת, כאמור, בהקהל לחכמים ולעם ביחד, והרבה טרחו ראשי הישיבה שחכמיה ישתתפו בה. בברכות כח, ב, מסופר על רב אויא, מחכמי ישיבת פומפדיתא, שהיה חלש ולא בא לפירקא של רב יוסף, למחר, כשבא, ביקש אביי להניח דעתו של רב יוסף ושאל את רב אויא במעמד רב יוסף: מפני מה לא בא מר לפירקא? אמר לו: חלש לבי ולא יכולתי לבוא, אמר לו: מפני מה לא טעם מר דבר ובא?

כל אותו סיפור מובא בסוגיית הגמ' בשילוב עם ההלכה על טעימת דבר קודם המוסף, ונמצאנו לומדים ממנו על מהות הפירקא, מי היה נוהג לדרוש, ומתי, וכמו כן על ההשתדלות שחכמי הישיבה לא יעדרו ממנה. ועל רבה בר בר חנה מסופר שנזדמן לפומפדיתא ולא נכנס לפירקא דרב יהודה, שלח רב יהודה לאדא דיילא שיקח בגדו ממנו כדי שיבוא (שבת קמח, א) והרבה כיוצא באלה האמצעים למשוך את החכמים לפירקא, וכלפי העם שלא הבינו "להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן" אמרו: "אגרא דפרקא ריהטא" (ברכות ו, ב ורש"י שם).

בירחי הכלה, אלול ואדר, כשהיו מתכנסים חכמי הישיבה והתלמידים ביחד עם החכמים ממקומותיהם לעסוק יום יום במשך כל החודש במשנה של אותה המסכת שקבעו מראש לפי הסדר ושנודעה בשם מסכת כלה, היו דורשים בשבתות שבאותו ירח הכלה במושב כל חכמי הישיבה ובמעמד התלמידים והעם. אותה פירקא בשבתא היתה מכובדת ביותר, משל לדרשה הנדרשת בשבת בשעת ועידות וכינוסים בימינו. השיעורים הניתנים יום יום בירח הכלה נועדו לחכמים ולתלמידים שעסקו במסכת כסידרה. עליהם, בניגוד למתיבתות היומיות שעסקו בענינים שבחירתם מסורה לראש הישיבה, אמרו בגמ': "איהו שאיל להו ביומא דכלה, אינהו שאילו ליה בשאר יומי" (ב"מ צז, א). אמנם רש"י פירש שם: "ביומא דכלה, כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאישתמוטי למילתא אחריתי", אבל פשוטן של המלים "ביומא דכלה" מראות שהכוונה גם לימי הכלה, כשהמסכת היתה קבועה ולא היה בידי ראש הישיבה לשנות מן המסכת, אף שבדרשות שלפני הרגל היו גם כן הענינים קבועים, ועל זה ידובר להלן.

הדרשה בפירקא באותה שבת היתה ניתנת על ידי ראש הישיבה בעצמו, וכל החכמים, אף שלא הוזקקו להלכות שנדרשו בה לציבור, היו משתתפים בה מפני הכבוד. ולפי זה נבין את הביטוי "בשלהי פירקי" שנתקשו בפירושו. רב כהנא אמר:

"הוה יתיבנא בשילהי פירקי דרב ושמעית דקאמר קרי קרי ולא ידענא מאי קאמר, בתר דקם רב אמרי להו: מאי קרי קרי דקאמר רב? אמרו לי: הכי קאמר רב האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי" וכו' (ב"מ סד, א).

רש"י פירש: "בשילהי פירקין, כשסיים לדרוש באתי ולא שמעתי תחילת דבריו". אבל דבר הלמד מענינו הוא שישב בריחוק מקום ולא שמע היטב את דברי הדורש. ובכבר שנינו באבות דרבי נתן פ"מ: "ארבע מדות בהולכי לביהמ"ד - - מתרחק ויושב בשביל שיאמרו איש פלוני אין צריך חכם", ועל רב כהנא ורב אסי הלא אמרו "דלגמריה דרב הוו צריכי לסבריה דרב לא הוו צריכי (סנה' לו, ב). כן מסופר על רבה ורב יוסף שישבו בשילהי פירקיה דרב ששת (עירובין סה, ב). הישיבה בשילהי הפרק היתה לעתים מחמת הפחד שמא יתנמנם וכשישב בראש במקומו המתאים לו יביא בכך את הדורש לידי חולשת הדעת. ואמנם סיפר רב יוסף על עצמו: "הוה יתיבנא בפירקא והוה קא מנמנם" (שבת נו, ב). ויש שהאריכו מאד בפירקא, כגון רב הונא (יבמות סד, ב) וכמה חכמים חלו מזה. אף על פי כן לא נמנעו מלהשתתף בדרשות הפירקא, שכן בזה הוסיפו לה כבוד וגרמו שימשכו מבני העם אליה.

הישיבות בבבל לא חידשו את הפירקא. קיימת היתה בישיבה הארץ ישראלית, שכן שמענו על ר' מאיר, חכם הישיבה בנשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל (הוריות יג, ב) שהיה מחלק את דרשתו בפירקא, בהלכה ובאגדה ובמשל (סנה' לח, ב) ונמצאנו למדים לא רק על מציאותה של הפירקא בישיבה הארץ ישראלית אלא אף על טיבה ומהותה. ברור שאין דרשה, המכוונת לא כלפי חכמי הישיבה בלבד אלא כלפיהם וכלפי העם, יוצאת בלא אגדה המושכת את הלב. וגם החכמים היו מוצאים דוקא בה לפעמים רוב ענין. כפי שהראה רבי יהושע לתלמידיו כששאלם: "ובמה היתה הגדה היום" (חגיגה ג, א). אבל עיקר מטרתה של הפירקא היתה להורות ההלכה לעם, ולפיכך היא צריכה לחכם, שרשות ניתנה לו להורות. ונראה שהחכם היה יוצא מטעם הישיבה גם לעיירות הרחוקות כדי לדרוש גם לפרקים, ואנשי העיירות הסמוכות היו מתקינים לעצמם עירוב תחומין כדי שיוכלו לבוא ממקומם למקום הדרשה. חכם כזה נקרא "מותיב פירקי" (עירובין לו, ב) ברם הישיבה הבבלית פיתחה ושיכללה את הפירקא למוסד קבוע וקיים במשך כמה דורות, ומוסד זה נעשה לאחד הצנורות שבו שפעה תורת הישיבה ממנה אל העם.

על ידי הפירקא בשבתות וביחוד בשבתות שבירחי הכלה (אלול ואדר) ובשבתות שלפני הרגל (בניסן ובתשרי) חרגה הישיבה ממסגרותיה ויצאה כאילו אל העם. השיעורים היו ניתנים בחוץ, במקומות ישיבה שהותקנו לכך באגם (ומכאן הביטוי: "אטו אנן קטלי קני באגמא אנן"- סנה' לג, א), עד אמרו: "הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה" (ברכות נז, א), וברבה בר נחמני "אכלו ביה קורצא בי מלכא, אמרו: איכא חד גברא ביהודאי דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא" (ב"מ פו, א). רש"י מפרש: "שנקבצין אליו בניסן ותשרי לשמוע דרשות של פסח ושל חגים וכשמבקשין שלוחי המלך לגבות המס גולגולת של כל חדש וחדש אינם נמצאים בבתיהם". ולפי רש"ג (עמ' 87): "ירחא בקיטא וירחא בסיתוא דאינון תרי ירחי דכלא אדר ואלול".

ברור שאין לערב אספות הכלה באלול ובאדר עם אספות הרגלא בניסן ובתשרי. הראשונות של חכמים ותלמידים היו, בהן הופיעה הישיבה במלוא הדרה, כפי שאמר רב אשי: "בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו" (ברכות יז, ב ועי' ברש"י ובתוס' שם). והאחרונות היו מכוונות בעיקרן לעם. אבל כיון שבשבתות שבירחי הכלה הסמוכות לרגל כבר דרשו בהלכות הרגל, פירשו לפעמים מפרשי הש"ס בעירוב שני מיני אספות עם אלו (ברכות שם, רש"י ד"ה שבחא דאורייתא תרי זימנין בשתא ובגיליון הש"ס לרעק"א המציין רש"י שם ל, א, ד"ה שבתא דריגלא, וב"מ פו, א, רש"י ד"ה דקא מבטל, ובהגהות הב"ח המציין ב"ב קנז, ב, ועי' רשב"ם שם). ונראה שגם הפירקא בשבת רגילה היתה נקראת כלה, מפני שהיה שיעור הניתן בפומבי לכל הישיבה וברוב עם והשבת גופה נקראת כלה (שבת קיט, א) וכן נקראה כל אספה חגיגית ריגלא (עי' מבואי לשאילתות עמ' 10-2 ישוב כל הסתירות ברש"י שנתקשה בהן בעל דוה"ר. ואין כאן המקום להאריך בזה). על ידי השיעורים הפומביים הללו הצליחה הישיבה הבבלית כאילו לטשטש את הגבולים שבין הישיבה והעם ולהגדיל את כבוד התורה בעם.

קום וירדת אל בית היוצר

השפעת הישיבות בבבל על חיי עמנו קבועה וקיימת בתלמוד הבבלי שעליו גודלו וחונכו בני עמנו מנעוריהם וממנו לא זזו כל הימים. הוא עיצב את דמותם הרוחנית, ובו השכיחו את רישם ועמלם. והתלמוד אינו ספר אלא ישיבה חיה שנתקפלה ונתגבשה בדפיו. המשניות שבו הן כמו איים בודדים בים התלמוד המקיפם. והרוצה לשחות בים זה ולמצוא ידיו ורגליו בו, טוב לו לעקוב אחר הנחלים הקדומים שנפלו לתוך ים גדול זה. והנחלים הללו הם הם השיעורים השונים שתוארו למעלה: המתיבתות היומיות הפותחות בענין מסויים, כמו משנה מכל מקום שהוא, מימרא של אמוראים, או בעיה איזו שהיא, והענין הנידון הולך ומתברר לאור משניות וברייתות ומימרות ודיוקים, וקושיות ותירוצים, מה שאנו קוראים בימינו שיעור על סוגיא אחת לכל הסתעפויותיה; ה"פירקי" בשבתות ובשבתות הרגל שניתנו בצורת דרשה על נושא שיש לו קשר אל פרשת השבוע, או הרגל, ועסקו בעיקר בהלכות על אותו נושא שהן בבחינת "הלכות ציבור", שאין מלמדין אותן ל"דייני בור" כדי שלא יוכלו לרמות את הציבור ולהופיע בעיניהם כמומחים, בעוד שהלכות אלו טעונות בדיקה לאור המקורות ועמידה על המנין במושב חכמים וגמר וסידור ע"י הגמרן והסדרן עד שיורו בבית המדרש כן; ופירושי המשנה, החלק הסתמי שבה ודעות היחידים, לאור הברייתות, ועיקרי ההלכות שבמשנה ושרשיהן בתורה שבכתב לאור מדרשי התנאים, וביאור מלים שהמשנה משתמשת בהן והוראתן נשכחה או לא ידועה כלל וכיוצא בדברים הצריכים פירוש.

אלה האחרונים ניתנו בירחי הכלה על כל מסכת בעתה. והואיל והתלמוד חובר מבחינת צורתו החיצונית כפירוש מסביב למשנה שסודרה ונערכה בארץ ישראל, נפרקו הדרשות שב"פירקי", ולפעמים גם המתיבתות היומיות לחוליותיהם ושוקעו במקומם המתאים להם לפי המשנה המשמשת נקודת מוצא לגמרא. פירוק זה גורם לפעמים קושי בהבנת הסוגיא המורכבת מכל אותם סוגי השיעורים שהזכרנו. אבל עין בחונה ובוחנת תכיר בהם, והדברים שנראו כבלולים יובנו ויתבררו.

בישיבות הבבליות נמשך לימוד התורה שבעל פה בכל ימי האמוראים. ה"תנאים" בימי האמוראים היו הספרים החיים ששנו לפני האמוראים את המשניות והברייתות, והאמוראים היו מפרשים אותן ומציעים תיקון לשיבושים שנכנסו בהן בשגגת השונים והמשנים. כתיבת יחידים ב"מגלות סתרים" נמשכה כבימים שלפני סידור המשנה ע"י רבי ורבי נתן, וסימנים מנימו-טכניים עשו להם לעזר לזכרון. עד הימים האחרונים לא הבינו מחכמי הגויים, ששבילי התלמוד הבבלי לא היו נהירים להם וסדרי הישיבות ששימשו להם בית היוצר לא היו ברורים להם, את כל אותו המונח והמושג "תורה שבעל פה" שחכמי הישיבות הבבליות לא פסקו מלשבחו ומלפארו. ורק בימים האחרונים קמה אסכולת אופסאלא שהתחילה לרדת לסוף דעת המושג והמונח הזה ולהתקרב לאורחא דמהימנותא בחקר התורה שבעל פה. הספר "זכרון וכתב יד", שנכתב על ידי מחברו פרופ' בירגר גירהרדסון שוידית, ותורגם ע"י עריק י. שארפ לאנגלית (אופסאלא 1961), הוא מן המבשרים הראשונים לנסיונות הנעשים בידי חכמי האסכולה הנזכרת להבנת המושג תורה שבעל פה. ומכאן רק עוד צעד אחד לחקר הישיבות הבבליות וסדריהן הצריך לגוף ההבנה והמבנה של התלמוד הבבלי, יצירתן של הישיבות הללו.

פיזור וריכוז

בכל משך תקופת התלמוד ראו הישיבות בבבל את עצמן תלויות במרכז שבארץ ישראל. מפיו היו חיים בכל דבר השנוי במחלוקת. "שלחו מתם" נחשב לפסק הלכה שאין להרהר אחריו, אף ששינו את דעתם מפעם לפעם (חולין עו, ב ובכמה מקומות). בדברים מסופקים שאלו לבני מערבא (שם נה, ב) או שביקשו מן העולים לא"י שישאלו וישלחו להם (שם קי, ב). אגרת מא"י היתה מכריעה בכל (שבת קטו, א; ב"ב מא, ב; שבועות מח, ב; סנה' כט, א). אמנם כשנמצאו חכמי הישיבות בבבל גדולים מחבריהם שבא"י לא נמנעו האחרונים מלהציע ספיקותיהם לפניהם (חולין צה, ב) ומלהיות כפופים להם (גיטין נט, ב), שכן כתר התורה מוכן לכל הזוכה בו. אבל בסוף ימי האמוראים הלך המרכז בא"י ונידלדל מפני הדת הבת שקמה באמה ומגזירות המלכות שנהפכה למינות. אז התחילו הישיבות בבבל רואות את עצמן כרפואה שהקדים הקב"ה למכה, וכשומרות על אחדות האומה שהתחילה מתפזרת לכל קצות העולם.

בימי הגאונים היה הישוב היהודי בבבל המרוכז ביותר שבעולם ושתי הישיבות שבה היו לגאון יעקב בגולה. כל אותם הכלים שנוצרו בישיבות אלו להמשיך בהם את השפעתן על העם, נשתכללו ביותר. ולא עוד אלא שהישיבות נעשו לבתי אולפנא לשאלות ותשובות שבכתב. בני הגולה הבבלית החלו מתפזרים, ועם היציאה מבבל לשאר הארצות חטאו בכפלים: גלות מן הארץ והתרחקות מעל האדמה. בבבל הקרובה לא"י עוד שמרו על המצוות התלויות בארץ כפי תקנת נביאים וחכמים (יבמות פב, ב, תוד"ה ירושה; חולין ו, ב, תוד"ה והתיר) ועם ההתרחקות ממנה ביטלו אותן לגמרי. וזו ההתרחקות מעל האדמה עברה על היהדות הבבלית בארץ זו גופה. "המקח והממכר", שם ספרו של רב האיי גאון, נעשה לסמל העם באשר הוא. וכמה תקנות נדרשו כדי להתאים את חיי היהודים בשעת מעבר זו מן האדמה אל המסחר ולענפי כלכלה אחרים. הישיבות בבבל לא איחרו מלהיענות לצרכים אלה והתקינו כמה תקנות לגביית חוב ממטלטלין וכדומה, כדי לחבר את התורה אל החיים. כל מה שנשאר כתורה שבעל פה, כמנהגי התפילה, סידורה וניסוחיה, נכתבו בספר ונשלחו לקהלות הגולה.

כשצמחה מינות חדשה - הקראות - מבבל, התיחסו אליה מתחילה בהיתול, וקראו על רבה ומיסדה את הפסוק: "כלה ענן וילך", ועל יורשו ותלמידו את סופו של הפסוק: "כן יורד שאול לא יעלה". אך עד מהרה נוכחו לדעת שלא בפסוקים תנוצח מינות, והוכרחו ללמוד מדרכי החכמים שבארץ ישראל בשעתם שנלחמו במינים בכלי זינם - המקרא (עבודה זרה ד, א) ורב סעדיה גאון סורא לפני שקיעתה, עשה כמתכונתם.

סוף דבר, הישיבות בבבל שמרו על היהדות הבבלית שלא תאבד בגויים ולא תאכלם הארץ שישבו בה, כאחיהם בני הגולה הראשונה שהיתה כעוגה בלי הפוכה ובעמים השכנים לבבל התבוללה. הן גם שמרו על כלים העשויים לקרב את העם אל הישיבה ואת הישיבה אל העם כדי שלא יווצר פער ביניהם. ובשעה שגדל הפיזור שמרו על המרכז המאחד את הפזורה.

ובימינו, משהגיעה שעת כינוס הגליות עם תקומת המדינה, עמדו מיד שרידי היהדות הבבלית וחיסלו גולה עתיקה זו, כאילו לקיים מה שנאמר בסוף הדרשה הידועה בשבחן של שתי הישיבות בבבל (תנחומא פ' נח): "שמשם מתחלת הגאולה, משם עולין לירושלים, שנאמר: ועלו מושיעים בהר ציון וגו', אותה שעה - והיתה לה' המלוכה".